תהילים ב:ב מחשבת ישראל: גן נעול, מורה נבוכים ונצח ישראל

"על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך" (תהלים פג, ד) פירוש. מלת "סוד" בארנוהו למעלה (חדר ג חלון ו). כי מונח על וַעַד בני אדם הנאספים יחד לְהִוָעֵץ על ענין זה. כמו "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מט, ו), "הפר מחשבות באין סוד" (משלי טו, כב). ומלת "יערימו" הונח על עָרְמַת המחשבה לשקול הדבר בפלס השכל והבינה שבלב. וזה צריך לומר כי אין עצה אלא אחר משפט הלב, כמו שבארנו פעמים רבות. ולשונות "ערמה" ו"תבונה" [בארנו] בספר "מעין גנים" בעז"ה. והענין שהמשורר האלוהי ראה ברוח הקדש כי העמים הרבים שהן אויבי ה' ומנאציו יקומו ויתנשאו להכחיד את ישראל מן [העולם], והודיע כי בשנאתם אותם עשו סוד וחכמיהם ונבוניהם להערים מה יסכימו לעשות עם ישראל. והזכיר עצתם באמרם "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (פג, ה). ולפי שהעצה הזאת תחלוק על הכונה האלהית, ו"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד יי'" (משלי כא, ל). הודיע המשורר הצדיק כי לא תצלח עצתם כי תופר ביד השם ב"ה. ולכן אמר "ויתיעצו על צפוניך" (פג, ד) בהתפעל, כאומר ידעתי שאין עצתם עצה גמורה, כי לא תצליח ולא יוכלו לעשות כן, לפי שהיא "על צפוניך". כי אתה נשבעת בשמך הגדול כי לא ישבות ישראל מהיות גוי לפניך,²ירמיה לא, לה כמו שבארנו למעלה. ואם היה נכתב לבד מלת "ויתיעצו" היינו יכולים לחשוב שלא הסכימו בהחלט לעשות כן. כי אם הסכימו, אעפ"י שתופר הסכמתם, לא תתואר כי אם מלשון "נועצו" כמו שכתבנו. אבל רשעת העמים האלו שהסכימו בהחלט אלא אם לא כי השם ב"ה ימנע מרשעים אורם³איוב לח, טו היו עושים כעצתם. ואמר עוד "כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו" (פג, ו), כלומר זה שאמרתי "ויתיעצו" הוא בעבור שאני מאמין באמונת לבי שתופר עצתם, לא בעבור רפיון הסכמתם כי הם "נועצו לב יחדו", כלומר לקחו עצה גמורה במשפט לבם והסכימו בהחלט לכלות את ישראל, והנטיה הרעה הזאת נמצאת בנפש כולם, ולכן "נועצו יחדו", כולם בהסכמה אחת, כי הם מִכַּת הרשעים הגמורים מכחישי אלוה. ועליך "ברית יכרותו" כדרך "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יי' ועל משיחו" (תהלים ב, ב). ולא באר בשירו כי תופר עצתם, כי אין צורך אחר שאמר "ויתיעצו". אבל התפלל אל השם שמלבד שתופר עצתם בלי ספק, גם ישיב גמולם על ראשם בעבור שנועצו עצה רעה מאד. וגלוי לפניו ב"ה שהם שהסכימו בהחלט כדרך "ואתה יי' ידעת את כל עצתם עלי למות" (ירמיה יט, כג), ובארנוהו למעלה (חלון יא). ועל זה אמר "עֲשֵׂה להם כְּמִדְיָן וכו' נשמדו בעין דאר היו דומן לאדמה וכו' שִׁיתֵּמוֹ כגלגל, כקש לפני רוח, כאש תבער יער וכו' כן תרדפם בסערך וכו' מַלֵא פניהם קלון וכו' וְיֵדְעוּ כי אתה ה' לבדך, עליון על כל הארץ" (פג, י-יט). כלומר כְּשֶׁתְּשַׁלֵם להם בדרך פלא והפלאה, אז ידעו כי אתה ה' לבדך עליון ואין מי שיוכל להתקומם נגדך. אבל אם לא תפרע מהן בכל נפלאותיך, אעפ"י שתופר עצתם לא יתקדש שמך הגדול ביניהם, כי יאמרו הרשעים "מִקְרֶה הוא לנו". והפרת עצתם ידענוה ממלת "ויתיעצו", ולכן לא התפלל [אסף] על זה, כי מה צורך? והמשורר האמין בהבטחת ה' ובשבועתו. והוצרך לומר "ויתיעצו" להעיד על נפשו, כי היא מאמנת בשבועת ה', ואיננה מתרעמת ח"ו ולא מפחדת מעצת הרשעים. ומה שצריך עוד לפירוש פסוקים אלו כתבנו למעלה. והנה בדברי הפירוש הנפלא הזה יתברר לך כי במקום הזה לבד היה נכון להזכיר ההתפעל, ואין חבר לענין זה בכל כתבי הקדש. על כן לא תמצא עוד לשון "עצה" בהתפעל בשום מקום. הבן מאד. ועתה נבוא בעז"ה לבאר בחדרים הסמוכים לשונות של "מחשבה" למיניהם. וה' יגמור בעדי.

וזה השם משתתף. פעמים יהיה בענין הקימה וההתיצבות: ״ותתצב אחותו מרחוק״, ״יתיצבו מלכי ארץ״, ״יצאו נצבים״. ויהיה בענין הקיום וההתמדה: ״דברך נצב בשמים״ – כלומר: קיים עומד.

ובמדרש (ילקו"ש יהושע רמז יט) "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע" (יהושע ט, ב), אמר רבי איבו בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, בשלשה מקומות היו חולקים באי עולם על הקב"ה; אחד בדור הפלגה, שנאמר (בראשית יא, א) "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", דברי חרופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר (תהלים ב, ב) "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". ואחד בימי יהושע, שנאמר "ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד". מהו "פה אחד", שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וביאור ענין זה כמו שאמרנו, כי לכך היו חולקים על השם יתברך שהוא אחד, כי עתה נעשו האומות הרבה כאשר נפלגו בדור הפלגה, ולקח השם יתברך את אברהם, אשר בחר בו לפי שהוא אחד. ואז האומות, שהם רבים, כי אז נפלגו והיו רבים, ומכח רבוים - אשר הרבוי מתנגד לדבר שהוא אחד, היו חולקים על יחידו של עולם. וכאשר נכנסו לארץ, נפסלו כל הארצות מן הדבור, והיתה השכינה בארץ. והיה אז האחדות יותר בעולם, כאשר היה בעולם ארץ יחידה, שבה היה הדבור מן השם יתברך שהוא אחד. ולפיכך האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן*. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך. כלל הדבר, כאשר היה בעולם אחדותו יתברך, אז האומות - שיש בהם הרבוי - היו מתנגדים אליו.