תהילים ד:ז מחשבת ישראל: קול התור, עקידת יצחק ודרשות אל עמי

י) [ה] פליטה בציון. עפ״י הכתוב בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה ובשרידים אשר ה׳ קורא. וציון בטוריא דמב״י עפ״י המדרש תנחומא, מה שאירע ליוסף אירע לציון. ורבנו רמז זה גם במלת ״בשרידים״ בחושבנא ״משיח בן יוסף״ שעל ידו קבוץ גליות עפ״י רבנו ובמדה שיגדל קבוץ גליות יתגבר הסט״א ואז תוסיף גם קטיגוריה נגד אלה שאינם מחזקים בקבוץ גליות אחר שנפתחה האתחלתא בזה, כי אז תהיה פליטה בציון ובירושלים ובשרידים וד״ל. ועל זאת דאג רבנו מאד. קשר השפע העליון. פליטה בציון ובירושלים. קבוץ גלויות מפנה הדרך של שפע העליון לישראל שפע כל הסגולות העליונות הבא דרך ציון וירושלים: חיים, ישועה, ברכה, שלום וחסד, רחמים, טובה וכו׳. שפע החיים עפ״י הכתוב: כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם. ועפ״י הכתוב: לראות בטוב ה׳ בארץ חיים. שפע הישועה עפ״י הכתוב: כי מציון ישועת ישראל. שפע הברכה עפ״י הכתוב: יברכך ה׳ מציון וכו׳. כי שם צוה ה׳ את הברכה וכו׳ שפע השלום עפ״י הכתוב שלום ירושלים, וירושלים היא עיר השלום.

הלא תראה מה שסופר בתלמוד מכמה מילי דחסידות שהיו נוהגים בהם כמה חכמים וחסידים אשר מעולם אנשי השם ספרנו קצתם בפרשת קדושים מי בקש זאת מידם אחר שלא נכתבו בתורה בהוייתן אלא שמתוך תמידות העסק בתורה והירידה לסוף דעתה במצותיה ובכונותיה היו רואים בשכלם הטהור והזך שלשלמותם חוייבו המעשים ההם וקבלום עליהם למצות תוריות. וכבר הפליגו לדבר בזה בפרק קמא דקדושין (דף ל"א) בהרבה ענינים ומהרבה חכמים ובפרט במצות כבוד אם ואם אמרו אבימי הוו ליה חמשה בני סמיכי וכי אתא אבוה קארי אבבא רהיט אזיל פתח ליה ואמר אין אין עד דמטי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאיתער אסתייעא מילתא ודריש מזמור לאסף בתריסר אפי כי ממה שהחמירה תורה בכבודו של אב ומוראו ראה שחוייב לו לעשות לו יקר יותר באלו העליונים ממה שיעשה לזולתו הראוי לכבדו. ולזה מצא עצמו מחוייב מתורת החסידות לעשות כן והוא מה שאמרו רבי אבהו אביו כשאמר כגון אבימי ברי קיים מצות כבוד לבאר שלא עשה בזה רק החיוב במצוה הזאת אלא שהענין במצות כמו הענין בצדק כי הצדיק הוא שעושה מה שכתוב בנמוס בלי תוספת וחסרון אמנם החסיד הוא העושה כראוי בעת הצורך כמו שכתבנו בשער מ"ג ואפשר כי לזה אמרו מה דאסתייעא מלתא להודיע מה שהביאו לשלימות המעשה והוא השקידה בתורה שאפי' בשעה ההיא לא פנה לבו ממנה. וכן רבי טרפון הות ליה ההיא אימא זקנה דכל אימת דסלקא לפוריא גחין וסליקא עליה אתא קא משתבח בי מדרשא אמרו ליה עדין לא הגעת לחצי כבוד כלום זרקה לפניך ארנקי בים ולא הכלמתה (קידושי' שם.) ורבים כענינים האלו. ולא עוד שאפילו מעכ"ום אחד סופר שם (ל"א.) שהיה באשקלון ובקשו ממנו אבנים לאפוד בשמנים רבוא והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו כי האיש זך הדעת יהיה מי שיהיה יחשוב בלבו הדברים שהם שלמות הדבר ההוא המוטל עליו ולא יגרע חוקו בהם כאלו הם מעקר המצוה. וכן סופר בספרים החיצונים מאיש סוחר אשר קבל טוב גדול מרבו גדלו והשיאו אשה והעשירו ולסוף העני רבו ובא לידו ושאל ממנו מתנה לחיות בה והוא השיבו בשפה רפה אבל שלח נער לבוש בלוי סחבות ומרגלית יקרה מאד בידו ונזדמן לפניו ומכרה לו בדינר או בסלע ומדי ימים מעטים שלח אליו אחר לבוש מכלול כמשפט צידוני או צורי או כא' השרים וקנאה ממנו באלפי זהב וכסף ועשה זה כדי שיקבל את הטוב ויחיה בו באחריתו מבלי שיגיע לו ממנו בשת ופגם אבל שיחשוב שהאלהים אנה לידו בדרך מקח וממכר. ומנין לו זה הדבר הנפלא רק ממה שראה שצוה הכתוב והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו וחז"ל אמרו אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו (כתובות ס"ז:) אמנם זה המעולה ראה שאם ישיגהו בזה בושת והלבנה כבר יחסר לו ועוד מה שהוא מגונה להלבין פני זולתו וכל שכן מי שקדמו לו עליו טובות רבות וגדולת והמצוא המצוה הזו וקבלה עליו כאלו נתנה בסיני. וכאלה רבות מכל מין ומין לא יכילם ספר וספר וספור וכלם למשה מסני. והנה לזה היה מתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהילים קי״ט:י״ח) כי הנה באמת רחבה מצותך מאד וכבר אז"ל (מגילה י"ד.) שכל הנביאים לא חדשו בה דבר כלל והכל מזה המין. וכמה הפליג על זה האלהי בעל ספר חובת הלבבות בשער העבודה בפ' שלשי ממנו והוא ענין הג' שעליו גזר שהעבודה השכלית היא יותר שלמה מהתוריית. והביא אלו הכתובים רצוני לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. גל עיני וגו'. ^*ולפי שהוא שם וכו', שר"ל שבעל חובות הלבבות רצה לאמר שרק על המצות השכליות והחובות הלבבות נאמר פסוק זה "לכל תכלה" וכו' אבל דעת הרב ז"ל הוא כי גם על שאר מצות התורה נאמר, כי באמת גם בכלליהן המעטים טמונים וצפונים מצות ופקודם ישרים רבים מאוד לאין מספר. ולפי שהוא שם התוספת הזה כלו שכלי חוץ מן ההערה התוריה הוצרך לבאר אותם על ידי הדחק ושרצה בהם התורה והמצות שאנו חייבים מעבודותיו שאין להם קץ יתר על מצות התורה מפני התמדת טובותיו עמנו שאין לו קץ ותכלית אמנם לפי מה שאמרנו שכל התוספת הזה הבלתי משוער כלו הוא ממנה עצמה ע"י המשמוש התמידי בדדיה וכמו שאמר הפוך בה דכולא בה וכו' (אבות פ"ה). הנה עלה הכל כהוגן ודברי הכתובים כפשוטן להגיד ולומר שקץ המצות התוריות הוא בלתי מוגבל כמו שהתכלית אליהן הוא עונג וערבות מופלא אשר לא ישער לשון ורעיון כמו שאמר המשורר עליו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' (תהילים ל״א:כ׳.) לומר שהוא הצלחה ועונג שאין לה שום גבול וסוף לא בכמות ולא באיכות. וכבר נמצא בה הענין האלהי אשר כתבו החכם אצל מיני התענוגים קצתם עם קצתם וכלם עם העונג השלם הבא עם שלמות צורת הכללות ותמותו והוא שאם כבר הגיעו בכל חלק וחלק ממנה תענוגים נפלאים כפי מה שיחוייב מהגעת הדרושים השלמים ההם כל אחד לפי מדרגרי ומעלתו אמנם התענוג המגיע מכללה הוא ממין אחר עצמו עליהם ושלם מכלם לא במדרגת הכל אל החלק אצל הכמות אבל בעניינים ומינים מתחלפים מאד אצל המהות. וכמה יעיד על אמתת זה מאמר המשורר תורת יי' תמימה משיבת נפש עדות יי' נאמנה מחכימת פתי פקודיי יי' ישרים משמחי לב מצות יי' ברה מאירת עינים יראת ה' טהורה וגו'. משפטי יי' אמת וגו'. (שם י"ט). ירצה הנה התורה בתמימות צורת כללותה יש לה תכלית מיוחד ונבדל במין במעלה ויתרון מן התכליות אשר לכל חלקיה כמו שהנפש המשכלת הוא נמצא נבדל במעלה ושלימות מכל איברי האדם וכחותיו ההיולאניות המשותפות לשאר הבעלי חיים ואינם נכנסים עמה תחת מין אחד. ולזה תועלת כללותה הוא מיוחד אל השבת הנפש הזאת למעונה שאין תענוג שוה אליו ולא ממינו בכל שאר התענוגים החלקיים גם התענוגים המגיעי' מחלקיה הם נבדלים זה מזה במין. כי יש מהם מחכימות פתאים. ויש משמחי לב. ויש מאירות עינים. ויש מעמידות ומקיימות ויש מורות ההצדק והאמתות והנה הנם מתחלפי' במין כהתחלפות האיברי' והכחות והתועלו' אשר ישיגום וכבר יתבאר זה היטב במה שכתבנו על אלה הכתובי' אצל תמונת המנור' שער מ"ט כי יראה מהם תיעשה המנורה כהוגן גם פירוש כל המזמור כתבנו בנעילת השער הראשון ומצאת כי תדרשנו משם צודק מאד למה שרצינו אליו הנה. והנה בשביל החלוף המיניי אשר לחלקים האלו במעלה עם השלמות הכללי אמר הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (שם) יאמר כי התענוגים המגיעים בעודו בדרך הם מינים ממינים שונים מהם נחמדים כזהב ומהם יקרים כפז רב מהם מתוקים מדבש ומהם כנופת צופים. אמנם שעקר מה שהוא נזהר בהם הוא מצד מה שיגיע לנזהר בשמרם עקב רב: והוא השכר הבלתי משוער לסוף. וכמו שאז"ל אדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיים לעה"ב (ריש פ' קמא דפיאה) וכבר ביארו חז"ל זה הענין עצמו מההתחלפות הנמצא בתכלית התוריות אלא שהורו אותו בהבדל השלמיות המגיעות על ידי השלמים הקודמים באומה מהשלמות המגיע ממשה אדון כל הנביאים עליהם המנוחה והשלום. אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים א') אתה מוצא כי כשעמד אברהם אבינו וברך את יצחק בנו וגמר בנתינה שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וגו' (בראשית כ״ה:ה׳) עמד יצחק וברך את יעקב פתח בנתינה שנאמר ויתן לך האלהים וגו' (שם כ"ז) וחתם בקריאה שנאמר ויקרא יצחק את יעקב ויברך אותו (שם כ"ח) עמד יעקב וברך את השבעים ופתח בקריאה שנאמר ויקרא יעקב אל בניו וגו' (שם מ"ט). וחתם בזאת שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהם. עמד משה לברך את ישראל אמר יעקב בכורו של מקום פתח בקריאה וחתם בזאת הריני פותח במה שחתם זקני ופתח בזאת הברכה וחתם באשריך ישראל. כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה ואמר אף אני אברך באשרי ואמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. הנך רואה שנתחלפו כל המאמרים הללו שנמצאו בפי כל השלמים אשר קדמוהו למשה רבינו ממאמרו התחלפות הכלל אל הפרט כי הנה הוא לקח בברכתו מאמר כללי באומרו אשריך ישראל שמורה על כללות הטובות כלן כמו שנתפרסם הלשון הזה בפי כל החוקרים אשר הסכימו בשזה הלשון רצוני אשר הוא תואר כולל כל המעלות וההצלחות ושהכל בעבורו ואינו בשביל דבר אחר והוא ענין התכלית על כל שאר התכליות כמו שביארו החכם בפרק ד' מספר המדות ומה גם עתה בתשיעי ובעשירי מהעשירי כי שם נתבאר היות האושר שלם ומענג ומספיק ושובת מכל היגיעות אמנם הם כלם לקחו מאמרים מורים על חלקיות וקצתי דברים וענינים ולא עוד אלא שנתחלפו זה מזה בענינם כהתחלפות מלת נתינה מקריאה ומלת קריאה ממלת זאת בהוראתם. אמנם ענין התחלפותם ממדרגה למדרגה יחוייב מהיות האנשים השלמים ההם באים בתחלה לכלל זה השלמות כמו שאל הסבה הזאת עצמה אמרו חז"ל (פסחים פ"ח.) שקרא אברהם אל המקום המיוחד לבית עולמים הר. ויצחק קראו שדה. ויעקב בית. שחלוף השמות יורה על הגעת יתרון השלמות בהכרת הענינים האלהיים בזה אחר זה כמו שביארנו הדבר יפה בפרשת ויצא יעקב שער כ"ה ח"א. והנה על האופן ההוא יוחס זה השלמות אשר נתברכו בו יוצאי ירך אברהם אבינו בפיו ולשונו אל מלת נתינה כי לפי מיעוט ההכנה הנמצאת אז בתחלת הענין במקבלים אותו נחשב כאלו נתנה להם במתנה גמורה מבלי שיקחוה חלף שכר עמלם ולימודם, אמנם כשהיתה התחלת יצחק מזה הענין מהשלמות ולא סר מלכת אחריו כבר העלה אותו אל מדרגה עליונה ממנה עד שייחס ברכותיו אל לשון קריאה להורות שכבר היו קרואיה נקראים אל על ותמצא בהם העניה והשמעות אל השלימות והאזנה אליו מה שלא היה כן בראשונה. אמנם יעקב לפי שהתחיל מזה השלמות העלה אותו אל מדרגה גדולה מזו והוא צד השערה והכרה אל השלמות המיוחד אשר יאמר כי הוא זה באופן מה כמו שנרמז במראה הסולם אשר שם נאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים (בראשית כ״ח:י״ז) כי כל אלו הלשונות הם לרמוז וליחד הענינים האלהיים בציורו ולהבדילם משאר השלימות והתענוגים אשר ציירום שאר האנשים בתכליותיהם והוא מה שאמרו שסיים במלת וזאת באומרו וזה אשר דבר להם אביהם כי הוא הדבר המסור להם מפיו ביום ברכתו אותם כמו שדרשו חז"ל וכבר ביארנוהו במקומו. אמנם עדין לא היו משערים גודל הענין ועוצם השפשטותו אם ברובו ואם בהפלגת תענוגו וטובו וכמעט שהיו מציירים בו שום קצבה כמו שנראה ממלת וזאת עד שבא משה אדוננו ע"י והתחיל מהשגה זו והשלים תוארו במדרגה האחרונה שאין למעלה ממנה אשר זכרה באומרו אשריך ישראל מי כמוך כי הוא שם כולל ומקיף כל השלמיות והטובות התכליתיות כמו שאמרנו וכפי מה שכוונו חכמינו ז"ל במדרש אשר זכרנו ראשונ' שאמרו ישראל אומרים מי כמוך באלים ה' ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך. והכוונה להם שיובן מהמאמר הזה להם ענין אלהי מיוחד מושפע ונאצל אליהם מאלהותו ית' עד שלהפלגת גדולתו ושלימותו יראה שא"א להשפע כי אם מאתו ית' מצד שאין כמוהו באלהים כי השפע המופלא בלתי בעל תכלית ראוי שיוחס אל השלם שבמשפיעים ב"ה. ופירשו אמתת הענין ומהותו במה שאמרו נתקבצו כל ישראל אל משה רבינו וכו'. להורות על מה שיחייבהו השכל תכלית החיוב שימצא לאדם תכלית אחר ושלמות עליון ממה שישיג בזה העולם הנפסד שאם לא כן לשוא תהיה צורתו הנבדלת מכל שאר הבעלי חיים השפלים ושוא עבוד אלהים בכל עבודות התורה וזולתם כי זהו חוזק החקירה אשר בא בה שלמה החכם בספרו המיוחד אליה באומרו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א׳:ג׳) כי חוייב לו למצוא זה היתרון על כל פנים לסבה שזכרנו ובקש ולא מצא שיהיה זה בשום עסק מכל העסקים האנושיים למיניהם כי אם מצד עסק התורה והמצוה הנמשכת מהיראה האלהית אשר מצדם מצא לו אחרית ותקוה בעולם הנשמות כמו שסיים באומרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם (שם י"ב) כמו שביארנו שם בפירושיו תוכן הדברי' יפה וקצתו זכרנו בשער ל"ג, והנה מהכח והטעם ההוא עצמו אמרו (בספרי שם) שנתקבצו אצלו ואמרו משה רבינו מה טובה עתיד הקב"ה לתן לנו לעולם הבא כי ידעו כי מחיוב השכל ומחיוב ייעודי תורתו יש שכר טוב לעמלם אבל לא ידעו מה הוא ולא באו עד תכליתו והיו רוצים שיודיעהו להם בדמותו בצלמו ע"ד שאמר המשורר על שאלה כזו רבים אומרים מי יראנו טוב נסה עלינו אור פניך ה' (תהילים ד׳:ז׳) כמו שנתבאר תשוקת זאת השאלה בפרש' הברית שער ע'. והנה הוא ע"ה השיב להם התשובה המיוחדת לכל דבר שאין לו שום שיעור וקצבה באומרו איני יודע מה אומר לכם וכו'. לומר שאין לו פה ולא לשון ולא איש דברי' הוא להקיף ולשער הטוב ההוא העליון להיותו בכמות ואיכות בלתי בעל תכלית ושלזה אינו יודע לתארו בתואר אחר רק מה שמורה על רבויו ועוצם גדולתו הבלתי משוערת במה שאמר אשריך ישראל מי כמוך כלומר אשריכם מה מתוקן לכם כי הוא ודאי טוב בלתי מוגבל ונחלה בלא מצרים. והנה בזה דברו בתואר העונג התכליתיי הנמצא עם שלימות המלאכה ותמימותה כמו שאמר. אמנם במשל אשר אמרו למלך שמסר בנו לפדגוג אחד וכו'. השלימו להורות הענין כלו מענין התענוגים הקודמים והתחלפם זה מזה במין וכלם מהאחרון וזה במה שאמרו שהיה מחזרו ומראה אותו ואומר לו כל אילנות הללו שלך כל גפנים הללו שלך כל ארצות הללו שלך כי בזה יראה שכוונו לרמוז אל מה שקדם מן התארים אשר תארו זה הטוב האבות הקדושים מתוארים מתחלפים כמו שנבדלו סתם אילנות מהגפנים וזה וזה מהארצות וכלם לא יצאו מהשערת קצב וגבול מה כמו שסיים יעקב עד שנלאה מהראותו ואמר איני יודע אשריך מה אומר לך אשריך מה מתוקן לך כך אמר משה וכו'. כי הוא אשר הרחיב להם הענין עד אין סוף. ומה שאמרו עם נושע בה' עם שאין ישועתו אלא בשכינה הוא עצמו מה שאמרו ראשונה הם ואמרו מי כמוכה וגו' ורוח הקדש אומרת אשריך ישראל וגו'. כמו שכתבנו. מ"מ למדנו כונת המאמר במה שאמרו שמשה רבינו סיים באשריך ישראל שהוא מאמר הרומז לטוב הגדול ונפלא לאין סוף. אמנם טעם הראות על זה האופן ולא על דרך פרטיות עניני זה הטוב על הדרך אשר דברו והרחיבו בעניני נמוסי שאר האומו' וכתותיהם כבר כתבנוהו והארכנו בענינו שם בפרש' אם בחקותי ובשער ל"ג הנזכר והוכחנו הוכחה עצומה שהזכירה באופן אחר הוא דבר שאין בו תועלת כלל ולא עוד אלא שיזיק ועל זה אמר המשורר אמרות ה' אמרות טהורות וגו'. אתה ה' תשמרם וגו' (תהילים י״ב:ז׳). בכלל המזמור כלו אשר נוהגין ישראל לקרותו ביום סיום התורה ומצאת נחת רוח כי תדרשנו משם בכל לבבך כי זה עם כל הכתוב שם ישקיט המיית השאלה הזאת ויניח דעת כל בעל שכל מאי זה כת שיהיה אצלה בלי ספק. אמנם מה שאמרו בסוף המאמר (שוח"ט שם) כיון שעמד דוד פתח במה שחתם משה ואמר אף אני אברך באשרי ואמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. הוא מה שנתקיים אמונת מציאות זה הטוב על הענין ההוא בכל האומה הזאת. אמנם נתיחס הדבר לדוד לפי שהוא יותר מכל זולתו מהנביאי' ומהמדברים ברוח הקדש המדבר בזה האושר והמפרסם עניני בכמה מקומות ותמיד כל היום וכל הלילה לא יחשה מהזכירו ומהתפלל עליו אמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים להתהלך לפני אלהים באור החיים. אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו'. כי לא תעזוב נפשי לשאול וגו'. מה רב טובך אשר צפנת ליריאך וגו'. וזולת זה רבים אשר זכרנום בכלל מה שנמצאו לזולתו. ולזה התחיל ספרו מזה הענין המיוחד לא להוסיף עליו כי עליו אין להוסיף אבל להחזיק בו ולקיימו וליחס אותו אל הסבה המיוחדת אליו אשר אין זולתה ואופן השגתו בה ואמר.

וכשאנו שמים לב לפרנסתנו בכל השנה, האם אין אנו רואים כי רק ממים שלנו אנו חיים, מאלה הפרורים שנופלים מאחרים שכבר אכלו יותר מכדי שביעה ואין להם עוד שום כח לאכול יותר כפי שפרשו את הכתובים בתהלים (ד, ז-ח) "רבים אמרים מי יראנו טוב, נסה עלינו אור פניך ד'. נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", כי זהו ההבדל ביני לבין חמי, הם, הגוים, רוצים שהטוב יהיה רק להם, והם רק הם יתענגו עליו ולא יהא לזרים חלק בו, ואלו אצלנו כל השמחה הוא בעת דגנם ותירושם של הגוים - רבו יותר מדאי ואז נופלים מפיהם איזה פרורים ואנו חוטפים זאת בחשק גדול. בקיצור, רק משיריים אנו חיים, ממה שנשאר מדאתמול מאשתקד, ממים שלנו, כי המים של היום, המים חיים באמת, לא ירצו לנו ואין לנו רשות לנגוע בהם.