תהילים כז:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, קול התור, גן נעול והאמונות והדעות

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי שני מיני חיים יוכל האדם לחיות כל עוד יתהלך פה על פני האדמה הא' כאשר יחשוב כי תעודתו פה עלי ארץ היא רק לאכול ולשתות ולהנות שאר הנאות גופניות ככל אשר תמצא ידו. ואז לא ישים עוד מתג ורסן לתשוקותיו החמריות. כי אם יחיה תמיד חיי השלוח, ועל אופן זה חיו כל הדורות וכל האנשים אשר מימי קדם ועד עתה הכעיסו את ה'. וחיים כאלה בבחינה אמיתית ומוסרית, רק בשם "מתים" יקראו, כי לא ימלטו נפשם מיד שאול כלה, כי אם המיתה הנצחית בעקב חים כאלה אוחזת והב' כאשר יחיה האדם תמיד רק עפ"י חקי הצדק והמישרים, לבלתי הרוס גדר השיווי והראוי בכל הנאותיו הגופניות, כי אם לאכול ולשתות ולהנות תמיד רק די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו לקיום גופו ונפשו, ועל אופן זה חיו כל השלימים אשר היו לפנינו מני עולם, וחיים כאלה בשם "חיים אמיתיים" יקראו" כי בעליהם יוכל לקוות שיקנו על ידם לנפשם גם את ההשאר' הנצחית, כמאה"כ "לולא האמנתי וכו' ר"ל שכבר בהיותי עוד פה בארץ החיים הגופנים יכלתי לקוות ולהאמין שאזכה על ידם לראות גם בטוב ה' בעולם הנצחיי, ואה"כ "מי האיש החפץ חיים (האמיתיים) אוהב ימים לראות טוב" וכו' (ר"ל מי שאוהב לחיות ימים רבים פה עלי ארץ רק למען קנות על ידם האושר המוסרי, למען יראה אח"כ בבוא קצו הטוב האמיתי בעולם הרוחני צריך לנצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, לסור מרע ולעשות אך טוב וחסד כל הימים וכמו כן יש הבדל גם בין המות הגופני, שהוא רע רק במראהו החיצוני, אבל טוב בבחינתו האמיתית, בהיותו מפריד ומבדיל בין חיי האדם החמריים והארציים, ובין חייו הרוחניים. והוא רק כעין מעבר בין העולם החולף להעולם הנצחיי כמאה"כ "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", ומאמר ר"מ "והנה טוב מות" ובין המות הנפשי אשר רק בחיק הרשעים החטאים בנפשותם יוטל גורלו והנה התורה הקדושה בהציגה לפנינו חקי אלהים ותורותיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הבדילה בין שני מיני חיים ומות אלה, כאשר יורה עליו מאה"כ "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב" ר"ל הראיתי אותך אופן החיים בסתם והחיים הטובים והאמיתיים "ואת המות" הגופני [אשר הוא לא לבד טבעיי והכרחי לכל אדם בבוא עתו ויום פקודתו, כי אם אחוז ודבוק כבר בבחינה מה גם בחיי השלם עלי ארץ, כי ברצותו לחיות פה חיים אמיתיים ולהתהלך בהלך נפש בדרכי העיון ונתיבות המוסר והמישרים אשר הם רק ענינים רוחניים, צריך להכניע ולהמית תחילה בבחינה מה את תשוקותיו הגופניות ותאותו אל המותריות, כמחז"ל "אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" וכו' ומאמרם (בתמיד דף ל"ב ע"א) "מה יעביד אינש ויחיה" (בבחינ' אמיתי "ימות את עצמו" (ועיין מזה גם ביאורי למעל' במדבר דף י"ג ע"ב)] "ואת הרע" ר"ל המות הנפשיי אשר הוא רע בהחלט ואם בעל נפש משכלת אתה "ובחרת בחיים" האמיתיים ולא תקוץ במות הגופני והצער המדומ' המסובב לך עי"ז לפי שעה, כ"א תמאס ותקוץ במות הנפשיי שהוא הרע המוחלט המסובב לך מלכתך אחרי שרירות לבך הרע. והנה אם נחפוץ שישתדל איש מאהובינו להשיג תכלית נרצה מה יצטרכו לזה ז' דברים. הא' שנראה לו התכלית ההיא בעצמה, כמו שיציגו המורים בקשת אות וסימן גלוי ונראה לעיני כל, למען ידעו המורים איך יכוונו חציהם על יתר לירות שמה ולא יחטיאו המטרה, הב' שנודיענו הדרך והאופן איך יוכל להשיגה כי אין די ד"מ להודועו רק שבעיר ידועה ישיג תכליתו הנרצה, אם לא נודיענו ג"כ איזה דרך אשר יוליכהו שמה, והג' שצריכים אנו להזהירו שלא יתעה בפתח על אם הדרך ללכת עקלקלות, ואם בכל זאת יתעה לפעמים מני אורח הישרה ימהר לשוב מדרך המעוות הזה. וללכת בנתיב הטוב והישר, הד' והה', כי למען הרהיב עוז בנפש שישתדל בכל מאמצי כחו להשיג התכלית הזאת. צריכים אנו להודיעו גם הטוב והתועלת אשר יהיו לו למנה בהשיגו התכלית ההיא, ולהראות לו בהפך רוב הנזק והרע אשר יסובבו לו בחדלו מהשיגה, והו' שנתן לו יועץ נאמן אשר ילונו בכל הדרך אשר ילך להיות לו תמיד לעינים ולהזכירו בכל עת, שישתדל רק להשים מגמת פניו רק למצא התכלית המבוקשת, ושלא ישטה מעליו ויעבור, והז' שנתן לו צדה לדרך למען יהיו לו תמיד די ספוק כל מחסוריו אשר יחסרו לו עד בואו אל מחוז חפצו בשלום. וכמו כן נראה גם בפרשתנו, כי למען סבב שישתדל האומה הישראלית להשיג תכליתם הנרצה שהוא לבחור בחיים המוסריים והאמיתיים העיר אותם הכ' על כל אלה השבעה, כי תחילה הראה להם התכלית בעצמה במאמרו "ראה אנכי נותן לפניך היום את החיים ואת הטוב" וכו' ובחרת בחיים. "ואח"כ הראה אותם מצד אחד הדרך, איך ישיגו אותה ומצד אחר איך הם צריכים להשמר ולהזהר לבל יתעו מני אורח הישרה אשר היא לבדה תוליך אותם שמה כאשר יורה על שתי אלה גם יחד מאה"כ "לאהבה את ה' אלקיך וללכת בכל דרכיו" ולשמור מצותיו" וכו' גם הציג לפניהם התועלת והטוב אשד ישיגו עי"ז במאמרו "וחיית ורבית" וכו' ולעמתו גם הנזק והרע המסובבים מעזבם את דרך ה' ללכת ארחות עקלקלות במאמרו "ואם יפנה לבבך וכו' הגדתי לכם היום, כי אבד תאבדון" וכו', גם העיר בם את השמים ואת הארץ, אשר הם קיימים תמיד ועומדים כל הימים לנגד עיניהם למען יהיו להם כעדים ויועצים נאמנים המזכירים אותם תמיד שלא יעזבו את הדרך הישרה אשר צום ללכת בה כמאה"כ "העידותי בכם היום את השמים" וכו' גם הבטיח למו שלא יחסרו דבר בעת השתדלם לבקש ולמצוא התכלית הנרצה במאמרו "למען תחיה אתה וזרעך" ובאמרו "כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת" וכו' ועל כל זה מורה גם מחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "שבעה דברים" וכו' כי אחרי שתכלית בריאת העולם היתה רק להורות ולהיישיר את ישראל, ועל ידם באחרית הימים העמים יחד לקרוא כלם בשם ה' להכירו ולעבדו שכם אחד ע"כ עלו במחשבתו להבראות תחילה גם השבעה דברים המצטרכים לזה (כי מחמרם "שנבראו קודם" וכו' מורה רק על הקדימה טבעית (עיין ענינו בביאורי לס' במדבר דף ט' ע"ב,) ור"ל שלא יצויר קיום העולם והשגת התכלית הנרצה בו מבלעדי ז' דברים אלה,) כי "כסא הכבוד" הוא כינוי המורה על הכרת והשגת הי"ת ואופן הנהגתו את העולם והשגחתו עליו, שהוא לבדו התכלית אשר אליה יכונו כל השלימים בבני אדם, "והתורה" היא הוראת הדרך הנכונה להשיג התכלית הנרצה הזאת, "והתשובה" היא האמצע להשיב האדם אשר יחטא לפעמים מדרכו המעוקל ולשוב להנחותו עוד בדרך הישרה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וע"כ יוכל על נקלה לנפול בפח הרשעה ע"כ הוא מחסדי הי"ת על ברואיו כי יפתח ידו לקבלם בתשובה כרועה נאמן אשר בזרועו יקבץ טלאיו הנדחים והנהלאים ממנו, וגן עדך" הוא כינוי לשכר הרוחני והטוב הצפון ליראים בעולם הנצחי אחרי לכתם פה עלי ארץ בדרך הצדק והמישרים, כמו "שגיהינם" הוא כינוי להעונש הנפשיי בעולם הנשמות אשר יהיה גורל ומנת כוס הרשעים העוזבים פה ארחות יושר ללכת בדרכי חושך ואפלה מוסרית "ושמו של משיח" הוא כינוי לכל רועה ומנהינ נאמן אשר העמיד ה' לישראל בכל העתים והדורות ואשר יעמיד להם גם באחרית הימים להיות להם לעינים וליועץ נאמן אשר ינחם תמיד בדרך המישור ובמעגלי התורה והאמונה האמיתית, "ובית המקדש" הוא כינוי לסיפוק צרכינו, כי בהיות הבית בנוי על תלו והעבודה על מכונה היתה הברכה מצויה באסמינו ובכל משלח ידינו, וגם עתה בהיותנו נפוצים בכל הארצות אשר נדחנו שמה רק כאשר נכונן לבנו להתפלל נוכח בית ה' אשר בירושלים ימציא לנו הי"ת כל מחסורינו וכל צרכינו למען נוכל מבלי דאגה ומחסור כל דבר להשתדל להשיג התכלית הנרצה בעיניו, מבואר הוא לכל בעלי השכל כי בהכרת החיים והבדלם יש אונאה עצומה בלתי בעלת שיעור יש מתדמין חיי' במראיתם והוא המות המוחלט ויש שמתראה מות בעיני כל אנשינו והוא חיינו ואורך ימינו. וזה כי החיים המדומים הם חיי השלוח אשר חיו בהם הדורות המכעיסים לפניו ית' אשר בחייהם נקראו מתים בשומם תכלית כל הטובות חיי הגופים האומללים אשר לא ימלטו מיד שאול סלה. אמנם החיים האמתיים הם המיושרים על פי הנמוס האלהי הישר והטוב והם אשר בחרו בהם השלמים אשר מעולם לקנות בהם חיי הנפש שהוא הטוב הנכסף אל תכלית החיים ההם וכמו שאמר המשורר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים (תהלים כ"ז). ירצה שהיה מאמין יהיה בארץ חיים זאת לזכות בה לראות בסוף בטוב ה' והיא ההצלחה הנפשית כי הוא לבד תוחלתו אשר אליה אמר קוה אל ה' וגו' וכן אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (שם ל"ד) אמר כי אשר ידע לחפוץ בחיים באופן נאות הוא אשר יאהב אורך הימים לראות הטוב המקווה בסופן לעולם הבא. הנה שכבר שמו השלמים הטוב תכלית עליון אל החיים לא החיים אל הטוב. וכן הענין עצמו הוא במות כי יש מות אשר היא זרה ורעה בעיני האדם והיא מות הגופים ההכרחית אשר היא על דרך האמת טובה לנו להפריד בין פחיתות החמר ומשיגיו לבין שלמות השכל והפשטת מושגיו וכמו שכתב בספרו של ר"מ והנה טוב מאד טוב מות (ב"ר פ"ט) ונאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קי"ו.). ירצה שאל החסידים יראה ויתגלה שהמות הוא דבר יקר בעיני ה' כמו שיתבאר בנעילת השער ב"ה:

הכת השלישית היא אנשי התורה עצמה ועם שהאנשים האלה שלמים הם עמה ומודים ואומרים אמת ויציב ונכון וקיים הדבר אשר דברת עלינו ועל דורותינו באמת ובאמונ' חוק ולא יעבור. הנה עם כל זה ישאלו ויאמרו מי יתן והיה שהתורה תבאר אלו הענינים מההצלח' הנפשית לעולם הנשמות ותרבה בהם דבריה וספוריה ויעודיה והבטחותיה כי הוא מה שיוסיף אומץ ביד המאמינים להשתדל בכל עוז להתהלך לפני ה' ולקום במקום קדשו ותהי גם זאת לה לחכמה להסיר מעליה חרפת הגוים הדוברים סרה אם המכחישים זאת ההצלחה גמורה או שיאמרו אם ישנה אינה נקנית בדרכי זאת התורה כנזכר. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת ושמע להם תשובה נכונה. דע כי ענין זאת ההצלחה אינו מהדברים אשר יקובלו מהדת לבד כי גם הכרעת הדעת ושקול השכל יחייבו תכלית החיוב מדרך הטבע בבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו עליהם כל בעלי המחקר בכל חקירותיהם. והוא שהמחוייב על כל נמצא מהנמצאים שימלא לו תכלית מיוחד מתיחס לצורתו יהיה ערך התכלית ההוא אל תכלית זולתו בערך מעלת צורתו אל צורתם. והנה למה שהיתה הצורה האינושית לבדה נבדלת הבדל עצמי ורוחני מכל שאר הצורות ההיולאניות יחוייב שימצא לה תכלית נכבד ומעולה מכל תכליותיהן באותו ערך שנבדלה מכלן שאם לא כן לשוא תהיה הצורה הנבדלת על אותו אופן וחלילה לאל יתברך המשפיע הצורות שיעשה דבר לבטלה וזה הכח שהביא אל החכם שלמה לבקש ולתור בדרך החקירה ולומר (קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'. וכשבקש ופשפש בכל המעשים האנושיים מכל ארבעת רבעיהן ולא מצא התכלית המיוחד ההוא חזר לשאלתו ואמר פעם שנית (שם ג') מה יתרון העושה וגו'. וגזר בדעתו בהכרח ראיותיו שיתרונו היא מצד השארות נפשו בהתיישרה במעשים התוריים האלהיים ובואה לפניו יקבל שכרה בעולם הנשמות כמו שחתם ספרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. וכבר נתבארו הענינים האלה יפה לפי ענינם בפירושו לספר ההוא וזכרנו קצתו בשער ל"ג וס"ד עיין שם. ועתה ראה כי האיש השלם הזה וכל הנמשכים אחר ההכרעה השכלית הזאת לחייב אמיתת מציאות זאת ההצלחה המה יביטו ויראו בתורה האלהית שאם לא נתפארה באלו היעודים על דרך ההרחבה כשאר הדתות לסבה שקדמה הנה לא הסתירה אותם באמת. אבל גלתה אותם גלוי מספיק ונאות כפי טבעם כי מטבע הדברים אשר כאלה שלא נראו מציאותם לחוש שלא להתפאר בהרחבת הדבור בהם רק באופן שאשר ישכילם מעצמו ימצא אותם בכתובים וירגישם הרגש שכלי חזק כמו שהוא מובן אצל המשכילים בכל מקום שבאו בתורה ייעודי הטוב והחיים ואריכות הימים כמו שהוכחנו בדבור עם הכת הקודמת ומזה מה שהרחיבו לדבר בזה הענין הנביאים ואשר נמצא אתם דבר ה' ברוח קדשו. והלא תראה דוד אדון המלכים ואב המשוררים נעים זמירות ישראל כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מהזכיר זאת ההצלחה הנפשית ומהתפלל עליה אמר (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים (שם קט"ז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם נ"ו) להתהלך לפני אלהים באור החיים (שם כ"ו) אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו'. (שם ט"ז) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. גם המשורר אמר (שם מ"ט) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, ומהידוע בכל הכתובים האלה וכיוצא בהם שלא היה מתפלל שלא ינתן לקבורה ואמר (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו'. (שם כ"ה) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. (שם קמ"ב) הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך (שם ס"א) אגורה באהלך עולמים. ועוד רבים כמו אלה והנביאים אמרו (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (שם מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ואביגיל אמרה (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואליהוא אמר (איוב ל״ג:כ״ט-ל׳) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת באור החיים. ורבים כמו אלה מהאנשים השלמים אשר ראו את האור כי טוב ולא נעלם מעיניהם. והנה בלעם נביא האומות התפלל על עצמו (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. הראית בכל חכמי המשנה והתלמוד אם נסתפק להם דבר מענייני גמולי הנפש כללם ופרטם הנה קיימו וקבלו אותם והאריכו בספורם כפי מה שנמסרו למשה רבן של נביאים בכלל כל ספרי סודותיה וכמה רבבות מהם מסרו עולמם זה וכל טובותיו המדומות תמורת ההצלחה ההיא הנפשית ולא נסתפקו בזה כלל. כי לפי חכמתם ומעלת נפשם וגודל השגתם כן היתה חוזק אמונתם וידעו בלי שום ספק שהטובות הזמניות ההנה לא נזכרו בתורה רק להיותם לאות נכר ומפורסם בו יתיישרו אל הטוב העליון הנעלם כמו שאמרנו בדבורנו עם הכת הראשונה. גם היו להם אלו הטובות החצוניות סימן מובהק ואות נכר לדעת איך חיו האנשים אצל אותו האות האחרון. וזהו כי בהיות עם יי' אלה שלוים ושקטים ומוצלחים בהם בידוע שהם בשלום ובמישור עם אביהם שבשמים והרי הם קרובים מהאות ההוא העליון ומתהלכים סביבו וכאלו הם דבוקים עמו כמו שהיה הענין במורי החצי' שאמרנו כי כשהוא יורה החץ על האות הגדול המפורסם הנה הוא ידוע שכיוון אל האות הדק אשר תחתיו או קרוב אליו והוא מה שנאמר בביאור אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ וגו'. וסוף הכל ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. נראה ששני הענינים דבקים ונמצאים יחד אמנם בהתרחקם מהאות הראשון והיותם עמוסי התלאות הרבות והרעות בידוע שהם יותר רחוקים ממנו יתברך כמו שאמר בסוף התוכחות וגעלה נפשי אתכם והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם והרי זה סימן יפה ואות מועיל מאד לחיים אשר כל התורה תסוב עליו. ובהגדת ברכות (ה'.) אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה. פשפש ומצא יעשה תשובה שנאמר (שם) ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר (תהילים צ״ד:י״ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו תלה ולא מצא בידוע שייסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח הנה זה החכם רב הונא שכבר היה בעל נסיון בדבר כמו שסופר ממנו במסכת ברכות דף ה' ע"ב שכשהחמיץ יינו אמרו לו תלמידיו ליעיין מר במיליה וכו'. וכבר בדק ומצא והועילה לו בדיקתו. והוא אשר ביאר בפירוש כי הייסורין הזמניים הם נר דלוק ביד האדם לדעת מה טיבו עם בוראו ושאין דרכם לבוא כי אם בביטול המצות המרחיק נפש האדם מאלהיו ושעל ידם ישוב אליו ויתוקן עניינו ואמר שאם לא מצא במעשה יבדוק בדעות ובהתרשלות השתדלות התורה והשכלתה. וכאשר יקרה שלא יחטא באחת מהנה מה שיהיה על צד הפלא הנה באמת הוא ענין אהבה יתירה כענינו של איוב וכדומה וכמו שאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. משל לעבד המלך ונאמן אהבתו אשר מנע ממנו הנהוג בהיותו עומד על משמרתו כי הוא ענין אהבה יתירה והשענות על נאמנותו. הנה אלה הם דרכי ה' ישרים אשר יסכימו החכמים בהזכיר אלו הטובות משתי המעלות הנזכרות אם להיותם אות וסימן נגלה כמטרה לחצי המון העם אשר בהתיישרם אליו יתיישרו גם כן אל האות האמיתי וכמו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואם להראות בהם על הרוב המכוין באות האמיתי הפנימי או המחטיאו. וזה דרך זכרון הטובות האמיתיות על האופן היותר נכון שאיפשר להתחקות על לב האנשים השלמים אמיתיותם הלא היא כתובה על לוח נפשם חרותה בכליותיהם ואולם האנשים הסכלים אשר לא יכריע שכלם על אמתת מציאות זאת ההצלחה הנפשית ולא יאמינו לקול האות העצמי המורה על היות זה היתרון אל מין האדם על שאר הנמצאות אבל יגזור על נפשו כלה ונחרצה בכלות הגוף כי הוא נמשך בזה אחרי מראה עיניו הרואות כי כמות זה כן מות זה ולא יצייר מותר האדם מן הבהמה בזה הענין. הנה באמת לאלה רוב דברים והוכחות והבטחות הדתות לא יועילו להם כי מה שלא ישערו מציאותו או שהכחישוהו איך יאמינו שינתן להם תמורת מעשיהם ואף כי יהושע מפיו אמרה. צא ולמד מרשעי דור המדבר בכלל וקרח ועדתו בפרט. כי אחר שלא נתקיים בידם ולא נכתב בלוח לבם זה הענין מההצלחה הנפשיית הנה הם כפרו בו. ונמשכו אחר שרירות לבם הזונה אחר הכבוד והנצוח והעושר וזולת זה מהענינים המדומים ולזה לא הועילו להם כל מה שראו בעיניהם ומה ששמעו באזניהם מכל דברי ה' אשר דבר ביד משה וכל האותות והמופתים המורגלים ביניהם עד שמהם מתו במגפה לפני ה' (במדבר י״ד:ל״ז-ל״ח) ומהם שנבלעו (שס ט"ז) ומהם שנשרפו ויהיו לנס לעיני כל ישראל (שם). הנה מבואר כי האנשים אשר זרחה במצחם צרעת המינות ונגע הכפירה ברוב דברים והרחבת ביאורים באלו הייעודים ופרסומם לא יוכלו להרפא ואין ספק שכתות ההמון הם נמצאים על אלו שני המינים. מהם נמשכים אחר הדעת האמתי ויספיק להם מה שהספיק לחכמים מהם עם מה שיסתייעו מחכמתם ומדבריהם. ומהם שהם אפיקורוסים בטבעם להמשך אחרי ראות עיניהם מאבדן האנשים ובלתי הרגישם דבר נשאר מהם כנזכר ובדברים לא יסורו מאולתם וימשכו אחרי האפיקורוסים אנשי השם מעולם. ועל הראשונים אמר הכתוב (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם ועל האחרונים וסלף בוגדים ישדם (שם). וכנגדם אמר המשורר (תהילים י״ב:ט׳) אמרות ד' אמרות טהורות וגו'. אתה ה' תשמרם וגו'. סביב רשעים יתהלכון וגו'. כמו שנתבאר יפה בשער ל"ג. זה מה שיראה לי בזה הדרוש הנכבד לפי הכתות הנמצאות אצלי הן המכחישים מציאות זאת ההצלחה הן המודים בה והמקיימים אותה אלא שנתקשה להם למה לא הוזכרה בפירוש בתורה כפי מה שבא בכל כת וכת כפי עניינה: ואחשוב כי זה הענין בעצמו כאשר הוא ביארו המשורר במזמור בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי (תהילים ד׳:ב׳). וזה כי לפי שהיות האל יתברך קרוב לקוראיו הוא מופת גדול להכריח בו אמונת ההתעצמות והשארותם אחר המות היה מבקש ממנו יתברך שיתמיד לו זה הענין ובכל עת שיקרא אותו יענה כי בזה יהיה אלהי צדקו במה שיצדיק כוונתו בו. ואמר כשם שבזמן העבר בצר הרחבת לי כי לעתיד חנני ושמע תפלתי כל היום. ואחר סדר תפלתו זאת הסב דבורו כנגד המכחישים בהצלחת הנפש ואמר בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה. ירצה עד מה תהפכו כבודי והוא שלמות נפשי כמו שאמר (בראשית מ״ט:ו׳) ובקהלם אל תחד כבודי ותמירו אותו בכלימה עצומה באמור שאין לו יתרון על שאר חלקי הגוף. תאהבון ריק בזה ותבקשו כזב סלה. לא כן. הרחיקו זה הדעת, ודעו כי הפלא ה' חסיד לו להיות במחיצתו המיוחדת בתענוג מתמיד והראיה על זה כי ה' ישמע בקראי אליו. לכן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם וגו'. ירצה רגזו ביצרכם ואל תחטאו בנפשכם כי עתידים אתם ליתן את הדין לפני אלהיכם והעצה הנכונה לכם שתאמרו ותחשבו בלבבכם על משכבכם על דרך שאמר החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכאשר כתבנו ותחרישו סלה מהדברים אשר הורגלתם עלי' וכנה המיתה במשכב על דרך ושכבתי עם אבותי (שם מ"ז) וחבריו כמו שאמר לסוף אשכבה ואישן ולזה זבחו זבחי צדק בכל מעשיכם ובטחו אל ה' כי הוא הנאמן לשלם שכר פעולתכם לעולם הבא. והנה אחר שנתן העצה הנכונה למכחישים אשר עמם ידבר זכר מין אחר מהפקפוק אשר הוא למאמינים ואמר רבים אומרים מי יראנו טוב. ירצה רבים מאד מהאנשים והם שתי הכתות שזכרנו הם מודים בזאת ההצלחה אבל הם אומרים מי יתן ויראנו השם בתורתו זאת באר היטב הטוב ההוא הגנוז לצדיקים על דרך מה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. אמנם האחת אומרת כן לפקפק על התורה לומר שאין טובם בידה והשנית שואלת על צד היותר טוב להסיר כל פקפוק נסה עלינו אור פניך ה' כמו שזכרנו הענין בכל אחת משתיהן. אמנם אני אין דעתי מסכמת אל הכתות ההם שכבר באו אלו הייעודים הזמניים כפי מה שראוי להיות אם להיותם האות היותר נכר ואם שהם אות וסימן לטובות האמיתיות היושבים תחחם. ולזה אמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ירצה שהוא שמח במה שנתן בתורה שכר אלו הייעודים רבוי דגנם ותירושם כמו שאמר (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ונתתי מטר ארצכם וגו'. ואספת דגנך וגו'. אם בחקותי תלכו וגו'. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה וכל הפרשה. אם מפני שהם יותר מפורסמים להמשיך האנשים אל מעשה המצות המקנות הטוב האמתי ואף שלא יכוונו בו. ואם להיותם הסימן והאות להקנאתם. וכאשר אצלח מאתו בהם ידעתי ג"כ כי בשלום יחדיו אשכבה ואישן בבואי לעולם הבא מבלי שאצטער לא צער גופיי ולא נפשיי כי אתה ה' המנהיג אותי במעשי בעולם הזה ולבטח תושיבני לעולם הבא כבר קרה לו כמי שירה חציו מכוונות אל האות הנכר והמפורסם שאי אפשר שלא כיוון אל האות הדק אשר תחתיו או סמוך אליו. והנה המזמור הזה כמעט כולל כל מה שאמרנו עם שלשה הכתות:

ובמדרש (ש"ר פרש' כ"ו) היש ה' בקרבנו אם אין מה ענין זה לזה משל לתינוק שהיה רכוב על כתיפיו של אביו והוא שואל עליו. א"ל אתה רכוב על כתפי ואתה שואל הרי אני משליכך ויבוא השונא וישלוט בך. כך אמר הקב"ה לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה' בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם ויבא עמלק. ואיפשר שזה המרד נודע לו לעמלק וחשב כי בא יומו להתגבר עליו ממאמר אביהם (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך כפי תרגומו. והוא מה שנרמז באומרו זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וסוף אתה עייף ויגע ולא ירא אלהים כמו שביארנו כי ידע היותם על זה האופן עם אלהיהם. ואיפשר שכוון זה במה שאמר (ש"א ט"ו) אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים שמשמע ששם לו מארבים לדעת מה טובם: והנה באומרו וילחם עם ישראל ברפידים כלל בטוב הבחינה כל מה שאמר בפרשת זכור כמו שפירשנו. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים (התר ספק א') עתה שנודע הטעם אשר לא יצא משם בצבאותם לצוות למשה לעשות להם חיל כי הוא רצה בצערם ובעונשם. הנה נתפרסם צדקת משה רבן עמהם כי לא די שמחל על עלבונו אלא שנתאמץ בכל עוז לעמוד בפרץ לפני אלהיו המקנא לו והשיב חמתו מהשחית והתקין עצמו למלחמה למטה ולתפלה למעלה על צד היותר נכון שיכול עליו. ולזה אמר אל יהושע בחר לנו אנשים. (א) כי צריך היה לבחור אותם שיהיו אנשי מעשה ובעלי זכות לא מהחוטאים וגם שיהיו גבורים אנשי חיל דכולי האי ואולי לפי צורך השעה וכמו שתרגם אנקלוס (במדבר ל״א:ה׳) וימסרו מאלפי ישראל ואתבחרו שגם אותה מלחמה באת ע"י חטא השטים ועתה התחזק והיה לבן חיל כי מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי ויהיו ידי פרושות השמים בתפלה לפייס ולרצות שלא יצא קצף מלפניו יתעלה להכשילם במלחמה כמו שיתחייב משיעור מרדם. ויעש יהושע כאשר אמר משה להלחם בכל עוז בעמלק ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה כי הוא היה המתפלל שם לעיני כל ישראל והם היו שם ללוותו ולסייעו: והיה כאשר ירים משם ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. (ב) אמר שנתברר להם שם מאד תועלת תפלתו על אותו השיעור שזכרו הרופאים בסגולת הפיאוניא' לנכפה כי בשומה עליו תסור ממנו הכפייה ובסורה תשוב וזה כי כאשר ירים משה ידו בתפלה היה מעביר זעם השם מהם והיו נשארים על טבעם וגבר ישראל כי היו רובי רבבות יותר מעמלק. אמנם כאשר יניח ידו מכובד משאה וגבר עמלק מפאת ההשגחה שסרה מהם ומגברת כחו: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. (ג) אמר שכבר קרה לו למשה בזה לסבת חסרון שלמותם כמקרה שאר האנשים אשר כח אין בהם להעמיד ידיהם פרושות השמים זמן עד שהוצרכו להביא אבן שישב עליה כדי שיוכלו אהרן וחור לסמוך ידיו מזה אחד ומזה אחד מבלי שיצטרכו גם הם להרים ידיהם למעלה כי לא יוכלו שאת: ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש. (ד) יאמר כי היות ידיו כן עד בא השמש היה חוזק האמונה להם לישראל בה' כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה מכירים כי לולי תפלת משה בחיר י"י היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם ויעשו תשובה. ובאגדה (ר"ה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמו שוברות מלחמה ועושות מלחמה וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה. אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה היא חוזק אמונתם בלי ספק: ויחלש יהושע את עמלק. (ה) אמר כי לסבה שקדמה לא הספיק כל זה הטורח רק להחליש אותם וגם זאת החולש' לא באת להם מפאת ההשגחה הדבקה בהם שבה נעשו מלחמות הכנענים שנאמר בהם (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי עתה הפעם לא עמדו על נפשם כי אם בחרב ובחנית כאחד האדם. ויתכן שעל זה אמר דוד (שמואל ב א׳:י״ח) ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר כמו שכתבנו בשער ל"ב אצל אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. והריוח והצלה היה להם כי שמע השם אל תפלת עבדו שלא להיות בעוכריהם. ולפי שהיה ענין זה על הדרך שאמרנו דוגמת בנו יחידו של מלך שמרד באביו והרים עליו יד ויקצוף המלך עליו מאד וחמתו בערה בו ובשעת הזעם עמדו עליו בני אמתו להמיתו והאוהב הנאמן השתדל בכל עוז להפר כעס המלך לבלתי השחיתו גם הוא ויצא ונלחם מלחמתו כי הנה מצד אחד היה לו למלך להחזיק לו טובה כי הציל את נפש בנו יחידו מיד המבקשים לכבות את גחלתו ומצד אחד לא רצה שיודיע זה לבן כי עדין הוא בכעס עמו (ו) לזה אמר כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'. ירצה כתוב זאת זכרון בספר שאני מחזיק לך טובה על מעשה זה ושים באזני יהושע משרתך הלוחם מלחמתך לו לבד ראוי להודיע כי עכשיו אין רצוני שיתפרסם לזולתכם שעשיתם בהצלתם הטוב בעיני ותדע מעתה כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים להשלים ולגמור את אשר התחלתם עשוהו. ולבשורה זו בנה משה מזבח ויקרא שמו י"י נסי כי היה י"י לו לאות ולמופת כי רצה במעשיו וקבל לגמור על ידיהן את אשר החלו לעשות. והנכון כי לפי שידע שאם יפול זה המעשה על ישראל לבדם לא ישלימוהו כראוי כמו שכן עשו בשבעה עממין שזרזם לאבדם ולמחות זרעם התרה בהם (במדבר ל"ג) והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו' ואמר (שם) כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ולבסוף הותירו והותירו. גם במלחמה זו עצמה שצוה עליה בתורה באותו שיעור שנזכר ועוד ע"י שמואל הנביא אל שאול בכמה זרוזיו והנה הוא פשע בה לבלתי השלימה בכל האופנים שזכרנו. והיות הכרתת זרעו של עמלק דבר שהוא צורך גדול להצלחת ישראל כמו שיתבאר בשער נ' הנזכר. הנה לזה כשייחס האל יתעל' מעשה זה בעצמו באומרו כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים שמח ובנה מזבח זה להודות ולהלל על השמועה וקרא שמו ה' נסי כלומר ה' איש מלחמה הוא בעל הנצחון הזה כי הוא ולא אחר ישא את נסי בה. ופי' זה באומרו ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור ירצה הטעם שאמרתי ה' נסי כי יה ה' צור עולמים נשא ידו על כסאו לאמר מלחמה לי"י בעמלק וגו'. ומעתה נצח ישראל לא ישקר. (ו) ואע"פ שיצוה לישראל לעשות מלחמה זו הוא ישלים מה שיחסרו הם וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד: (ו) ויתכן עוד לומר כי לפי שכבר פשע עמלק במעשה הזה שתי פשיעות גדולות זו גדולה מזו. הקטנה מהנה כי לא זכר ברית אחים ועברתו שמרה ליום פקודה אשר שברו שהיו מקדמים להם בלחם ובמים והגדולה כי לא זע ולא חל מפחד ה' אשר נקרא שמו עליהם וכל מלכי הגוים נבהלו ורגזו וחלו מפניו וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא פ' תצא) שהביא ידו באמבטי רותחת והנה באמת היה הלחמו עם ישראל בעת ההיא כשולחו יד אל כסא ה' לחלל כבודו ולהתריס כנגדו. והיה מהראוי שכל אחד מהם ינקום חלק נקמתו. לזה אמר עם היות שתחת חטאתו לישראל הוא עתיד לצות להם לסוף. אמנם לעונש חטאתו העקרית והוא שהרים יד על כס יה יהי' עונשו כי מלחמה לה' עצמו בעמלק מדור דור כי על ידו יגמר דינם בלי שום מונע ועכוב מכל הנזכרים למעלה ע"י שאול במלחמ' זו וע"י זולתו בזולתה מהמלחמות המוטלות עליהם: והענין הזה בעצמו וכל אשר דברנו עליו הוא מה שכונוהו חז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה (תנחומא ס"פ אחרי) אמר להם הקב"ה לישראל לשעבר הייתם נושעים על ידי בני אדם וכו'. וזה כי לפי שכלל העם המנהג הם חסרי השלמות בענינם ואינם דבקים עם אלהיהם אשר לפי זה היה מההכרח שתהי' פרנסתם והנהגתם ע"י אמצעיים והם היותר שלמים וקרובים אל ה' שבהם ויהיו פעולות האנשים אשר בעפר יסודם ואף כי יהיו היותר שלמים שבמין כמשה ואהרן ואין צ"ל כל אשר נמשכו בדורות האחרונים בלתי איפשר להמלט מהחסרון או החסרונות בבחינ' או בחינות כמו שהיה הענין במעשה שאול זכרנו במלחמה זו וכדומה והיה מההכרח שלא תשתלם ישועת העם על ידם לגמרי ושלא תתקיים הצלחתם לעד אבל הם נושעים על ידם זמן מה וחוזרין ומשתעבדין כפי מה שחוייב מחסרונן. אמנם לעתיד לבא בשוב ה' את שבות עמו שימול להם לבות האנשים ויהפכו כלם שפה אחת ברורה לקרא בשם ה' ולעבדו הנה אז הוא יתברך בכבודו ובעצמו ימלוך עליהם ויפרנסם וינהיגם ויגאלם כי הם מעצמם יזכו לישועה וגדולה. ושוב אינם חוזרין לשיעבוד בהסתלק סבתו מה שעד הנה לא נסתלקו סבות השעבוד ע"י שאר הפרנסים. הוא מה שאמר הנביא (ירמיהו כ״ג:ז׳-ח׳) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ירצה כי בימים ההם ובעת ההיא יכירו ישראל מעלת הגאולה ההיא הנעשית ע"י עצמו שתהיה נפלאת ונבדלת מגאולת מצרים בשלשה עקרים גדולים. האחד מה שיורה על כללות ממשלתו. השני על עוצם אמתתו ונאמנותו. והשלישי על גדולת השגחתו: ועל האחד אמר אשר העלה ואשר הביא מארץ צפונה ומכל ארצות אשר מזה יראה כי מלכותו בכל משלה. אמנם במצרים לא נודעה גבורתו כי אם על המצריים לבד והוא שטעמו משה בשעת הצורך (במדבר י״ד:ט״ו-ט״ז) ושמעו מצרים וגו' ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגו' ועתה יגדל נא וגו': ועל השנית אמר את זרע בית ישראל כי מעשה ארץ מצרים היה עם הבנים הקרובים אל האבות הנגשים אליו אשר נשבע להם בו ומי יודע אם לדורות האחרונים ישכח בריתו ואמונתו וכבר חשש לזה משה באומרו (שמות ל״ב:י״ג) זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת להם בך וגו'. והנביא אמר (ירמיהו י״ד:כ״א) זכור אל תפר בריתך אתנו (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו וגו'. אבל המעשה הגדול והנורא העתיד להיות באחרית הימים יהיה עניינו עם כל זרע זרוע אשר יזרע על כל פני האדמה בדורות הרבים ההם אשר עברו עד עת קץ ובדבר ההוא יודע בגוים כי הוא נאמן בבריתו ושומר חסדו לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור: ועל העקר השלישי אמר אשר הדחתים שם. וזה שכבר נתבאר בשער ל"ו שישראל מעצמם ירדו מצרים ושלא הורידם השם יתעלה לעונש עון אשר חטא ולזה לא נתברר משם עוצם ההשגחה האלהית בגלות ההוא ובגאולה ממנו באותו שיעור שיתפרסם מהגלות הזה וגאולתו. כי הגלות נודע שהיה להם עונש מעשיהם הרעים כמו שנתפרסם ע"י הנביא כלם. ואחר כשמלאה צבאם ונרצה עונם גאלם וכמו שאמר (יחזקאל ל״ט:כ״ח) על זה עצמו וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלות אותם בין הגוים וכנסתים על אדמתם לא אותיר עוד מהם שם ונאמר (שם) וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי ואסתיר פני מהם וגו'. והנה לפי שלמות המעשה הגדול ההוא ראו שהוא ראוי ליחסו אליו יתעלה שהוא שלם בהחלט ופעולותיו שלמות מבלי שום חסרון. לא הגאולה הראשונה של מצרים שלא היתה גאולה שלמה אשר חזרו ונשתעבדו אחריה. אבל ייחסוה למשה ואהרן וכן בכל שאר הגאולות הנעשות עד הנה: והוא מה שאמר (ברכות י"ב:) בן זומא לחכמים כשדרשו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא את ימות המשיח וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד וגו'. והיתה התשובה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שיהיה שעבוד מלכיות עקר. והכוונה שאין הרצון שלא תזכור יציאת מצרים עוד ושאר הישועות הפרטיות כי אין ראוי שישכחים לעד רק שתהיה זאת הישועה האחרונה עקר ליחס אותה אליו יתעלה והראשונות טפלות לפי שהיו חסרות בעצמן מה שיחייב היותן בלתי נצחיות. והוא מה שאמר הה"ד ישראל נושע בה' תשועת עולמים. כי מהשלם יתעלה תקווה תשועה שלמה מכל צדדיה כמו שאמר המשורר ע"ה (תהילים ק״ו:ד׳-ה׳) זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך לראות בטובת בחירך לשמוח בשמחת גוייך להתהלל עם נחלתך. ירצה כי הספיק ישועתו לשיראו בחירי ה' הטוב העצמי הנכסף להם בייחוד והוא הטוב הנפשי והדבקות בה' וכמ"ש במקום אחר (שם כ"ז) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים והגוי כלו יראו בשמחתם המקווה להם בצאת לחפשי מתחת סבלות הגלות והשיג העניינים הזמניים הנדרשים להם בהשקט ובטחה וכמ"ש (ישעיהו ל״ה:י׳) ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה וגם יגיע לכלם ההתפארות יכספוהו הכל מנעימות הנצחון והעביר חרפת העמים האומרי' איה אלהיהם וכמ"ש (תהילים נ״ו:י״א) באלהים אהלל דבר וגו'. ונאמר (שם ט"ז) שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח כי בזה יכירו הכל וידעו כי ישראל נושע בה' וגם בהיות ישועתו תשועת עולמים ולא תסור עד עולמי עד וזהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: