תהילים א:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, הנה כבר ידוע משערים הקודמיה, ואף כי משער ס"ז כי העולם בכללו אשר עליו האציל הי"ת מכבודו ג' ענינים, מציאות, קיום, ושלימות, נחלק לשלש מחלקות, העולם העליון הכולל השכלים הנבדלים אשר לקחו כל אלה מיד בוראם במדרגה יותר גדולה ממה שלקחום זולתם, כי מציאותם יותר יקרה ויותר קרובה למציאות הי"ת, וקיומם מתמיד ושלמותם נעלה ונשגבה מאוד, והעולם התיכון הכולל כל צבא השמים הכוכבים והגלגלים, פחות הערך ממנו בבחינת כל אלה, אבל בכל זאת הכי נכבד הוא, במדרגת מציאותו ושלמותו, כי הוא נברא לדעת הקדמונים מעצם השמים לטוהר שהוא חומר יותר זך ונקי מחומר ד' היסודות, ויש לו קיום באישיו., והעולם התחתון הוא השפל במדרגה מכולם, כי מציאות הדברים הנמצאים בו הוא רק מציאות חמרית וגשמיית המורכבת מד' היסודות השפלים וקיומם הוא רק במינם ולא באישיהם הפרטים, אשר אחרי היותם פה זמן מה יעלו בתוהו ויאבדו אח"כ, ותכלית שלימותם היא רק הצורה המחוברת בהם אל החומר אשר גם היא תאבד מהם באבדו, והנה שלש אלה מיני הנמצאים שומרים תמיד מדרגת הויתם ושלמותם, כי לא יעלו למעלה להוסיף מעלתם אף לא ירדו למטה להיות פחותי ערך עוד יותר ממה שהם כבר עפ"י טבעם ותולדותם. [ואף שהדברים החמריים והגשמיים אשר יד מלאכת חרש וחושב שלטת בהם יתיפו ויהודרו תמיד יותר ממה שהיו במעמדם הטבעי, הנה מלבד כי יפוים זה לרוב אינו בבחינת עצמותם הפנימית כי אם רק בבחינת צורתם החיצונית, הנה לא יוכלו גם הם בעצמם לסבב יפוים והטבתם זאת, כ"א יוכרחו לקבל אותם רק מחוצה להם, מיד האומן והחרש הפועל בהם,] ורק האדם לבדו מבחר כל ברואי עולם התחתון, אשר מצד גופו וחמרו הוא כאחד מברואי העולם התחתון, ומצד נפשו דמי לבר אלהין ושכלים הנבדלים לו לבדו נתנה הבחירה החפשית להתקרב יום יום יותר אל מקורו העליון בהוסיפו אומץ לקנות דעה וחכמה מדות טובות ויקרות להוסיף בהן שלמותו הנפשית. או להתרחק ממנו, ולהתקרב יותר אל העולם השפל אשר ממנו לקח גופו וחמרו, ויען כי האדם לבדו נועד להיות נעתק תמיד ממדרגה למדרגה בבחינת שלמותו נקרא גם הוא לבדו בשם "מתהלך" ביחסו אל שאר הנמצאים ברואי עולם העליון והתחתון הנקראים "עומדים", כמאה"כ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" ולהשלמים יחידי סגולה אשר מעולם אנשי שם, כחנוך, ונח והאבות הקדושים תיוחס בעבור זה ג"כ בתורתנו הקדושה תמיד פעולת ההליכה את האלקים או לפני האלקים, כמו "ויתהלך חנוך את האלקים, "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" ושאר כתובים רבים (עיין בפנים,) ושמירת התורה בעצמה המקרבת את בעליה ותומכיה תמיד יותר ויותר אל הי"ת נקראת ג"כ בשם "הליכה בדרך" כמאה"כ "והודעת להם את הדרך ילכו בה" ומאה"כ "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה"' ומאה"כ "כי ישרים דרכי ה' וכו', ופושעים יכשלו בם" ר"ל שימצאו תמיד בדרכי ה' אלה אבן מכשול לפניהם, באופן שלא יוכלו לעבור משם והלאה, אשר עליו רומזת גם מצות הכ' "הרימו מכשול מדרך עמי" [וברעיון זה בארתי גם אני זה כמה שנים את הכ' (בתהילים ל״ט:ו׳) "אך כל הבל כל אדם נצב סלה" ר"ל בעבור שכל אדם משתדל עלי ארץ רק בדברי הבל וריק, ע"כ הוא נצב תמיד ואינו מתקרב יותר ויותר להשגת שלמותו הנפשית, "אך בצלם יתהלך איש ר"ל ואף כי שבעבור היותו איש ובן אדם הנוצר בצלם אלקים היה ראוי לי להתהלך לקרבה תמיד יותר אל האלקים בכל זאת אך הבל יהמיון וכו' אח"ז מצאתי כעין פירוש זה גם בדברי רנה"וו בספרו יין לבנון או ברוח חן שלו, ושמחתי מאוד שכונתי לדבריו] אך יותר רעים וחטאים לה' בנפשותם, הם אותם בני אדם אשר לא לבד שלא יתהלכו בדרכי ה' הישרים לקרבה אליו תמיד יותר ויותר, כ"א הם גם פונים אליו עורף לנסוג אחור מהי"ת ולהתרחק ממנו, ולקרבה תמיד יותר אל הרע, לסבב בזה אבדן גופם ונפשם כעור ההולך חשכים, ואין נוגה לו, אשר על נקלה תגוף באבן רגלו או יפול במהמרות ומת לשחת, ומהם אח"כ "ודרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" ויען כי רבים הם האנשים העוזבים דרך המוסר והמישרים אשר על ידו היה להם לקרבה אל הי"ת, והולכים אחורנית להתרחק יום יום מני אורח הישרה, ע"כ נקראה הטבת מעלליהם "תשובה" כי בהטיבם מעשיהם הם שבים מדרכם הרעה להיות פניהם קדימה ללכת באורח חיים אשר למעלה למשכיל, ופה מצא הרב ז"ל מקום לבאר אופני התשובה לפי שינוי מדרגת בני אדם החוטאים (עיין בפנים) והנה לא לבד עשיית הטוב והישר כי אם גם מניעתו מעשות הרע תחשב לצדקה לאיש השב מרשעו כמו שנראה שמנה הנביא (ישעיהו ל״ג:י״ד) במאה"כ "מי יגור לנו אש אוכלה" וכו'. ר"ל מי יוכל לקרבה אל ה' שהוא אש אוכלה "הולך צדקות" וכו', מואס בבצע מעשקות וכו' מניעת עשיית הרע במדרגה אחת מוסרית עם עשיית הטוב, וכן אמר גם המשורר "ה' מי יגור באהליך וכו'. לא רגל על לשונו וכו"' ואמר אח"כ "עושה אלה" וכו' קרא גם מניעת הרע בשם "עשיית הטוב והישר" וכן אמרו גם חז"ל "ישב אדם ולא עבר עבירה נחשב לו כאלו עשה מצוה" ובזאת גדלה עוד מעלתו ממעלת הצדיקים, כי הם אחרי שלא טעמו עוד טעם החטא מלפנים, לא ימצאו גם בקרבם תשוקה ונטיה לו, ובעבור זה יוכלו ג"כ על נקלה לחדול מעשות הרע אפס האנשים אשר כבר ערבה להם עשיית הרע הלא בכל עת אשר ימצאו עוד יד ומקום לעשותו יאלצם הרגש תשוקתם ותאותם החמרית לעשותו עוד פעם אחרת ואם בכל זאת יהיו מושלים ושליטים ביצרם לכלא את רוח תאותם ויחדלו מהרע, הלוא כפלים לתושיה תחשב למו. ומשנה יקחו חלקם בתור המעלה המוסרית, ובעבור ענין זה גדלה מעלת השב מדרכו הרשעה ממעלת הצדיק גם בבחינה אחרת כי ברצות השב לעשות פעולה טובה מה, צריך להתאמץ ולהתחזק תחילה להכניע יצרו ותשוקתו הטבעית והרגלו הקדום, אשר כל אלה רוצים למנעו מזה ולהשתדל בכל תוקף ועוז לעשות בכל זאת את הטוב והישר, מה שאין כן הצדיק אשר לא יצטרך בעשותו הטוב להתאמצות ולהתחזקות כלל אחרי שמנעוריו הורגל כבר לעשות אך את הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, והנה נודע כי הפעולה אשר תעשה בחריצות והתאמצות יתירה היא יותר שלימה ממה שתעשה בלי עמל ויגיעה רבה ונמשך מזה, כי המעשה הטוב אשר יעשה השב בעמל ותלאה, היא יושר שלם ממעשה הטוב אשר יעשה הצדיק בשובה ונחת ומבלי יגיע כפים. ואחרי כי השב מוכרח תמיד להיות מתאמץ בעשיית הטוב נגד המונעים הפנימיים אשר בקרבו, לא ישוב גם מפני כל מונעים חיצונים אשר יעמדו לנגדו, תחת כי הצדיק אשר אין לו מונע פנימי המכלים בידו מעשות הטוב ואינו רגיל בעבור זה להתאמץ ולהתחזק נגד כל מונע, ע"כ מהר חיש יחדל לפעמים מעשות הטוב והתושיה בעמוד שטן ומונע חיצוני לנגדו במעשהו זה, ואם גם יחלש לפעמים כח השב עד שלא יוכל לעמוד עוד יותר נגד כל המונעים החיצונים, ולא יוכל לבצע מזמתו ומחשבתו הטובה לעשות הישר בעיני ה' בכל זאת התאמצותו והשתדלותו לבדה לעשות הטוב תחשב ג"כ לו לצדקה כמאחז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (ר"ל גם ההשתדלות לעשות הטוב אף אם לא תעצור כח לצאת אל הפועל.) תחשב לבעליה למעשה טוב, והנה בעבור כל הסבות האלה צדקו דחז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל באמרם "במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין עומדים שם", אפס כל זה רק במי ששב מאהב', ר"ל בעבור הכרתו את האמת ואהבתו את הטוב והמישרים אשר התעוררו בקרבו אחרי אשר הי' מלפנים שקוע ביון מצולת הסכלות והבערות ובמעמקי הרשע' כי הוא לבדו יתחזק ויתאמץ בכל מאמצי כחו ועוצם ידו להכריח טבעו, אל הטוב והישר באופן שגם כל עונותיו הראשונים בעצמם יחשבו עתה לו לצדק' יען כי לפי גודל רשעו הקדום ועוצם הרגלו עד עתה אך להרע, כן יגדל גם עתה טרחו ועמלו, לעמוד נגד טבעו ולהפוך לבו אל אהבת הצדק והמישרים, תחת כי היה מלפנים נוטה רק אל התאוה והחמדה, אשר ע"כ חדל להשכיל ולהטיב, וממנו אחז"ל בצדק "גדולה תשובה שאפי' זדונות נעשו לו כזכיות" אבל השב רק מיראת העונש ופחד הרע האחוז בעקב הרשע', הוא לא יתאמץ לעשות הטוב נגד כל המונעים אותו, כי אם יחדל מהרה רק מדאגה בדבר פן תדבקתהו הרעה בגלל עונו. ומראה בזה כי רק בשגגה ומבלי דעת חטא מלפנים, כי לו שם כבר בתחילה אל לבו, כי רק מרה תהי' לו באחרונה עקב אשר הרשיע, לא מטה מעולם אשורו מני דרך הישר' והנכוחה, וממנו אחז"ל רק "גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות" וזש"א ג"כ לבאר ההתנגדות הנראית בהשקפ' ראשונה בין שני מאמרים אלה "לא קשיא כאן מאהב' כאן מיראה". אפס כל זה הוא רק לפי דעת חכמי התורה אשר מצד אחד הם מודים ביקרת ומעלת נפש השלמים בבני אדם הטהור' בעצמותה מכל סיג וחלאה מוסרית, ומצד אחר מאמינים הם גם ביעודי התורה האלקית אשר על פיה ישולם שכר טוב לעושי הטוב, כי מזה נמשך בהכרח, כי לפי גודל טורח האדם ועמלו והתאמצותו נגד טבעו בעשותו הטוב ההוא. כן יגדל גם שכרו וגמולו, כמשאחז"ל "לפום צערא אגרא" וגדלה א"כ גם מעלת השב אשר רבת שבעה לה נפשו עמל ותלאה בעשותה את הטוב והישר ממעלת הצדיק אשר בשובה ונחת יעשהו מבלי טורח ויגיע כפים אבל לדעת הפילוסופים אשר לא יאמינו, כי ישים ה' איש פרטי לפעמים בתור במעל' המוסרית רק בעבור עשותו הטוב והישר וימלא בזה רצונו וחפצו ית' (יען כי לדעתם הנפסדה לא ישקיף ולא ירא ה' כלל על בני אדם בהשגח' פרטית כזאת, לרצות במעשיהם הטובים ולמאוס בדעותיהם, ולהשיב להם גמול טוב או רע עליהם כי אם יחשבו שהמעלה המוסרית והשלמות הנפשיית תהיינה לאדם למנה רק בהכרח טבעיי אם השלים נפשו תחילה כראוי בדעות ומדות ישרות כהכרח כל מסובב להיות אחרי שקדמה לו סבתו הראויה) יהי' תמיד היתרון רק לאיש צדיק מנוער אשר נפשו טהורה מכל תאוה. ותשוקה רעה אשר בשם "מעולה" יקראהו החוקר, ולא לבעל תאות רעות הכובש בכל זאת את יצרו הרע, אשר בשם "כשר" יקרא אחרי שנפשו איננה טהורה מסיגי התאות, ובחבה טמונה חלאתה המוסרית כמו שיותן תמיד גם היתרון אל הכלי העשוי בתחלתו מזהב סגור ומזוקק שבעתים, ולא אל הכלי אשר רק אחרי העשותו יצטרכו להסיר בדיליו ולצרוף כבור סיגיו בעמל רב ויגיע כפים. והנה מכל האמור עד הנה נמשך, כי לפי דעת חכמי התורה נוכל לבחון מעשי בני אדם הטובים בבחינה כפולה, אם בבחינת עצמותם ומהות פעלם או בבחינת גודל העמל הטורח והתחבולה אשר היו הכרחיים לעושיהם למען הוציאם אל הפועל, כמו שבאר הרב ז"ל זאת במשל נחמד ונעים מאוד (עיין בפנים) ובזה מבאר הרב ז"ל גם שינוי דעות ר"ח ור' אבוהו במאמר שהחל בו, כי ר"ח בחן פעולות בני אדם הטובות בבחינת מהות פועליהם ע"כ נתן היתרון אל הצדיקים באמרו "אבל צדיקים עצמם" וכו' אבל ר"א בחן אותן בבחינת עצמותם, ובבחינת העמל והטורח המצטרך לפועלם בעשייתן, ע"כ אמר "במקום שבעלי תשובה וכו', אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד." מי הוא ואי זהו אשר ימצא את עצמו רחוק מבית כבודו ומקום חיותו ולא יחלץ חיש מהר ללכת אליו בהיות לאל ידו. מהמבואר כי בעל הגזירה הזאת הוא האדם לבדו וזה כי מיום שברא אלהים את העולם בכללו כאשר עלה בגזירת חכמתו והמשיך אליו מציאות ממציאותו וקיום מנצחייתו ושלמות משלמיותו כי על כן נאמר על כלו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א׳:ל״א) משם נפצה כל חלוקת הנמצאות ומשם הבדלם להיות עליונים למעלה ותחתונים למטה ואמצעיים באמצע כל אחד לפי מעלתו הנאותה לו. והנה העליונים קבלו ג' עניני' אלו באופן יותר שלם ויותר קרוב אל מציאותם בו ית' מכל זולתם. והאמצעיי' קבלו אותם במדרגה למטה מהם. אמנם השפלים קבלום באופן ושיעור פחות מכלן למה שמציאותן מציאות היולאני אשר בעפר יסודם וקיומם ונצחיותם הוא לבד קיום במינם ותכלית שלמותם הוא הצורה ההוא המצואה בחומרם הנפסדת בהפסדם ואובדת באבדנם. וזהו לבדו ענין קירובם וריחוקם מבוראם כי כפי אשר ימצא אתם מזה השלימות יאמר עליהם שהם קרובים אליו ית' ולפי אשר יחסרו מהם יאמר שהם רחוקים ולזה נקראו תחתיים שניי' ושלישיים. ומהידוע כי טבע חלוקי שלשה מיני הנמצאות הללו להיות כל אחד מהם תמיד עומד על משמרתו ובלתי ממיר את מקומו לא למעלה ולא למטה כי העליוני' אין מטבעם לירד והאמצעיים אין מעניינם לא לרדת ולא לעלות. וכן התחתונים השפלים אין להם עוד ירידה למטה ממדרגתם ואין להם שום דרך לעלות ממנה כלל ולכן אין נדרוש ולבקש משום אחד מהם שיעתק ממקומו ויתנועע לקרב ריחוקו או למעט הבדלתו כי אין דרך לו להמיר המקום אשר נמצא בו לשום מקום זולתו. ברם איתי אינש על יבשתא אשר הוא מוצב ארצה עם הממשלה השלישית השפלה והרחוקה מכל שלמות וראשו מגיע אל זבול הממשלה היותר שלמה כאשר גזרה חכמת הבורא אשר יצר אותו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת אלוה קדושה וטהורה לחבר בו שתי קצות היצירה ולחדש בחבורם ענין הבחירה שהוא סוד האדם ומהותו כמו שנתבאר במקומו אשר לו לבדו משפט הגזירה שהנחנוה ראשונה. כי אחר שמתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד בטבע עצמו ובשרו הרי הוא כחרש את חרשי האדמה אשר כלם פגרים מתים ולא נותרה בהם נשמה ותכלית בריאתו הוא להחיות את עצמו בין הנמצאים החיים והקיימים היושבים במעלה ראשונה כי לזה נאמר אדם בצלמנו כדמותנו בתחילת היצירה והיה הרחוק בין שני המצבים גדול יתר מאד הנה לזה חוייב שיהיו לו מהלכים תמידים בם ירוץ בכל כחו מיום היותו לקרב ריחוקו להנצל מן המות אל מקום חיותו לא יתעצל בהליכתו ולא ייעף במרוצתו כי רב ממנו הדרך להגיע אל מחוז חפצו שם תמצא תשוקתו והיתה מנוחתו. זה דרכם של בני אדם השלמים אשר מעולם אנשי השם אם קודם מתן תורה האלהית ואם אחריו רצי כסוסים המהלך הזה איש נכחו לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך רגליו. נאמר בחנוך ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה') העיד עליו הכתוב שהרגיש בעוצם ריחוקו מבואו אז נתעורר לזרז עצמו ללכת להתקרב אליו יום יום עד שנסתלק מבין הרחוקים ולא נמצא אתם כי לקח אותו אלהים בגשתו אליו. וכן נאמר בנח את האלהים התהלך נח (שם ו') וכן על האבות האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו וגו' (שם מ"ח) ולאברהם אבינו אמר התהלך לפני והיה תמים (שם י"ז) והוא היה הולך בכל מסעיו הלוך ונסוע להתקרב אל האלהים והוא הכין את הדרך הזה לפני בניו וכל זרעו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי'. וכן נאמר ביעקב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (שם כ"ט) ויאמר אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל (שם ל"ה) שכבר היה להם הדרך הזה דרך עלייה בלי ספק וכמו שנא' במשה על זרוזו לדרך ללכת בדרך הזה ומשה היה רעה וגו' וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חורבה (שמות ג׳:א׳) ובסוף ומשה עלה אל האלהים (שם י"ט) כי לזה קרא אליו יי' מן ההר כמו שנתבאר שם. כל אלו נתפרסם ענינם בזירוזם בהליכה זו קודם מתן תורה כי על שדה איש עצל עברו ראו ולקחו מוסר הוא אבינו הראשון שנתעצל בדרך הזה מאד כמו שנראה ממנו בתחלת ענינו שנאמר וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג') כי האל יתעלה היה מתהלך אצלו והוא היה מתחבא. ואפשר כי על הדרך הזה נאמר וילך איש מבית לוי וגו' (שמות ב'). כי ודאי דרך אלהים מה שעשה על פי נבואת בתו ותולדותם תוכיח. ובמתן תורת האל ית' נתפרסם זה הדרך מאד כמו שאמר היועץ הנאמן והודעת להם את הדרך ילכו בה (שה י"ח) וכל התורה אקרי דרך כמו שאמר בה כמה פעמים והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו (דברים י״ג:ה׳) וזה הענין לא מפי כל החכמים והנביאים. אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי' (תהילים קי״ט:א׳) דרכיה דרכי נועם וגו' (משלי ג׳:י״ז) וכמה יוכיח על זה הענין מעשה אליהו ז"ל בהעתקו ממסע למסע עד הלקחו אל האלהים (מלכים ב' ב') סוף דבר שמלאכה המיוחדת אל האדם הנלבב היא ההליכה המתמדת בדרך הזאת עד הגיעו אל מחוז חפצו למלוך בכל אות נפשו. האמנה כי לא רבים יחכמו לזרז עצמם ולהקל תנועתם ללכת בדרך הזה גם הולכי אורחותיו חדלו ואין שכר הליכה בידם ועל שתי הכתות אמר הנביא כי ישרים דרכי יי' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע י״ד:י׳) כי הצדיק באמת הוא הולך בו ומתקרב לאלהיו אמנם הפושע הוא הנכשל בדרך ומתעכב בכשלונו ואינו זז ממקומו וכמו שאמר החכם אמר עצל שחל בדרך וגו' (משלי כ״ו:י״ג). ועל זה נאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיה כ"ז). ומה גם עתה בהיות רובי רובם מכוונים ברוע בחירתם לסור מני דרך ולנטות מני ארח משביתים ממגמת פניהם הקריבה אל קדוש ישראל כנזכר אבל פנו אליו עורף ולא פנים ובאותו מצב ממהרים תנועתם ומתאמצים במרוצתם עד שיתרחקו תכלית הריחוק כמו שאמר הנביא עליהם עזבו את יי' נאצו את קדוש ישראל וגו' (שם א') כי לא די שלא הלכו הדרך ההוא להתקרב אליו אלא שהפכו את עורפם והקלו תנועתם ליסוג אחור ממנו בכל מאמצי כחם. והנה באמת מסגולת שני הדרכים האלה להשכיר ולהעניש ההולכים בם איש לפי ענינו לא ימנע טוב מתמימי דרך ההולכים בתמים גם הדרך הרע נגמר רע ומר על ההולכים בו ומתעקשים במעגלותיו וכמו שאמר הכתוב גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעללו (ירמיהו ל״ב:י״ט) כי אורח צדיקים כאור נוגה נאמן לשלם שכר פעולתם ולהביאם אל מחוז חפצם ודרך רשעים כאפלה להביא אותם אל תכלית האבדון ואין אומר השב והוא מה שאמר הכתוב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהילים א׳:ו׳). והכוונה כי דרך הצדיקים הוא באמת יודע את יי' ומביא ההולכים בו ' לדעת אותו ולקרבה אליו להדבק בו אמנם דרך רשעים תאבד מאליו ותפסק וישארו ההולכים בו אובדים ונדחים ממנו ית' לעולם לפי שמגמתם הוא הפכו כמו שאמרנו:

(משלי ד, יא) "בדרך חָכְמָה הורתיך הדרכתיך במעגלי יושר". פירוש "חכמה", דרכי צדק משפט ומישרים. וכדברי הכלל הי"ב. וזהו מאמר החכמה העליונה לאדם. כי השם ב"ה חקק חֻקֵי החכמה בתורתו. ומסר תורת האדם, את הדרך ילך בו ואת המעשה אשר יעשה. כדרך (דהי"ב ו, כז) "כי תורם אל הדרך הטובה אשר ילכו בה". כי השם ברוך הוא מורה דרך לאדם וכל דרכיו חכמה ומשפט. ועל זה אמר "בדרך חכמה הורתיך". וכן כשאדם מתאמץ ללכת בדרך הטוב ועושה את שלו, השם ברוך הוא יעזרנו מקֹדש לחזקו ולאמצו. וכדברי הכלל הכ"ז. וגם נגד זה אמר "בדרך חכמה הורתיך". וכן השם ב"ה מרחיב כחות השכל והבינה הנטועים בנפש, שיבינו כל מעגל טוב, כדרך (משלי ב, ט) "אז תבין צדק משפט, ומישרים כל מעגל טוב" וכמבואר למעלה בחלון שני. וכבר בארנו בכלל השני שמלת "ישר" הונח על הבינה, ונגד זה אמר "הדרכתיך במעגלי יושר". וכן כמה דברי בינות נכתבים בתורה ונמסרו פנים אל פנים, וכמבואר בבית הראשון (חדר ז' חלון ד') וגם על זה אמר "הדרכתיך במעגלי יושר". ולעמת שני הענינים האלה סמך ואמר (משלי ד, יב) "בלכתך לא יֵצֶר צעדך ואם תרוץ לא תכשל". ההליכה נופל על דרכי החכמה כדרך (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והמרוצה¹ריצה נופל על מחשבת השכל והבינה, כי הם קלי המרוץ לחשוב מחשבות. והוא המתבונן בדבר וממהר להבין הענין. אלא שפעמים רבות על ידי המהירות נכשל האדם ותועה מדרך ישר. והנה דרכי הרשעה נמשָׁלים לדרכים רעים מלאים אבני נגף, וההולך בם יֵצְרוּ צעדיו. אבל דרכי החכמה הם נמשָׁלים לדרכים מסוקלים וסלולים. ועל כן אמר "בלכתך לא יצר צעדך". ובהיותך הולך על הדרך הטוב גם אם תרוץ, ומי שהוא רץ אפילו בדרך סלולה קרוב להכשל ולנפול במרוצתו. ודומה לזה מי שהולך בדרך הטובה והחכמה מכל מקום כשמתחיל לרוץ במחשבותיו, להבין מהו צדק ומהו משפט, אפשר שיכשל בדבר ההלכה ויטעה ולא יבין האמת. והבטיח כי ה' יהיה בעזרו ולא יכשל במרוצת בינתו. ודומה לזה אמר המלך דוד ע"ה (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". ורמזנו עליו למעלה (חדר ג' חלון י"ב) ועתה תבינהו. כי בקש מאת ה' שיתן בו רוח בינה עד שמלבד שילך בדרך החכמה, גם יהיה בכחו לרוץ באלה הדרכים ולא יכשל. "כי תרחיב לבי". וכמו שאמרנו שמלת "לב" הנחתו על השכל והבינה הנטועים בנפש. ואמר אם אתה תעשה לי אות זה לטובה להרחיב לבי, אז ארוץ ולא אכשל. ואחר כן אמר (משלי ד, יג) "החזק במוסר אל תֶּרֶף, נִצְרֶהָ כי היא חייך". כלומר אעפ"י שכבר קנית החכמה והבינה, ולבך לב חכם לעשות חֻקוֹת החכמה בשמחה, אל תאמר "עתה בטוח אני שלא אחטא". אלא החזק במוסר יראת ה' כבודו וגדלו, ומוסר עונש אפו וזעמו, "נצרה כי היא חייך". ולולי המוסר אפשר שפתע פתאום יתגבר היצר עליך רגע ויאפיל הענן נגה אור חכמת לבך. כדרך (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולעת כזאת אתה צריך למוסר. ולא אוכל לבאר פה יותר. כי בספר "מעין גנים", בעז"ה נדבר על שרש "יסר" ועל שרש "יכח" ושם יתבאר ענין נפלא במליצות הללו. ורק ארמוז עוד, שאמר בענין הרשעים כשדבר על רוע יצר לבם (משלי ד, יז) "כי לָחֲמוּ לֶחֶם רֶשע ויין חמסים ישתו". והזכיר המליצה הזאת לעמת מה שהחל (משלי ד, יא) "בדרך חכמה הוריתיך" וגו'. שכמו שהצדיק נוהג בחכמה ומבין באמת ובמישרים, להיפך ממנו הרשע שמרשיע בשתיהן. כי בארנו בכלל השני שנמשלו דרכי החכמה ללחם ולכל תנובה. והבינה נמשלה ליין, כמבואר בפתיחתנו לבית הראשון. ועל זה אמר, שבעניני החכמה (תהלים א, ו) "דרך רשעים תאבד". כי לחמו לחם רשע. ונגד בינתם אמר ויין חמסים ישתו. ומלת "חמס" יתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ושם תבינהו:

והנה על המלכה הזאת דברו חכמי המדרש גדולות ובצורות (ב"ר פרשת ח' עיי"ש). ר' יהושע בן לוי אומר במלאכת השמים וארץ נמלך. למלך שהיו לו שני סנקליטין ולא היה עושה דבר חוץ מדעתם. רבי אומר בלבו נמלך. למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל ראה אותו ולא ערבה לו על מי היה לו להתכעס לא על האדריכל הוי וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו. רבי חנינא אומר לא כן אלא בשעה שבא הקב"ה לברוא את האדם הראשון נמלך במלאכי השרת א"ל נעשה אדם בצלמנו אמרו לו מה טיבו של אדם זה א"ל צדיקים עומדים ממנו. הה"ד כי יודע ה' דרך צדיקים (תהילים א׳:ו׳) ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר עם נפשותיהן של צדיקים נמלך וברא את העולם דכתיב המה היוצרים (ד"ה א' ד') על שם וייצר ה' אלהים את האדם. יושבי נטעים. על שם ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. וגדרה על שם אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ה׳:כ״ב). עם המלך במלאכתו ישבו שם. עם מלך מלכי המלכים ישבו שם נפשותם של צדיקים שבהם נמלך וברא את העולם. וכמה ערבים ומתוקים כל דבריהם אלו ואלו וכלם פונים אל מה שאמרנו מענין העצה וההמלכה על זה הנמצא מכל זולתו אלא שנתחלפו ארבעתן בענינו בהתחלפות ארבע סבותיו וכל אחד דן דין המלכה זו מאחת מהנה. והנה ריב"ל בא על זה מפאת הסבה החמרית אשר עליה נאמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ועל זה החלק החמרי אמר שנמלך במלאכת שמים וארץ כי הם שני פקידים אשר לא יעשה דבר ממלאכת החמר ומעשהו שלא מדעתם כמו שכתבנו למעלה מהנעת הגרמים השמימיים היסודות והכין אותם לקבל צורתם והוא ענין אומרו להם נעשה אדם כלומר נתנה לבנו ודעתנו להשלים אותה כי היא המעולה שבמלאכות נמלך שאינו חותם חותמו עד שיכתוב הסופר או עד שיעשה הנייר. אמנם רבי בא מפאת הסבה הפועלת כאשר נאמר וייצר ה' אלהים את האדם וכו' ואומר בלבו נמלך הוא כאלו אמר בעצמו נמלך ושלא נמנע הלשון מהטיל ענין ההמלכה על מה שמסכים בעצמו ולהתרעם מעצמו כמו שיתרעם על האדריכל אשר עשה על ידו. וכן הוא אומר ויתעצב אל לבו (בראשי' ו') כלומר ויתעצב אל עצמו כי לב האדם הוא האדם. והוא עצמו טעם ויאמר יי' אל לבו (שם ח') לא אוסיף עוד להכות וכו' כאלו אמר ויאמר אל עצמו והוא הפי' הנכון כמו שיבא במקומו ב"ה. ועכ"פ הרי נזכר בזה חומרת העיון וההמלכה מזולתו. והנה רבי חנינא למה שראה שאלו החכמים תלו דבר העצה בענינים רחוקים אמר שאין כאן עצה על דרך האמת כי אם הודעה לבד כמי שמודיע לעבדיו ובני ביתו שהוא בונה בית לדירתו או נוטה שדה לפירותיו ואומר להם נעשה כך וכך ומי יאמר לו מה תעשה וזהו מיוחד מצד הסבה התכליתית כי הודיע צורך המעשה בטוב תכליתו כמ"ש צדיקים יוצאים ממנו. ולזה אמרו לפניו אדם זה מה טיבו כאלו הם אינם יודעים מאומה רק מקבלים ההודעה לבד. ומ"מ הוא ענין מעלה במעשה הזה מזולתו. ואולם רבי יהושע דסכנין בשם ר"ל בא לו מפאת הצוריית ופי' הוראת הריבוי עליה כאלו נמלך ונתיעץ עמה ולזה אמר עם נפשותיהן של צדיקים נמלך כי הן הנה אשר ראוי להשקיף אליהם ולהתבונן במהותן לבנין החמרים הנאותים להם. וכמדבר עם הצורה אומר נעשה אדם כי הפועל יתבונן בצורה לענין הגוף וטוב תכונתו ויופי תמונתו והדר דמותו ושלימות כליו החיצונים והפנימיים וכל אשר יעשה להם למלאכת עבודתם כפי אשר יאות לשלימות צורתם וכמ"ש במקום אחר מלמד שנמלך על כל אבר ואבר (ב"ר פי"ב.) והוסיף עוד ואמר שלא היתה השקפה זו בחומרו המיוחד לו אבל שחוייב שימשך אל כללות הבריאה בכל הנמצאים הנבראים בשבילו ולזה אמר שנפשותן של צדיקים היו שם עם המלך במלאכתו ובשם נמלך וברא את העולם. ועל הדרך עצמו שאמרו שנסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם כמו שביארנו בשער הראשון. והענין הזה באמת מעלה נפלאה באדם ובכללה מה שאמר ריב"ל במלאכת שמים וארץ נמלך ועכ"פ היא המעלה השנייה והג' במה שייחד המעשה הזה לאיש א' מאישיו באומרו נעשה אדם וכן נעשה. כי לא נמצא שיאמר תוצא הארץ סוס או חמור או ישרצו המים נשר או צפרדע וכדומה. אבל נאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה וכו' תוצא הארץ נפש חיה וכו' ויעש אלהים את כל חית הארץ וכו' והם יצאו למיניהם. ויורה אל גודל שלימות האדם אם בכללו ואם מצד אישיו להודיע שכל אחד מהם אם יזכה ישוה אל כללותו וכי בהשקפה אל כל אחד ממנו נברא וכמ"ש (ברכות ס"א: עיי"ש) כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני וכו' ואמרו מאי כי זה כל האדם (קהלת י"ב) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו':) וזו היא מעלה שלישית. והד' מה שיורה עליו בפרסום אומר בצלמנו כדמותנו שהוא ודאי תואר הצורה העליונה המלאכיות. ומאמר בצלמנו כדמותנו שיעורו אצלי נעשה אדם בצלמנו רצוני כדמותנו שהכוונה שיהיה לזה הנמצא דמיון מה מהתארים המעולים המיוחסים אליו ית' מצד עצמות מציאותו לא שיהיה בצלם ההוא עצמו. גם שלא ידמה אליו בהחלט רצוני שיוכלל בדמות ענין המציאות והאחדות והנצחיות וכיוצא. כי מי בשחק יערוך וידמה אליו בדבר מזה אף כי נתעב ונאלח רק שידמה לו במה שימצא לו ענין הצלם השכלי. וזה הפי' הוא מוכרח בדברי רבי יעקב אמר כל המבטל פריה ורביה כאלו ממעט את הדמות שנאמר ואתם פרו ורבו (בראשית ט׳:ז׳) וסמיך ליה כי בצלם אלהים (יבמות פ"ג:) נראה באמת שצלם ודמות כי הדדי נינהו והדמות נאמר על מה שידמה אליו מהצלם. מ"מ הוא פי' נאה באלו שתי המלות מבלי שיבא בם הכפל או המותר מה שלא הקפיד עליו הרב המורה ז"ל. וכוונה אחרת נכבדת יש גם כן למאמר זה מתיחסת אל נו"ן שבמלת נעשה אכתוב אותה על צורת הכרובים שער מ"ח ב"ה: והה' מה שאמר וירדו בדגת הים וכי' (י"ד) כאלו נברא האדם למשול ולרדות בכל הנמצאות זולתו והוא ענין אמתי מאד. וכמ"ש כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו (ב"ר פי"ט) ועל חילוף זה יתלונן הנביא באומרו ותעשה אדם כדגי הים וכו' (חבקוק א׳:י״ד) והוא סוד נפלא מסודות המציאות אשר מטבעו יתחייבו ענייני האותות ומופתים הנעשים כנגד הטבע ובבחינתו תגלה ותראה גדולת חכמתו ועוצם יכלתו של יוצר בראשית בכל אופני ההנהגה. אמנם זה הענין הנפלא איחדהו ואבאר אותו בפרשת נח על מאמר ומוראכם וחתכם יהיה וכו' שער ט"ו ב"ה. הרי חמשה מעלות במה שנודעה בהם סבת הנמצא הזה ומדרגתו על שאר הנמצאים כלם ואין ספק שאלו הה' פני מעלות בדמותם וצלמם נתיחדו לאומה הישראלית מכל האומות עכ"ום כמו שנתיחד בהם המין האנושי משאר המינים: והן הנה שקטרג עליהם בלעם הרשע כשבא לטרדם ולא סר שבט הש"י מעליו עד אשר בעל כרחו הודה על כלם אחת לאחת כי היא עקר וסוד כל נבואותיו כמו שיתבאר בפרשתו שער פ"ב ב"ה. (י"ג) ואולם לא ברא אותו ביום בפני עצמו כדי לזרז אותו ולהודיע העצה העמוקה אשר ראתה החכמה האלהית כמ"ש אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים שאם ימות יחיה ואם יחיה ימות (ב"ר פ"ח) כי ידע כי הוא וכל הנמצאים ההם הפחותים מהב"ח הבלתי מדברים נבראו ביום אחד והם יושבים אצלו ורואה בפחיתותם וגריעות סופם ויתחזק להשתמש מהכח הבחיריי שבו שהוא עקר מהותו כמו שיבא כדי לעמוד על נפשו ולהפרד ולהתרחק בשכלו ומעשיו מכל הנמצאות ההם כי ידוע ידע שאם לא יזכה הרי הוא כאחד מהם ופחות ממנו וכמ"ש החכם על כיוצא בזה כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קהלת ג׳:י״ט) ולא יחשוב שהוא כבר נפרד ונבדל ממנו בטבעו ובמהותו עד שא"א שיהפך אליהם כמו שהוא הענין בשאר הנמצאות הנפרדות בטבעם וזהו מ"ש בפי' באומר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וכו'. וכמו שביארו אותו חז"ל זכו ירדו לא זכו ירדו (ב"ר פ"ח) וזו הערה נפלאה לו לתועלתו ודי לו מעלה בשנבראו כלם בערב והוא בבקר כמו שאמרנו: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וכו' בכאן כלל סוד האדם ומהותו ושני מיני זיווגיו אשר עליהם אמרו חז"ל כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני (סוטה ב'.) אמנם כל זה יתבאר יפה במה שיחזור הכתוב לפרט ולבאר ענין זאת הבריאה וטעמה בשערים הבאים ב"ה. ושם תראה נפלאות מענין הזיווג והתועלות הנמשכות מהיותו על הענין הנפלא שהסכימה בו הדעת העליונה. ואולם מהעצה היעוצה לכל נושא אשה להקדים לו תחלה מה שראוי להקדים על סדר אלו יו"ד מאמרות כמו שהם בסדר מציאותו זה יורמז אצל הזיווג המבורך בפרשת ואברהם זקן שער כ"ב ב"ה. ומהידוע כי התוארים האלה שנזכרו בבריאת האדם רצוני בצלמנו כדמותמ הם הם מהותו והם הם איכותו כי על דברים כאלה הטילו החכמים מאמר האיך כמו שנזכר להם שם. ומאמר כדמותנו קיים הדבר ^*כי הסגול' המיוחדת לו הדומה וכו' ר"ל כי באמרו כדמותנו ולא כדמות שאר בעלי חיים, יורה לנו סגולת ואיכות האדם למי ידמה ולמי לא ידמה, כי ידמה בצלמו למלאכי עליון ואינו דומה לשאר בע"ח שנבראו עמו ביום אחד. כי הסגולה המיוחדת לו הוא הדומה ובלתי דומה וכן הכוונה כדמותנו ולא כדמות נחש או שאר הב"ח שנבראו ביומו כמו שאמרנו גם מה שנזכר בו ולא בזולתו זכר ונקבה ברא אותם הוכלל זה הענין פה. מ"מ בכאן נתהוה מאמר האיכות בלי ספק: ואמר שנעשה עוד ביום ההוא מה שיכללהו: