שמות מ:לג מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

אמנם הקודם ביארו הפלוסוף במקומות אשר דבר בהם מהעונג אשר קיים וקבל היותו התכלית הנכסף לכל הפעולות אשר לזה ייחד המאמר עשירי מספר המדות אמנם פרק י"ד מהז' ממנו אמר יראה לקצת כי העונג הוא הוויה יען כי הוא אצל הדבר אשר היא טוב בעצמו כי אמנם יחשבו כי הפועל הוא הוויה ואמנם הוא אחריו ע"כ והכוונה כי למה שכבר זכר בפרק הקודם סברת קצת שחשבו לומר שהעונג אינו דבר טוב ושמו עליו הרבה עלילות דברים וטענות הראשונה והחזקה שבכולן הוא אומרם שהעונג הוא הויה ומה שהוא הויה אינו תכלית וא"כ אינו טוב שכבר התבאר להם שהטוב שבכל הדברים הוא התכלית כי על כן היטיבו אשר דברו כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל והוא פתח דבריו לספר ההוא הנכבד אמנם היותו הויה נתבאר להם מפני שהעונג הוא דבר המתהוה והמתחדש בכח המרגיש בהמשך הפעולות. ואמנם שההויה אינה תכלית הוא מבואר שכל דבר הנפעל וההוה הוא נפעל בעבור דבר זולתו שהוא תכליתו והתכלית בלתי מתהוה כי לא יתהוו כי אם הדברים המביאים אל התכלית כמו הבניה לבית כי הבניה הוא דרך להביא אל התכלית לא התכלית והישיבה שהוא התכלית לא יאמר שנתהווה וא"כ הטוב הוא בתכלית לא בהויה. ונתבאר שאינו העונג אחר שהוא הויה. אמנם ארסטו בעל סברתם זאת שאמרו שהעונג הוא הויה יען כי הוא אצל הדבר אשר הוא טוב בעצמו. וזה כי לפי שראו שהעונג נמצא אצלינו כשנעשה הדברים הנדרשים לנו לטובים מתחלת הפעולה יחשבו שהוא. הוה מעט מעט עם המשך המעשה כי אמנם יחשבו לפועל כזה שהוא הויה והעונג הנמצא אצלו שהוא מתהווה עמו ואמנם הוא אחריו. ירצ' ואמנם אינו כן כי העונג אינו מתהוה בהתהוות הפועל הטוב ההוא אבל בא אחרי הוייתו כי הוא נמצא עם התכלית הבא אחר ההויה כמו שהפועל הנמשך מן המעלה הוא תכלית המעלה ובאו מכחה ופועל העיון הנמשך מקנין החכמ' ודרך כלל שהעונג הוא נמשך אל התנועה אבל אינו תנוע' כמ"ש אצל ההויות הטבעיות. אמנם למה שהורגש זה התענוג בואו זה אחר זה עם חלקי הפעולות נתן טוב טעם ודעת בפ"ה מהמאמר העשירי הנזכר ואמר יראה אמנם כי הראות הוא שלם בכל זמן היותו אינו צריך דבר אשר בהיותו עשוי באחרונה ישלים מינו. ואמנם בזה ירא' שהוא העונג כי הוא כלו יחד ולא יקבל אחד עונג בזמן אשר בזמן יותר גדול יושלם המין ובעבור זה לא תהי' תנועה כי כל תנועה בזמן והוא לתכלית מה כמו בבנין השלם כאשר יעשה אשר ירצה או אמנם בכל הזמן או זה בחלקי הזמן וכלם בלתי שלמים כי הם ממין אחר אצל כל הדבר וכן זה לזה כי הרכבת האבנים הוא דבר אחר אצל תקרת הקורות וזאת ד"א אצל עשיית המעון ושלמותו כי אינו צריך דבר עתה להשלמו ע"כ. ואם הוא האריך במשלים נפלאים לקיים הענין הנפלא הזה ולישב אמתתו. והכוונה לו כי זה העונג המורגש אל הבונה בתחלת המלאכה והולך וגדל מיום אל יום עד סוף סיומו הנה הוא אינו ממין העונג השלם המיוחס אל שלמות הבנין המגיע אחר הבנותו ואינו נכנס עם שאר העונגים אשר באו ראשונה בפחות ויתר אבל הם נפרדים במין כהפרד שלמות המעון או תמימות ההליכה מחלק אחד מחלקיהם כי הענין האחד הוא כחק התמימות והשלמות. והב' בחוק הגריעות והחסרון וגם החלקים ההם בעצמם הם נפרדים זה מזה במין כהפרד מהות הרכבת האבנים ממהות תקרת הקורות וכיוצא או כהפרד הקו הזה מההליכה מקו אחר ממנה כמו שביאר לשם והנה א"כ התענוגים ההם הנפרדים למיניהם כלם מגיעים כמו רגע וכן התענוג השלם הנפרד מכלם בהתיחסו אל שלמות המלאכה ותמימות צורתה כלו בעתה אצל התכלית. והנה הית' כונת החוקר בכל זה נכונה מאד להורות על חלוף התענוגים ומהותם ושהתענוג האמתי הנכסף מפאת השלמים שמגיע בסוף ימי פעולתם אינו אחד במין עם שאר התענוגים אשר ימצאו להם באלו החיים אצ"ל התענוגים ההמוניים אשר אינם תענוגים כי אם להם כי אף לנמצאים לשלמים ע"פ דרכם אינם מהמין ההוא. ולא יקרא כן כי אם בשתוף השם לבד ודבריו בכל אלה הענינים דברי אלהים חיים בלי ספק עוררה על ענינו והאירה עינינו בו התורה האלהית בשלמות אל בעלי הדעת במקום אשר ראתהו החכמה לעשותו דוגמת חיי האדם עם התכלית הנכסף מהם אל השרידים. והמכוון מהחכמ' האלהית ביצירתו והוא הפ' הז' מספר הזכרונות אשר כתבנו בשער ס"ז. והוא ענין שמחת ימי החג עם שובע שמחות שמיני חג עצרת כי הוא הענין בעצמו שכתבתיו שם עם קצת אלו המאמרים שזכר החכם להורות על יחס התענוגים המגיעים אל התכלית עם העונג השלם הנמצא אצל התכלית וגם ביחסם זה עם זה עיין עליו כי הוא דבר נפלא בעיני ועלה בידינו מה שרצינו אליו והוא שסוף המעשים ותכליתם עם שהם דברים נבדלים ונפרדים במין כהבדל התנועה מהמנוחה ומ"מ הם נמצאים רצופים ותכופים מבלי הפסק כמו שאין דבר מפסיק בין התנועה והמנוחה כי הנה סוף המעשים הוא הגבול האחרון אשר בו יושלמו הדברים אשר קודם התכלית והתכלית הוא הענין הנפרד המגיע עם השלמת הסוף ההוא אשר אל שני הענינים האלו נמצאו במעש' בראשית שני הגבולים תכופי' ורצופים ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. כמו שנתבאר במקומו שער ד' וכן במלאכת המשכן ויכל משה את המלאכה (שמות מ׳:ל״ג-ל״ד) וסמיך ליה ויכס הענן את האהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. וכן בשלמה נאמר ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' וגומר ויביאו הכהנים וגומר ונאמר ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה' (מלכים א ח׳:י׳.) הנה ששני הענינים האלו מטבעם ומדרכם שימצאו תכופים ורצופים. והנה על שניהם התפלל אדון הנביאים אצל המלאכה האלהית ההיא באומרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעש' ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהילים צ׳:י״ז) וזה כי הנועם המיוחד לו ית' הוא היותו תכלית המציאות כלו כי הכל נברא לכבודו ולהשלמת רצונו והוא מה שאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ״ד:ו׳) כי זאת היא סגולת התכלית להיותו ראשון במחשבה ואחרון במעש' ובקש שיגיע להם הנעימות ההוא רצוני הגעת התכלית ושמחתו ותענוגו במעשה ההוא האלהי. ועל סוף המעשה הראוי להמצא ראשונ' אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו כי ודאי סוף המעש' הנה הוא תלוי בהם ונמשך אליהם. אמנם על הגעת התכלית האחרון אמר ומעש' ידינו כוננהו כי באמת התכלית נמשך אל המעש' עצמו ואל שלמות מלאכתו:

ומן המבואר שם אתן לך משל פה. אמרנו שם שעל המנוחה הניחה התורה שלשה שרשים, הא' נוח, והב' שבת, והג' נפש. ועוד הזכיר לשון כלה (בראשית ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו". וארבעתן כתובים אצל מעשה בראשית. ולא תקוה שאפרש פה הענין בארוכה ובשלמות, רק ריש מלין אומר. מלת "שבת" איננו על המנוחה, ואין הוראתו על המנוחה. אבל תוכן הוראתו על ההפסק, ועל כל דבר הפוסק נוכל לומר ששבת אותו דבר. עד שיפול גם על הפוסק ממנוחה, ומתחיל לעמול ולטרוח. ונאמר "שָׁבַת פלוני ממנוחה". וראיה (איכה ה, יד) "זקנים משער שָׁבָתוּ". פירוש שפסקו לשבת בשער המשפט והלכו בגולה. (ישעיה כד, ח) "שָׁבַת משוש תופים", פירוש מרוב הצרה פסק הלב מהיות שש בקול תפים. מלת "מנוחה" איננו על המנוחה מהעיפות אלא על הענין הנח אחרי שהיה מטולטל. ולכן נופל אפילו על דבר שאין בו רוח חיים. כמו (בראשית ח, ד) "ותנח התיבה בחדש השביעי על הרי אררט", ואין עיפות לבלתי מרגישים, אבל נחה אחר הטלטול. כי עד היום ההוא צפה על פני המים והיתה תמיד מטולטלת. ובמקומו בארנו שהונח לשון "מנוחה" על ענינים שונים שכל אחד נבדל מחברו, וכולן בעלי הוראה אחת והוא על המנוחה אחר הטלטול. אלא שקצתן טלטול גופני, וקצתן טלטול נפשי וזה על צד המשל. ובכלל הטלטול הנפשי והמנוחה שאחריו הוא טלטול החפץ הפנימי. כי מי שחפץ דבר כל זמן שהחפץ קיים ולא השיג חפצו, כח החפץ כמטולטל, וכשהשיג חפצו אז ימצא מנוחה. כדוגמא הזאת מצאנו (ירמיה מה, ג) "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". כי נפש ברוך בן נריה היתה חפצה לקבל כח עליון ולהיות נביא ומחשבותיו על זה תאר "יגעתי באנחתי". ולפי שלא השיג חפצו כי לא התנבא, אמר "ומנוחה לא מצאתי". ועוד רבים כאלו. וכן להיפך, הרוח העליון רוצה בבני אדם וחפץ להדבק בם ולשרות בתוכם. כדרך (משלי ח, לא) "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם". אלא שיָקָר מאד שימצא השם ב"ה איש כלבבו ראוי שתשרה עליו רוח הקדש. ולכן כשימצא אחד ממנו מוכן לנבואה או לרוח אלהים, כביכול מצאה הרוח מנוח לה כי השיגה חפצה. ולכן השראת השכינה על הנביאים יתואר תמיד בלשון "מנוחה". כמו (במדבר יא, כו) "ותנח עליהם הרוח". (מלכים ב' ב, טו) "נחה רוח אליהו על אלישע". ורמזנו על זה למעלה. ולפי שידע אדונינו משה ע"ה כל זה כי טוב בעיני ה' אם יהיו כל עמו נביאים ואנשי הרוח, השיב ליהושע כשאמר על אלדד ומידד שנבאו במחנה (במדבר יא, כח) "אדני משה כלאם". ואמר הוא ע"ה (שם שם כט) "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם יי' נביאים, כי יתן יי' את רוחו עליהם". שלפי הנראה סוף הכתוב ללא צורך כי אי אפשר שיהיו נביאים מבלעדי יתן השם ב"ה רוחו עליהם. אבל כח המאמר כך הוא. אתה יהושע האם מקנא אתה לכבודי, או לכבוד שמים או לשתיהן? ודע כי טועה אתה, כי אני רוצה בזה. וגם השם ב"ה חפץ כן. ועל זה אמר "ומי יתן" וגו'. כלומר מי יתן לבבם מוכן לנבואה ידעתי כי אז יתן ה' את רוחו עליהם ולא ימנע הגדולה הזאת גם מאחד מהן. וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו שנאמר (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'. ומלת "וינפש" איננו על המנוחה אחר הטלטול או אחר העיפות וגם איננו על ההפסק. אלא הוא נופל על הרצון ועל שמחת הנפש, כי נגזר ממלת נפש. ובארנו הענין על נכון בספר "יסוד עולם" כשדברנו על הבדל תארי נשמת האדם הנקראת נשמה, רוח, נפש, חיה, יחידה. והענין כל זמן שאין הדבר שלם כפי הרצון שרצה העושה לעשותו אין הנפש מסתפקת בו. ואין שמחה ללב. אבל כשרואהו שלם בלי חסרון ובלי דופי הכל כפי כונתו אז הוא לו למשיבת נפש. ועל זה מלת "וינפש". מלת "ויכל", על השלמת דבר אם עומד על תקונו ואינו חסר עוד דבר. כמו (שמות מ, לג) "ויכל משה את כל המלאכה" וגו' וכיוצא בזה.