י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת׃
עקידת יצחק
*עד כל שומר שבת וכו' תוכן כוונת הרב בקיצר ותוס' ביאור הוא, כי למוד עשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם אשר ילמד איש לרעהו יוכל להיות על ב' אופנים, אם בתתו מופת לו במעשיו ובדרכיו הישרים או בדברי תוכחתו ומוסרו אשר ידבר באזניו, וחוקר אמר כי כאשר יסכימו דברי המורה צדק עם מעשיו הטובים אז יאמנו ויקויימו דבריו על ידי פעולותיו ויעשו רושם חזק בלב זולתו, אבל אם לא יסכימו יחד יבזו השומעים דברי מוסרו וכחשו בפניו יענו לאמר אם אתה לא תעשה כדבריך, מדוע נעשה כן אנחנו? והנה באאע"ה היו שני אלה חוברים יחד הלמוד המעשיי והלמוד המאמרי, ויען כי מקור כל המעשים הטובים הוא הלב כמאמר ר"א פ"ב דאבות שלב טוב הוא הדרך הטוב שידבק בה האדם. והכ' (משלי ד׳:כ״ג) אמר מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים. שר"ל כפי תכונת לב האדם כן יהיו ארחות חייו ומעשיו עלי ארץ, ע"כ אמר התנא על אאע"ה אצטגנינות תלוי' לו בלבו להורות על למוד המעשיי כמו שאמר רשב"י אבן טובה תלויה לו בצוארו מקום כלי המבטא והדבור להורות על למוד המאמרי, וכל חולי הגוף והנפש היו מתרפאים ע"י למודיו לדעת את ה' ולבטוח בישועתו, וכשנפער נשאר לבני אדם רק ההסתכלות מהבחינה בברואים להכיר על ידם מציאות הי"ת ורחמיו על כל מעשיו וזש"א נטלה הקב"ה ותלא' בגלגל החמה (כינוי פרטי לכל הבריא' בכלל כמאה"כ וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ר"ל כשתתבונן על היום בעצמו ותראה פליאת הבורא איך יתנועע אור השמש לאט לאט ממזרח למערב על פני כל כדור הארץ באופן שיקדם להאיר להקרובים לצד מזרח ויאחר ליושבים יותר לצד מערב עד שבכל רגע ורגע יהיה יום במקום אחד ולילה במקום אחר, וע"ז רומז הכ' (תהילים י״ט:ג׳) לפי פירוש הרב בשער א' באמרו יום ליום יביע אמר וכו' שר"ל התחלת יום במקום זה, יביע גבורות וחכמות ה' להתחלת היום במקום שאחריו בקרוב לו לצד מערב, וכן ליל' לליל' אז תכיר בוראך ותבין אל אמתתו ואולם השלמים הראשונים ובתוכם אאע"ה בתחלת עיונו אשר הכירו מזה בוראם, חשבו רק שהכל נמשך תמיד משפע אלקים, בלי התחל' והפסק כאור המושפע מהשמש, והעולם קדמון כקדמות הי"ת, וע"כ כנוהו מלכי צדק ואאע"ה הנמשך אחריו תחלה רק בשם קונה שמים וארץ לא בשם בורא ועושה, עד אשר הוציא הי"ת את אאע"ה מעיונו זה, כמאחז"ל וא"ל צא מאצטגנינות שלך, כי הכיר עתה ע"י הבטחת זרע לזקוניו, שהוא דבר יוצא ממנהג הטבע, שהי"ת הוא בורא ומחדש עולמו, וע"כ יש ביכלתו לשנות טבעו לפעמים לטובת המושגחים מאתו בהשגח' פרטית, והאמין בד' ויחשבה לו צדקה ר"ל חשב כי נתינת זרע לבן מאה ולבת תשעים תהיה רק צדקה מאתו היוצאת מגדר הטבע, והנה האות המורה לנו על אמונת החדוש הוא יום השבת המורה על מנוחת ושביתת והפסקת הי"ת לברוא עוד, כי אין מנוחה כי אם אחרי כלות המלאכ', ולדעת מאמיני הקדמות אין מקום למושג ורעיון מנוחת הי"ת ושביתתו, ונמשך מזה, כי אם בכל ימי המעשה יצאו דברים רבים מן הכח אל הפועל כעין תולדות הבנים מזיווג אבותיהם זכר ונקבה תצא מיום השבת ההשגה היקרה מחידוש העולם והיות היכולת ביד מחדשי הית' לשנות הטבע, לבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו, וזה שאמר המדרש ד"מ אמרה שבת לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת וא"ל כנסת ישראל יהיה בן זוגך, ר"ל אם לכל יום נתתי כח בריאתי להוליד תולדות שונות, עתה תוליד השגת האמת על ידי ישראל שהוא בן זוגך: למה שהיה העיון במציאות אלו הנמצאים הרבים והעצומים וטוב סדרם ועוצם כיוונם בכל מה שיורו עליו סדר המאמרות אשר קדם זכרם מועיל מאד לכל בעלי הזריזות חכמי קדם אשר מעולם וזה החלם לעלות במדרגות הסולם להודות בהכרח במציאות הסבה הראשונה אשר ממנה הושפעו כל אלה הנמצאות על סדר ההוא הנכון. הנה הספיק זאת ההתחלה להם לגרש מפניהם הדעות ההמוניות הסכלות שנתפשטו בהמוניהם לסבת עטיו של נחש המתחלקות למחלקות. מהם שיאמינו שבוש ההזדמן והכחישו מציאות שום דבר ומנהיג בעולם. ומהם שהאמינו ברבוי האלוהות כמספר הנמצאות והם עובדי הצורות והככבים והמזלות וכהמה גדלו ביניהם כמה שבושים למיניהם. וכבר נתפרסם זה הענין מדורו של אברהם אבינו בהיותו בבית אביו. כי בפילוסופות העיון הזה ולא בזולתו התחיל לחלוק על הדעות הרעות ההן והיה משתדל לבטלן ולסותרן כמו שהפליגו חכמינו ז"ל להראות זה הענין הנכבד במה שאמרו במסכת ב"ב פ"ק (ט"ז:) ר' אליעזר המודעי אומר אצטגנינות גדולה הית' לו לאברהם בלבו שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. רבי שמעון בן יוחאי אומר אבן טובה היתה תלויה לו לאברהם אבינו שכל חולה שראה אותה מיד מתרפא. ובשעה שנפטר אברהם אבינו נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אדלי קצירא עד כאן. זה כי לפי שההישרה המגעת מהשלמים לזולתם היא על שתי מדות. האחת מה שילמדו מהם מצד מנהגיהם ומעשיהם הטובים וישרים כי זה אשר יקראוהו שמוש חכמים. כי הזוכים להיות עמם במחיצתם רואים בהם תמיד ולומדים מהם ועושים כמעשיהם כמו שאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל (שמות ל״ג:י״א) גם באלישע אשר יצק מים על ידי אליהו (מלכים ב ג׳:י״א). והשנית אשר לא זכו לשמושם וזכו לשמוע מפיהם דברים נכוחים ומוסרים נעימים ודברי תוכחות וכבושים כדרך הדרשנים שיצא שמם בעולם. ומהמבואר שהדרך הראשון הוא יותר חזק בהישרה הרבה מאוד מהשני כי יותר ממה שילמוד האדם מהדבור ילמוד ויתפעל ממראה עיניו אשר יראה מעשים בכל יום וכמ"ש גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה (ברכות ז':) וכל שכן אם לא יסכימו המעשים עם המאמרים כמו שאמרו על בן עזאי כשהיה מגנה המבטל פריה ורביה יש נאה דורש ונאה מקיים וכו' (יבמות ס"ג:). והחוקר פרק ב' מאמר עשירי מספר המדות אמר וזה לשונו. כי הדברים אשר בפעולות ובמעשים המאמרים פחות יאמנו מהפעולות ואם לא יהיו מסכימים לדברים המורגשים יבזום ויכחישו האמת וכו' ע"כ:
חובות הלבבות
וּכְבָר נֶאֱמַר עַל קְצָת הַפְּרוּשִׁים שֶׁהָיוּ כָּל יְמֵיהֶם בִּתְשׁוּבָה מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ מְחַדְּשִׁים בְּכָל יוֹם תְּשׁוּבָה בַּעֲבוּר תּוֹסֶפֶת הַכָּרָתָם בִּגְדֻלַּת הָאֱלֹהִים בְּכָל יוֹם וְקִצּוּרָם בַּמֶּה שֶׁהֵם חַיָּבִים לוֹ מִן הָעֲבוֹדָה בְּשֶׁעָבַר כמ״ש דָּוִד ע״ה (שם יט) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (שם קיט) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
חובות הלבבות
אַךְ מַפְסִידֵי הַבְּחִינָה וְהַדְּבָרִים הַתְּלוּיִם בָּהּ אוֹמַר, כִּי כָל הַדְּבָרִים הַמַּפְסִידִים אֶת הַיִּחוּד אֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ זִכְרָם בַּשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן כֻּלָּם מַפְסִידִים הַבְּחִינָה, וְהַשְּׁלֹשָׁה פָּנִים אֲשֶׁר הִקְדַּמְנוּ זִכְרָם בִּתְחִלַּת הַשַּׁעַר הַזֶּה גַּם הֵם מַפְסִידֶיהָ וּמֵהֶם הַגֵּאוּת בְּטוֹבוֹת הַבּוֹרֵא שֶׁיַּחְשֹׁב הַכְּסִיל הַפֶּתִי כִּי הוּא רָאוּי לָהֶם וּלְיוֹתֵר מֵהֶם וְאֵינֶנּוּ בּוֹחֵן בְּטוֹבוֹת הָאֱלֹהִים וְלֹא יְחַיֵּב אֶת נַפְשׁוֹ לְשַׁבֵּחַ עֲלֵיהֶם וּלְהוֹדוֹת לַבּוֹרֵא וּבִכְמוֹתוֹ אָמַר הֶחָכָם (משלי טז) תּוֹעֲבַת ה׳ כָּל גְּבַהּ לֵב. אַךְ הַדְּבָרִים הַתְּלוּיִם בַּבְּחִינָה מֵהֶם שֶׁיָּבִין הָאָדָם טוֹבוֹת הָאֱלֹהִים עָלָיו וְשֶׁיְּקַבֵּל עֲבוֹדָתוֹ בַּעֲבוּרָם וּמֵהֶם שֶׁיָּשִׁיב אֶל לִבּוֹ תָּמִיד סִימָנֵי חָכְמַת הַבּוֹרֵא וְלֹא יַעֲמֹד מֵחֲשֹׁב בָּהֶם וּמֵחֲקֹר עֲלֵיהֶם בְּכָל אֲשֶׁר יַגִּיעַ אֵלָיו מִן הַמּוּחָשִׁים וְהַמֻּשְׂכָּלִים וְאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק מֵרְאוֹת סִימָן חָדָשׁ בְּכָל יוֹם כמ״ש דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים יט, ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. וּמָה שֶׁרָאוּי לְךָ לְדַעְתּוֹ בְּעֵת קְרִיאָתְךָ מָה שֶׁהַעִירוֹתִיךָ עָלָיו בַּשַּׁעַר הַזֶּה כִּי הוּא מְעַט מֵהַרְבֵּה מִמָּה שֶׁתַּגִּיעַ אֵלָיו בְּבִינָתְךָ מִסּוֹדֵי הַחָכְמָה שֶׁיִּגָּלוּ לְךָ בְּבֹר לְבָבְךָ וּזְכוּת נַפְשְׁךָ. וְכַאֲשֶׁר תַּגִּיעַ מִזֶּה עַד הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בִּיכָלְתְּךָ רָאוּי לְךָ לָדַעַת כִּי כָל מַה שֶׁעָמַדְתָּ עָלָיו מֵחָכְמַת הַבּוֹרֵא וִיכָלְתּוֹ בעוה״ז אֵינֶנּוּ נֶחְשָׁב לִמְאוּמָה לְנֶגֶד יְכָלְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ כִּי אֵין נִרְאֶה אֶלָּא מָה שֶׁהַצֹּרֶךְ אֵלָיו בַּעֲבוּר הָאָדָם בִּלְבַד לֹא כְּפִי הַגָּעַת יְכָלְתּוֹ כִּי אֵין לָהּ קֵץ וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בְּלִבְּךָ מִיִּרְאָתוֹ וְגֹדֶל יְכָלְתּוֹ כְּפִיהוּ לֹא כְּפִי מַה שֶׁתָּבִין מִמֶּנּוּ בִּלְבַד. אַךְ דַּמֵּה עַצְמְךָ בָּעוֹלָם אֶל יֶלֶד הַנּוֹלָד בְּבוֹר מַאֲסַר הַמֶּלֶךְ וְחָמַל עָלָיו הַמֶּלֶךְ וְצִוָּה לוֹ בְּכָל הַטּוֹב לוֹ וְכָל הַצָּרִיךְ לְתַקָּנָתוֹ עַד שֶׁגָּדַל וְהִשְׂכִּיל וְאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מְאוּמָה חוּץ מִן הַבּוֹר וּמָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ וְהָיָה שְׁלִיחַ הַמֶּלֶךְ בָּא אֵלָיו תָּדִיר בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ מִנֵּר וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּכְסוּת וְהוֹדִיעוֹ כִּי הוּא עֶבֶד הַמֶּלֶךְ וְכִי הַבּוֹר וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל אֲשֶׁר יָבִיא אֵלָיו מִן הַמָּזוֹן שֶׁל מֶלֶךְ הוּא וְחִיְּבוֹ לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ וְאָמַר אֲנִי מְשַׁבֵּחַ בַּעַל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לְקָחַנִי לְעֶבֶד לוֹ וְיִחֲדַנִי בְּכָל טוֹבוֹתָיו וְשָׂם עֵינוֹ וְלִבּוֹ עָלַי. אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ אַל תֹּאמַר כֵּן פֶּן תֶּחֱטָא כִּי אֵין הַבּוֹר הַזֶּה לְבַדּוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמֶּלֶךְ כִּי בְּרַחֲבֵי אַרְצוֹתָיו מִכִּפְלֵי הַבּוֹר הַזֶּה מָה שֶׁלֹּא יְסֻפַּר מֵרֹב וְכֵן אֵין אַתָּה לְבַדְּךָ עַבְדּוֹ כִּי עֲבָדָיו רַבּוּ מִסְּפֹר וְכֵן מָה שֶׁהִגִּיעַ אֵלֶיךָ מִטּוֹבוֹתָיו וַחֲסָדָיו אֵינָם נֶחְשָׁבִים לִמְאוּמָה לְנֶגֶד טוֹבוֹתָיו עַל זוּלָתְךָ וְכֵן הַשְׁגָּחָתוֹ עָלֶיךָ אֵינֶנָּה נֶחְשֶׁבֶת לְנֶגֶד הַשְׁגָּחָתוֹ עַל זוּלָתְךָ. וְאָמַר הַנַּעַר אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מָה שֶׁזָּכַרְתָּ אַךְ הֲבִינוֹתִי מִדְּבַר הַמֶּלֶךְ כְּפִי מַה שֶׁרָאִיתִי טוֹבָתוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ בִּלְבַד. א״ל הַשָּׁלִיחַ אֱמֹר אֲנִי מְשַׁבֵּחַ הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ וְלֹא תַּכְלִית לְטוֹבָתוֹ וְחַסְדּוֹ וַאֲנִי כְּלֹא חָשׁוּב בֵּין רֻבֵּי חֲיָלָיו וְעִנְיָנִי אֵינֶנּוּ כְּלוּם לְפִי גֹּדֶל יְכָלְתּוֹ. וְהֵבִין הַנַּעַר מֵעִנְיַן הַמֶּלֶךְ מָה שֶׁלֹּא הָיָה מֵבִין וְגָדְלָה מַעֲלָתוֹ בְּנַפְשׁוֹ וְנִכְנְסָה אֵימָתוֹ בְּלִבּוֹ וַתִּגְדַּל בְּעֵינָיו טוֹבָתוֹ וּמָה שֶׁהִגִּיעַ אֵלָיו מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גֹּדֶל מַעֲלָתוֹ וּמִעוּט חֲשִׁיבוּת הַנַּעַר בְּמַלְכוּתוֹ וַיִּגְדְּלוּ מַתְּנוֹתָיו אֶצְלוֹ. וְאַתָּה אָחִי שִׂים לִבְּךָ אֶל הַדִּמְיוֹן הַזֶּה כְּשֶׁתִּסְתַּכֵּל בַּגַּלְגַּל הַסּוֹבֵב אֶת הָאָרֶץ כִּי אֵין אָנוּ מְבִינִים מָה שֶׁיֵּשׁ בְּבִקְעָה קְטַנָּה מִן הָאָרֶץ כ״ש בְּכֻלָּהּ וכ״ש מָה שֶׁיֵּשׁ אֲחוֹרֵי הַגַּלְגַּל. הִתְבּוֹנֵן אָחִי הַמָּשָׁל הַזֶּה וּבְחֹן אוֹתוֹ וְהָבֵן מֵעִנְיַן הַבּוֹרֵא ית׳ כְּפִיהוּ וְיִגְדַּל בְּעֵינֶיךָ מָה שֶׁחֲנָנְךָ מִטּוּבוֹ וְחַסְדּוֹ אֲשֶׁר שָׂם עָלֶיךָ עֵינוֹ לְטוֹבָה בִּכְלַל בְּרִיּוֹתָיו וְהַבֵּט אֶל סִפְרוֹ וּמִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו בְּעֵין הַגְּדֻלָּה וְהַעֲבֵר עַל מַחְשַׁבְתְּךָ רֹב הַמּוֹרָא וְהַגְּדֻלָּה אֲשֶׁר תִּמְצָא בְּלִבְּךָ לְמִי שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ מִן הַטּוֹב יוֹתֵר מִמְּךָ מִבְּנֵי אָדָם כִּי כְּפִי יִתְרוֹן מַעֲלָתוֹ עַל מַעֲלָתְךָ וּמִעוּט צָרְכּוֹ אֵלֶיךָ תִּהְיֶה גְּדֻלַּת טוֹבָתוֹ אֶצְלְךָ וְכֵן תִּהְיֶה לְמִצְוֹתָיו וְאַזְהָרוֹתָיו מַעֲלָה בְּלִבְּךָ כְּפִי זֶה וְהִשְׁתַּדֶּלְךָ וְטָרְחֲךָ בְּעִנְיָנָיו. בִּין וְהִתְבּוֹנֵן תִּמְצָא בעז״ה וְהָאֱלֹהִים יְשִׂימֵנוּ מֵאַנְשֵׁי עֲבוֹדָתוֹ הַמַּכִּירִים עִנְיְנֵי טוֹבָתוֹ בְּרַחֲמָיו וַחֲסָדָיו אָמֵן: