וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭הוָה חָסִ֣יד ל֑וֹ יְהוָ֥ה יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו׃
מורה נבוכים
וכאשר הרגיש כל אדם, שאי אפשר להגיע אל השגת מה שבכוחנו שנשיג כי אם בשלילה, והשלילה לא תודיע דבר מאמיתת הענין אשר נשלל ממנו הדבר אשר נשללהו – בארו בני אדם כולם, העוברים והבאים, שהאלוה ית׳ לא ישיגוהו השכלים, ולא ישיג מה הוא אלא הוא, ושהשגתו היא הַלֵּאוּת מתכלית השגתו. וכל הפילוסופים אומרים: נֻצַּחְנוּ בנעימותו, ונעלם ממנו לחוזק הראותו, כמו שיעלם השמש מן העינים החלושים להשיגו. וכבר האריכו בזה במה שאין תועלת לשנותו הנה. והמפולג שנאמר בזה הענין – אמרו ב׳תִּלִּים׳: ״לך דומיה תהילה״ – פרושו: השתיקה אצלך היא השבח. וזה המרצת דברים עצומה מאוד בזה הענין – שאנחנו כל דבר שנאמר אותו שנכון בו הגדלה ושבח – נמצא בו מעמס אחד בחוקו ית׳ ונשקיף בו קצת חסרון; אם כן, השתיקה יותר ראויה וההסתפקות בהשגת השכלים כמו שצוו השלמים ואמרו: ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״.