תהילים א:א מחשבת ישראל: נתיבות עולם, גן נעול, עקידת יצחק וחובות הלבבות

וכנגד ג' כתות מדבר; כי יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות, וזהו שאמר (שם פסוק כב) "תאהבו פתי", שאין נמשך אחר השכל, רק אחר הגוף. ולכך יקרא "פתי", שאין לו השכל ודעת. וכמו שאמרו (תנחומא נשא, סימן ה) "כי תשטה" (במדבר ה, יב), אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות. כי הזנות מעשה חמרי, וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות, והלך השכל אשר מרחיק התאות הגופנים. ואחר כך אמר נגד כת שניה, והם הלצים המכלים ימיהם בהבל, במעשים שאין בהם ממש. על זה אמר (משלי א, כב) "ולצים לצון חמדו להם". ואחר כך אמר (שם) "וכסילים ישנאו דעת". וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים, לא מצד שהם מתאוים אל התאות, רק שהם רעים, ונפש רשע מתאוה לרע מפני שהוא רע. וזהו "וכסילים ישנאו דעת", כי הדעת מחייב לעשות הטוב, והם שנאו הדעת, רק אוהבים הרע. וכמו כן זכרם דוד בפסוק (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".

"אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א, א). גם זה כמוהו כי לא נזכר בענין על מה נועצו ומה עשו. ואם היה כתוב "במחשבת רשעים" היה מתפרש על מחשבת הלב בלי מעשה, וכונת המשורר על הפעולות הרעות שמסכימים עליהם הרשעים בכל עת לעשותם, ולכן נכתב לשון "עצה". כי אין לשון "עצה" נופל אלא על הסכמה בדברים מעשיים שנמשך ממנו המעשה. וגם הרשעים עוברים על כל התועבות בלי הסכמה טבעית מתגבורת היצר, כי הרשע הגמור מסכים בלבו כי אין רע בעשות התועבות, כדרך "אמר נבל בלבו אין אלהים" (תהלים יד, א). כבר אמרנו כי לשון "מחשבה" נופל על פעולה נמשכת מהסכמת היצר הגובר בלב. ולפי שהוא חוטא גם בלי תגבורת היצר הפליגו הנביאים לתאר הנהגתם הרעה בתאר "עצה", להודיע שכפי משפט לבם אין רע כלל לעשות המזמתה והיא ההסכמה הגמורה, כי לא תשתנה בעת מן העתים. ולא כן המסכימים בטבע יצרם⁸ובלי משפט לבם שאין הסכמתו עומדת בכל העתים. כי לעת שאין היצר מתגבר על לבו ימנע מחטוא, ולכן לא תמצא בכל המקרא כתוב "עצת הרשעים"⁹עם אות ה"א הידיעה וכיוצא אבל כתוב תמיד "עצת רשעים". כי הסכמת הרשע בעצה במשפט לבו, ואין כן הסכמת החוטא. וכבר עמדנו על זה לעיל. ואל יתבלבל עליך ענין זה.

"שמרני יי' מידי רשע, מאיש חמסים תנצרני, אשר חשבו לדחות פעמי" (תהלים קמ, ה). פסוק זה נכתב באותו המזמור. והרשע שהזכיר הוא איש רע הנכתב למעלה. והודיע שאיננו ההולך אחר יצרו ולבו מאמין בה' ובתורתו, כמו "תועבת יי' מחשבות רע, וטהורים אמרי נועם" (משלי טו, כו) המבואר למעלה (חדר ט חלון יב). אבל מדבר על הרשע, שהוא רע והולך אחר מחשבותיו הרעות, וכפי עצת לבו יכין לעשות כן כמו "אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א, א) המבואר במקומו. ובקש שישמרהו וינצרהו מהסכמת הרשע ואנשי החמס החושבים לדחות פעמיו, בלי פחד אלהים ועצת הלב. ודומה לפסוק "אשר חשבו רעות בלב" (תהלים קמ, ג) המבואר בחלון זה. והנה ההיפך מן הרשע הוא הצדיק, כדרך "מְאֵרַת יי' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך" (משלי ג, לג) שבארנו בבית השני (חדר עשירי, חלון יח). וההיפך מאיש חמס הוא הישר, כי איש החמס כובש בחזקה ציורי הדעת והשכל המתגלים בטבע בלבו. והישר הוא המתאמץ להתבונן ביראת ה' ולהשכיל שכל טוב באמתת השם, כדרך "ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא). ונאמר "ואת ישרים סודו" (משלי ג, לב). כי השם יאר פניו אל הישרים [לפרש להם] וילמדם דעה והשכל. והוא העזר האלוהי שדברנו עליו בבית הראשון (חדר ה חלון ג). ולכן חתם דבריו "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהלים קמ, יד). "צדיקים" נגד "מידי רשע", ו"ישרים" נגד "איש חמסים". ואצל "ישרים" הזכיר מלת "פניך", והמשכיל יבין.