תהילים כט:ד מחשבת ישראל: דרוש, תפארת ישראל ומורה נבוכים

ונראה לומר כי ענין זה רמז גם כן כאן הכתוב במה שהיו (שמות יט, טז) "קולות וברקים וענן כבד". כי "קול ה' בכח" (תהלים כט, ד), לקנות על ידו היראה הצריכה קודם לכל, כנזכר. והברק הוא להודיע כי התורה נמשלה לברק, אשר בהרף עין יעבור מנגד עיני האדם, "התעיף עיניך בו ואיננו" (משלי כג, ה), כך היא קלות* ההסרה והאבוד אצל האדם, אשר מפני כך צריך ליראה, כדלעיל*. וענן, באשר* לענין קניית התורה נמשל גוף האדם לענן כבד, שאינו מהיר וזריז לעסוק בה, שזהו הענין השני, הפך הברק; שהברק על שנוחין לאבדן, והענן הכבד על* שקשה לקנותן מצד הגוף העצל וכבד. לכך ועל זה אמר שוב (שמות יט, טז) "וקול שופר חזק מאד", כי קול השופר הוא לקרב ולחבר האדם אל השם יתברך באהבה, כמו שאמרנו. וגובר על כבידות הענן הזה, ובזה יקנו התורה מאהבה ומיראה.

ועוד שם כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך יצאת נשמתן של ישראל שנאמר נפשי יצאה בדברו ומאחר שבדבור ראשון יצאת נשמתן דבור שני האיך קבלו הוריד טל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים והחיה אותם שנאמר גשם נדבות תניף אלקים נחלתך ונלאה אתה כוננתה ע"כ. ביארו בזה כי איך אפשר שיהיו ישראל מתחברים אל הדבור של הקדוש ברוך הוא כי במדרגת מציאות השם יתברך אין נמצא שום מציאות כלל ולפיכך אי אפשר לומר שיהיה שום מציאות נמצא קיים עמו יתברך, ואיך יהיה נמצא הדבור פנים אל פנים וכי יש שתוף חס ושלום עם הסבה הראשונה. ואל יקשה לך כי היה מדבר עם משה פנים אל פנים, זהו ענין אחר כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים לא היה כמו הדבור לישראל כי הדבור למשה נאמר (שמות כ"ה) ונועדתי לך ולא לאחרים אתך ולא היה זה שתוף, כי לא היה לשתוף הזה מציאות בפעל הגמור דהיינו שיהיה נמצא בגלוי אבל הדבור לישראל בגלוי כי לא בסתר דברתי מראש וכיון שכך הוא באיזה צד ימצא שתוף זה בפעל. ולכך אמר כי נפשם יצאה עד שלא היו יכולין להתקיים, רק שהיו דבקים בו במדרגה העליונה שמשם החיות בא למתים ומזה הצד היו דבקים באותה שעה במקום שמשם החיות בא לעולם:

אמנם כלי התנועה המקומית המיוחדים לו ית׳ – כאמרו: ״הדום רגלי״, ״ואת מקום כפות רגלי״. ואמנם כלי המישוש המיוחסים לו – ״יד יי״, ״באצבע אלהים״, ״מעשה אצבעותיך״, ״ותשת עלי כפכה״, ״וזרוע יי על מי נגלתה״, ״ימינך יי״. ואמנם כלי הדיבור המיוחסים לו – ״פי יי דבר״, ״ויפתח שפתיו עמך״, ״קול יי בכח״, ״ולשונו כאש אוכלת״. ואמנם כלי ההרגשה המיוחסים לו – ״עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם״, ״עיני יי משוטטות״, ״הטה יי אזנך ושמע״, ״קדחתם באפי״. ולא הושאלו לו מן האברים הפנימיים כי אם הלב, להיותו שם משותף. והוא שם השכל גם כן והוא התחלת חיי החי; כי אמרו: ״המו מעי לו״, ״המון מעיך״ רוצה בו גם כן הלב, כי ׳מעי׳ – שם יאמר בכלל ובפרט הוא שם הדקים בפרט ושם כל אבר פנימי בכלל – ויהיה גם כן שם הלב; והראיה עליו – אמרו: ״ותורתך בתוך מעי״ – דומה לאמרו: ׳בתוך לבי׳; ולזה אמר בזה ה׳פסוק׳ ׳המו מעי׳ ׳המון מעיך׳ – ו׳לשון המיה׳ אמנם בא בלב משאר האברים ״הומה לי לבי״. וכן לא הושאל לו הכתף להיותו כלי העתקה במפורסם ושהוא גם כן יגע בו הדבר הנעתק. וכל שכן שלא יושאלו לו כלי המזון כי אלו – גלויי החסרון בתחילת המחשבה.