כָּל־אָרְח֣וֹת יְ֭הוָה חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו׃
האמונות והדעות
ואומר שחשבתי ואמרתי: איך תהיה הכונה מכל אשר בעולם על האדם, והנה אנחנו רואים גופו קטן ונבזה? והתישבתי בזה ומצאתי, שאף על פי שגופו קטן, נפשו רחבה מהשמים והארץ, כי מדעו כולל כל אשר בם, עד שהגיע לדעת מה שיש למעלה מהם אשר בו היא עמידתם; רוצה לומר: הבורא יתברך, וכמו שאמר (תהלים קל"ט י"ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. וחשבתי בענין ימי חייו ואמרתי: למה לא יחיה תמיד? והתבאר לי שהבורא לא נתן לו החיים האלה הקצרים בעולם הזה, אשר הוא עולם הטרח, אך כאשר יסייעוהו יהיה לו החיים התמידים, כאשר אמר הכתוב (תהלים כ"א ה') חיים שאל ממך נתת לו וגומר. וכאשר אבאר בממאר התשיעי. וחשבתי איך היה עם מותר האדם, בנין גופו חלוש, מורכב מהדם והליחה ושתי המררות, ולמה לא היו חלקיו זכות מתמידות? והשיבותי המחשבה הזאת ואמרתי: אם נרצה זה, אנו רוצים שיברא כוכב או מלאך, כי גוף האדם הוא זה הנברא מאלה התערובות, והוא יותר זך מכל הדברים האלה הארציים, ומה שהיא יותר זך ממנו, הוא אחד מהשנים, אם מלאך, או כוכב. ומי שיחפץ לשום גוף האדם מחלקים, אינם חלקיו, הוא רוצה לבטלו, כמי שרצה שלא יהיו שמים, כי אם מעפר, ושלא תהיה ארץ כי אם מאש, שרצונו הבל ומה שאיננו חכמה. וכבר אמר (תהלים ק"ד כ"ד) מה רבו מעשיך י"י כלם בחכמה עשית וגומר. וחשבתי עוד בחליים הבאים עליו ואמרתי: הלואי נצל מהם, או נדחו מעליו. ומצאתים טובים לו; בעבור שישוב מחטאיו ויכנע לאלהיו ויתקנו עניניו, כמו שאמר (איוב ל"ג י"ט) והוכח במכאיב על משכבו. וחשבתי עוד במשול החום והקור, והרגשתו בארס זוחלי העפר, והחיות המזיקות. וידעתי כי הרגשתו בה מתקנתו, כי אם לא היה מרגיש בצער, לא היה מפחד מעונש אלהיו. כי כאשר אמר אליו: אני אצערך. לא היה יודע מה הוא הצער. ושמהו מרגיש בצערים האלה לבעבור יכירם ויהיו לו לדמיון, כמו שששאמר בחום הגדול (מלאכי ג' י"ט) כי הנה יום בא בוער כתנור. ואמר בדמות העונש בארס (דברים ל"ב ל"ג) חמת תנינים יינם. וחשבתי באלה הצרכים המורכבים בו, והתאוות אשר הרבה מהם לרע לו. והתבאר לי כי החכם לא הרכיבם בו, כי אם לשום כל אחת מהנה במקומה בשכל אשר חננו הלאהים. תאות המזון להעמיד הצורה, ותאות המשגל להעמיד תמורתו. ויתעסק בכל כפי שבאר לו והתירו. ואם הוא מתעסק בו מצד ההתר, יהיה משובח, ומתעסק בו מן האיסור, יהיה מגונה, כמו שאמר (משלי י"א כ"ג) תאות צדיקים אך טוב ותקות רשעים עברה, ואמר (תהילים י׳:ג׳ ג') כי הלל רשע על תאות נפשו. וחשבתי: איך יעותד לו הצער המכאיב וההתמדה באש. וראיתי כי לעמת זה הנעמות התמידית וההתמדה כגמול, ואם לא יהיו שניהם כן, לא יקוה תקוה גמורה, ולא יירא יראה גמורה, וכמו שאמר (דניאל י"ב ב') אלה לחיי הולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וחשבתי שהוא קודם דזה צוה עליו בעולם הזה להמית אותו באפני ארבעה מיתות. והתבאר לי כי זה לתקנתו, ואיננה יוצאה חוץ לשכל כי השכל כשהוא רואה כי אדם האחד כשיפסד אחר מנתחיו, בחלי או בארס, שכריתתו תקנה בעבור הצלת שאר גופו, כן רואה מן המדברים, כי המית מי שנשחת מהם והשחית בארץ תקנה בעבור שינצל שאר המין, כמו שאמר (דברים י"ט כ') והנשארים ישמעו וייראו. ואחר אשר ספרתי אלה השבעה שערים משער הצדק בצווי האדם הזה, אומר, וכן כל מה שנדמה למאמין ממה שדומה להם, ראוי שיחשוב בו הטוב, כי בלי ספק ימצא לו פנים מן החכמה, כמו שאמר (תהלים כ"ה י') כל ארחות י"י חסד ואמת וגו':
גן נעול
(משלי ג, ג) "חסד ואמת אל יעזבוך, קשרם על גרגרותיך, כתבם על לוח לבך". פירוש, אחר שהזהיר על התורה שיזכרנה במחשבתו, וזהו ההתבוננות והמזימה; וכן הזהיר על שמירת המצווֹת שהן מעשה החכמה, אמר "חסד ואמת אל יעזבוך". והן שני התוארים שמתוארת בהן התורה העליונה. "חסד" כמו (שם לא, כו) "ותורת חסד על לשונה". "ואמת", כמו (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו". וכבר בארנו בכלל השני שדרכי החכמה מתוארים "אמת". וכן פרשנו למעלה (חדר י', חלון י"ז). כי "תורת חסד" הן מדת חסידות והדרכים הנפלאים שתשיגם בינת האדם מדרכי החכמה וממליצותיה. והתורה כוללת החכמה והבינה. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ז' חלון ח'). וכמו שהאדם בצדקתו יעשה חסד ואמת, כי יקיים דרכי החכמה שהן אמת, ויעשה לפנים משורת הדין במידות חסידות כפי דרכי בינתו וכדוגמא שבארנו (חדר ז' חלון ח'). וכמו שהאדם בצדקתו יעשה חסד ואמת, כי יקיים דרכי החכמה שהן אמת, ויעשה לפנים משורת הדין במידות חסידות כפי דרכי בינתו. וכדוגמא שבארנו (חדר ז' חלון ט"ז) בפירוש (קהלת ז, כה) "סבותי אני ולבי לדעת" וגו'. וזהו חסד. כן נוהג השם ב"ה במדות הללו. והם נזכרים בתוך מדות רחמיו שנאמר (שמות לד, ו) "יי' יי' וגו' ורב חסד ואמת". כי השם ברוך הוא נוהג עולמו במדת החכמה שהיא אמת. גם מתחסד עם בריותיו ומיטיב עמהם לפנים משורת הדין. והכל מדה במדה. מי שנוהג בחסד ואמת, לעומתו נוהג השם ב"ה עמו ג"כ בחסד ואמת. ולכן המשורר האלוהי בכל תפלותיו בקש על שני אלה, כמו (תהלים מ, יב) "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני". (שם קלח, ב) "ואודה את שמך על חסדך ועל אמתך", (שם כה, י) "כל ארחות יי' חסד ואמת, לנוצרי בריתו ועדותיו", (שם פט, טו) "חסד ואמת יקדמו פניך". וכדומה להן. ועל זה הבטיח פה "חסד ואמת אל יעזבוך". כי ימשיך השם ב"ה עליך חוט של חסד ממרומים. כדרך (שם לו, יא) "משוך חסדך ליודעיך". וכן יאיר עליך אור, וכדרך (שם) "וצדקתך לישרי לב". והנה בהיות אור שתי המאורות הללו נוצצים בלב האדם, שהוא רוח חכמה ורוח בינה, אז יקל עליו לאסוף החכמה ולשמרה בלב, ולהמשיל כחותיו הנפשיות כפי ארחות החכמה. וכבר בארנו בכלל התשיעי, שלא תִוָדַע החכמה לאדם באמצעות שכלו ובינתו, והיא צריכה להאסף מחוץ לנפש אל כח החכמה הנטועה בנפש. וזה באמצעות התלמוד שילמדנה תמיד מפי חכמים ומספרי החכמה, וע"י רוב התלמוד תתחזק בנפש.
חובות הלבבות
וְעַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּהְיֶה מֵאֵלֶּה הַשֵּׁנִי פָּנִים רָאוּי לְךָ שֶׁתְּקַבֵּל מָה שֶׁיְּבוֹאֲךָ מֵאֵת הָאֱלֹהִים מֵהֶם בְּרָצוֹן וּבְקִבּוּל טוֹב כמ״ש דהמע״ה (שם כה) כָּל אָרְחוֹת ה׳ חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו, כִּי הָרָעָה הַבָּאָה עָלֶיךָ אִם הִיא לִמְחֹל עֲוֹנְךָ הִיא אֱמֶת וְאִם הִיא הַתְחָלָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים לָתֵת תְּמוּרָתָהּ הַגְּמוּל הַטּוֹב עַל סָבְלְךָ הַנִּסָּיוֹן הִיא חֶסֶד וְאֵינֶנָּה יוֹצְאָה מֵחֶסֶד וֶאֱמֶת.