תהילים י:ג מחשבת ישראל: גן נעול, האמונות והדעות וחובות הלבבות

"בגאות רשע ידלק עני, יתפשו במזִמוֹת זו חשבו" (תהלים י, ב). פירוש. הרשע בגאותו ובגבה אפו ירדוף העני הצדיק. ולדעת ראב"ע ז"ל "טעם יתפשו הרשע שהוא הפקיד וחביריו עמו" ע"כ, כלומר יתפשו באותן המזימות אשר חשבו לתפוש העני בהן. ולדעת רש"י ז"ל טעם "יתפשו. נתפשים הם העניים במזימות שהרשעים חושבים עליהם". ע"כ. ולשני הפירושים נאמר כי אין הרשע שוקל בדעתו אם נכון לעשות כן. כי איננו חושב פן יראֶה ה' ורע בעיניו. גם אין בו מחשבת חנינה ורחמים עד שיצטרך לְהִוָעֵץ מה יעשה, אם ירדוף העני או לא. אבל הוא הסכים לרודפו במחשבת ציור הרשעה, כי היא חזקה בנפשו, ואין מחשבה הפוכה ממנה בנפשו. וציור הרשעה שבלבו יחשוב מחשבות אם לרודפו על דרך זה או להכאיבו על דרך אחר. ובין כך כל מחשבות לבו רק רע צומחות כולם משרש ציור הרשעה. ודוד עצמו באר כן בשירו. ואמר "כי הלל רשע על תאות נפשו" (י, ג), כלומר הרשע יהלל בהשיגו תאות נפשו ומזמתו אשר חשב. וזה אות כי דרכו נכון בעיניו, ואין בקרבו מחשבה צומחת מציור אחר הפוך מן הרשעה. כי אם היה נבוך בין מחשבות סותרות זו את זו לא היה מתהלל במעשהו. והיה דואג פן יקרנו רע, כדרך העושים על פי עצת נפשם שהם דואגים פן תהיה עצתם מכשלה להם, ובעבור שהם יודעים כי יש דרכים רבים בדבר ההוא ואין העצה בגבורת מופתי הדעת כמו שהודענו (חדר א חלון ו). ואין כן זה הרשע החושב רֶשע ופשע, שהוא בוטח במעשהו ויהלל בו. וזה אות שאין בו מחשבת פחד אלהים ויראתו. כי לפי מחשבתו אין ה' רואה, ועל זה אמר "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזִמוֹתיו" (י, ד). לפי דעתי כך הפירוש. מרוב גבה לבו והשענו על דעתו לא ידרוש ולא יחקור בלבו אם נכון לעשות כן או לא. ואינו מבקש עצה כי אין אלהים בכל מזִמוֹתיו, או כל מזִמוֹתיו אומרים אין אלהים. ולפי שאין בו פחד אלהים ואמונת הלב אומר "מי אדון לי?", ועושה כפי מגמת מחשבתו הרעה, כי אין מחשבה מנגדת אליה. הנה מבואר כי הוא מדבר מן העושה רשעה כפי מעלות מחשבותיו הצומחות מציור הרשעה שבלב מבלי דרישה וחקירה ועצת הלב, והבן. ומלת "מזמה" יתבאר בעז"ה בספר "באר מים חיים".

ואומר שחשבתי ואמרתי: איך תהיה הכונה מכל אשר בעולם על האדם, והנה אנחנו רואים גופו קטן ‏ונבזה? והתישבתי בזה ומצאתי, שאף על פי שגופו קטן, נפשו רחבה מהשמים והארץ, כי מדעו ‏כולל כל אשר בם, עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם; רוצה לומר: ‏הבורא יתברך, וכמו שאמר (תהלים קל"ט י"ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. וחשבתי בענין ימי ‏חייו ואמרתי: למה לא יחיה תמיד? והתבאר לי שהבורא לא נתן לו החיים האלה הקצרים בעולם ‏הזה, אשר הוא עולם הטרח, אך כאשר יסייעוהו יהיה לו החיים התמידים, כאשר אמר הכתוב (תהלים ‏כ"א ה') חיים שאל ממך נתת לו וגומר. וכאשר אבאר בממאר התשיעי. וחשבתי איך היה עם מותר ‏האדם, בנין גופו חלוש, מורכב מהדם והליחה ושתי המררות, ולמה לא היו חלקיו זכות מתמידות? ‏והשיבותי המחשבה הזאת ואמרתי: אם נרצה זה, אנו רוצים שיברא כוכב או מלאך, כי גוף האדם ‏הוא זה הנברא מאלה התערובות, והוא יותר זך מכל הדברים האלה הארציים, ומה שהיא יותר זך ‏ממנו, הוא אחד מהשנים, אם מלאך, או כוכב. ומי שיחפץ לשום גוף האדם מחלקים, אינם חלקיו, ‏הוא רוצה לבטלו, כמי שרצה שלא יהיו שמים, כי אם מעפר, ושלא תהיה ארץ כי אם מאש, שרצונו ‏הבל ומה שאיננו חכמה. וכבר אמר (תהלים ק"ד כ"ד) מה רבו מעשיך י"י כלם בחכמה עשית וגומר. ‏וחשבתי עוד בחליים הבאים עליו ואמרתי: הלואי נצל מהם, או נדחו מעליו. ומצאתים טובים לו; ‏בעבור שישוב מחטאיו ויכנע לאלהיו ויתקנו עניניו, כמו שאמר (איוב ל"ג י"ט) והוכח במכאיב על ‏משכבו. וחשבתי עוד במשול החום והקור, והרגשתו בארס זוחלי העפר, והחיות המזיקות. וידעתי ‏כי הרגשתו בה מתקנתו, כי אם לא היה מרגיש בצער, לא היה מפחד מעונש אלהיו. כי כאשר אמר ‏אליו: אני אצערך. לא היה יודע מה הוא הצער. ושמהו מרגיש בצערים האלה לבעבור יכירם ויהיו לו ‏לדמיון, כמו שששאמר בחום הגדול (מלאכי ג' י"ט) כי הנה יום בא בוער כתנור. ואמר בדמות העונש ‏בארס (דברים ל"ב ל"ג) חמת תנינים יינם. וחשבתי באלה הצרכים המורכבים בו, והתאוות אשר ‏הרבה מהם לרע לו. והתבאר לי כי החכם לא הרכיבם בו, כי אם לשום כל אחת מהנה במקומה ‏בשכל אשר חננו הלאהים. תאות המזון להעמיד הצורה, ותאות המשגל להעמיד תמורתו. ויתעסק ‏בכל כפי שבאר לו והתירו. ואם הוא מתעסק בו מצד ההתר, יהיה משובח, ומתעסק בו מן האיסור, ‏יהיה מגונה, כמו שאמר (משלי י"א כ"ג) תאות צדיקים אך טוב ותקות רשעים עברה, ואמר (תהילים י׳:ג׳ ‏ג') כי הלל רשע על תאות נפשו. וחשבתי: איך יעותד לו הצער המכאיב וההתמדה באש. וראיתי כי ‏לעמת זה הנעמות התמידית וההתמדה כגמול, ואם לא יהיו שניהם כן, לא יקוה תקוה גמורה, ולא ‏יירא יראה גמורה, וכמו שאמר (דניאל י"ב ב') אלה לחיי הולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וחשבתי ‏שהוא קודם דזה צוה עליו בעולם הזה להמית אותו באפני ארבעה מיתות. והתבאר לי כי זה ‏לתקנתו, ואיננה יוצאה חוץ לשכל כי השכל כשהוא רואה כי אדם האחד כשיפסד אחר מנתחיו, בחלי ‏או בארס, שכריתתו תקנה בעבור הצלת שאר גופו, כן רואה מן המדברים, כי המית מי שנשחת ‏מהם והשחית בארץ תקנה בעבור שינצל שאר המין, כמו שאמר (דברים י"ט כ') והנשארים ישמעו ‏וייראו. ואחר אשר ספרתי אלה השבעה שערים משער הצדק בצווי האדם הזה, אומר, וכן כל מה ‏שנדמה למאמין ממה שדומה להם, ראוי שיחשוב בו הטוב, כי בלי ספק ימצא לו פנים מן החכמה, ‏כמו שאמר (תהלים כ"ה י') כל ארחות י"י חסד ואמת וגו':‏

הכלל הרביעי. יתכן הנחת לשון "מחשבה" על ההסכמה ההחלטית בדברים מעשיים שהמסכים יעשה כפי הסכמתו בהיות ההסכמה קודם משפט השכל, כי אז לא יפול על ההסכמה לשון "עצה". וענין זה החילונו לבאר אותו (חדר א' חלון ח') למעלה. ועתה נשלימהו בעז"ה. הנה אמרנו שאין לשון "עצה" נופל אלא על הסכמה במשפט השכל בין דרכים רבים ואופנים שונים שיעלו על הלב. והדרכים והאופנים העולים סותרות קצתן לקצתן, והיה נבוך בעניניהן ולא ידע כדת מה לעשות. וכשהסכים בכח-העצה על דרך ידוע תתואר ההסכמה בתאר "עצה". גם העמדנו משל על זה להבין ממנו הכונה. אבל על הסכמות כאלו יפול לשון "מחשבה". לפי שהן ביד הציור הקשה שהצטייר בלב ולא היה בהן משפט השכל, ולא היה צריך להסכים בהכרח בכח-העצה. ואתן משל. כבר בארנו שאעפ"י שכל הנפשות כלולים מכחות כל מעשה בראשית. הן נבדלים בצאת הציורים מן הכח אל הפועל. ובכל נפש מושלים ציורים חזקים ידועים. ובנפש אחרת ציורים הפוכים ממנה. וכפי ממשלת הציור כן המנהג והמעשה, כי כל פעולה לפי ציור פנימי. וכן בארנו שֶׁבְּהֶמְשֵׁל ציור בנפש ממשלה גדולה יסתתרו ויתעלמו הציורים האחרים המנגדים לה ולא יפעלו שום פעולה. תאמר בנפש ראובן מושל ציור הנקימה. ובנפש שמעון מושל ציור הסליחה. וממשלת שתיהן תהיינה חזקות מאד. ויקרה לראובן רעה אחת מלוי, ואז יעבור על לב ראובן רוח נקמה ויהיה כל לבו מלא מחשבת הנקמה, כל הציורים המנגדים תתעלמנה מן הנפש, ולא יולידו מחשבות בלב כלל, ובטבע מחשבת הנקמה ינקום מלוי, מבלי היותו נבוך אם ינקם או לא, כי לא הצטייר ענין הסליחה נגד עין לבו, ולא היה צריך לשקול הענינים הסותרים במאזני השכל ולהסכים בעצה. ובנפש שמעון יהיה להיפך, כי מושל על לבו רוח סליחה, ויהיה כולו מלא מחשבת סליחה. וכל הציורים של נקמה תתעלמנה בסתר נפשו, ולא יולידו מחשבות כלל. במחשבת ציור הסליחה יסלח ללוי, מבלי היותו נבוך אם יסלח או לא, כי לא הצטייר ענין אחר נגד עין לבו, ולא היה צריך לשקול הסותרים במאזני השכל ולהסכים בעצה. וכן בכל דבר ודבר בין שיעשה טוב בין רע, לא יפול על דבר מהן לשון "עצה" אלא על כולם לשון "מחשבה". ויוצא מזה שכל מקום שהזכירו כתבי הקדש כי "פלוני ופלוני עשו כך וכך במחשבה רעה" נדע שלא היו בעושי הרע מחשבות טובות כלל, כי אילו הצטיירו גם בלבם מחשבות טובות הפוכות וסותרות למחשבות רעות ואעפ"כ בחרו לעשות הרעה, [ייקרא] בתורת "עצה" בעבור העלותם הדבר במאזני שכלו לשפוט בין המחשבות הסותרות זו את זו. אלא [לא] בכח-העצה עשו, שלא הצטייר נגדם מחשבה סותרת כלל. אבל מפני ממשלת הציור הרע עשו מאליהם.