תהילים יד:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, חובות הלבבות, ספר יסודי התורה ובית אלהים

ועתה ראה כי במעט עיון יתבאר למעיין כי בחלק הזה מהתור' אשר עמדנו עליו ימצא אלו הענינים כלם אשר זכרנו סמוכים ורצופים זה לזה רצוני ענין הבחיר' ותכונת' תחלה ושלשת מיני הזירוז משלשת המינים אשר בהם תשתלם תכונת הבחירה כאשר הונח אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וגומר והקלל' אם לא תשמעו וגומר: הודיעם כי במה שהישירם ראשונה מענין היראה האלהית ועל הדרך אשר ביארנו כבר התחזק לפניהם כח הבחירה עד שיש לפניהם שני דרכים דרך ברכה מפה והיא בשמוע בקול יי' אלהיהם הרוצ' בטוב ומואס ברע ודרך קללה מפה והוא בבלתי שמוע אליו והוא ענין השכר והעונש הנותנין מציאות בפעולותיו הבחירות שאשר זכרנו והודיעם כי אין מבא אל הברכה כי אם בדרך אחד והמבוא אל הקללה הוא על דרכים רבי' כי כרובם כן יחטאו הרבים ללכת בהם וכמ"ש החכם בה' מהב' מספר המדות הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים רבים המעלה וכו' וכבר כתב שהטוב והישר הוא כמו האות המונח למורי החצים שהכיון אליו אינו אלא ע"ד אחד אמנם המימינים והמשמאלים הם על דרכים רבים אין מספר. ולז"א את הברכה אשר תשמעו אל מצות יי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום יאמר כי אין דרך לבא אל הברכה האמתית האלהית כי תימינו וכי תשמאילו רק על דרך אחד והוא השמיעה אל המצות האלה וההזהר עליהם והוא דרך צר אשר אין לנטות. אמנם דרכי הקללה הם מרובים ורחבים והם הג' שזכרנו שעליהם אמר והקללה אם לא תשמעו אל מצות יי' אלהיכם המעתיקות אתכם מהמעשים הפחותים מעניני העולם המוטבעים בכם. והשני וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום אל ענינים זולתיים מצד מה שיראו לכם פנים צהובים ושוחקים אשר בם תהיו נסתם ללכת אחרי אלהים אחרים. והג' במה שתלכו כעכס אל מוסר אויל במעשים ודרכים אשר לא ידעתם ולא שמתם על לבכם סכנתם שאלו ידעתם לא הלכתם בהם. תנה שבדרך אחד יבא הטוב אליך ובג' ינוס מלפניך. והנה די בזה הודעה אל טבע הבחירה המחייב לפקוח עינים עורות בתכלית החריצות פן יטו מן הדרך הישר אל דרכים לא טובים. וזה הענין הנכבד הוא שנתבאר לאבותינו במעמד הר סיני במאמר אנכי ולא יהי' לך ובמאמר זכור את יום השבת (שמות כ') המעידים על היותו רוצה ופועל בשמים ובארץ ובכל אשר בהם כרצונו המוחלט. והוא עצמו מה שאמר רבי אלעזר על המאמרים האלו עצמם במדרש שזכרנו ראשונ' משאמר הקב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מפי עליון הרעות והטוב כו'. והכוונה כי אע"פ שנברא האדם בעל בחירה הנה כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמ' נמשכה זוהמתו בכל הדורות הנמשכים אחריה עד שיהיו כללם נגועים ומוכים בשגעון ובעורון אשר לא ראו את כבוד יי' ולא ידעו כי הוא יתעל' המנהיג אותו בחפץ ורצון ע"י כושר מעשי האנשים או ההפך אבל חשבו הכל למחוייב ולא ראו שום תועלת כחיות על הטוב והישר מאשר כחיות' על הרעות ואין ביטול הבחיר' גדול מזה כמו שאמרנו למעלה ובשער הקודם. והנה היה הטובות והרענת באות בכל הדורות ההם מפי עליון והיא הסדר הנתון ביד מערכות השמים זולתי בפעמים אשר נתמלאה סאתם כענין המבול וסדום ודור הפלגה וכיוצא כמו שזכרנו בפרשת פקודי שער נ"ו אמנם כאשר זרח שמשו של אברהם אבינו אשר בא בכח גדול וביד חזקה להכיר את בוראו והגיע לכלל ידיעה היותו קונה שמים וארץ ומנהיגם על דרך החפץ והרצון כמו שאמרנו והתחיל לפרסמו בעולם הנה הוא החזיר ענין הבחירה למקומה להודיע כי יש שכר לפעולות האנשים וצוה עליה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי' וגומר (בראשית י"ח) ואחריו נמשכו הבאים הם האבות הקדושים וכל זרעם אשר להשלים ענינה נתגלגלו הדברים וירדו להשתעבד בעבודת עבודה ועבודת משא מצרים הגוי המר והנמהר אשר בקבלתם השעבוד והיותם אחרי כן נגאלים ע"י ההשגחה והיכולת האלהי הגיעו לכלל זה הדעת לגמרי להזמין רצונם לעבודתו כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שמות ג') והנה בהגיעם לסיני אשר שמעו דברות יי' אשר זכרנו המקיימים זה נתקיים זה עוד בידם כי על זה ארז"ל (שבת קמ"ו.) ששם נחלה זוהמתן מהם כי שם קבלו עליהם ועל זרעם במאמר נעש' ונשמע (שמות כ"ד) לחיות על פי הבחירה האנושית ולא באופן אחר אמנם עדין לא נגמרה הבחירה בידם עד שנתנה להם תורה שלימה המודיעה אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעש' אשר יעשון ואשר תזרז אותם בתכלית הזריזות כמו שאמרנו כי בזה יתחזק ויתקיים הכח הבחיריי בלי ספק כי מה יועיל הרצון הטוב למי שלא יכיר אי זהו הטוב האמתי ולזה אמר כי משנתן דבר זה בסיני מכאן ואילך הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. והכוונה שכבר נשלם בזה גדר האדם ומהותו להיותו פועל אל הטוב בבחירתו החפשית גם הרע מצד מה שהוא אפשרי עליו לבד ואין אונס ומכריח מצד סכלות ופתיות כמו שהיה בראשונה כי זהו ענין הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) שנאמר ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר (דברים י') כמו שפירשנו. ומעתה מפי עליון ע"י הטבע הקדום לא תצא הרעות והטוב והיא עצמו מה שרצהו הנביא בכתוב שהביא לראי' אמר מי זה אמר ותהי יי' לא צוה מפי עליון וגו' מה יתאונן וגו' (איכה ג'). ירצה מהידוע לנו שלא נעשה דבר במאורעות העול' וקורותיו זולתי מה שרצהו האל יתע' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. וזה הענין לא יאמר מצד מה שנמשך מהסדר השמימיי העליון אשר ברא יי' לעשות עד שנאמר שמה שנמשך ממנו הוא מה שצוה להיות תמיד על יד הרצון הקדום הן שיסכים עם המעשים הבחיריים או לאו רק שהוא חפץ ורוצה בדבר עתה בעת שנתחדשו מעשי המקבלים הן שיסכים עם הטבע הקדום או לא וא"כ חוייב שלא ימשך זה הרצון רק מפאת המעשים האנושיים כי לא ישדד האל יתעל' הטבע חנם. ואם כן מה יתאונן אדם חי על מה שיבא עליו מהרע כי אם על חטאיו. ולזה סמך נחפשה דרכינו ונחקורה וגומר (שם) כי הכל תלוי בזה. ולשלמות הזריז על האופן שאמרנו אמרו ד"א (ד"ר פ"ד) א"ר חגאי מוסף על הראשון כי יאמר הקב"ה ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים מבוארים ונגלים אלא שנכנסתי לכם לפנים מן השורה ואמרתי ובחרת בחיי' (דברים ל') והכוונה שכבר הית' ההערה והזירוז בעוצם מהשלימות עד שלא חסר ממנה דבר כאדם האומר לחבירו בחר לך הטובה שבמנות ולא עוד אלא ששם ידו על היפה שבהן ואמר אותה תקח לך. ובספרי (פ' ראה) רבי יהושע בן קרחא אומר משל למלך בשר ודם שעשה סעודה וזמן את האורחים והיה אוהבו יושב ביניהם והיה רומז לו ליטול מנה יפה ולא היה בו דעת וכן הוא אומר אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים ל"ב) כיון שראה שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה הדא הוא דכתיב יי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (שם ט"ז) ומבואר הוא שהאל יתע' הוא בעל הסעודה אשר הכין אותה לכל באי עולם בה יאכלו איש פרי מעלליו כמו שאמר והכל לפי רוב המעש' והכל מתוקן לסעודה (אבות פ"ג) והאורחים הם כללות העולם שהושם לפניכם לאכול וכל אחד יבחר לעצמו מכח הבחירה הנתונה בטבעו מעת היצירה. ^*אמנם אם היו וכו'. ר"ל שמשל המדרש יורה שאף שהיה להם היכולת והאפשרות הטבעית, להרע או להטיב, בכל זאת לא השיגו עוד מאומה מהנהגת הי"ת ההשגחיית לדעת עי"ז כי בהטיבם דרכם יוכל להטיב להם ברצונו גם נגד חקי הטבע, כמו שיוכל גם להרע למו אם ירעו מעשיהם, ולבחור בעבור זה ג"כ תמיד רק לעשות הטוב והישר, ואף שאברהם אביהם שהיה אוהבם הטבעי רמז להם זאת ע"י שלמד את בניו אחריו לשמור את דרך ה'. בכל זאת לא הועיל להם הרמז הזה לבדו כאילו לא הרגישו בו, עד שבא הי"ת בעצמו והניח ד"מ ידם על המנה היפה באמור להם בביאור "ובחרת בחיים", אמנם אם היו יכולין מצד אפשרותם לפי טבעם הנה לא היו רשאין מצד הפסד רצונם וחוסר דעתם בהנהגת העולם על פי הרצון האלהי כמו שאמרנו. אמנם היה ביניהם אוהבו אברהם אבינו ע"ה אשר רמז לו ביניכם ליטול מנה יפה והוא מה שבא לכלל דעת את יי' וטוב הנהגתו המשלמת הכח הבחיריי כאשר אמרנו וכן הוא אומר אשכילך ואורך וגומר. איעצך עליך עיני (תהלים ל"ב) וזה כי לענין הבנים הנמשכים היה הענין ההוא רמז וקריצת עין לבד לפי שאע"פ שנזדמנה רצונם לעשות את הטוב אבל לא באו לכלל דעת להכיר את הטוב ההוא מעצמם ולעשות אותו כראוי ולזה לא נשלמה הבחירה בידם כמו שעשהו אברהם שנא' בו עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגומר (בראשית כ"ו). אמנם כיון שרא' שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה והוא בבוא עליהם בהודעת דרכי התור' והמצוה ובתכלית הזרוזים ואופני האזהרות על פנים רבים ומינים שונים אשר מעקרם הג' מינים שזכרנו ראשונ' כי בזה נשלמה תכונת הבחירה בידם. והוא מה שאמר שנכנס להם לפנים מן השורה ואמר ובחרת בחיים (דברים ל') כי אין לנטות ימין ושמאל. והנה כדי לעשות רושם נפלא מן העקר הזה אשר הכל תלוי בו סמך ואמר והיה כי יבאך יי' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים וגומר. הלא המה וגו'. ירצה כי בתחלת בואם שם יודיעו כי הארץ ההיא באיה או יושביה א"א לחיות עליה כי אם ע"י המעשים הבחיריים כמ"ש למעלה לא כארץ מצרים וגומר. ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה וגומר (שם י"א) ולזה שיעשו פומבי גדול מהעקר ההוא באופן מצויין ומאויים מאד כמו שיהי' בעלות הששה שבטים על ההר הא' והששה על ההר הב' והלויים בתוך העמק עם ארון הברית אומרים בקול רם הברכות והקללות על הסדר שנזכרו בפרשת כי תבא (שם כ"ז) אשר שם נבאר טעם המצות והאזהרות שיזכירו שם ואלו ואלו עונין אמן בקול המולה גדולה וכבר יהי' הענין ההוא הנפלא תל שהכל יפנו בו משם והלאה בכל מעשיהם אשר יעשו וידמו כי הם ברשותם ורצונם ללכת אל הימין או אל השמאל אשר מימינם ברכתיי' לחיים ומשמאלם ההפך ונמצאו תמיד זהירים ומזורזים לעשות את כל דברי התור' אשר עליהם יחיו כמו שסיים זה באומרו כי אתם עוברים את הירדן וגו' ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום והיא נתינת הסבה אל המעש' הגדול ההוא אשר צוה לעשות תחלה בכניסתם שם. וזהו הענין הראשון אשר אמרנו שיכלול זה החלק מענין הטבת כח הבחירה. אמנם ג' מיני הזרוזים שזכרנו למעלה הנם מסודרים בזה אחר זה בכיון נמרץ בפרשיות רצופות וסמוכות בזו אחר זו בזה החלק. והנה מהגדול החל ואמר אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן יי' אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אבד תאבדון את כל המקומות וגומר. ונתצתם את מזבחותם וגומר. לא תעשון כן ליי' וגומר. כי אם אל המקום וגו'. להיות זה הענין יותר גדול הסכנה מכל החטאים אשר יעשה אותם האדם וחייה' תלויי' בהשמרם ממנו ע"ד שנא' מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאת חיים (משלי ד') כמו שאמרנו ראשונ' לזה זכר להם בו כל הימים אשר הם חיים על האדמה כלומר הזהרו בזה כל זמן שתרצו בחיים וזה שתפליגו ההשתדלות בהרחקת המעשים המגונים ההם מהעבודות הזרות כי לא די לכם בשלא תעבדו אותם רק בשתאבדו את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו'. ונתצתם וגו'. עד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. כדי שלא ישאר להם שרש ועקר על ידו יהיה להם שום זכרון כי זה מה שיחוייב לעשות להתרחק מהסכנ' העצומה. ומזה הטעם לא תעשון כן ליי' אלהיכם מזבחות או אשרות או מצבות וכל מיני עבודה על ההרים הרמים ועל הגבעות וכו' כמו שהיו עושים אלו הגוים שכבר יהיו מעשיהם נזכרים ע"י כן ולבסוף תחטאו בהם כי בדרך אחרת יעבדו אותו יתעלה אשר לא יהיה לה שום שתוף עמהם והוא כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותכם וגו'. ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם וגו'. הנה הבדיל עבודתו מעבודתם בג' ענינים. האחד בשהם היו עובדים בכל המקומות ועבודתו לא תתכן כי אם במקום אחד לבדו והוא אשר יבחר יי' בו כי זה מה שיורה הייחוד האלהי אשר האומה הזאת היא נבדלת בו מכל העמים וכמו שסיים לסוף השמר לך פך תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וגו'. שאפילו תהיה הכונה לשמים לא נכשר מקום זולתו. והענין השני במיני העבודות אמר והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם יאמר שכל אלו והדומים להם הם קרבנות נאותים וכשרים ליקרב שם לא כמו שהיו הגוים עושים לאלהיהם את כל תועבת יי' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. והג' בהיות הכוונה בהם לבא שם להודות ולשמוח לפני יי' המשפיע עליהם את כל הטובה אשר להכרה זו היו מתחייבים לקרוא בשמחתם שם הגר והיתום והאלמנ' והלוי אשר בשעריהם כי אין לו חלק ונחלה עמהם כמ"ש ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך יי' אלהיך וכבר נודע כי בכלל אתם ובתיכם הם כל הנצרכים כמו שביאר במקום אחר ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנ' אשר בקרבך במקום אשר יבחר יי' אלהיך לשכן שמו שם וכן זכר בפרשה הזאת פעמים ושמחתם לפני יי' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדכם וגו'. הנה העניים לא נתפרדו וכמו שאמרו חז"ל ויהיו עניים בני ביתך (אבות פ"א) ובזה ודאי נפרדו מכוונות הכותים אשר לא יכוונו בעבודתם כי אם להשחתת הקרבנות ולתועלת אוכליהם והשתוממות רעיוניהם ללכת אחריהם כאשר לא יועיל אמנם לפי דרכו יבאר להם החלוף שיהיה להם בענין זה עד בואם אל המנוח' ואל הנחלה שהוא מקום הוועד אשר נתייחד אל העבוד' ההיא. והנה כפל הכתובים בענין הזה יוכיח שעל שני מקומות ידבר ואשר ידבר בו ראשונה הוא שילה שבו נתישב ארון האלהים עד שלא נבנה בית עולמים וכמ"ש כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה ויטוש משכן שילה אמנם אמר כשתבואו לשם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו מהקרבנות אם חובה אם נדר או נדבה בכל מקום שמשכן יי' חונה שם כי משעה שנכנסת' לארץ לא נתן רשות להקריב קרבנות חובה כי אם במקום קביעותו זה ונחן טעם למה שעשו כן במדבר ואמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ירצה כי עד עתה אין צ"ל שלא באתם אל סוף המנוחה שהיתה בימי דוד דכתיב בה ויהי כי ישב המלך בביתו ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב (שמואל ב' ז') אלא אפי' אל הנחל' לשבת בארץ כמו שהיה בימות יהושע אשר הנחילה אותם ולזה הותר לכם כל מקום אשר ישכן שם הארון כאלו היה בית עולמים אמנם כשתעברו את הירדן ותבאו אל הנחלה וירשתם אותה וישבתם בה כמו שאמר למעלה הנה כבר חל עליכם איסור כל המקומות וייחוד המקום ההוא לפחות להקריב קרבנות חובה כמו שאמרנו ואחר כך אמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר יי' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר יי' אלהיכם וגו'. הנה שהזכיר להם שאחר שיבאו אל הנחל' ואל המנוח' יבנו בית עולמים כמו שנאמר ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריע' (שמואל ב' ז' שם) ואז ג"כ נאסר שילה והוקבע הבית ההוא הגדול והקדוש והוא מה שרצהו בסוף באומרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר יי' יראה שלא יקבעו שום מקום אחר לא שילה ולא זולתו ואפילו בראיית עיני העדה כלומר בהסכמת הסנהדרין או המלך כי אם במקום אשר יבחר יי' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כי לענין מקומות הגוים על ההרים והגבעות וגו' כבר נאמר בתחלה. זהו דרך נכון באלו הכתובים בהסכמת הדינים ובסלוק הבלבולים המפורסמים המשיגים אל פירושי הראשונים במאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' כי לא באתם עד עתה וגו' כמו שנראה מפירושיהם. ולפי שאסר להם הקרבת הקרבנות בכל מקום נמשך לומר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר שלא יחשבו שהיה אוסר להם הבשר אם לא במקום הזבח כמו שנוהגין במדבר בהיות המשכן בתוכם רק הדם לא תאכלו ואע"פ שאינו נקטר. לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני יי' אלהיך וגו'. השמר לך פן תעזוב את הלוי הכל נתבאר לפי דרכנו. כי ירחיב יי' אלהיך וגו'. גם זה נמשך מייחוד המקום אל הקרבנות וחז"ל (חולין ט"ז:) דרשו שהרשות הראשונ' היא לפסולי המוקדשים ועכשו בסתם בשר תאוה ידבר והדעת נותן לפי שתלה הענין בהרחבת הגבול אשר לא יחנו כלם סביב המשכן כמו עד עכשו ולא יוכלו להביא זבחי שלמיהם פתח אהל מועד. ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך (שם כ"ח.) לרמוז על הלכות שחיטה ושאר הלכות הנלמדים מהכתובים האלו כמו שנכתבו בפירושי רש"י ז"ל. רק חזק לבלתי אכול הדם וגו'. ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו דברי רבי יהודה שמעון בן עזאי אומר לא נאמר אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזק באזהרתו ק"ו לשאר המצות (ספרי פ' ראה) והנה לדעת רבי יהודה הרי זה מהדברים הנמשכים בהם אחרי הטבע וההרגל הוא אחד מהדברים שזכרנו ראשונה והפליג בן עזאי לומר שהזירוז המחוייב בכל המצות ראוי שיהיה על זה האופן אמנם כפי מה שכתבנו בפ' אחרי מות שער ס"ד מטעם איסור הדם כמו שביררנו מכל הכתובים הנזכרים שם וגם מאלה אשר היינו עליהם יראה כי לעוצם הסכנה התלוי באכילת הדם הפליג לזרז עליו כמו שתראה משם וכבר היה זה מהמין אשר התחיל בו מחמר הסכנה ועל כל פנים עקר הכוונה מתחלה היתה להזהיר על הסכנה היותר עצומה שבכל הסכנות הנופלות תחת שמירת התורה והוא להזהר מהע"א בכל הצדדים שאפשר ובענין ההוא מהאזהרה סיים באומרו כי יכרית יי' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם השמר לך פך תנקש אחריהם אחרי השמדם וגו'. ביאר כי להיות הענין מסוכן מאד ושצריך ליזהר ממנו מצד הסכנה שבו ולזה הזכיר להם שהעבירה ההיא עצמה היתה סבה אל שנכרתו הגוים מפניהם כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך ולזה אמר אחרי השמדם מפניך כלומר אחרי שתראה בעיניך שלסבת זה נשמדו מפניך עד בלתי השאיר להם שריד ופליט השמר לך פן תנקש אחריהם וע"ד שדרשו (תו"כ פרש' אחרי פ"א) אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא ט"ז) והנה הורה כי מפני הסכנה העצומ' הוא מזהירם שישמרו פן ידרשו לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו'. לא מפני היות המעש' ההוא טוב כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם ולא מפני היות שם נטיה הרגלית טבעית אליהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואין שום אדם שיחפוץ בזה מצד טבעו וחתם את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרעו ממנו כי אני איני מכביד עליך את העול הכבד הזה לשרוף בניך ובנותיך וכדומה לזה זולתי דברים נאותי' אל הטוב והישר כמו שזכרתי למעלה ולא תוסף על הטורח המשא ובלבד שלא תגרע גם הוא צווי וזירוז מיוחד בכל מקום שיהיה שם חשש של סכנה שהאזהרות הנופלות עליו יש לשמרם כמות שהן בלי תוספת. וע"כ מה שבא הזירוז מהמין הראשון והוא להזהיר על הדבר מטעם הסכנה לבד. אמנם על המין השני והוא בהמצא הסכנה עם פני הראות של בטחון שהוא דרך שלום ואמת אמר בסמוך כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו'. כי ודאי כשיהיה המסית נביא או חולם וכ"ש בבא האות והמופת על אשר דברוהו הרי פני הראות חזקים ועזים שיש בדבריהם ממשות והדבר אשר הזיוף מורה עליו הוא מסוכן מאד כמ"ש נלכה אחרי אלהים אחרים והרי שני הענינים יחד. אמנם באומרו אשר לא ידעתם הורה כי עדין לא בא אל השלישית כי הם אלהים אשר לא ידעום ולא יש להם נטייה טבעית והרגלית אחריהם אמנם לחבור שתי סבות הפליג האזהרה מבראשונה ואמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה יי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וגו'. הנה שהגלה את אזנו והורה זיוף פני הראותו שהוא נכון מאת יי' לדעת וגו'. וראוי שתדע שאין ענין זה הנסיון שהקב"ה עושה אות ומופת כנגד טבעו של עולם או מהדברים שמציאותם רחוקה כדי לאמת כזבי נביאי השקר בשום צד חלילה. אמנם הנביא ההוא היה יודע קצת דברים עתידים מצד שום קסם או נחוש או עיון מעיוני המשפטים הכוכביים ורצה לתתו אות ומופת למה שרצה מכזביו ולזה אמר ונתן אליך אות או מופת ולא אמר ועשה אליך וכבר היה ביד הקב"ה לבטל הסימן והמופת ההוא כדי להכזיבו אמנם אם לא בטלו היה כדי לצרף את הבריות לדעת הישכם אוהבים וגו'. והכוונ' שיתפרסם בעולם אמות זה הדעת והוא הישכם אוהבים וגו'. שאם אתם אוהבים באמת לא תאבה לו ואל דברי אותותיו שכבר הראית לדעת כי יי' הוא האלהים ואין עוד וכבר שמעת בסיני באזנך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ') ולזה תתחייבו ללכת אחרי אלהיכם ולירא' אותו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו ולדבק' בו בלי נטייה לזולתו כלל. ובספרי (פ' ראה) א"ר יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב סוף עובדי ע"א ונתן להם ממשלה אפילו מעמיד חמה כוכבים ומזלות אל תשמע להם מפני כי מנסה יי' וגו'. א"ר עקיבא ח"ו שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי ע"א הא אינו מדבר אלא במי שהוא נביא אמת וחזר להיות נביא השקר כחנניה בן עזור. והנה באמת ג"כ יש להשיב על דברי ר' עקיבא ח"ו שהקב"ה משרה נבואתו ושם דברי אותותיו במי שעתיד להיות נביא שקר אלא שכוונתו אל מה שאמרנוהו שבתחל' רצוני בהכרת האותות ההם הוא אמתי אמנם לסוף במה שנתנו סימן לשוא ודבר כזב הנה שקרן ונביא השקר כמו שיתכן שהיה כן ענינו של חנניה בן עזור. ואפשר ג"כ שדברי ר' עקיבא פירישן של דברי רבי יוסי הגלילי הן אשר דבר סתם ודרך הפלגה והוא הנכון: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. יצוה להמיתו בב"ד והפליג לפרסם רוע כוונותיו באומרו כי דבר סרה על יי' אלהיך המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך יי' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך. והנה כאשר גמר להזהיר מן הסכנה שיש בה פנים כמו שאמרנו נעתק להזהיר בה כאשר יתחברו שלשה הענינים יחד ואמר כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה וגו'. הנה כי באומרו כי יסיתך יורה שיש שם פני הראות שום טוב לפתותו ולהסיתו בהם כמו שאמר ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב') והסתת השטן הוא כמו שאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וגו' ואולם שלח נא ידך וגו' (שם). כמו שביארנו בשער מ"ב ויהיה עניו ההסתה בכאן בשיתן לו אות ומופת או שיאמר לו שיעשו בסתר ויקבלו טוב העבוד' ורוע העונש לא יקבלו ולזה אמר בסתר לאמר וכיוצא בזה ובהיות ההסתה על אומרו נלכה ונעבד' אלהים אחרים הרי שיש שם הסכנ' הנזכרת ובהיות ההסת' נעשית ע"י אחיו בן אמו או בנו או בתו או אשתו או רעהו אשר כנפשו יורה שנתחבר' שם בהסת' ג"כ הכרע' והנטייה טבעית מצד שהאדם מתולדתו מוטבע להשמע אל האנשי' האלה ולהמשך אחריהם הן בדעותיהם הן במעשיהם וכ"ש שאז"ל (ספרי פ' ראה) רעך אשר כנפשך זה אביך שכבר יכריעהו הטבע לגמרי ואף על זה דקדק בכאן כי לא אמר אשר לא ידעתם כמו שאמר למעלה רק אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם וגו' שהכוונה שלא ידעת העבוד' אמנם האלוהות אשר יאמרו אליך יהיו מאלהי העמים אשר סביבותיכם אם הקרובים אליך מאד ואם הרחוקים קצת ממך אשר לא יהיה בך אל זר שכבר שמעת שמעם וידעת אותם. והנה לרוב הסבות הנמצאות שם הוסיף האזהרות מבראשונות ואמר לא תאבה לו ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונ' וגו'. ראה כמה זירז שלא לנטות אחרי טבעו ולא להמשך אחר קורבתו ושיהפוך לו לשונא ולאכזר מה שהוא כנגד טבעו ונתן הטעם כי בקש להדיחך מעל יי' אלהיך המוציאך וגו'. כי אין אהבה ורחמנות ולא שום מדה אנושית עומדות לפני יראתו ועבודתו ית' ולזאת הסבה עצמה צוה בפרש' הסמוכ' לה של עיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחוב' ושרפת באש את העיר וגו'. כי לפי שיקשה מאד על האדם לפי טבעו להשמיד ולהרוג עם רב אשר בתוך עיר אחת אנשים ונשים בחורים וזקנים יחדו וכ"ש לפי דעת ר' אליעזר (עיין סנהדרין קי"ב.) שאומר שקטני עיר הנדחת נהרגין בתוכה עם היותם בלתי יודעים בין ימינם לשמאלם ובהמ' רבה. והשכל כבר יליץ אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים וכו' (יומא כ"ב:) ^*לזה צותה תירה ר"ל שכונת הכ' "ונתן לך רחמים" היא שלא יתשבו, כי עשות נקם באנשי עיר הנדחת מתנגד להרגש הרחמים והחנינה אשר הטביע ה' בלב כל אדם, כי באמת החמלה והחסיה על עושי רשעה כאלה, היא באמת כעין אכזריות על זולתם, יען כי ממקור העבודה הזרה יצאו תועבות גדולות ופעולות אכזריות לאין מספר כנודע, כי גם את בניהם ואת בנותיהם שרפו באש, ואם לא יעשה משפט בעושי רשעה אלה המעטים, הלוא על נקלה תפשה המספחת הזאת בכל גבול ישראל, ורבה אז המשכלה אשר תפיל עוד חללים יותר רבים, (ועיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף י"ז ע"א ובמדבר דף א' ע"ב, ובהערה שם), לזה צותה התור' לצאת ממחשבות ההן כי במקום שיש חלול השם וסכנת הנפשות עצומה בהתחבר הסבות שקדמו הנה המדה הנכונ' אצלם הוא להתאכזר על אויבי יי' ורחמי רשעים אכזרי ולזה אמר ולא ידבק בידך מאומ' מן החרם למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. ירצה שישרוף את העיר ואת כל שללה כליל בתורת קרבן לשם יי' ולא ידבק בידו מאומה מן החרם אשר לא ישרוף לרצון להם לפניו למען יעלה לפניו ריח הניחוח וישוב מחרון אפו הראוי לצאת מלפניו על העון הגדול ההוא ונתן לך רחמים ירצה שתהיה עם זה בידך מדת הרחמים האמתית המיוחדת אליו יתעלה ולא תשתבח בה בהפוך אותה לאכזריות כמו שהוא בהיות רחמיך על הרשעים כי באמת החסיה והחמל' על הראוי היא מדת רחמנות וכאשר יהיו על הרשעים היא אכזריות גמורה. והנה כשתעש' מצותו תשלים מדותיך וגם ירחם עליך והרבך ולא תתמעטו מפני זה המשפט אשר תעשו במדוחים וכיוצא בהם והנה אם הייתם אכזרי' במעש' לא ייעד לך רחמים על אכזריותך אבל לפי שהאמת שאתה נוהג בזה ממדת הרחמים האמתיים הוא מבטיחך לרחם עליך ולהרבות אותך. והנה רבי עקיבא דרש הייתור הזה ואמר מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך וגומר. אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכ' וע"ד הפשט מה שביארנו הוא נכון. מפני שכוונת השם יתברך בכל זה להעתיק אותנו מפחיתות המדות אשר האדם קרוב אליהם לפי טבעו ותולדתו ולהביאו אל טבע נכבד ומעול' ממנו עד שכמעט לא יאמרו בני אדם בתכונותיהם ומדותיהם אבל יאמר להם בני אל חי סמך לזה בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגומר. צוה שיעתקו מהיותם בתכונותיהם ומדותיהם בני בשר ודם אל שיקראו בנים למקום ב"ה וע"ד שאמר וכל בניך למודי ה' (ישעי' נ"ד) שהתלמידים גם הדברים הנלמדים הם ממש תולדות המלמד אותם. ולזה כשישראל שוכחין לימודן ועוזבים מצות אלהיהם ומתיאשים מהם הקב"ה נפרע מתולדותיהם כמ"ש הכתוב נדמו עמי מבלי הדעת וגו' (הושע ד'). כי כלפי שאמר הכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט) אמר כי המלה הזאת צודקת עליהם כיון שלא היה בהם דעת שהוא קרם וכבודם וזה לא מפני שאין בחקם לקבלו אלא מצד מיאוסם אותם שהוא עון פלילי ועל זה מדה כנגד מדה אמאסך מהיות כהן משרת לי כמו שאמרתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות י"ט). וכן כמו ששכחת והשלכת אחרי גוך תורת אלהיך שהיא תולדותיו של הקב"ה אשכח בניך גם אני זה כנגד זה למדנו שעל זה הדרך קראם הכתוב בנים למקום ב"ה אמנם להשמר מענין הבניות הבשרי ממש אמר בנים אתם לה' אלהיכם כי הלמ"ד מורה על הקנין לא על צירוף הבניות ע"ד שאמר והנה בן לשרה אשתך (ברא' י"ח) ותלד שרה בן לאדוני (שם כ"ד) כי זה וזה בטוב התבוננות יורה על היותו בן לאחד וקנין לשני. ועל זה הענין עצמו הוא אצלי מה שאמר הכתוב (שה"ש ג') בעטרה שעטר' לו אמו וכמ"ש במדרש חזית (שיר ג') והביא' הרמב"ן ז"ל אצל וה' בירך את אברהם בכל (שם כ"ד) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטר' שעטרה לו אמו א"ל הן א"ל משל למלך שהיתה לו בת יחידה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך בתחלה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל קראם בתי שנאמר שמעי בת וראי וגו'. (תהלים מ"ה) ולא זז מחבבם עד שקרא אותם אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי וגו' (שה"ש ד'). לא זז מחבבם עד שקראם אמי שנאמר (ישעי' נ"א) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו א"ל אלו לא באתי לכאן אלא לשמוע זה די. ^*וטעם חבוב וכו' (עיין ביאורי למעלה שה"ש דף קע"ב) ופה רוצה הרב ז"ל לבאר הכונה יותר כי הנה ידוע שאף שאם ואחות והבת משותפות בזה שהם נאהבות לאדם כאחד, בכל זאת יש לכל אחת עוד תכונה אחרת, מה שאין לזולתה, כי הבת היא נכנעת לאביה ושומעת בקולו והאחות היא חומלת על אחיה ומחננת אותם, והאם יש לה רחמנות על בניה יותר משאר הקרובים, וזש"א המדרש כי בעשות ישראל רצון הי"ת קורא אותם בשם "בת" יען כי היא שומעת בקולו כבת. ובשם "אחות" בעבור היותם מטיבים איש לרעהו, כאחות לאחיה, ובשם "אם" בעבור שירחמו מאוד על כל איש עני מסכן ואומלל. וטעם חבוב מאמרו ונעימותו כי כמו שהוא מבואר שכשקורא אדם לבתו אחותו ואמו אין הכוונה שיש לו עמה הצירוף ההוא כלל אלא שמתוך חבתו עמה משמח' לומר שלא נמצא הענוה והיראה הראויות לה בתורת בת לבד כי גם האהב' והחנינה כמו באחות ולא עוד אלא הרחמנות בטוב השכל והענוה כמו האם ויהיה לפי זה כוונתו בשני התוארים בהכרח שהיא שלימה כענין זה האחוה והאמות והיא בתו וחשוק' לו. ועל זה האופן כבר יקרא האדם את אשתו או את אהובתו אם שלש אלה ימצאו לה בתי אחותי אמי והכוונ' בת לאביך ואחות לאחיך ואם לבניך ואת שלי וכמ"ש הכתוב שרי המלך (אסתר א') שהכוונה שהם שרי העם או שרי המדינות והם עבדים למלך וכן מטעם המלך וגדוליו (יונ' ג') וכן כשקרא הקב"ה לכנסת ישראל בתי אחותי אמי על זה האופן קראם כן להורות על מעלותיהם אלו מצורף אל היותם קנינו יתעלה. והוא טעם בעטרה שעטרה לו אמו כי היא היתה אם וכנסת הבנים בני ישראל והיא שלו דומה ממש למה שרצינו בביאור בנים אתם לה' אלהיכם כי אתם בנים בני ישראל אביכם אמנם נשמעים וקנינים לה' אלהיכם כמ"ש ישראל קנין אחד (אבות פ"ו) ועל כל פנים אמר אחר שאתם אמונים בחיקו יתעלה ומונהגיה על פי מדותיו ונקראים שלו ומיוחסים אליו עד שאינכם ראויים להמנות מכלל האדם לא תתגודדו על מיתת אבותיכם כי עוד אביכם האמתי חי וקיים וכמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג) ואם ימות לכם בן או אח והדומים מן הקרובים לא תשימו קרחה בין עיניכם כי הבנות בנותיו והבנים בניו והוא יתעלה בעל האביד' ולא אתה וזה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר וגו'. ואחר שהם שלו והוא לוקח נפשותם משלו הוא לוקח ואין להצטער על מה שבעל הדבר עושה בשלו. ובשערים נ"ט וע' דברנו עוד בזה. ובפרשת אמור אצל קדושת כ"ג שער ס"ו כתבתי כמה הוא התועלת הנמשך מאלו המצות אשר יבדילנו משאר בשרינו ומיחסת אותנו אליו יתעלה עיין עליו. וסמך הענין הנכבד הזה בכאן ללמוד ק"ו למסית ומדיח ולעיר הנדחת אשר אין לחוס ולרחם עליהם וכל שכן שלא ידאג ויתאבל עליהם כלל והנה המפרשים ז"ל פירשו אלו הכתובים בפנים אחרים כמו שהוא בספריהם. והנה לא סר מכוונת ההעתק הזה עד שהבדילם במזונותיהם מכל שאר אישי המין ואמר לא תאכל כל תועבה וגו'. כי בזה יובדלו מהם הבדל מזגי ויתחלפו בתכונותיהם וכבר ביארנו התועלת הנמרץ המגיע בזה בפרשת ביום השמיני שער ס' דרוש משם. ואולם כל זה נמשך אל מה שאמר ראשונה על הקרובים המסיתים לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג וגו'. אשר הוא הענין השלישי הכולל כל ג' סבות ההזהר וההזכר' הנמרץ כמו שאמרנו. והנה היו כל אזהרות התורה האלהית או רובן מזה המין רצוני שימצאו בהם אחד אחד מג' ענינים אלו או הב' מהם או שלשתן יחד לחזק הזרוז ולהפליג הזהירות במה שיגיעו מזה אל אמתת הענינים וכל ישראל ישמעו יבינו ישכילו את אשר יעשון מבלי שישאר להם עוד פתחון פה לומר לא ידענו או לא הודיעונו חומר הדברים על נכון כי זה מה שייטיב כח הבחירה וישלימה כמו שהנחנו ראשונה. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:

וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר רָאוּי לוֹ וְיוֹתֵר חוֹבָה עָלֵינוּ לְהִתְקַשֵּׁט בַּעֲבוֹדָתוֹ בַּמַּצְפּוּנִים וּבַלְּבָבוֹת וּבָאֵבָרִים לְהַשְׁקָפָתוֹ עֲלֵיהֶם וּרְאוֹתוֹ אוֹתָם תָּמִיד לֹא יַטְרִידֶנּוּ דָּבָר מִדָּבָר כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ירמיהו י״ז:י׳) אֲנִי ה׳ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְאָמַר (משלי טו) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה׳ וְגוֹ׳ (זכריה ד׳:י׳) עֵינֵי ה׳ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ וְאָמַר הַכָּתוּב בְּעִנְיַן הַיִּרְאָה מֵהַשְׁקָפַת הַבּוֹרֵא. (קהלת ה׳:א׳) אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר וְגוֹ׳ וְאָמַר (תהלים יד) ה׳ מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם.

הקדמונים, בין מישראל בין מאומות, היתה בלבם אמונה חזקה בהשגחת האל (או האלילים) והמשכיל אצלם, והוא האיש העושה מעשיו בישוב הדעת ובהתבוננות, כשהיה חוקר איך יפול הדבר שהוא בא לעשות, לא היה מונה ושוקל התולדות הנמשכות לפי מנהגו של עולם לבדן אבל היה מביא בחשבונו גם השגחת האל (או האלילים), ומי שלא היה חושש להשגחה ולא היה פחד אלהים לנגד עיניו, לא היה נחשב לאיש חכם ומשכיל, ולפיכך המשורר אומר (תהילים ל״ו:ב׳) אין פחד אלהים לנגד עיניו, חדל להשכיל להיטיב, ואומר (שם י"ד) לראות היש משכיל דורש את אלהים, ואומר (שם צ"ו) ויאמרו לא יראה יה וגו', בינו בערים בעם וכסילים מתי תשכילו, ובתורה כתוב. לו חכמו ישכילו זאת וגו', איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם. הרי כי מה שהיו קוראים חכמה והשכלה היה כולל גם האמונה באלהים ובהשגחתו בתחתונים. לפיכך יפה קראו בלה"ק להצלחה בשם השכלה כי המשכיל בימים ההם היה ג"כ מאמין בהשגחה, והיה מחשב אותה בכלל הסבות אשר כח בהן להביא טובה או רעה, ולפיכך הי' נשמר מעשות מה שהוא רע בעיני האל אבל בדורות האלה (וגם בימי הרמב"ם) ההשכלה איננה כוללת האמונה, וגם מי שאין לו אלוה, או שאינו מודה בהשגחה, נקרא משכיל וחכם, ולדעת קצת הוא לבדו חכם ומשכיל, וזאת היא ההשכלה אשר לפי דעתי אין בכחה להצליח האדם אבל חקירת ענין ההשגחה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ואין כאן מקומה. רק לבלתי יתפאר עלי המתפלסף, ראש מלין אומר, והוא כי לפי דעתי המאמין לפי תומו בהשגחה תדירית, המחדשת פעולותיה בכל שעה, לא הפסיד (אף על פי שלדעת הרמב"ם מי שעושה את אלהיו משתנה, אין לו אלוה) ומי שאחרי חקירות עמוקות מאמין כי פעולות השגחה המתחדשות בכל שעה, מסודרות הן ברצון הבורא מששת ימי בראשית, ושאמנם התורה דברה כלשון בני אדם, גם הוא לא הפסיד.