כַּסְפּ֤וֹ ׀ לֹא־נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל־נָקִ֗י לֹ֥א לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה־אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם׃
עקידת יצחק
והנה אחר שגמר המצות אשר מדרכן לבא ליד האדם מיד בבואו לכלל איש יזכור אותן שמדרכן לבא לידו אחר התחזקו יותר באנושות והם ענין המלחמות והדברים הנמשכים להם ואמר כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע כי יהי' בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגומר. והכונה כי לפי ששם בשעת הסכנה הם צריכים שתדבק בהם ההשגחה האלהית באופן חזק אם להצילם ואם לתת אויביהם לפניהם הנה לזה צריכין לישמר יותר מכל דבר רע וזכר שני ענינים הכרחיים קל וחומר לכל מה שיתלה ברצונו ובחירתו. האחד טהרת הבעל קרי אע"פ שהיא טומאה באה שלא מדעתו ראוי שיטהר מיד ממנו ולא יהי' בתוך המחנה בעודו טמא. והשני הוא מפני הטנוף הנולד מהצרכים ההכרחיים שצריכים מקום מיוחד חפירה וכסוי ונתן הטעם כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה וגומר. כמו שכתבנו. ומזה תלמד שיהיו מחניך קדוש בכל הדברים החמורים הנתנים לבחירתך באופן שלא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכבר הגיע מההשגחה האלהית שספק מזונם כל ימי היותם באהלים במדבר במזון הנבלע באיברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים והטף יכולין לעמוד על הענין ההוא ולא יסבלהו טבע הצניעות מה שלא היה כן במחנה המלחמה כי כלם אנשים. והנה לפי שמעסק המלחמה על תרוב ימשך שבי השבויים ובריחת העבדים לזה סמך לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. מה טעם אשר ינצל אליך מעם אדוניו. כלומר הדין נותן וכבר ראית מה שכתבנו בו בתחלה. וזה ידבר אפי' בעבד הכנעני הבורח לארץ ישראל מיד ישראל היושב בחוצה לארץ. ולפי שבהיותם במחנה המלחמות היה המנהג באומות להביא שם הקדשות להשתמש מהם אנשי המלחמה הרחוקים מנשיהם לזה היה המצוה להם להרחיקם מזה הפחיתות וההפקר המכוער ואמר לא תהי' קדשה מבנות ישראל ולא יהי' קדש מבני ישראל. והכוונה אפילו בכל מקום כי במחנה כבר הוזהרו מקרה לילה שהוא שלא מדעתם כל שכן שלא יראה בהם ערות דבר כלל ומהידוע שעקר הקדשות הזה הוא היות אשה בת ישראל מזומנת לביאת הפקר בלי חופה וקדושין כמ"ש רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתחלת ספר קדושה ופירש אנקלוס חומרא יתירה היא שאף על פי שהיא אשה מיוחדת כיון שהכל יודעיך שאין לו בה קדושין הוא הפקר לעיני הכל והרי הוא חוזר לענין ההפקר הראשון. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו והנרא' בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לבית דין שלא יניח אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכי' בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבות על הפתח בתופים ובכנורות כענין שכתוב קחי כנור סובי עיר זונה נשכח' הטיבי נגן הרבה שיר למען תזכרי (ישעיהו כ״ג:ט״ז) כל אלו דבריו. ובזה נמלצו דבריו מאד במה שביאר שלא הוצרך הכתוב אלא לאזהרת ב"ד שבכל עיר ועיר שלא יניחו לשום אשה בת ישראל להפקיר עצמה ולהושיב קובה של זנות כמנהג הכותים או שום הפקר כלל והוא נכון מאד כי דברים הללו וכל כיוצא בהן כשיעשו בפרסום הקולר תלוי על צואר ב"ד ואם הם לא יחושו והרבים לא ימחו בהם העונש מוטל על כלם ומידם יבוקש בלי ספק. וכבר כתבתי בשער סדום הוא שער עשרים מה שראיתי שערוריה בענין הזה בדורות אשר לפנינו וכמה נתחבטתי עליו לפני פרנסי הדור ושופטיו בטענות נמרצות עד שנעש' בו צד תקון ואם הוא מעט. והנה הרב המור' הפליג בגנאי זאת העביר' בפרק הנזכר למעלה מלבד מה שיהי' שם מעירוב הזרע ובלבול הנחלות ושאר מיאוסים אשר זכרם שם. ולהורות על מיאוס זה הפועל ותיעובו אמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם. כי שני הענינים הם שוים בפחיתות ומיאוס. ולפי שצורך המלחמות שזכר ראשונ' יביא האנשים לצורך ממון וללות מזולתם דגן תירוש ויצהר וכיוצא כמו שנמצא הענין בימי נחמיא התרשתא נאמר שם (נחמי' ה') ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם ויש אשר אומרים אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב ויש אשר אומרים לוינו כסף למד' המלך שדתינו וכרמינו לזה סמך לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל וגומר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. ואמר כן לעבור על המלוה ברבית לישראל בעשה ול"ת כי לנכרי תשיך היא מצות עשה מצד שהיא לאו הבא מכלל עשה לנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך (ב"מ ע':) ולאחיך לא תשיך כמשמעו הרי עשה ולא תעשה. והוא מ"ש לנכרי תשיך זו מצות עשה וחלילה שיהי' מצוה לתת לנכרי לרבית שהרי אמרו כספו לא נתן בנשך (תהילים ט״ו:ה׳) אפי' לגוי (מכות כ"ד.) ועל דרך הפשט הוא כמו את הנכרי תגוש ושניהם כמו שפירשנו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך וגומר (דברים ט״ו:י״א) לומר שאם יעלה בלבו דבר של יוהרא קפיצת יד או נגישה וכיוצא שכבר יוכל לנהוג בהם בנכרים ושלזה ראוי שיתרחק ממנהגם עם אנשי עמו ואמר למען יברכך יי' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה שהברכה מצויה מצד ההשגחה כאשר תצוה להרחיק התועלות הרגילות לבא מפאת ההשתדלות. ולפי שבעת המלחמות נודרים נדרים ונדבות כמו שאמר וידר ישראל נדר לאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ״א:ב׳). וכן ביפתח אמר וידר יפתח נדר ליי' ויאמר אם נתון תתן וגו' והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום וגומר (שופטים י״א:ל״א). לכן אמר הכתוב כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו וגומר. והכוונה כי דבר הנדר והנדבה על כל פנים ידרשנו יי' ממך מצד שהיית חייב בו אף בלא נדר והוא נפרע ממך מדעתך ושלא מדעתך וחטא איחור הנדר ישאר בהוייתו. וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא הנדר אע"פ שלא תנצל מהתשלומין על אשר גמלך כל טוב כך שמעתי והנאני: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (ג) אמר שבמוצא שפתים יש שתי מצות האחת האיסור והמניעה מעשות כענין שבועת בטוי להרע או להטיב להרע לעצמו או להטיב לעצמו והשנית מה שיהי' בקבלתו עליו לעשות דבר מצוה או לתת מממונו להקדש או לעניים וכדומ'. והנה על הענין הראשון אמר תשמור. כי השמר. פן. ואל. היא לא תעש' (שבועות ד'.) ועל השנית אמר ועשית. ועל ביאורם אמר על ראשון ראשון כאשר נדרת ליי' אלהיך נדב' אשר דברת בפיך. כי הנדר הוא הבא על המניעה כמו שאמר כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳) אמנם הנדבה הוא על קבלת המעש'. ושיעור הכתוב מוצא שפתיך תקיים בין למניעה בין למעש'. למניעה כאשר נדרת ליי' אלהיך. למעשה נדבה אשר דברת בפיך. ולפי שבשעת המלחמות הותרה השחתת האילנות ועקירת הנטיעות כמו שאמר וצרת עליה (דברים כ׳:י״ב) בכל מיני צרה (ספרי פ' שופטים) לזה סמך בכאן כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך וגומר: כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וגו'. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים בעת המלחמות אבל ראוי שישמור כל אדם כרם רעהו שדהו או קמתו שלא לאכול מהם אפי' שיהא שכיר שם למלאכה כי אם שיהי' בזמן הקציר או הבציר שאז נותן אל כליו של בעל הבית ואז הוא יכול לאכול כנפשו שבעו ואל כליו לא יתן וכן לא יניף חרמש וגומר. וכלפי מה שאמר בראשונה כי תצא למלחמה וגומר וראית בשביה אשת יפת תואר וגומר. וסוף והיה אם לא חפצת ושלחת' לנפשה, אמר בכאן כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. יבאר שהשלוח ההוא יהא בגט כשר ומדוקדק כדת משה וישראל יספיק לעקור הקדושין שהיו ביניהם כדי שתוכל להיות לאיש אחר ואסר אותה לראשון אחר שיצאה והית' לאיש אחר שאם לא כן היה עקר סחורות האנשים הפחותים בחלופי מטותיה' ותמלא הארץ זמה ולזה אמר כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה. *שח לי חכם אחד וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי מלבד חיבור זכר ונקבה לצורך ההולדה וקיום המין הנהוג רק בבע"ח, אשר אין שום ייחוד וייעוד ביניהם, כי אם פעם תלוה נקבת הבהמה אל זכר זה ופעם אל אחר, יש עוד ב' מיני נשואין בין בני אדם, הא' הוא הברית האנושי אשר יקשר איש ידוע עם אשה אחת ידועה, שתהיה מיוחדת ומצומדת רק לו כל הימים ואין לזר חלק עמו באהבתה וחבתה, למען יהיו עי"ז הבנים הנולדים מהם מיוחסים רק לאב אחד ידוע, ובזה הענין הושוו כל העמים יחד, מלבד קצת ב"א השוכנים באיי הים הרחוקים, אשר יחיו עוד כפראים בשדה, ונמשלו גם בזה כבהמות, אשר מחק אנושי לא ידעו עוד מאומה, ומין נשואין וברית זה נקרא בל"א איינע בירגערליכע אדער ציווילעהע, אפס מין נשואין השני הוא הברית הדתיי, הנעשה בפעולות המיוחדות עפ"י חקי דת ואמונת כל עם ועם בדרכים שונים זה מזה, ד"מ לפי דת משה וישראל יכרית הברית הזה ע"י א' מג' דרכים, בנתינת האיש הכסף או השטר אל האשה או בפעולת הביאה אם יחובר לכל א' משלשתן גם מאמר האיש אל האשה "הרי את מקודשת לי" וכו', ולפי דת הנוצרים יעשה זה ע"י שיטול אחד מכהניהם יד האיש ויד האשה אשר תנשא לו ויחברם יחד באבנטו, וכן יש גם לכל שאר העמים חק ודרך ידוע להם לכרות על ידו ברית הנישואין הדתיי [והנה מימי קדמתה חברו כל העמים בעלי דתות תמיד ב' מיני נישואין אלה יחד. באופן שלא הורשה לאיש ואשה לחיות יחד, אם לא באו תחילה בברית הדתיי יחד אשר עמו בחוברת נכרת גם ברית האנושי ביניהם, ורק חדשים מקרוב זה יותר מארבעים שנה החלו מחוקקי מדינת פראנקרייך, ואחריהם נמשכו עתה גם קצת מיושבי שאר ארצות באייראפא, להבדיל בין שני אלה, ולתת הרשיום לכל מי שירצה להתקשר עם אשתו רק בברית האנושי לבד לפני שופט העיר מבלתי היותו מוכרח להתקשר עמה גם בברית הדתיי,] ונמשך מזה כי אף בהמיר איש ישראל אח"כ את דתו לא ינתק בזה עוד את חבלי הברית האנושי והדתיי אשר כרתה עמו אשתו בהיותו עוד יהודי, אם לא יפטור אותה בגט הכשר עפ"י חקי דת ישראל, כי מבלעדי זאת לא תוכל להיות אשתו היהודית הזאת מותרת להנשא לאחר, אחרי שהיא נשארה עוד בדתה אשר על פיה נקשרה עמו בקשר אמיץ וחזק. שח לי חכם אחד כי אחד מחכמי הגוים בראותו היהודים שואלין ודורשין גט מיד איש יהודי מומר והוא היה מסרב לגרש האשה היהודית ששאל לו למה יבקשוהו ממנו כי אחר שיצא מדתו ראוי להם להחשיבו כאלו אינו והרי אשתו ראוי' להחשב כאלמנה לכל דבר ואמר שהית' תשובתו אליו כי לא באה עליו המרה עצמית אלא מקרית כלומר שנוי השם או שנוי השכינה שאין בידו להמיר עצמותו באשר הוא יהודי. אמרתי לו התשוב' הזאת היא אמתית לפי דתנו והיא מאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא אבל אינה יכולה להכנס באזני הגוי החכם שיש לו להשיב שאין עצמות כעצם הדת ואין מהות כמהות האמונה ואחר שיצא מכללה הרי אינו אדם לפי שרשיה כ"ש שאינו ראוי להקרא יהודי ואם כן כבר נשתנה שנוי עצמי מחי למת או ממת לחי וכן הוא מאמרם ז"ל גוי שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות ס"ב.) וכן משפטם בזה. אמנם מה שנרא' לי להשיב בכדומה כדי שיכנסו הדברים באזניהם הוא כי בחבור האשה לאדם יש שלשה ענינים, האחד הוא להם כבעלי חיים בלתי מדברים והוא ענין המשגל להולדה. והשני הוא מיוחד למין האדם בכלל והוא ייחוד האשה הידועה והמיוחדת לאיש אחד לבדו ואיסורה על כל שאר כדי שלא לערב הזרע כי בזה הענין מהייחוד הושוו כל אומות העולם זולתי אם נמצאו מדבריים נחשבים כבהמות נדמו. והענין הג' שיהי' הייחוד ההוא מתקיים באופן מה מיוחד מזולתו וזה יהיה להם מצד היותו בעל דת כי תורת משה נתנה בזה אחד מג' דרכים כסף ושטר וביאה ודת הנוצרים בנטילת ידים וכיוצא וכל אחד מהאומות כפי חקם. והנה זה האיש אשר המיר הדת לא הסיר בזה חוזק הייחוד אשר לאשה אצלו שהיא זקוקה לו מצד שהם אדם לא מצד שהם יהודים ולזה אע"פ שהומר עדין הוא באישיותו ולזה חוייבת לבקש ממנו פיטור. אמנם נבקש שיהי' גט כשר כדת יהודים לפי שהיא יהודית ולא תתגרש כי אם בגט כשר לפי דתה וכן מענין המלחמות הוא מה שאמר כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו וגו'. וכן בהשחתות המלחמות שייך מה שאמר לא יחבל רחים ורכב וגומר. וכ"ש כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו כי זה הותר בעכו"ם בשעות חירום המלחמות אבל בישראל לא:
דברי שלום ואמת
וחלילה שינגדו לשכל חכמי העמים ונבוניהם, או שתהיה שום דאגה אחוזה בעקב אחת מהן, לומר על פי הנחה כזאת יקרה מכשול זה או זה, לא תהא כך בתורת ה׳, גם לא תהא כך בדברי חכמינו בעלי המשנה והתלמוד כשיובנו על אמתתן, וראיה גדולה מענין הרבית, שאמרה תורה לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, שהכוונה שמותר ליקח מאנשי עמים אחרים רבית הנהוג במדינה, שלוקחים אנשי העם ההוא זה מזה, כאילו תאמר ד׳ למאה או חמש למאה, אבל כשלוקח יותר מן החוק הקצוב במדינתו, עול הוא עושה, ומישראל אסור אפילו א׳ למאה, וגזרת מלך הוא ככל חקי התורה הנשגבים מדעת האדם, ותראה שכשמנה דוד הדרכים הטובים שעושיהם בל ימוטו לעולם, ומנה ביניהן כספו לא נתן בנשך (תהלים טו ה), אמרו בתלמוד (מכות כד ע״א) אפילו רבית דנכרי, כלומר שמלוה מעות לנכרי, ואינו לוקח ממנו כלום, וזוהי דרך המוסר הנעלם, וכן הוא בכל דבר.
תפארת ישראל
בפרק בתרא דמכות (כ"ד ע"א) דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה מצות לא תעשה כמספר ימות החמה ורמ"ח מצות עשה כמספר אבריו של אדם מאי קרא תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא תרי"א אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. בא דוד והעמידם על י"א שנאמר מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו וגו', הולך תמים זה אברהם שנאמר התהלך לפני והיה תמים, ופועל צדק כמו אבא חלקיהו, ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא, לא רגל על לשונו זה יעקב דכתיב אולי ימשני אבי וגו', לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו וחרפה לא נשא על קרובו זה המקרב את קרוביו, נבזה בעיניו נמאס זה חזקיהו מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים, ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה ת"ח היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקרא לו מרי מרי, נשבע להרע ולא ימיר כר' יוחנן דאמר אהא בתענית וכו', כספו לא נתן בנשך אפי' ריבית דגוי ושוחד על נקי לא לקח וכו' וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם כשהיה ר"ג מגיע לפסוק זה בכי עביד כולהו הוא דלא ימוט הא חדא מנייהו ימוט א"ל ר"ע אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה בכל אלה הוא דלא יטמאו אבל בחדא מנייהו יטמא אלא בכל אלה באחת מאלה ה"נ עושה אלה אחת מאלה ע"כ. והוקשה לבני אדם כאלו היה דוד גורע ממצות התורה שהעמידן על י"א ח"ו, ועתה לפי דבריהם יש להקשות ביותר מה שאמרו והעמידן על י"א הרי רוב הדברים אשר נדברו באלה י"א אינם בתרי"ג מצות כלל ואם כן מאי והעמידן דקאמר. אבל פירוש זה כי המעשים הטובים הם מחולקים שאין זה כזה כי העושה חסד עם הבריות אין מעלתו ושכרו כמו אותו שעושה דין וכן העושה דין אין שכרו כמו זה שעושה חסד רק כל אחד ואחד מחלק לעצמו וכל אחד לפי המעשה הטוב שלו קונה הדבקות בו יתברך כי אין ראוי שיהיה הדבקות אחד לדברים מחולקים, אבל מי שעושה כל המצות שהם תרי"ג מצות יש לו הדבקות בו יתברך בכל שהרי נמצא בו כל השלמות המחולקים. ולפיכך אמר בא דוד והעמידן על י"א ורצה בזה שגם אלו י"א דברים הם שלמות כללי כמו שהוא בתרי"ג מצות, ועם כי בודאי שאינו במדרגה ובמעלה כמו מי שעושה תרי"ג מצות שהם בודאי הדביקות הגמור בו יתברך, מכל מקום יש באלו י"א דברים גם כן שלמות כללי דומה לתרי"ג מצות שהם בודאי הכל ואין חלוק בהם. ואמר מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, פירוש החבור בו יתברך צריך אל שני דברים. האחד הפרישה מדברים הגופנים החמרים, וכאשר פירש מדברים החמרים צריך עוד לקנות מדרגה נבדלת כי על ידי זה הדבוק והחבור בו יתברך ודבר זה על ידי מעשים ראוים, וזה שאמר ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, כלומר מי הוא שאפשר להתדבק עם השם יתברך ולא יהיה לו דבר שמונע החבור ונחשב כאלו הוא דר באהלו ואין מפסיק בין השם יתברך ובין האדם אבל לא זכר עדיין רק שאין לו חוצץ ומפסיק, אבל שהוא מתעלה מעלה מעלה לא הזכיר ולכך אמר ומי ישכון בהר קדשך כלומר שיהיה לו התעלות אל השם יתברך, קרא מה שיקנה האדם מדרגה עליונה שהוא שוכן בהר קדשו כי ההר צריך לעלות עד שם וכן צריך האדם להתעלות עד המעלה העליונה, וזכר י"א דברים כי צריך האדם שיקנה המדרגה נבדלת וראוי לזה ביותר מספר י"א כי עד מספר עשרה רשות התחתון כמו שאמרו ז"ל (סוכה ה' ע"א) מעולם לא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה לכך מספר י"א נבדל מעולם הזה ועל ידי מספר זה יוצא מעולם הזה שהוא טבעי ומתדבק בו יתברך. וכבר אמרנו כי הדבוק בו יתברך לא נקנה בפעל אחד רק בהרבה פעולות מחולקים עד שהוא שלם בכל, ולפיכך אמר הולך תמים זה אברהם ביאור זה כי האדם ראוי שלא יהיה לו חסרון מצד הגוף שלו ולפיכך מביא המקרא הזה התהלך לפני והיה תמים שנאמר אצל זה שיסיר הערלה שהיתה חסרון גופו, ויהיה עוד שלם מצד נפשו וזהו פועל צדק כי הפעל הוא מצד נפשו אשר יפעל, וכנגד שיהיה שלם בדעתו ושכלו אמר ודובר אמת בלבבו. הרי לך שלשה דברים אשר הם חלקי האדם הגוף והנפש והדעת. ואח"כ דבר רביעי לא רגל על לשונו נגד הלשון שהלשון שהוא הדבור הוא דבר רביעי שאלו שלשה דברים הם חלקי האדם והלשון שהוא הדבור הוא כל האדם כי האדם הוא חי מדבר, ודבר זה מבואר במקום אחר באריכות. ואחר שזכר אלו דברים אשר הם האדם עצמו, עוד זכר ארבעה דברים שכשם שראוי שיהיה האדם שלם בעצמו כן ראוי שיהיה שלם עם זולתו, לכן זכר אחר זה ארבעה דברים שיהיה שלם עם זולתו עם כל חלקיו הן חבירו שהוא חלק בפני עצמו הן קרוביו אשר הם בפני עצמם והן האנשים שהם מיוחדים במעלה והן בני אדם שהם הפך זה שהם רעים וחטאים ועם כל אחד יהיה נוהג עמהם כראוי, ולכך אמר לא עשה לרעהו נגד זולתו שהם חבריו וכנגד הקרובים אשר יש להם משפט בפני עצמו אמר וחרפה לא נשא על קרובו, להרחיק ולבזות את הרע אמר נבזה בעיניו נמאס, ולכבד הטובים אמר ואת יראי ה' יכבד, הרי כל החלקים לתת לכל אחד חלקו ולהיות שלם עם כל אחד. ואח"כ זכר עוד נשבע להרע ולא ימיר ור"ל כשם שראוי שיהיה שלם מצד עצמו ושלם מצד זולתו כמו שהתבאר, אמר שצריך שיהיה שלם עם השם יתברך ועל זה אמר נשבע להרע ולא ימיר שנשבע בשמו יתברך ולא ישנה לו. ואחר שזכר מן יראת שמים זכר עוד יראת שמים כספו לא נתן בנשך כי בריבית כתיב בקרא ויראת מאלקיך, ועוד זכר דבר שלישי ושוחד על נקי לא לקח וזה ג"כ יראת שמים כי המשפט לאלקים ואין דבר יותר שיש בו יראת שמים כמו המשפט שיש בו יראת שמים, ושלשה דברים זכר אשר בכל אחד יש בו יראת שמים מיוחד, השבועה שנשבע להרע אף שעושה רע לעצמו שיהיה מתענה וכיוצא בזה ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך אף שהוא לטובת (לטובתו) ולחיותא (דלי') דלוה עם כל זה ירא השם ולא לקח ריבית, השלישי ושוחד על נקי שהוא דבר סתר לגמרי כי לא יגלה מי שנתן השוחד שאם היה מגלה מחזיר הדין ועם כל זה הוא ירא שמים ולא לקח. ועוד כספו לא נתן בנשך אף כי מעות שלו היו בטלות אצלו והיה מחסר מן ממונו ירא את ה' ולא לקח ריבית, ושוחד על נקי הוא הפך זה אף כי רוצים לתת לו ממון כי יש מי שהוא רודף אחר הממון ובשביל הנאה הזאת דוחה יראת ה' ועל זה אמר ושוחד על נקי לא לקח ונשבע להרע וגו' כי אלו שנים מונע מלעשות בשביל שהוא רע לאחרים וירא מהם אבל זה שנשבע להרע אינו עושה רע לאדם רק לעצמו ועם כל זה הוא ירא השם, ועל ידי אלו דברים שזכר הוא שלם לגמרי ויש לו דבקות בו יתברך לגמרי כמו שהתבאר. כמו שהאדם יש לו אברים רבים שאין זה כזה ועל ידי כולם האדם שלם, וכך מצות התורה הם מחולקים ועל ידי כולם נעשה שלם, ולכך מצות עשה רמ"ח כמנין אברי האדם ועל ידי מצות אלו שהם רמ"ח הוא שלם גמור ועל ידי שס"ה מצות לא תעשה הוא מסולק מן הפחיתות לגמרי. ואלו דברים שזכר דוד וישעיה מיכה וחבקוק הם שלמות כלליים גם כן לאדם, רק שאינן שלימות כמו תרי"ג מצות כמו שבארנו למעלה לכך אמר בא דוד והעמידן על י"א כי על ידי אלו אחד עשר מצות האדם שלם בכל גם כן כמו שהתבאר: