תהילים ד:ה מחשבת ישראל: מורה נבוכים ודרשת שבת הגדול

אמנם שהגלגלים חיים משכילים – רצוני לומר: משיגים – זה אמת נכון גם מצד התורה, ושאינם גשמים מתים כאש וכארץ כמו שחשבו הסכלים, אבל הם כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים – אמר ״השמים מספרים כבוד אל וגו׳״. ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב שזה לשון הענין! וזה כי ׳לשון הגדה וסיפור׳ לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל. והמופת המובאר על היותו מתאר ענינים בעצמם – רצוני לומר: ענין הגלגלים – לא ענין בחינת האנשים בהם – אמרו: ״אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם״ – הנה כבר באר ופרש שהוא מתאר עצמם שהם משבחים האלוה ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון. והוא האמת – כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שציר, ועצם הציור ההוא הוא השבח האמיתי; אמנם ההגיה בו היא להבין האחרים, או להראות על עצמו השיג – כבר אמר ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״ כמו שבארנו. וזו – ראיה תוריה לא יכחישנה רק סכל או מתעקש.

וזה שאמרו בברכות (ה.), אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו". אם נצחו, מוטב. [ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "אמרו בלבבכם". אם נצחו, מוטב]. ואם לאו, יקרא קריאת שמע, שנאמר (שם) "על משכבכם". אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם) "ודומו סלה". וביאור זה*, כי יצר הרע אינו שולט רק מצד הבריאה, שהרי כתיב (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ", משיצא מן הרחם אל העולם "חטאת רובץ". וממילא כשמזכיר לו יום המיתה, שאין יצר הרע, אז מסתלק יצר הרע.

וכשתפשיט מעליך התאוות והמנהגים, ותהיה בעל תבונה, ותתבונן מה שאומר אותו באלו הפרקים הבאים בהרחקת התארים, יתאמת לך מה שאמרנו בהכרח, ותהיה אז מי שיציר ׳יחוד השם׳ לא מי שיאמר אותו בפיו ולא יציר לו ענין ויהיה מכת הנאמר עליהם ״קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם״. אבל צריך שיהיה האדם מכת מי שיציר האמת וישיגהו – ואם לא ידבר בו – כמו שצוו החשובים, ונאמר להם ״אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה״.