שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי׃
עקידת יצחק
האמנה כי אלו המשפטים התוריים מצד היותם אלהיים ימצאו אלו התועלות הטבעיות בהם באופן יותר חזק ויותר מועיל מאד בלי ספק וזה שאין שום ספק שהתועלות האלו הטבעיים ימשכו מסדורי' החקים והדתות בהגבלות האלו לפי קורבתם בהם אל האמת טבע הענינים עד שכבר יגיעו התועלות בחלופי השיעורים מהנמוסים *כפי קירוב הנימוס וכו', הנה שם נימוס, # יורה בל"י על כל חוק או מנהג קבוע במדינה, והנה כל נימוס מועיל לתקן הנהגת החברה האנושית, ורק לפי היותו קרוב או רחוק יותר מהצדק האמיתי הטבעי והשכלי, יהיה מועיל הרבה או מעט, ונמשך מזה כי המשפטים התוריים אשר ממקור עליון יצאו והמסכימים כולם עם הצדק האמיתי הלא יועילו ביותר מכל זולתם. כפי קירוב הנימוס אל אמתת טבע הענינים או ריחוקו שאם יהיה הנמוס בלתי נכון ורחוק מהאמת הטבעי עם שכבר יתנהגו בו באופן מה אבל אי אפשר שלא יתחדשו ביניהם קטטות ומריבות לבלתי התיישב בו דעת המונהגים ולבלתי קבל אותו בסבר פנים ויתפשט הענין אל המלחמות הגדולות המפסידות היישוב. אמנם כשתהיה ההנהגה על פי הנמוס הקרוב אל טבע האמת אז יהיה תועלת הגבלת תכונת האנשים שלמה גם תקון הקבוץ הכללי מגיע כי לפי שהמשפטים אשר ישפטום יהיו קרובים אל האמת יקבלום עליהם האנשים וישבו בשלום יחדו כמו שאמרו בפרקא קמא דסנהדרין (ז'.) דמדינא שקול גלימא מזמר ואזיל באורחא. ולזה ייעד הנביא ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה (ישעיהו ב׳:ד׳). יורה בבירור שהריבות והמלחמות עד הזמן ההוא בין כתות עכ"ום היו לחסרונות נמוסיהם הבלתי מסכימים עם טבע האמת אשר לסבת זה הנשפטים בהם לא תתישב דעתם ולא יקבלום. אמנם בשלמות המשפט על ידי מלך המשיח והסכימו אל טבע האמת ישבו שקטים וינוסו מלחמות וקטטות מהם. והנה להיות המשפטים האלהיים מיוחדים בזה מכל זולתם כי מי יוכל לעמוד על אמתת המשפטים אם מצד טבע אלי הקניינים ואם מצד טבע הקונים אותם כי אם הוא יתב' היוצר כל ויודע הכל וכמו שאמר (תהילים ל״ג:ט״ו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם וכמ"ש הנביא (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו יורה שא"א לסדר דת ונמוס באלו החיים לתת לאיש כדרכיו ממש לפי טבע המעשים והעושים רק אותו שהוא גדול העצה ורב העליליה אשר בכחות אלו ברא העולם וכל נמצאיו אשר כזה יוכל לשפוט כפי טבע אמת לא בענין תשומה לבד. הלא תראה בדיני עבד עברי ואמה עבריה נאמר שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם ובענין השמטה (שמות כ״ג:י׳) שש שנים תזרע את ארצך וגו' והשביעית תשמטנה. אשר אין ספק שיש לדינים האלו קשר גדול במציאות העולם הנברא בששה ימים ויום השביעי שבת וינפש. ולזה נגזר הגלות על ביטולם לפי שיש להם יחס נפלא עם סידור המציאות אשר לא יקיף עליהם זולתי הבורא יתעלה אשר היה עושה כל ובורא כל כמו שאמרנו. ומהמין הזה היו כל הדברים המונחים בתורה האלהית כלם צדק טבעי אין הפרש בהם בין קודם שהונחו לאחר שהונחו רק הפרסום לבד כמו שאמר האל יתעלה (במדבר כ״ז:ז׳) כן בנות צלפחד דוברות ואמרו ז"ל (ספרי שם) כך כתוב' לפני במרום מלמד שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה. והוא דיוק נכבד ממלת כן שירצה אמת ואינו נופל לשון אמת רק על מה שישכים דבורם אל האמת הנמצא בפועל חוץ לנפש והוא הכתיב' אשר לפניו ית' במרום. וזכור מה שאמרו ז"ל (פסחים קי"ט:) כי כשנתנו ליעקב לברך אמר לא נאה לי לברך שנשאתי שתי אחיות. הנה שחשבו לו לחטא אחר שנודע איסורו. וכבר אמר (בראשית כ"ו) ששמר אברהם מצותיו וחקותיו ותורותיו. והכל יורה כי משפטי י"י אמת טבעי ממש. ואם שיראה בקצתם צד תשומה כמו (שמות כ"א) שלשים של עבד. (דברים כב) חמשים באונס. (שמות כ"ב) ומפתה (דברי' כ"ב) ומאה של מוציא שם רע וכדומה. הנה הם צדק אמתי טבעי ידוע אצלו יתעלה ונעלם ממנו וגם הדעת נותן שלא יתחייב האדם בנזקיו רק במה שיזיק אותו בעצם. אמנם מה שהזיקו במקרה הוא גורם לבד וגרמא בנזקין פטור. ולזה שלשים דעבד הוא סכום שוה לסתם עבד וכן חמשים הוא המוהר הראוי לסתם הבתולות. ואם קרה מקרה שהיה העבד נוקב מרגליות או שתהיה הנערה בת טובים ועשירה הנה היה במותר ההוא גורם ופטור וכן אמרו (ב"ק צ"ח.) בפוחת מטבע של חברו או שורף שטרותיו וכיוצא. והנה בתשלומי כפל וארבעה וחמשה הפליגו חז"ל (שם ע"ט:) להראות עוצם השערתו יתעלה בכמו אנו העניינים. אם מהבדילו מהגוזל המפורסם. ואם בהתחלף תשלומי צאן. וגם אנחנו נאמר בו בבא אל הביאור טעם נכון ב"ה והקש על זה בכל העולה ממנו בסדר נזיקין והנה זה הכח לא נתן לשום חכם חרטום וכשדאי. ושמע הודאת ארסטו בזה אשר החל בה פ' ט' מהמאמר ה'. הצדק המדיני ממנו טבעי וממנו דתי הטבעי אשר הוא בכל מקום יש לו כח שוה ואיננו תלוי בהראות או לא. הדתי אמנם הוא אשר בראשונה לא היה בו חלוק שיהיה כן או בענין אחר. אבל אחר שהושם יש בו חלוק כמו שהיה פדיון העבד שיעור ידוע או לזבוח עז ולא שתי צאן כו'. ואמר עוד והדינין יראה לקצת כי כלם הם כן שאינן טבעיים כי אשר הוא בטבע לא יסור ובכל מקום יש לו הכח ההוא כמו האש שהיא שורפת ובפרט ביאר שהצדק הדתי המסודר מהיותר שלם שבאנשים הוא חסר מאד ושאינו נקרא צדק כי אם על דרך העברה ושלא יבדיל הצדק מהבלי צדק אצלם רק בהנחה לבד וגם שכבר היה נראה לקצת שאין טבע קיים לשום צדק כלל. הנה גלה חרפת הצדק הדתי ההוא ורחוקה מטבע האמת עד שלזה היה מהנמנע לפי מה שהצענו שתמשך ממנו לא ההגבלה התכוניות הנאותה לאישיים ולא השלמת היישוב המדיני הנכון כמו שאמרנו. אמנם ימצאו בלי ספק בהנהגת התורה האלהית להיותה הנהגה קרובה מאד אל טבע הענינים או טבעית ממש. כי על שני הענינים אמר (שמות י״ט:ה׳) אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כי מצד שהיא קנין תהיה מעלה לבד אשר בה יהיו סגולה מכל העמים ביושר דעותיהם ותקון מדותיהם המישרים את האדם אל תכלית ההצלחה. וכמו שאמרו (ב"ד פ' כ"ד) זה כלל גדול בתורה (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד ואלו כלל גדול במדות לא אמרו והכוונה להעיר כי ההשערה הנאותה באלו הדינים מועיל מאד להדריך האדם אל הפנאת מחשבותיו וזמניו אל שקידת העיון התוריי והשגתו. וכמו שאמרו (ב"ק ל'.) האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזקין ואין סגולה גדולה מזו שתמצא לכל אחד מאישיה. אמנם מצד שתהיה בצירוף לאחר יהיה צדק מספיק להשלים קבוצם עד שיקראו בה ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכמו שכתב זה החכם עצמו בפרק שני מהמאמר ה' אמר לכן הצדק הוא מעלה תמימה לא כאשר הזדמן כי אם בהצטרפות לאחר ועל כן פעמים רבות יראה הצדק היותר בהיר משאר המעלות על כן יאמרו המושלים כי הככב המזהיר והילל בן שחר לא דמה אליו והוא פלא. הנה באר מה שאמרנו משני מיני ההצדק. ונראה עוד שהסכים עם הכתוב שאמר (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד והוא נכון: והנה על זה הדרך כבר איפשר לומר כי החלק המשפטי הלזה אשר חשבנוהו מתחלה הנקל שבחלקי התורה האלהית יכלול יפה השלשה עמודי' אשר העולם קיים עליהם והם הדין והאמת והשלום (אבות פ"א). כי מצד הנחתו לשפוט בו איך שיהיה יקרא דין. אמנם מצד הסכמתו אל האמת הטבעי (תהלים י"ט) משפטי י"י אמת. אמנם מצד שתחוייב הקבלה אותו על כתות המונהגים בסבר פנים והתישבות הדעת הנה תמצא בו חברת שלום והסכמה חזקה מכל זולתו. וזכור אל תשכח אשר כתבנו בשער מ"ג בפירוש צדיק וישר הוא כמה השתדלה התורה האלהית להכין לפני לומדיה דרך נכון לישר משפטיה ולקרבם אל מרכז האמת בכל מה שיקרה שלא יסכים היושר הכללי עם הפרטי עד שמסר הדבר לב"ד השלם אשר יהיה בכל עת וזמן שיישירו הנמוס לעת ההוא וכל אשר יצא מפיהם בנדון ההוא הוא משפטו האמיתי הראוי לסדרו בו ושהוא אז על האופן ההוא דין אמת לאמתו לא אמת לבד מצד הכולל כי אם מצד האמיתי החלקי והפרטי הכל כמו שנתבאר שם היטב מכל הצדדים כי הוא מה שתושלם בו כוונתנו עכשיו לדעת ולהודיע כי ה' אלהים אמת ותורתו אמת וחותמו אמת ומשפטי ה' אמת ועליהם העולם עומד כי בעצמיותן הדין והשלום והאמת. והנה בבחינת האמות המופלג הנמצא בהם על הדרך שכתבנו אמרו חז"ל לפניהם ולא לפני הדיוטות כי ההדיוטות לא ידעו דרך לתקן הצדק ולישרו עם האמת החלקי לדון דין אמת לאמתו כמו שאמרנו. וגם כי ישפטו היטב לפי ההנחות הכוללות אחר שלא ידעו טעמם ולא ירדו לסוף הכוונה בכל מה שיצטרך לדונו בכל אחד מהחדושים אשר יתחדשו יום יום. וכמו שאמר עליהם (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כאשר כתבנו בשער הנזכר הנה באמת אינם דיינים צדיקים רק במקרה וזה לשון החכם בפ' י"ב מהמאמר הנזכר במדות. אמנם א"כ הכרת הדברים צדיקים לא יחשבו שהוא צריך לחכם יען כי הדברים הנאמרים בדתות אינו קשה למבין אבל אינם דברים צדיקים כי אם במקר'. אבל איך ראוי שיהיו נפעלים ואיך יהיו נחלקים הדברים צדיקים. זה אמנם צריך לדעת יותר מהבריאות *כי גם שמהדבש והיין וכו' הלשון הזה נראה שהוא משובש מאוד, ור"ל דרך כלל, כי כמו שאיננו מספיק לבד אם יכיר הרופא טבע כל סמי הרפואה ד"מ מהות ואיכות הדבש והיין אשר תועלתם ברפואה רבה מאוד, וידע גם אופן עשיית המרקחת הנקרא בל"ע וכללי חכמת הכימיאה, אשר באמצעות האש והחום תתיך, ותפריד כל מורכב לחלקיו הפשוטים אשר ממנו הורכב (ועל שלש אלה רומז הרב באמרו "והלבוריו והשריפה וההתוך") כי אם מוכרח שידע גם אופן השתמשו כראוי בסמיו ובמרקחיו לכל חולי ומדוה הפרטיים אשר ירצה לרפאם כן לא יספיק לדיין לדעת רק כללי הדינים, אם לא ידע גם לשפוט על פיהם המקריים הפרטיים הבאים לפניו. כי גם שמהדבש והיין והלבוריי והשרפ' וההתוך הוא לדעת אבל איך ראוי לחלק לבריאות ולמי ומתי הוא צריך אל פועל גדול כמו להיות רופא עד כאן. ראה דבריו טובים ונכוחים מאד כי כמו שלא יקרא האיש רופא במה שידע אלו הדברים איך שיזדמנו אלא מצד שיפעל בהם הבריאות כאשר יאות אל זה האיש ואל זה החולי כך לא יקרא שופט בעבור שידעו הדינים המונחים בדתות רק כשידע לנהוג בהם כאשר יאות בכל המקרי' החלקיי' כי על זה האופן יהיה דן דין אמת לאמתו. והתרעומת הזה וגדול ממנו נתרעמו ג"כ חכמי האמת כמו שזכר בפ"ק דסנהדרין (ז':) דבי נשיאה אוקמוה דיינא בתרקבא דדינרא דלא הוי גמיר ולא מדי. א"ל לר' יהודא בר נחמני מתורגמיני' דריש לקיש קום עליה באמוראה קם גחין עליה ולא א"ל ולא מדי פתח ואמר (חבקוק ב׳:י״ט) הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו ועתיד הק"בה ליפרע ממנו מידו שנאמר (שם) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. הנה שהכל מסכימים שההדיוטות פסולין להעמיד ולקיים זה הצדק המדיני באשר לא יוכלו לכוין בו אל האמת הדיניי וכ"ש שיהיה זה במשפטי ה' אמת כאשר אמרנו. מ"מ כבר נתבאר ועלה בידינו שהמשפטים התוריים יועילו תועלות טבעיות להגביל תכונות האנשים ולישר מדותיהם איש איש גם להעמיד ולקיים הקיבוץ המדיני באופן יותר חזק ובשיעור בלתי נערך מכל מה שיועילו בם כל הדתות והנמוסים האנושיים וכל זה מצד האמות המתחייב להמצא בהם מפאת חכמת מניחם ב"ה. ואולם עדין ימצא בהם הענין השני שאמרנו והוא התועלת העצום והטוב הבלתי משוער בדרך הגמול והשכר בכל שאר המצות שבתורה אשר זה לא יערך אל הפועל וזה ג"כ יחלק לשנים. האחד מה שיגיע אל הכלל מטוב ההצלח' לשם ותהלה על יתר העמים על דרך הגמול להיותם כלם שותפים במצות ההם כמו שהוא הענין בהקמת המלך והעמדת השופטים והשוטרים וההזהר בהם שכל זה הוא דבר שנעשה בהקהל וכן ראוי שיבא גמול אלהים על ראשם בהצלחה משותפת לכל כאותה המקווה לקץ ימות המשיח וכדומ'. והשני מה שיגיע הגמול בהצלח' הנפשיית בכל איש ואיש כפי מה שישתדל בקיומם מצד היותם מצות אלהיות דלא גרע מעשית מעקה ושלוח הקן וכיוצא בזה. וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים י"ט) משפטי ה' אמת צדקו יחדו הנחמדי' מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. יורה כי מלבד התועלת והערבות המגיע בם לתקן עמהם חיי שעה הוא מקוה בשכרם וגמולם עקב רב לעולם הבא. והוא הדבר אשר השיבה התורה אל הבן החכם (מכילתא ס"פ בא) כאשר שאל (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם כשהשלימ' תשובותיה על החלקים הראשונים הנה על שאלת המשפטים אמרה (שם) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. לומר שמלבד התועלות המגיעות להם בטבע מהן יהיה להם זכות נפשיי לפני ה' בעולם הנשמות בתורת גמול לעשות אותם לפניו בתורת מצוה כאשר צום. ושאר דברי השאלה והתשובה ההיא כבר כתבנום בשער ל"ח. והנה בבחינ' זאת אמרו חז"ל לפניהם ולא לפני כותים שאפי' במשפטים שנדע שהכותים ישפטום כמשפטינו לא נחתוך הדין על פיהם וזה לפי שאם נשוה להם בדין הנה נתחלף מהם שהם אינן בני ברית לאלהינו ואינן נכנסין תחת מצותיו ואינן מקבלים עליהם שכר. והעושה על פיהם לא די שאינו מקבל שכר אבל הוא עובר עבירה. כי כמו ששחיטת כותי הוא נבלה (חולין י"ג.) אע"פ שיחתוך הסימנין מבלי שום דבר מהמפסידי' את השחיטה כן החותך הדין על פי הכותי אע"פי שישוה לדין הישראלי נבלה עשה בישראל כי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום:
עקידת יצחק
וידבר ה' אל משה (א) יראה שהדבור הזה שהיה למשה לא היה רק בקרבתם לפני ה' וימותו לומר כי אחר שמתו הודיע לו סבת מיתתם אשר השתוממו עליה ולא ידעו מה היא כמו שאמר משה (ויקרא י׳:ג׳) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו'. לומר שהוא התקדשות לבד בלי חטא. והוא דבר אליו כי בקרבתם לפני ה' בעבודת הקטרת אשר לא צוה להם פשעו וימותו. ומאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא הוא מאמר אחר נאמר לו אחר כך. וסמך זה אל זה מפני אומרו בכאן ואל יבא בכל עת ולא ימות וטעם כי בענן אראה על הכפורת כלומר כי לא בפומבי ודרך חול אראה רק בענן של כבוד ועל פני הכפרת כמו שיתבאר זה עוד באומרו וכסה ענן הקטרת את הכפורת וגו': בזאת יבא אהרן וגו' כתנת בד וגו' (ה). הראוי שנדע שלא הזכיר בפרש' זאת דבר מהקרבנות התמידין ולא מהמוספין הנזכרים בפרשת פנחס לכל הימים המקודשים והם רצוני תמיד של שחר כמשפטו בכל יום. גם קרבנות המוספין הן היו נקרבין ראשונה על ידי כהן גדזל (יומא ע'. אבל יזכיר מה שהוא מיוחד מהקרבנות לביאתו לשם יביאם מה שהוא מהם בבגדי לבן מפני שעבודתם לפנים ומה שהוא מהם לחוץ בבגדי זהב ודרך חליפות הבגדים וגניזתם. והנה עם זה הפרש' כתקנה בלי יתרון וחסרון בלי צורך סירוס כלל כמו שיתבאר. אמר כי הכהן הגדול יביא פר החטאת כי הוא קרבנו המיוחד לו בפ' ויקרא (פ' ד') ואיל לעולה. וטעם הקרבן הזה הוא מבואר למה שהכח החמרי אפילו בשלמים הוא גובר עם שרוב מעשיהם הם בלתי נאותים ומיעוטם הם בינוניים ומיעוט מן המיעוט הם טובים ונאותים (ב) ולזה היה פר לחטאת כנגד זה שבשרו ועורו ופרשו הכל נשרף חוץ למחנה וממיעוט ממנו שהוא החלב יקטיר במזבח החיצון אמנם מיעוטא דמיעוטא בא לפני לפנים להזות ממנו על הכפרת אמנם היה האיל לעולה כנגד הכח השכלי אשר הוא עולה כלו לרצון לה' וצוה שיהיו קרבנותיו אלו בבגדי בד קדש עם הנקיות המחויב לאדם השלם וההרחק' מכל מיני המותרות וכמ"ש החכם (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכמו שזכרנו. (ב) והנה לפי שכלל העם יצאו בזה החלק מהחטאת אל הקצה האחרון עד שכבר ישלחו יד רוע תאוותיהם אל האיסורים החמורים ואל התשוקות הבהמיות כאכילת חלב ודם ושכיבת העריות והזכור וכדומה לזה שבהם יוצאין מגדר הטבע האנושי ונכנסין אל טבע הבהמיות. לזה כפל בהם החטאת בשיהיו שני שעירי עזים לחטאת ואיל לעולה. שנים מהן כהלכתן בכהן. אמנם היה שעיר אחד לשלח אותו לעזאזל המדבר' כאשר הוא חי כי לא הוכשר ממנו דבר לפנים כלל ואפילו זריקת דמו על המזבח החיצון אמנם אמר ולקח את השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ג) *כי יראה וכו' כונתו כי מצות הפלת הגורל על שני השעירים היא להורות לנו, שכמו שרק עפ"י הגורל אשר ברוב העתים והזמנים (מלבד בימי שמעון הצדיק שעלה תמיד הגורל בימינו לה') נפל רק במקרה והזדמנות מי משני השעירים האלה השוים במהותם בכל ענין, יהיה לה', ומי לעזאזל? כן הוא בבחינה מה גם בבני אדם, כי לפי נטית טבע חמרם ומזגם הטוב הוא אם רע יעשו גם המה הטוב והישר בעיני ה' או ירעו מעשיהם, ואף שיש להם הבחירה החפשית להכריח טבעם הרע אל הטוב, אשר בעבור זאת יוכו ג"כ על עונם אם יעמדו ברשעתם, בכל זאת יש להם בזה כעין התנצלות אם יחטאו, כמאה"כ "הן בעון חוללתי וכו'" וע"כ יוקל או יכבד גם ענשם, לפי שינוי מדרגת רוע תכונתם הטבעית, ורק בעבור זאת יסלח ה' גם לעונם ויכפר על פשעיהם ביה"כ. כי יראה שכיוון בזה כוונה נכבדת מאד והיא לתת הסבה והטעם על כפרת הפשעים החמורים אשר יכפר עליהם בזה השעיר המשתלח וללמד שאפילו על הפושעים והמורדים בשעור ההוא יש טעם להמציא להם מחילה וכפרה בשנלמוד עליהם זכות כי רבים מהם היותם על השיעור ההוא מהרוע לא היה רוע בחירתם אלא מצד חוזק חומרם ורוע תכונתם הטבעית שעלה כך בגורלם מהסבות שנזדמנו להם בעת הוויתם אשר לא עצרו כח לכבשו. וכמו שכתב הרב המורה פרק ל"ג חלק שלישי כי מי שטבעו חם ביותר אי אפשר שיהיה ירא שמים בתאוותיו וכבר חשבו קצת החכמים שאין האדם רצוניי על הרעות וכל שכן אם הם נמשכות אל רוע תכונתם עם שכבר דחה אותם הפילוסוף וביאר שהכל בידי אדם כמו שכתבנו בשער כ"ב מכל מקום דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו כי אחר שהם לא בחרו להם אלו ההתחלות הפחותות והטבע העלה אותם בגורלם וידו חלקתם לא בקו עד שאם יכבשום היה ראויין לשכר גדול כמו שאמר (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא הנה כשלא עמדו כנגדם ראוי להמציא להם תקון והוא מה שבארו יפה באלו הגורלות, כי הנה שני השעירים הם שם לפני ה' והגורל יבדיל האחד חטאת לה' והשני לעזאזל כמו שעל זה הענין הם האנשים ולא הועילה לשם השתדלות כלל כי אין עצה ואין תבונה מועלת שם שההזדמן בו אל כל אחד ההצדדים היא שוה. האמנ' בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום או שהיה להם משרת הגון כשמעון הצדיק היה נעשה נס בגורלות אלו שהיה עולה תמיד גורל השם בשל ימין (יומא ל"ט) כי ימין ה' רוממה כמו שהיה הענין בגורלות הארץ (במדבר ל"ג) וזולתם על דרך ההשגח' ועל פ' ה' וכמו שאמר (משלי ט״ז:ל״ג) בחיק יוטל הורגל ומה' כל משפטו, אמנם אח"כ היה ענינם כשאר הגורלות של הדיוט שהם מתעתדים אל המקר' מבלי שום נטיה אל דבר מאשר כנגדו ולזה אפילו בנפול לשם גורל הש"י בימין לא היה להם סימן כי אלו הענינים לא יתאמתו בכמו זה רק במה שירבה מציאותו פעמים הרבה כמו שאמר (בראשית מ״א:ל״ב) ועל השנות החלום וגו' כי נכון הדבר. וכל שכן ביותר. ועל זה נאמר ועתה לכו ונפיל' גורלות וגו' (יונה א') כי לכאור' היא היתה עצה נבער' שהרי אי אפשר שלא יפול הגורל על אחד מהם בין זכאי בין חייב וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מ"ג:) שאמר לו עכן ליהושע עד שאמר לו (יהושע ז׳:י״ט) בני שים כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן ויאמר אמנה אנכי חטאתי וגו'. אלא שהכוונ' באומרם ונפילה גורלות שיפילו הגורל פעמים הרבה כי לזה נקראו גורלות רבות לא כהפיל הגורל על אנשים הרבה שכן נאמר (במדבר כ״ו:נ״ה) אך בגורל יחלק הארץ. וכן עשו וילכו ויפילו גורלות ובכל פעם ופעם נפל הגורל על יונה ועם זה נתאמת להם הענין. הנה אם כן שענין גורל הוא זה שיורה תחלה על ענין ההזדמן כמו שאמרנו: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו'. ושחט את פר החטאת אשר לו ולקח מלא המחת' וגו'. אחר שהתוד' ראשונ' וידוי עצמו וביתו על זה הפר קודם הגורלות (יומא ל"ה:) שנאמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו בא אחר הגורלות להתודות עליו על עצמו ועל אחיו הכהנים ושוחטו ומקבל את דמו להביאו להזות ממנו לפני לפנים (שם מ"א:) ואולם קודם בואו הוצרך להקטיר שם את קטרת הסמים כמו שנאמר כי בענן אראה על הכפרת והקפידו מאד על שיהא מתן הקטרת מהכף אל חפניו ומחפניו על האש הכל לפני ה' בהיכל לפנים והוא עבודה קשה שבמקדש (שם מ"ז:) לפי שכך הוא מפורש בכתוב ולקח מלא המחת' גחלי אש מעל המזבח וגו'. ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות: ונרא' שהכוונ' בזה כדי שיהא שם טרוד בעבוד' ההיא הקשה ולא יזין עיניו מהשכינ' ולא ימות כמו שנאמר (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמנם הצדוקים קלקלו בזה והיו מתקנים מבחוץ והיו אומרים שאין דרך ארץ לעשות כן לפני מלך בשר ודם קל וחומר לפני הקב"ה. ואולי היתה כוונתם כדי שיוכלו לזון עיניהם שהיו אומרים שזו היא כוונת הכתוב באומרו כי בענן אראה על הכפורת. ובגמרא (שם י"ט:) תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שתקן מבחוץ והכניס ביציאתו היה שמח שמחה גדולה פגע בו אביו אמר לו בני אף על פי שצדוקין אנו מתייראין אנו מן הפרושין אמר ליה כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפרת אימתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. אמרו לא היו מועטין עד שמת והוטל באשפ' והיו תולעים יוצאים מן חוטמו ויש אומרים ביציאתו נוגף דתני רבי חייא כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל ביו כתיפיו שנאמר (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל במה אנן מקיימין כי בענן אראה על הכפרת שיתן לשם מעלה עשן הא אם שנה וחסר אחת מכל סממנים חייב מיתה (יומא נ"ג.) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים לפי שנאמר אחר כך והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת משמע דבהזא' אחת הוא עושה אחת למעלה ושבע למטה כמו מי שמנגיד ברצוע' שיש לה בית יד שבהיות ידו קבועה במקום אחד מכה לכאן ולכאן כרצונו (שם נ"ה.) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו וגו'. וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם. והוא שיזה גם כן מדם הפר והשעיר על הפרוכת (שם נ"ג:) ועם זה יכפר על אותם שהם עונות ופשעים בצירוף אל הקדש ואל המקדש השוכן אתם אשר אין בידם לעמוד על הטהר' והקדוש' הראוי' להם ולכן סבר וקביל לשכן אתם בתוך טומאותם וכמו שאמר (ויקרא כ״ו:י״א) והתהלכתי בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וכל אדם לא יהיה באהל מועד היא הדבור אשר חוץ לפרכת ולכן היה הממרס את הדם על הרובד הרביעי שבעזר' כי אין לו לבא משם ולפנים: ויצא אל המזבח וגו'. ירצה שיצא מאת פני הקדש פנימה אל מזבת הקטרת שהיה שם לפני הפרכת ויכפר על קרנותיו כשיזה עליו באצבעו מן הדם שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (יומא מ"ג.) ושיירי הדם היה שופך אל יסוד מערבי של מזבח החיצון (שם נ"ח:) וכלה מכפר את הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח והקריב את השעיר החי וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והותודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדבר' ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. לא אמר בו שכפר על הקדש כי אלו העונות והפשעים הם יוצאים מהשווי האינושי כמו שאמרנו לא בהקש אל הקדש כראשונים ולזה נעשו מנה דורון לעזאזל המדבר' (פר"א פ' מ"ו). (ג) אמנם טעם זה המעש' לפי הדעת הפשוט נתבאר להלן (ויקרא י"ז) בפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם אלא לשם לבד כמו שכתב הראב"ע ז"ל וזה כי לפי שהיו הטועים אז מורגלים לזבוח זבחים אל השעירים להיותם ממשלת השדים או להיות להם דרך עבודה ואלהות כמעשה ארץ מצרים והיו משוטטים דמיונותם בכמו אלה הענינים הנפסדים והמשחיתים בעם היה מהרצון האלהי כי ביום הזה הגדול והנורא תעשה המצוה הזאת אשר ענינה הוא לנהוג בזה השעיר מנהג הפקר ובזיון בתת עליו כל עונות בני ישראל ופשעיהם היוצאים מההקש האנושי כאשר אמרנו ושלח אותו אל הר עז וקשה ולהפיל אותו שם אל תתתית ההר להפסד ונתוח (יומא ס"ז.) כדי לטעת בלבם כי שוא עבוד אלהים זולתו יתעלה ולא עוד אלא שהוא דבר שנוי ומשוקץ ומטמא במגע דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה. (ג) ולפי שהענין הזה הוא למוד והישר' גדולה אל דעות האנשים ולכוחם הדמיוני הרואה במפלתו ובזיונו ומתוך כך מסיחין דעתם ורצונם ממנו ומהדומה לו ומהנמשך אליו. יאמר עליו שהוא נושא כל עונותם אל ארץ גזירה שכבר ישארו בזה בלי עון כלל והוא מה שאמרו (שם כ'.) שאין כח בשטן לקטרג ביום הכפורים. ולא עוד אלא שהשטן על כרחו מודה ומעיד ביום ההוא שיש לו יתעלה עם אחד בארץ כמלאכי השרת שאין להם יצר הרע (פר"א שם) והוא ממש טעם אומרו ז"ל תנו שחד לסמאל הוא שטן הוא יצר הרע והוא ודאי שרו של עשו (ב"ר פ' ס"ה) המליץ בעדו תמיד כמו שאמר (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו' כפי תרגום אונקלוס כי בזה המעשה ודאי הושחד והותש כחו ולא יליץ בעדו אדרבה יהפך למליץ לנו ולטעון בעדנו והיא מליצה נכבדת מאד והדבר נכון מאת האלהים וכשר לעשותו. ואם יש דברים בגו מקובלים בזה נקבל ויתכן כי להיות זביחת פסח מצרים מזה המין (ש"ר פ' ט"ז) נקרא יום מקחו ומפלתו שבת הגדול (שבת פ"ז: תוס' ד"ה ואותו) שכבר יתיחסו שני הימים האלו בגדול' זו כמו שכתבנו שם שער ל"ח עיין עליו וכאן בענין השלישי מזה השער נדבר עוד במליצתו של סמאל על פי מאמר פרקי רבי אליעזר נוסף על מה שכתבנו בהקדמת השער. ועוד יתכן בדרך הרמז שיותן בזה רושם נפלא בהבדל אשר בין הבנים בניו של יצחק אבינו אשר בא זכרון עקדתו ביום הדין הקודם כי שניהם נתדמו אל השעירים. זה בעצמו שנאמר (בראשי' שם) הן עשו אחי איש שעיר. וזה בחלקיו שנאמר (שם) ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו עד שהחליט עליו הזקן והידים ידי עשו. ולהייתם תאומים וזה טוען מההזרעה ולזה מהלידה נפלה ביניהם קטטה על הבכורה ויתרוצצו הבנים בקרבה (רש"י בראשית כ"ו) ולא סרו אחרי כן מהתקוטט עליה לכן צוה שיטילו עליהם גורלות כי מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד (משלי י״ח:י״ח) ומיי' כל משפטו (שם י"ו.) אי זהו לשם ואי זהו לעזאזל. ומה נפלא מה שאמרו (יומא ל"ט.) שהיה סימן טוב כשעלה גורל השם בימין שיורה שאותו שעיר הנקרא בשם יעקב ימין ה' רוממה בו ומכוונת כנגדו ובקבלת דמו והזאותיו כהזאות דם פרו של כהן גדול עם מה שנודע שאם כל בעל חי הוא הנפש כמוזכר להלן בשער ס"ד. הנה הוא יורה כי נפשות כל בית יעקב אשר בחר לו יה הנה הנם נפשות הכהנים הנגשים אל ה' וכלן זוכות ובאות תחת כנפי השכינה עם שמדרגותיהן בלתי שוות ולכל אחד מחיצה בפני עצמה. אלו לפני ולפנים תחת כנפי הכרובים ובין בדי הארון. ואלו על הפרכת. ואלו על מזבח הזהב. ואלו על מזבח החיצון. מכל מקום הנה הוא יתעלה חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח כי על זה נאמר (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם השעיר אשר הוא שעיר בעצם אשר עלה עליו הגורל לעזאזל הנה הוא נושא עליו את כל עונות בני ישראל במה שמכבידין את עולם עליהם בגזרות קשות ורעות הממרקים עונותיהם והוא משתלח לארץ גזרה אשר שם נפל שדוד בלי שום תקומה כי לסוף יפול בנופלים ולא יהיה שריד ופליטה לבית עשו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא והוא ענין נכבד מאד ראוי שיעשה ממנו סימן גדול ביום הכפורים הזה כמו שאמרנו כי על זה אחז"ל (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים (בראשית כ״ז:ט׳) טובים לך טובים לבניך. ואחר שנתישב זה נאמר מה שנמשך מענין הכפרת. והנה בנוסח הוידוין הנעשים בו ביום אמרו ביומא (ל"ו): תנו רבנן כיצד מתוד' אומר עויתי פשעתי חטאתי וכן בשעיר המשתלח הוא אומר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עונות אלו הזדונות וכן הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה. פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, אז תפשע לבנה בעת ההיא, חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות אלא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי וכן בדוד אומר חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה אומר חטאנו עוינו והרשענו. וכן בדניאל אומר חטאנו ועוינו וגו'. והרשענו ומרדנו. אלא מה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שישראל חוטאין ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות. אמר רבה אמר שמואל הלכה כחכמים פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי מאיר דקא מסייע ליה קרא קמ"ל. הנה שלש מלות הללו כוללות השלשה מינים מהחטא אשר בם יפלו האנשים במעשיהם כמו שאמר החוקר בפרק י' מהמאמר החמישי מספר המדות זה לשונו. *משלשה פנים וכו' כונת החוקר כי על ג' אופנים יסבב לפעמים איש נזק לרעהו' הא' בבלי דעת, אם ישליך ד"מ אבן רומח ונפל על רעהו והכהו נפש, או סבב לו פצע וחבורה (ובכל זאת לא ינקה האיש ההוא לצמיתות, אחרי כי היה לו להזהר שלא לשחק בכלי מות ומשחית כאלה כמאה"כ "כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות וכו' (משלי כ״ו:י״ח) והנזק אשר יעשה איש בשכרותו הוא ג"כ ממין זה רק שהוא רע עוד יותר, אחרי שהוא בעצמו סבב בשתותו יין למכביר לעור עיני שכלו זמן מה, ולהסיר דעתו ותבונתו מעליו, עד שנעשה כאינו בן דעת אשר כל עון לא יחשב לו, והב' אם יסבב איש נזק לרעהו בדעת שלימה אך בעת כעסו או בעבור הכרח שאר התפעליות נפשו, מעונו זה אמר החוקר הוא "בלי הצטדק" ר"ל שאין לו שום התנצלות, אחרי שנעשה בדעת בעליו, והג' הרע מכלם הוא הנזק אשר יסבב איש לרעהו בזדון ובשאט נפש, לא בעת שכעסו או שאר התפעליות נפשו שלטת עליו, כי אם בדעת צלולה והתקררות דם, ובכונה מיוחדת להרע לרעהו רק בעבור הרעימו והכעיסו, ומאיש כזה וכל הדומים לו יאמר החוקר כי הם "רשעים ורעים," אחרי שעושים רשעתם בבחירה חפשית ובלי שום הכרח פנימי, וכמו שיש ג' מינים אלה בעושי הרע לעמיתם, כן יש גם ג' מיני עושי הרע בעיני ה' בבחינת העבירות שבין אדם למקום ובמקראי הקודש ודחז"ל נקרא המין הא' בשם חטא והב' בשם עון, והשלישי בשם פשע כמו שהולך הרב ומבאר בזה כמה כתובים, משלשה פנים יבואו הנזקים בחברות בני אדם. אחד מהם עשות החטא בבלי דעת כי לא ידע למי ובמה ומה ולא למה. כי עשה זה ולא חשב להשליך הרומח או לא זה או לא לזה או לא בעבור זה. אבל קרה כן. ואמר כי מזה המין הוא השכור והדומים אשר יכו בכוונה ויודעים את אשר יעשו אלא שאינם עושים בבחינה שלימה אלא שזה יותר רע במה שהוא עצמו תחלת הסבה. ועל הפן השני אמר אמנם כאשר הוא יודע ולא הקדים עצה הוא בלי הצטדק כמו העושה בעבור כעס או בעבור שאר הפעליות הכרחיים או טבעיים. ועל הג' אמר אמנם כשהם עושים בבחירה הם רשעים ורעים וכו' וברור הוא כי אלו הג' פנים עצמם הם אשר כוונום חז"ל בפי' חטא ועון ופשע כפי מה שפרשום בפיהם. והוא מה שיחייב הסדר ההוא שסדרוהו על פי ראש המתודים שאמר (תהילים י״ט:י״ג-י״ד) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אז איתם ונקתי מפשע רב ובמה שאמר חטאנו עם אבותינו וגו' (שם ק"ו). כמו שפירש בפסוק שלאחריו ודברי החכם עצמם כשאמר (שם) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רוב חסדיך וימרו על ים בים סוף. כי השוגג עקרו העלם הדבר מדעתו כמ"ש (במדבר כ״ב:ל״ד) חטאתי כי לא ידעתי וגו'. ולזה כנגד מה שאמר חטאנו עם אבותינו אמר אבותינו במצרים לא השכילו וגו' וכנגד מה שאמר העוינו אמר לא זכרו את רוב חסדיך כענין יען אשר לא זכר עשות חסד (תהילים ק״ט:ט״ז) לא זכר יואש המלך החסד וגו' (ד"ה ב' כ"ד). כי בבא תאוותיו לפניהם היו עוברים על מצותיו בזדון ולא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר להיות לו עבדים. ועל אומרו והרשענו אמר וימרו על ים בים סוף וכן אמר (שם ל"ב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו'. אמנם באומרו (שם) ואתה נשאת עון חטאתי סלה יראה שירצה להיישיר האנשים שלא יהיו מהחנפים המתודים על העברות הקלות ומראים עצמם שהם חמורות מאד בעיניהם ובמצפוני לבם יהיו החמורות כקלות אשר עליהם אמר הנביא הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיהו ה׳:י״ח) ירצה שהם מושכים עליהם העון שהוא המזיד בנקלה מאד כאלו נמשך אחריהם בחבלי תוהו וקורי עכביש ולא ינתקו ומורים בחצוניותם שהם מושכים בעבות העגלה החטאה לכבידתה בעיניהם. ועל זה הדרך אמר המשורר אוילים מדרך פשעם וגו' (תלים ק"ז). יאמר שהסכלים הם פושעים מני דרך במרד גמור ומהעונות אשר אם הם בהם מזידים אינם מורדים מהם יתענו. ולהישיר מזה אמר חטאתי אודיעך וגו'. ירצה כשאני מודיע החטאים ומודה אותם ראוי לי שלא לכסות החמורות אבל עוני שהוא הזדון לא כסיתי אמנה העצה הנכונה בזה כי אודה עלי פשעי לה' והם המרדים היותר חמורים ועם זה נשאת עון חטאתי סלה. והנה השעיר אשר כן התודו עליו את החטאים והעונות והפשעים אשר חטאו ועוו ופשעו כל בית ישראל (יומא ס"ו.) מהמין היוצא מהשווי כמו שאמרו היו קושרין לשון של זהורית בין קרניו (שם ס"ז.) לומר שלא שמשו במעשיהם בבגדי לבן ושטעונין כפרה חזקה על דרך אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיהו א׳:י״ח):
חובות הלבבות
וְהַשֵּׁנִי שֶׁיֵּדַע בְּחִיּוּב רֹעַ מַעֲשֵׂהוּ וּגְנוּתוֹ כִּי אִם לֹא יִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ כִּי מַעֲשֵׂהוּ רַע וּמִפְעָלוֹ אֵינוֹ טוֹב לֹא יִתְחָרֵט עָלָיו וְלֹא יְקַבֵּל תְּנָאֵי הַתְּשׁוּבָה מִמֶּנּוּ וְדִינוֹ בּוֹ כְּדִין הַשּׁוֹגֵג וַאֲמַתְלָאָתוֹ רְחָבָה כמ״ש (שם יט) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין וְגוֹ׳.