שמות ל:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, מורה נבוכי הזמן, נשמת חיים ותורת העולה

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי האדם ברצותו לעשות דבר או פעולה מה אשר ירצה מהם, כי יתמידו על מתכונתם זמן רב ולא ישתנו למען יגיעו לתועלתו תמיד, ישתדל לעשותם על האופן היותר טוב בעיון ובדקדוק יותר גדול תחת כי הדבר אשר יחפוץ ממנו רק שיעמוד זמן מעט למען השיג ממנו תכלית עוברת וחולפת לפי שעה, לא ישתדל לעשותו בטורח ועמל רב, כי אם באופן היותר קל שיבוא לידו, ד"מ כאשר ירצה איש לבנות לו בית מושב לו ולזרעו אחריו, הלא יבחר באבנים חומר ולבנים היותר טובים אשר יוכל למצוא למען יעמוד ביתו אשר יבנה ימים רבים, אפס ברצותי רק לעשות לו לפי שעה סוכה לצל מחורב בקיץ, או מלונה במקשה לשמור פירותיו משודדי לילה, הלא יסתפק לעשותה במחיצות קנים, או במה שיקרה לפניו כי גם באופן זה ישיג מבוקשו שתעמוד סוכתו זמן מה (אשר ע"כ אמרו גם חז"ל רפ"א דסוכה "סוכה דירת עראי בעינן" כי בזה יורה עושיה שרק למלאות מצות "בסוכות תשבו שבעת ימים" יעשה) וכן הוא ג"כ בפעולות הטבע, כי אותן הפעולות אשר תכליתן לסבב דבר המצטרך להתמיד זמן רב, כתיקון האברים לעכל המזון, להחזיק את הראוי והמצטרך, ולדחות המותר והפסולת לחוצה אשר כל זה הכרחי לקיום האדם כל ימי חייו עלי ארץ, הן נעשו ע"פ חקי הטבע אשר יסד הי"ת, באופן חזק ואמיץ עד שלא יוחלשו על נקלה אפס הטבת הגהה ותואר הפנים ונעימת הקול, וצהיבת השער בימי נעורי האדם יען כי לא יארכו ימי התמדת כל אלה באדם, וגם הם דברים הבלתי מצטרכים לקיומו עלי ארץ כ"א ליפותו זמן מה בהיותו עוד בימי נעוריו ובאביב חלדו, ע"כ גם פעולות הטבע המסבבות אותם הלוא הן תנועת וסיבוב הדם ושאר הלחיות באופן נעים ושוה בבשר ועור הפנים ותנועת כלי המבטא באופן שיוציא קול ערב להשמעות אזנים ושקוי גומות ועקרי השער הנקראים בצלים המסבבים כל עוד לא ינוס ליחם, מראה השער הצהוב או השחור, אינן חזקות כל כך עד שלפעמים בסיבה קלה מאוד ירעו גם פני הנער, וימך קולו ושערותיו ילבינו כאשר ייבש המיץ אשר בתוכם (כאשר יסופר מאיש אחד עוד צעיר לימים אשר נאמר לו כי נחרץ משפטו למות שהלבינו שערותיו בעבור חרדתו העצומה לפתע פתאום בליל' אחד). -
וכן נראה ג"כ בבחינ' מה בפעולות ומצות הי"ת, כי שאר העמים הקדמונים בני נח, אשר לא הי' מרצון הי"ת להשאיר אחד מהם כגוי בפני עצמו בלי תערובות עם עמים אחרים, לא יחדם במצות מיוחדות להיות מצוינים כל הימים מזולתם, כי אם נתן להם רק שבע מצות אנושיות, שהן חובות הכלליות ככל בני אדם יחד אבל ישראל עם סגולתו אשר חפץ להשאיר לנצח נצחים כעם אשר לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב להם הרבה לתת חוקים ומשפטים צדיקים לעשותם בהם מצוינים מכל העמים זולתם, להשאיר ולהאדיר שמם כל ימי העולם (כאשר יורה הנסיון, כי אף שספו תמו כבר זמן רב שם וזכר העמים הקדמונים, עמון ומואב, מדי ופרס ויון, כי נתערבו יחד ועם העמים הקדמונים זולתם, נשאר עוד ישראל לאלקיו לעם אחד נבדל מזולתו בכל מקומות מושבותם ובעמים לא יתבולל, יען כי ישמרו תמיד חקי ה' ותורותיו ינצורו,) ובכל זאת עשה הי"ת רק מאהבתו את ישראל ומחפצו בם, כמאה"כ "ה' חפץ (בישראל) למען צדקו, (ע"כ) יגדיל תורה ויאדיר" (שמם עי"ז לעולם.)
הנה לפנינו מופת משולש מפעולות האדם הטבע, והבורא ית' כי כל דבר אשר בו יכוין פועלו שיאריך ויתמיד זמן רב, יעשהו באופן יותר טוב, בדיוק רב ובהכנות גדולות, תחת כי הדבר אשר תעודתו רק לעמוד זמן מעט, יעשה מפועלו רק דרך מקרה ועראי מבלי דקדוק והכנה יתירה, ואחרי ההקדמ' הצודקת הזאת, הלא יקשה לנו להבין, אחרי כי לא ארכו ימי התמדת המשכן והאוהל ותועלת העבוד' בתוכו זמן רב רק קרוב לארבעים שנה, כל ימי התהלך ישראל במדבר, ולולא חטאו במרגלים מהרו עוד להכנס לארץ כמעט מיד אחרי הקמת המשכן, א"כ מדוע האריך הכ' בסיפור מעשה המשכן וכל כליו בבחינת חמריהם אשר מהם נעשו, ובבחינת צורתם ותבניתם, איכותם וכמותם, הכל בעיון ובדקדוק רב במדה במשקל ובמשורה, ככל אשר צוה ה' את משה, גם נשנו כל הדברים האלה פעמים, כי הציווים הפרטיים באו בפ' תרומ', תצוה, כי תשא, והמעשים בפרשת ויקהל פקודי, והבית אשר בנה שלמה לשם ולתפארת, אף כי תעודתו הית' לעמוד יותר מארבע מאות שנה (עיין מזה באריכות ס' מאור עינים ימי עולם פל"ה) לא נמצא דבר שציוהו הי"ת עפ"י נביא בבחינת מתכונתו ותבניתו איך יבנהו, ורק דוד אביו נתן לו תבנית הכל, רק כאשר עלה במחשבתו ברוח חכמה ודעת אנושית אשר נתן לו הי"ת, כמאה"כ "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל" ועוד ג' ספקות אחרות אשר העיר הרב ז"ל בענין זה (עיין בפנים הספר) ולבאר כל זאת האריך הרב ז"ל בדברים יקרים ומבוארים היטב, ותוכן דבריו בקוצר הוא, כי אף שהמשכן וכל כליו לא התמידו זמן רב, בכל זאת הרעיונים הנשגבים והענינים הרוחניים והאלקיים אשר עליו הם רומזים, הם אמיתיים ונצחיים, ע"כ מהר הי"ת לצוותם מיד אחרי צאתם ממצרים לעשות בעיון ודקדוק רב אותן הדברים אשר הם סימנים נראים לזכור על ידם האמיתיות הנצחיות האלה, למען תהיינ' מושרשות בלבם כל הימים, והיה רצון הי"ת ג"כ להשכין שכינתו עם עם ישראל דירת קבע, אך ראת' חכמתו העליונה כי אינם עוד מוכשרים לזאת, רק אחר שיטהרו מחלאת מדותיהם הרעות ומעשיהם אשר לא טובים אחרי עבור עליהם המים הזדונים בהיותם גולים ונדחים בארבע כנפות הארץ, כמאמר הכ' "וקבצך מכל העמים וכו' ומל ה' אלקיך את לבבך" ורק על אותו הזמן העתיד לבוא, הודיע ליחזקאל ברוח נבואתו את תבנית הבית ואת כל כליו בעיון ובדקדוק רב. אפס בבואם לארץ וישבו עוד בתוך העמים אשר עבדו את הגילולים, והחטיאו גם אותם ללכת אחרי הבלי נכר, לא היו עוד ראוים שישכן כבודו עליהם, ע"כ לא צוה אותם הי"ת לבנות בית לשבת ובימי השופטים, שאול ודוד וגם לשלמ' לא צוה לבנותו, כי מאמר הי"ת "כי אם בנך היוצא מחלציך" רומז רק על מלך המשיח, וכאשר חשב שלמה שעליו כוון הי"ת והחל לבנות הבית, לא מנע זאת ממנו, אך לא צוהו עליו, וע"ז מורה מאה"כ "הבית אשר אתה בונה" (ר"ל מדעתך) "אם תלך וכו' והקימותי וכו' ושכנתי בתוך בני ישראל" וכו', ר"ל, הבחיר' נתונה לך אם תלך בדרכי, ותהי' בזה לנס ולמופת לכל ישראל, אז יקוים כבר על ידך ובימיך מה שהבטחתי לדוד מימים שיבואו ומבנו שיצא מחלציו, אפס אחרי שבאמת לא מלא שלמה התנאי האלקי הזה, לא נשלמה גם כן עוד ההבטח' האלקיית בימיו, וגם בימי בוני הבית השני בימי עזרא בשובם מגלות בבל, כמו שהעיר כבר על כל זה דוד הע"ה באמרו לשלמה "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" וכו',
אפס הדבר הזה בעצמו שלא נשלמו עוד עד הנה היעודים וההבטחות האלקיות בימי בית ראשון ושני, לנו לעד, כי ימלאו עוד באחרית הימים כמאמר המשורר שרומז ע"ז "איה חסדיך הראשונים וכו' זכור ה' חרפת אויביך וכו', אשר חרפו וכו' ברוך ה' לעולם אמן ואמן" ר"ל בראותינו גודל החרפ' הלעג והקלס, אשר היו עד עתה למנה לכל ישראל למלכיהם ולשריהם הלא תתחזק ע"י זה האמונה בקרב לבנו, כי באחרית הימים בימי המלך המשיח יתקייימו כל ההבטחות האלקיות, ויהי' שם ה' מבורך לעולם, והכל ידעו ויכירו, כי רק הוא אלקים אמת ואין זולתו, וע"ז רומז גם המדרש "אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף תצפה למלך המשיח", והיוצא מכל אלה, כי שלשה מיני דיורים, נמצא מיוחסים לשכינת כבוד הי"ת בתוכנו, הא' המשכן, והב' הבית אשר בנה שלמה, ואחריו עולה הגולה, והג' הבית השלישי העתיד להבנות, וע"ז רומז מאמר המדרש שהחל בו הרב, כי מאמר "אתם הצאן ואני הרוע' עשו לי דיר" רומז על המשכן, אשר אף שהתמיד רק ארבעים שנה, בכל זאת הענינים הנרמזים בו ע"פ הי"ת הם דברים קבועים לעולם, ומאמר "אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה" רומז על הבית שבנה שלמה מדעתו, שאף שעמד ת"י שנה, בכל זאת בעיני הי"ת, אשר אלף שנים בעיניו כיום אתמול נחשב רק כסוכה, דירת עראי, ומאמר "אתם הבנים ואני האב עשו לי בית שאדור ביניכם" וכו' רומז על הבית השלישי אשר יעמוד כימי אופני הזרוז וההקפד' על דקדוקי ותנאי תכן הדברים הנעשים יורו על כוונת זמנם והתמדת המשכם אם מעט ואם הרבה. וזה כי כאשר נלין במדבר יום או יומים או כי נשמור חוקות קציר ימים או עשור הנה יספיק לו לזה סכה של קנים או אהל של יריעות באי זה ענין שיזדמן. אמנם כאשר נכון אל בית קבוע לשבתנו כל הימים הלא נבנה לנו גזית וקורות בתינו ארזים בבנין נעים ואופנים ידועים: וכן הוא המנהג הטבעי כי הדברים אשר לא ימשך מציאותם אלינו רק בזמן מועט מימי הנעורים כטוב הגהה ונעימות הקול וצהיבות השער וכדומה הנה הוא תלה אותם בסבות קלות ההסרה. אמנם אשר הוא הכרחי לצורך החיים קשר אותו בסבות חזקות רבות קשי ההסרה: והנה האל ית' כאשר השקיף אל האומות באותה בחינה שאמר הנביא (ישעי' מ') הן גוים כמר מדלי וגו'. הספיק לו במה שצוה להם שבע מצות בני נח ואף אותם התיר להם אחרי כן כמו שדרשו ז"ל (ב"ק ל"ח.) מאומרו (חבקוק ג׳:ו׳) ראה ויתר גוים. אמנם לפי שרצה לזכות את ישראל ולקיימם לפניו לנצח נצחים הרבה להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים כמ"ש (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי הגדיל התורה למען האדיר ענינם וכמו שאמר בפ' (דברי' י"א) ושמתם את דברי אלה על לבבכם וגו' וסוף למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' כימי השמים על הארץ. הכונה שצורך האזהרות והזרוזים ההם הוא לפי שהכונה בהם לקיימם לעד וכמו שאמר הנביא (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים וגו' כן יעמד זרעכם ושמכם: הנה נתתי לך משלים על הכוונה ואתה תוסיף כהנה וכהנה כי הדבר הוא מבואר. והנה יצא לנו מזה ספק עצום על הספורים האלה הנוראים הבאים בכל הפרשיות הסמוכות במעשה המשכן וכליו כי כמה דיות נשפכות וכמה קולמוסין נשברו בכתוב כמה גוילים בתורה המספרים כל המעשים האלו ב' פעמים א' קודם מעשה וא' אחר מעשה אשר בא בכל אחת מהם שיעור מופלא מההקפד' והדיוק בזכרון החמרים אשר יעשו מהם ובהגבלת כל חלוקיהם בצורתם ודמותם ושיעורם הכל בהשקפה והשגחה גמורה במדה במשקל ובמשורה. והנה הכל היה לצורך מעט מהזמן שאלמלא לא חטאו במרגלים מיד אחר מעשה המשכן ותכף להקמתו היו נוסעים ליכנס לארץ. והנה בבית הגדול והקדוש אשר נקרא שם ה' עליו בירושלים הר הקדש דכתיב (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה' והוא אשר אמר עליו שלמה (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. הנה באמת היה מהראוי שיבא בכתובים דבר השם ומצותו על תבניתו ותכונתו וצורתו ומדותיו למוצאיו ומובואיו בכפלי כפלים מהשלמיות שבאו בפרשיות הללו על מעשה המשכן וכליו. ומכל זה לא נמצא רק שמץ דבר שכתוב בדברי הימים (א' כ"ח) ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימי' ובית הכפורת ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית ה' ולכל הלשכות סביב לאוצרות האלהים ולאוצרות הקדשים הנה ביאר שכל אלו הענינים לא בא אליו על ידי נביא ולא בנבואה גמורה רק שהיה ברוח עמו לפי שכלו המושפע מאתו יתעלה וכמו שאמר בסוף דבריו (שם) הכל בכתב מיד י"י עלי השכיל כל מלאכות התבנית. ומבואר הוא כי מדת הכתובים האלו לא היתה דיים למלאכ' הזאת הנפלא' וכ"ש ביחס או ערך הבא בתורה על מלאכת המשכן הכתוב:

והנה אם כן יתחייב הנמשך והוא צורך ההישרה התורנית להתנהג בהם על הדרך שאמר החכם (קהלת ז׳:י״ח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי הנה זה צריך שימור וחזוק גדול. ואני הנה ראיתי כי זה הוא הענין המכוון בכל מה שהפליגה התורה לצוות ולזרז בענין שמטת הארץ כלליה ופרטיה שעקרו הוא בפרשה הזאת הנכבדת וסעיפיה וסנסניה יוצאים אל הרבה מקומות זולתה. בפרשת משפטים והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. בכי תשא בחריש ובקציר תשבות. במשנה תורה (דברים ט״ו:ב׳) וזה דבר השמטה וגו'. והנה באמת כפל הצואות ורבוי האזהרו' וארך הדברים בדבר יעידו על עוצם התועלת המכוון מהם למצווים. ועוד הוא גלוי דעת והערה נפלאה וזה שהחמירה התורה במצוה הזאת והפליגה ליעד עליה העונשין הרבים והעצומים והגליות כמו שנאמר בפרשת הברית (ויקרא כ״ו:ל״ד) אז תרצה הארץ את שבתותי'וגו'. כל ימיהשמה תשבת וגו' ונאמר (שם) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וגי' כמו שיתבאר שם ב"ה וזהו ענין מבואר מגלות בבל. וחז"ל אמרו (אבות פ"ה) גלות בא לעולם על שמטת הארץ ויש לתמוה למה תהיה כזאת על חטא זה. המקנא הש"י לארצו על העבודה יותר מדאי והלא הנותן מתנת אחוזת נחלה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו. ואם השביתה ההיא תהיה לצורך עבודת האדמה כמנהנ עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה די להם בשיודעים סוד עבודתה אם ישמעו ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיו עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה. אין זה באמת רק כי בנפשנו דבר לגלו' את אזנינו. ולהעיר את לבנו בהציב לנו ציונים גדולים ונוראים ולהעמיד סימנים רבים ועצומים לפקוח עינים עורות השקועות בדמיוני העולם כזביו והבליו המוכרים אותה לצמיתות לעבוד את האדמה עבודת עבודה ועבודת משא צמד פרדים והמה קבלו עליהם כעבוד אלהים מאהבה. והנה לשלח מבית כלא יושבי חשך ולהוציא ממסגר אסירי התאוות האחוזים בחבלי הבלי זמנם. שם לנו נרות מאירות ופתח לנו חלונות שקופות באלו הענינים הנכבדים והציב לעינינו סימנים מובהקים במניני המשך זמננו ימינו שבועותינו ושנותינו אשר לא נוכל להתעלם מהם כי אם בשגעין ובעורון ובתמהון לבב. הלא נפקח עינים לראות כמה פעמים נצטווינו בתורה האלהית למנות ששת ימים ולשבות אחד. עוד צוה למנות בכל שנה שבעה סבובים מאלו ולעשות הקף אחד מהם משבעה שבועות כמוזכר בפרשה שעברה. ^*והנה כמו וכו' ר"ל כמו שנצטוינו למנות ימי השבוע, שהן שבע תנועות גלגל היומי לדעת הקדמונים (או שבע סיבובי כדור הארץ סביב מרכזה עיין מבוא לשער ל"א) ולמנות שבעה שבועות, שהן שבעה פעמים שבע תנועות יומיות אלה, כן נצטוינו למנות לענין שמיטת הארץ שבע שנים שהן שבע תנועות השמש סביב הארץ לדעת הקדמונים, או שבע תנועות הארץ סביב השמש לדעת האחרונים, (עיין ביאורי שם) ולמנות אח"כ שבעה פעמים שבע תנועות שמושיות אלה שהן שבעה שבועות שנה, ולקדש אח"כ שנת החמשים לשנת היובל. והנה כמו שנצטוינו על זה הסבוב הקטן והקף שבעה סבוביו הנמנין בתנועה היומית יצוה ג"כ למנות מספר אחד מהתנועה השמשית הנשלמת בשנה אחת ושיעשו ממנה סבוב אחד גדול של שבעה תנועות והוא הנזכר בתחלת הפרשה שנאמר שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'. וספרת לך ז' שבתות שנים ז' שנים ז' פעמים וגו'. והנה המספר הראשון שנצטוינו למנות ימינו בסבוב א' והקף שבע סיבוביו הוא מבואר שהוא לרמוז ולהישיר אל מה שחוייב לנו ידיעתו מאמתת הבורא יתעלה בעצמותו וחיוב קיום מצותיו וחקותיו אשר בתורתו. כי הנה ענין עבודת הששה ימים ושביתת השביעי הוא עדות נאמנה שהעולם נברא ברצון הבורא אחר שהיה נעדר מציאותו מה שנעלם מעיני הרבה מהמעיינים כמו שכתבנו בפרשת ויכלו שער ד' עיין עליו. והנה זה יהיה אות ומופת מוחלט לאמתת מציאותו כי כל המודה בחדוש על זה האופן אין צריך עוד מופת לאמתת מציאותו כמו שכ' הרב המורה פרק ב' חלק שני כי המחודש יורה הוראה אמתית על אמתת מחדשו. וזו תראה כוונת מאמר (שמות ל״א:י״ז)ביני ובין בני ישראל אות היא וגו'. כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ירצה כי בינו ובינינו ובין כל מאמיני החדוש אין צריך עוד אות ומופת למציאותו אלא כי ששת ימים וגו'. והרי זאת היא האמונ' הראשונ' המחוייבת לכל בעל דת מפאת עצמו ית'. שנייה לה שזה האלוה הנמצא יש רצון וכעס לפניו כביכול. והושפעו מאתו הישרות נכונות עליהם יחיו האנשים כמו שתכלול אותם התורה האלהית אשר נתנה להם לסוף השבעה הסבובים הקטנים ההם הנמנים ממחרת השבת שהוא י"ט של פסח כי לא הוכשרו עד מלאת אותם הסבובים כמו שנתבאר בפרק ד' מהשער הס"ז. ^*וזה הענין וכו' ר"ל יען כי מנין ימי השבוע ומנין שבעה שבועות לעומר הם ממין אחד, כי מקור שניהם התנועה היומיית מורים הם גם על ענין אחד כי המודה בחידוש העולם, ובמציאות הי"ת שהוא מחדשו אשר יורה עליו השבת מחויב ג"כ לקבל עליו עול מצותיו אשר צוה בתורתו שנתן לנו אחר עבור שבעה שבועות, כמאה"כ "את האלקים ירא ואת מצותיו שמור" ר"ל אחרי שתאמין במציאות הי"ת ותירא אותו אתה מחויב לקבל מצותיו, וכמו כן מסכימים ג"כ מנין השנים לשמיטה ומנין שבועות שנים ליובל, אשר מקור שניהם התנועה השמשית השנתית יחד להורות על עיקר אחד שהוא לבלתי הרבות יותר מדי ההכרחי בהשתדלותנו לאסוף קניני הזמן ולחשבם רק כאמצעים לקנין התכלית האמיתית, לא כתכלית בפני עצמם כמבואר כבר בתוכן השער. וזה הענין השני נמשך אל הראשון והם ממין אחד כמו שהמספרים הם ממין אחד כי מי שיודה שיש אלוה מצוי חוייב לקבל מצותיו בלי ספק וכמו שאמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. אמנם ממספרים השניים הלקוחים מהתנועה השניית הוא מה שיעורר אותנו אל מה שהוכרחו לדעתו ולהכירו בעצמנו ובאופני עניני עסקינו ודרכי תנועותינו בכל מעשינו בימי הבלנו. השקפתם יועילו לנו לצאת מאפלת מחשבותינו ומשעבוד עבודתינו. וזה כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו והשמיע לאזנינו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו ושלא נתכוין בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הספוקים בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון כמו שכתבנו בפרק שביעי מהשער הנזכר וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האומ' כמו שאמרנו ראשונה. והוא מה שביארו יפה באומרו כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים וגו'. ובשנה השביעית וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הכוונה שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלותי' ולאצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם כמו שהיא כוונת שאר העמים בארצותם כמו שאמר (בראשית ל"ד) וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמן וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם ולא יחסר כלליהם כמו שנזכר בפרשת המן. ולקיים ולחזק זה הענין ההכרחי להם נכתב ונמסר בידם לסימן גדול שיעבדו אותה שש שנים וישמטוה בשביעית כדי שיודע להם כי לא בכח עבודת האדמה יגבר איש. אבל שעבודתם הוא דבר ששובתין ממנה לשם יי' כמו שפירש ואמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. ירצה שענין שבת הארץ וטעמו הוא כדי שיודע לך שאין המכוון לך מעבודתה ומכל שאר עסקיך רק מה שיצטרך לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך שהם אביוני העם כמו שפירש במקום אחר (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך והיותר מזה ראוי להחרימו ולתתו מאכל לבהמת השדה ולחית הארץ כמו שנאמר (שם) ויתרם תאכל חית השדה וכן אמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו'. ולזה צוה בדבר השמטה (דברים ט"ו) שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. כי קרא שמטה ליי'. והכלל כי ברבות הטובה רבו אוכליה ואין לבעליה בה זולתי הצורך ההכרחי אשר לא יחסר בשום זמן כמו שיבא והנה כאשר נתן הסימן הנפלא הזה בכל עסקינו ואופני השתדליותינו סמך לו מאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. והוא מספר הסבובים אשר יעשה מהם ההקף הגדול הנקרא עולם בפני עצמו והוא היובל כמו שאמר ועבדו לעולם לעולמו של יובל להראות לאדם סוף זמנו וסוד תכלית עולמו אשר ימשך לו מההישרה הקודמת. וזה כי כמו שהדבר המיוחד ליובל הוא כי אחוזות הארץ הנמכרות לצרכי בעליהם אשר לא נגאלו כלם ישובו לחזקתם הראשונה בשנת היובל וגם העבדים הנמכרים לשש והנרצעים כלם ישובו איש אל משפחתו. כן הוא סוד האדם וסופו בהתנהגו על העצה היעוצה שסופו שיתקיים בו מה שאמר החכם בסוף החקירה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא ענין היובל ממש שישוב בו החלק הארציי למקומו המוטבע לו מתחלה באומרו עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת. והחלק האנושי העצמי להדבק ביחוס משפחתה ובית אביה אשר נאמר עליו (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. שוה לאומרו ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. והוא מה שיזרח עליך אורו כי תשים עיניך על הכתובים בהשקפה זו באומרו וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים וגו', וכבר כתבתי אליך בשער נ"ט הערה נכבדת על זה במנות לך ולעצמך שבע השביעיות האלו שיעידו על החדושים והשנויים הטבעיים שיתחדשו לאדם בהם ואמרתי כי מאמר והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה דוקא הוא. שום עיניך עליו. וכן אני אומר עכשיו כי זה המספר הוא נועד לכל חי אשר על סופו אמר וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה כמו שחזר ואמר יובל היא תהיה לכם כלומר שימו לבבכם כי לכם ועליכם תהיה זה הסימן ועל עצמיכם אני אומר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו כמו שנתבאר. ולהיות ענין השביתה הוא הדרך הנכון המגיע אל זה התכלית הגדול כמו שנזכר חזר ואמר כי גם זה יושכל מענין היובל הזה כי שנת היובל היא משותפת לשאר השמטות באיסור העבודה והפקר התבואות, הוא מה שפי' ואמר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו וגו'. כי יובל הוא קדש יהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה. לומר שצמצום העסקים וטוב הגבלתם יגיעוהו עד הנה. והוא מה שדקדק מאד במה שאמר שנית בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ואלו אל משפחתו לא נאמר לפי שבזה לא כיון רק לזרזו על מיעוט העסק ובמה יתרצה בזה כי אם בהזכירו יום שובו אל אחזת ארצו ועפרו כי ידע כי לא יועיל הון נכסים וכבוד ביום ההוא וכמו שכבר בא הענין בשמטות. ולפי שנמשך מזה יושר התכונה וכל מדה טובה בהגבלת התשוקות וצמצם החמדות בקנינים העולמיים אמר בסמוך וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל וגו'. לומר כי יגיע מהמוסר הקודם או המוסרי' כי הם מעצמם ויושר רצונם וטוב לבבם לא יחפצו בעול ובאונאה וכאשר ימכרו ממכר או קנה אותו יזהרו מהאונאה בו כקונה כמוכר ולא יקחו זה מזה רק מה שיאות אליו לפי ממכרו לפי רוב השנים ולפי מיעוט השנים כי מספר שני תבואות הוא מוכר וקונה לא זולת. ולזה חתם ואמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' כי זה מה שכוון מהמצוה הזאת ומכל המצות כלן. וזה מה שכוונו באומרו ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם לבטח עליה: ולפי שהשביתות ההנה הם סימנים אלהיים נתנם האל יתעלה כנגד הטבע ובהפך ממה שינהגו אנשי הארץ ההיא בעבודתם אמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו'. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים וגו'. והוא נסיון נפלא על דרך הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא וגו' (מלאכי ג׳:י׳) וכ"ש שיהיה הנס נפלא מאד כשיצורף אליו שנת היובל וכל זה הוראה עצומה להיות הענינים מכוונים למה שאמרנו. ואחר זה אמר שימשך ג"כ מהרחקת האונאה הנשרשת בם לסבה שקדמה כי גם כי ימוך בעל השדה ומכר מאחוזתו אחרי נמכר גאולה תהיה לו אם ע"י קרובים אם ע"י עצמו קודם שיגיע היובל ולא תרע עין הקונה לחשוב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו באופן שלא יהיה ביד הקונה אותו עד היובל אלא כשלא מצאה ידו כדי גאולתו וכן הענין בבתי החצרים וערי הלויים משפט אחד יהיה להם בכל זה. האמנה כי במכירות בית מושב עיר חומה החמיר יותר על המוכר באומרו והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. והיה זה כדי שלא יקל על האדם למכור ביתו אשר בכרך כי הוא צורך גדול אליו ולא יסמוך על הגאולה ברוב שנים. אמנם אם תדחקהו השעה ויצטרך למכרו שימצא קונים. שאם היה בידו לגאל כשירצה לא ימצא מי שירצה להוציא ממונו בבית אשר אינו מוציא ממנו פירות כדי דמיו אלא אם רצה לדור בו ואם יגאל לא נשלמה כוונתו ונמצא זה מת ברעב או בצער אחר והרמב"ן ז"ל כתב מפני שאין צורך הבית אל הפרנס' כצורך השדה ושנתנה לו גאולת שנה ראשונה כדי לצאת מידו חרפתו. והנה באמת אני רואה מרוצת זה הענין כמרוצת הראשון ותשלום מה שיניח מהישרת ספירת השמטות וקדוש היובל בסוף. וזה כי כמו שהאדם נמשל ראשונה לעולמו של יובל כמו שאמרו (אדר"נ פ' ל"א) שהוא עולם קטן. כך עכשו המשילו לבית כמו שכתבנו בשער ח'. ^*וכמו שהמשילו וכו', כוונתו כי כמו שמצות קריאת הדרור בשנת היובל וקידושה רומזים על יציאת האדם, אחר עבור שנות חייו אשר בהם היה עבד לעניני זמנו, לחפשי כבוא יום פקודתו, כן רומז גם דין בית בעיר אשר לא חומה וגאולתו עד מלאת לו שנה תמימה, על האדם, כי כמו שידמה האדם לעולם קטן בעבור חלקיו השונים, כן ידמה גם לבית ולעיר, ואם היה רק כעיר אשר אין חומתה פרוצה במילואה, ר"ל ששם לפעמים מעצור לרוח תאותו לבלתי רדוף מבלי חשך אחר תשוקותיו הגופניות, אז ימים תהיה גאולתו, ר"ל במשך שנים עשר חודש יתאבלו בניהם ובנותיהם עליהם, ויבקשו עליהם רחמים, לכפר על עונם, אשר אולי חטאו לעבור על שס"ה אזהרות ר"ל מצות אשר לא תעשינה, וע"כ יום לאזהרה יום לאזהרה יותן דמו לכפרה בשס"ה ימי שנת החמה, (הרב ז"ל מפרש הענין לדעת רבי בערכין ל"א ע"ב שאמר מונה שס"ה ימים כמנין ימות החמה, אבל לדעת החכמים שהלכה כמותם המספר הזה הוא רק על צד הקירוב, אונגעפעהר, כי גאולת בית עיר חומה היא לדעתם עד מלאת שנה תמימה משנות הלבנה שהן רק שנ"ה ימים, ואם נתעברה השנה עד מלאות גם חודש העיבור שאז משפר הימים שפ"ה ימים) אפס אם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה, יען כי היה באותו איש אין מעצור לרוח תאותו כלל וכעיר פרוצה אשר אין חומה לה; אז יקום הבית לקונה אותו לדורותיו וכו', ר"ל האיש הזה כקנין עולם וכעבד לחמרו יחשב, לא יצא עוד ביובל לחפשי להטהר מעוניו, ולהורות על זה, שרומז הכ' על ב' מיני אנשים כאלה, נכתב אשר לא חומה באלף ונקראת בויו. וכמו שהמשילו החכם באומרו (קהלת י׳:י״ח) ובשפלות ידים ידלוף הבית ובאומרו (משלי כ״ד:ג׳) בחכמה יבנה בית. גם המשילו לעיר חומה כמו שאמר עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' (קהלת ט׳:י״ד). ואמרו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים. ומפורש מבואר אמר (משלי כ״ה:כ״ח) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו הנה כי כאשר יש מעצור לרוחו ומושל על תאותו הנה הוא עיר מוקפת חומה. ועל כיוצא בזה נאמר (קהלת ט׳:ט״ו) ומלט הוא העיר בחכמתו. ואמר כי האיש אשר לא ישמע לקול התורה הזאת במשוך בקרן היובל קולות אלהים של חפשיות וחירות על הדרך שנתבאר ומכר את ביתו והוא המוכר עצמו כמו שנזכר וזה כי נמסר ביד יצרו לתתו בעבודת עבד למלאכת העולם הנה אם עדין נשאר הבית בצורתו להיות בית מושב וחומת העיר לא נפרצה במילואה אם שלא זכתה להפרד חלקיו זה מזה תכף ומיד על האופן שזכרנו במלאת לו היובל והוא עת צאת נפשו או לפקודות הקרובות אשר אמרו (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי ושבעה להספד שלשים לגיהוץ ותספורת אשר כתבנו ענינם שער נ"ט הנזכר. הנה לא תמנע מהיות גאולתו עד תום שנת ממכרו והם מספר הימים שהזכירו חז"ל (שבת קנ"ב.) בשנים עשר חדש שהנשמה עולה ויורדת כי זה ודאי יספיק למרק את נפשו ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הייסורין כי בזה יבא אל פני המלך ה' ולא יוחלט ביד הקונה אותו אבל ימים תהיה גאולתו. אמנם אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה כי רבו הפרצות והבקיעות עצמו ראשיהן עד שלא הספיק זה הזמן למרק אותו והיה זה מפני שלא הוקף עצמו בעצה אשר קדם זכרה וקם הבית אשר בעיר אשר לא חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. וראה נפלאות מתורתינו האלהיות בכתבה במסורת אשר לא חומה באל"ף כי ודאי לא היה לו זה אלא מפני היותו עיר פרוצה אין חומה כמ"ש החכם. וזה משפט הנדונים בגהינם שנים עשר חדש שאמרו חז"ל (עדיות פ"ב מ"י) כי יש טעם נכון לקצבה זו שאמרנו ימים תהיה גאולתו אחר שנדונו שם ימי הסבוב הגדול שבו נמנו ימי שנותיהם שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים כאשר זכרנו ראשונה כי בזה יחשב שנדונו כמספר הימים אשר תרו את הארץ וחטאו עליה בשס"ה אזהרות אשר לא תעשינה ואשמו בהנה. וזה טעם האבל הנמשך כל י"ב חדש (מו"ק כ"ב:) כי ראוי שכל ימי היותם בצער ידאגו קרוביהם עליהם ויבקשו עליהם רחמים מצורף למה שחוייב לאדם מהדאגה והעצב הימים האלה במספר כמו שאמרו בפ' הרואה (ברכות נ"ח:) אין המת משתכח מן הלב כל שנים עשר חדש מאי קראה נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד (תלים ל"א.) והטעם כי כמו שהכלי האובד אדם דואג עליו ולא מתייאש ממנו כל שנים עשר חדש כי על כן אמר בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ח.) שהמוצאו חייב להכריזו שלשה רגלים שהוא המשך שנה תמימה כגון שמוצאו קודם הפסח ותו לא בעיא דמכאן ואילך יש יאוש בעלים כמו שפירש רש"י ז"ל. כן הענין הזה בלי ספק כי האדם בעברו על כל אחד מפרקיה זכור יזכור מה שהיה שמח עם קרובו אביו או אחיו או בנו או אוהבו אשתקד בפרק הזה ונתחדשה עליו דאגה גדולה כמו שהיה זה שאבד ממנו החפץ ועצב. אמנם כשעברו עליו כל פרקי השנה פעם אחת הנה מכאן ואילך נחלש העצב מלבו כי מעתה לא נתחדש לו ענין מאשתקד עד הנה וכבר עלה קצת מזור אל מכאובו ולזה אמרו במסכת שמחות (פ' י"ד) לאחר שנים עשר חדש לא יזכירנו כל עקר שהיה ר"מ אומר משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו מכה וחייתה ובא רופא ואומר לו תן לי מכה זו ואני קירעה וחוזרה ומרפא אותה וכו'. והנה כל הדברים האלה עולין כהוגן וראוי לצרפן עם מה שכתבנו בשער כ"ב כענין אומרם ז"ל (שבת קנ"ב:) כל שנים עשר חדש הגוף קיים והנשמה עולה ויורדת וכו'. כי הכל מסכים וצודק יחד וראוי שיושם אליו לב במקומות האלה מתורתינו האלהית. והנה עם זה תראה כי המספרים האלה אשר בם נתחקו הישרות אופני עמלינו ועסקינו וכל תכליותינו הנה לא תעבור מצותם בהיות השמטות והיובלים בלתי נוהגים בארץ כי בהשקפ' זאת הם מצות שתועלתן מגעת לכל אדם ובכל זמן ומקום כמו שכתבנו אצל המשכן ובגדי כהונה והקרבנות. ^*גם נדע וכו', אחר אשר העיר הרב ז"ל למעלה על גודל עונש העובר על מצות השמיטה, ואמר כי אם היא רק לטובת הארץ שתנוח מעבודה שנה אחת בכל שבוע, למען תוסיף תת כחה בשנים אחרות, כמנהג אשר ינהגו גם עתה האכרים עובדי האדמה שמשביתין אותה בעבור זה בקצת השנים, הלוא כבר יענשו החודלים לשבות, במה שלא תתן הארץ יבולה למכביר בשאר השנים? ומדוע הפליג הכ' בעונש העוברים על מצות שמיטות ויובלות כל כך? רוצה עתה לבאר זאת ואומר שהטעם הוא, יען כי העובר על מצוה זו מראה בזה שחושב שכל תכליתו ותעודתו עלי ארץ הוא רק לאסוף קניני הזמן, ועי"ז מסיר לבו מההשתדלות לקנות השלמות האמיתית ע"י פעולות טובות ונכוחות, ונמשך מזה כי הולך מדחי אל דחי לעשות כל מעשה ופעולה רעה, רק למען בצוע בצע כסף וע"כ בצדק ראוי לו שיענש ביותר על חטאו זה, שהוא מקור ושורש לשאר עבירות הרבה. כמו שאחז"ל "קשה אבקה של שביעית וכו'". גם נדע ונשכיל כי החוטא בהנה אינו חוטא באחת המצות לבד כי אם בכלן כאחת והוא מפסיד צורתו ומבטל עצמיותו ומזה שהעובר על הרשום בה בכתב אמת ראוי לגזור עליו כלה ונחרצה והגליות וכל שאר העונשים והנה חז"ל שמו אבקה על שביעית שרש לכל העבירות כמ"ש (ערכין ל':) בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות של שביעית לסוף הוא מוכר מטלטליו. לא הרגיש לסוף הוא מוכר שדותיו. לא באת לידו עד שמכר ביתו. לא באת לידו עד שלוה ברבית. לא באת לידו עד שמוכר עצמו. שנאמר כי ימוך אחיך ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר לגר תושב ולא לגר תושב אלא לעכ"ום שנאמר או לעקר משפחת גר משפחת גר זה העכ"ום כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"א עצמה. הרי שהורו שכל הפרשה כלה על חומרת פירות שביעית ושהחוטא בהם לסוף חוטא בכל הדברים הכתובים אחריו דכלהו איתנהו בה. ואני אומר כי אורך הגלות הזה המר לא נמשך כל כך כי אם בעבור אשר לא שבתנו שמטות הארץ באשר אנחנו בקרבו והוא מה שנרמז בברית הנזכר באומרו (ויקרא כ״ו:מ״ג) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם. אמר כי אפילו בהיות הארץ שממה ועזובה מהם ירצו את עונם על ביטול שביתותיה שנצטוינו עליהם כי הוא דבר שהאדם צריך ליזהר בו בכל זמן ומקום כמו שאמרנו. רק אם יחטא בהתרשלות בהתבוננות בכוונה האלהית אשר זה לא יבוא כ"א לבזיון התורה והמצות אשר לא יקר בעיניהם והוא אומרו (שם) יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם לבלתי תת לך אליהם לדעת כי אין זמן ומקום פנוי מתועלתם והוא האמת בלי שום ספק. ולהיות זה האשם המושב אם קודם הגלות או בהמשכו היה מתפלל המשורר למנות ימינו כן הודע וגו'. שובה ה' עד מתי וגו'. שבענו בבקר חסדך וגו'. שמחנו כימות עיניתנו וגו'. יראה אל עבדיך פעליך וגו'. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'. (תהילים צ׳:ט״ז) ופירוש המזמור כלו בשער נ"ט הנזכר. הנה באמת כל אלו הדברים הם ישרים ומישירים אותנו אל אופן עסקינו באלו הענינים הזמרים ובאופני שימושנו בהם ואם יבואו קצתן ע"ד משל וחידה הנה באמת המשל קרוב לנמשל והחידה למה שנאחד בה. והוא הדרך התוריי בכמו אלו העניינים בדברה על אוזן שומעת וע"ד שאמר המשורר שמעו זאת כל העמים וגו', גם בני אדם וגו'. פי ידבר חכמות וגו'. אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי למה אירא בימי רע וגו'. הבוטחים על חילם וגו' (שם מ"ט) כמו שנתבאר המזמור בפ' ויחי (שער ל"ב.):

א במה שאחז"ל למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקת' בצרעת על שדברה על אחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ"ר שם) והלא לפי סדר הכתובים כך קרה הענין בזה אחר זה כי זה היה בחצרות וזה במדבר פארן ונאמר ויסעו העם מחצרת ויחנו במדבר פארן וישלח אותם משה ממדבר פארן וגו'. ואם תאמר שהמדרש הזה הוא על דעת מי שדרש על לבן וחצרות ודי זהב שמחלוקתו של קרח היה בחצרות כמו שכתב רש"י ז"ל וגם זה דעת הראב"ע שכתב שעל הבדל הבכורות מהעבודה היה המחלוקת ההוא הנה יש בענין קושיא חזקה מהראשונ' והיא שתהי' יותר ראוי לסמוך מחלוקתו של קרח לפרשת מרים מפרשת מרגלים להמשיך מה שרצו מזה שהרי חטאו של קרח דומה ממש לחטא של מרים שזה וזה כנגד משה אלו אמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר ואלו גם כן אמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' וגו'. ואמרו ז"ל לא אתם שמעתם בסיני אנכי ולא יהי' לך כי כל העדה שמעו (תנחומא פ' קרח). והנה אם כן לא היה לו לטלטל פרשה זו ממקומה. ועוד כי מה שאז"ל (מדרש שו"חט מ' ג') שלא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר כדהלן בטלה שאלה זו על הדומות אליה: ב למה לא נכתב בכאן מה שנאספו על משה כלן ואמרו נשלחה אנשים לפנינו וכל אותו העיצום שהיה לו למשה עמהם על זה אשר זכרו במשנ' תורה באומרו לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההולך לפניכם היא ילחם לכם וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו' (דברים א'). כי כל זה התנצלות גדולה למשה אל השליחות הזה על מה שאמר שם וייטב בעיני הדבר וטעם גדול למה שאמר לו השם ית' שלח לך אנשים ולמה יתחיל הספור שלח לך כאלו הוא ית' מעצמו צוה על הדבר ושהיה משה אצלם כאיש נדהם ולא עוד אלא ששם נאמר וישיבו אותנו דבר טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ולא זכר מה שאמרו בכאן לא נוכל לעלות וכל דברי נאצותם. סוף דבר שבמקום משפטם וגזר דינם ראוי שתזכר עצם רשעתם. ג כי עם שכבר כתבנו הטעם שהשם ית' לא מחה על השליחות אבל מה טעם הרשה עליו וצום שיהי' השליחות משנים עשר נשיאים כלם אנשים ראשי בני ישראל שהית' סבה שיתחזקו ברשעתם כי כאנשים גבורתם מה שלא היה כן אם ישלח שנים אנשים חרש לאמר ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שחפץ השם ית' שיהיו שוים בענין אולי יזכרו וישובו אל ה' ואם אין שתהי' הגזירה שוה לכל העם לא ידעתי מה בצע כי יגיע לכלם העונש כאשר ישוו השלוחים בעצה רעה ועוד שכבר קרה להם הפך זה והוא שלא הסכימו קצתם ברשעתם ועם כל זה נענשו שבטיהם עם הכל. ולמה לא שלח את הנשיאים הידועים בחנוכת המזבח שהיה קרוב לזה ומה שאז"ל שמתו בתבערה (ספרי פ' בהעלתך) הוא דרש וגם שכבר מצא בדבריהם הפך זה במה שאמרו על מחלוקתו של קרח אצל נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר ט״ז:ב׳) כי הם אשר נאמר עליהם בראש הספר ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות אלא שרמזם מפני כבודם משל לבן טובים שנכנס לגנוב וכו': (תנחומא פ' קרח): ד במאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע ועל דרך חז"ל (סוטה ל"ד:) יה יושיעך מעצת מרגלים הנה היה לו להתפלל על כלם או להמנע מהשליחות לגמרי אחר שלבו ראה הרבה מרוע עצתם. ה במה שנתן לפניהם מכשול באומרו וראיתם את הארץ וגו'. ומה הארץ וגו'. ומה הערים וגו'. שכל זה יורה שעיקר שליחותם הוא לראות אם ישרה בעיניהם אם לא או אם תהי' נכבשת לפניהם או לאו. לא היה לו לומר רק וראיתם את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה. ואגב יש לדקדק למה הזכיר ומה הארץ ד' פעמים גם באומרו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ יראה שמביא מורך בלבבם לומר שצריכין להתחזק בגבורה. ומה טעם והימים ימי בכורי ענבים היה לו לזוכרו בתחלת הספור כמנהג: ו באומרו ויכרתו משם זמורה וישאוהו וגו'. כי מי הביאם אל הצרה הזאת והלא לא צוה להם משה על כך אלא שיתחזקו ויקחו מפרי' ויאכלו וישבעו כדי שיטעמו ויכירו ויגידו דבר וחז"ל אמרו (שם ל"ה) שיהושע וכלב לא נטלו כלום ואלו היו מצווין היו זריזין מקדימין. גם מה טעם שאמר הכתוב למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול וגו': ז באמרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש וגו'. כי הנה ירא' שהטיבו את אשר דברו על פי הדברים אשר נצטוו עליהם ואשר ראו לא כחדו ומשבח הפרי ומחוזק העם על פי מה שאמר משה להם וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה וגו'. ומה שכתב הרמב"ן שכל רשעם הוא במלת אפס שהיא מורה על דבר נמנע ואפס מן האדם כלשון האפס לנצח חסדו (תהילים ע״ז:ט׳) ואין עוד אפס אלהים (ישעיהו מ״ה:י״ד): יראה שהוא דקדוק חלוש מאד למצוא למיתם תוצאות כי ודאי מלת אפס בזה השמוש היא שוה למלת רק או אך כמו שמצינו בבלעם פעם אך את הדבר פעם אפס את הדבר (במדבר כ״ב:ל״ה) ואין הבדל ביניהם ושניהם כטעם אפס כי לא יהי' בך אביון (דברים ט״ו:ד׳) והיא מבואר. גם יש לדקדק בכל מאמרם וגם זבת חלב ודבש שאין מלת גם נופלת על היות הארץ זבת חלב ודבש ועל בואם אליה והראוי שיאמר והיא זבת חלב ודבש: ח בדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה שירא' שהוא הי' סבה לחטאתם כי הם לא אמרו ראשונ' הפך זה אמנם הי' סבה לשיאמרו אחריו בפירוש לא נוכל לעלות ואדם שלם כיוצא בו מועד לעולם לדעת לעות דבריו ולהתחיל מצד אחר: ט בסדור דברי המרגלים שכיון שאמרו ראשונ' וגם ילידי הענק ראינו שם למה חזרו לומר ושם ראינו את הנפילים בני ענק. ועוד שהרי הם מכחישים בזה מה שאמר ארץ אוכלת יושביה וכ"ש במה שסיימו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: י בתלונת העם באמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ יגו'. שאם יניחו שהם עצמם יפלו בחרב אין להם להצטער על הטף דקים להו בדרבה מינייהו ועוד היה להם לימר נשינו וטפינו להיות לבז כמו שאמר לנפול בחרב ועוד באמרם נתנה ראש וגו'. כי מה להם להרים ראש לעת כזאת שכלם ראשים: יא במאמר יהושע וכלב הארץ אשר עברנו בה טובה הארץ מאד מאד וגו'. ונתנה לנו אשר היא ארץ זבת חלב ודבש שכל זה הוא שפת יתר שהרי המרגלים הודו בזה ולא כחדו. ומה רצו לומר כי לחמנו הם סר צלם מעליהם. יב בתפלתו של משה שלא נאמר ויחל משה או ויצעק כמנהג רק ויאמר משה אל יי' ושמעו מצרים. וגם סדור תפלתו בלתי נאות לפי הנרא' מדבריו עד שהוצרך רש"י לתקנו. גם כי הזכיר מדת פורענות בתפלתו פוקד עון אבות וגו'. והראוי שיזכור עושה חסד לאלפים: יג וגדול' היא אלי כי לפי מה שהוכחתי בפרשת כי תשא על מאמר וסלחת לעוננו (שמות נ"ד) שלשון סליחה הוא לשון מתיחס אל שם אדני ונשיאות עון אל שם יהוה כמו שתארנו משם. יראה שהיה לו לומר בכאן שא נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו'. ואם היה מבקש הסליח' ממש והיה מכוין אל שם אדוני לא היה לו להזכיר וכאשר נשאת. ועוד אומרו ויאמר יי' סלחתי כדבריך היה לו לכתוב בא' דל"ת: יד באומרו סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד וי' את כל הארץ וגו'. כי כל האנשים וגו'. והלא במקום סליחה אין שום עונש כפי הנחתנו. ומה טעם וכל מנאצי לא יראוה אחר אומרו אם יראו את הארץ: טו אומרו ית' בדברי ניאוצו וכעסו וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' וגו'. והלא זה הדבר אשר ייטב להם ואם מפני שהחרידו לבם עליהם כי פחדו שיהיו לבז לזה אמר שיהיו הפך מה שחשבו הנה מטעם זה היה לו להביאם שם לאבות גם כן כי על עצמם חרדו מאד כאמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב ואם לא חשש להם למה יחוש על הבנים: טז אומרו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם והלא העכוב הזה חובת הבנים זכות האבות הוא ומה ענין זנות אצל חטא זה. יז למה גזר עליהם ארבעים שנה שהרי עכובם בשליחות ארבעים יום לא היה חטא אצלם שיענשו כנגדם תדע שהרי יהושע וכלב הושוו להם בזה וגם כי יהי' בו חטא מה טעם שיחייב אותם שנה בעד כל יום ואין דרכו של הקב"ה בכך ודי שיהי' מדה במדה וחלילה לו למדוד העונש במדה גדולה מהחטא: יח כי אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה' למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ולמה ננעלה שער התשובה לפניהם ואם כבר דברנו בזה. אלו הן הספקות הנופלות בעצם זה הספור: יט כי יש לדקדק בטעם סמיכות פרשת נסכים ותרומה וקרבן ע"א ומשפט המקושש וטעמם. ועל הכל בחתימת' בפרשת ציצית אשר ביארנו ענינה בהקדמה: ונבא אל ביאור הענינים אחר הערת הספקות: