תהילים כט:יא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרוש חדושי הלבנה, באר הגולה וגן נעול

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחילה יאמר כי ההמון החושב, כי בשם שלום תקרא רק ההסכמה וההתאחדות אשר תהיה בין בני אדם שהיו מריבים ומתקוטטים תחילה יחד, תועה בזה מאוד, כי לפי זה לא היה השלום מעלה אמיתית בעצמותו כי אם שוללת רק החסרון המוסרי הקדום, אחרי שלא יהיה לבני אדם למנה כי אם אחרי שעזבו תחילה אורח המוסר והמישרים ויהי ריב ומדון ביניהם, וכעין זה אמר החוקר גם בענין הבושה כי היא אינה מעלה אמיתית אחרי שלא יבוש האדם כי אם אחרי עשותו פעולה רעה, כמאה"כ "כבושת גנב" וכו' ויען כי הנערים הצעירים לימים הם עוד חמי הדם אשר בעבור זה הם נוטים יותר אל העזות ואל התאות הגופניות ועל נקלה יפלו ברשת החטא והעון כמ"ש הרב ז"ל שמדרכן לחיות חיי ההפעלות, ע"כ אם בכל זאת תכסם בושה ויחדלו על ידה מחטוא, ישובחו בזה יותר מאשר ישובחו האנשים שכבר באו בימים ונתקרר דמם, בהיות להם מידת הבושה [לדעתי כוון החוקר פה רק על אותה הבושה הנולדת באדם רק אם ידע ויכיר בנפשו שעשה עול או שאר פעולה רעה, אבל אותה תכונה נפשית המוטבעת בלב כל אדם אף אם הוא איש בער ולא ידע מאומה בעניני העולם, כי נפשו בקרבו תרגיש ותכיר מעלתה וערכה כי היא יציר עליון הנבראת בצלמו אשר בעבור זה תכסה בושה לעשות פעולה בלתי נכונה. אותה בושה היא מידה יקרה ומעלה אמיתית לאדם, וממנה אחז"ל (נדרים דף כ' ע"א) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה" וכו', [ובני הב' המושלם כ"ה שבתי ש"י אמר לי כי אולי דעת החוקר גם על אותה מידת הבושה היקרה כי גם היא לא תתעורר בלב אדם כי אם בעלות תחילה על רוחו לפחות הרעיון והרצון לעשות דבר רע, ולו היה נשמר תמיד אף מהירהור עבירה כזה לא היה מקום גם להרגש בושה ירקה זה ודבריו אלה ישרו בעיני מאוד.] אח"כ יאמר הרב ז"ל כי שם שלום לא יורה לבד על העדר המריבה והמצה בין בני אדם, כי אם גם על התאחדם והתרועעם יחד לעזור איש את אחיו בכל עת וזמן, באופן שכולם יחד הם כאיש אחד חברים, וע"כ בשבת הרבה אנשים בעיר אחת אף שאין מצה ומריבה ביניהם, בכל זאת אם אינם מתרועעים יחד, ויפרדו איש מעל אחיו, ואיש איש לדרכו יפנו רק לבצעו מקצהו לא נוכל לאמר מהם כי יש שלום ביניהם, אחרי שכל אחד מוזר הוא לאחיו, ורחוק ממנו בלבו, ונמשך מזה כי לא לבד מבני אדם הרבה השוכנים יחד יצויר מושג השלום, כי אם גם מכל דבר ועצם, אשר בו יחוברו חלקיו היטב באופן שיתאימו ויסכימו יחד כראוי, וע"כ מורה לא לבד על בריאות גוף האדם או שאר בע"ח המסובבת רק מהסכמת כל האיברים כוחות ולחיות הגוף יחד, ובעשות כל אחד ואחד מהם את מלאכתו הטבעית אשר נועד אליה, כמו שאה"כ "את שלום אחיך ואת שלום הצאן," כי אם גם על היות כל דבר אף שאין בו רוח חיים מסודר כראוי בבחינת כל חלקיו הפרטים, כמו, שאה"כ "וישאל דוד" וכו' ששאל לא לבד "לשלום יואב" בבחינת בריאות גופו, "ולשלום העם" בבחינת התאחדות והסכמת כל אנשיה יחד, כי אם גם "לשלום המלחמה," שר"ל ששאל אם כל הדברים והתחבולות המצטרכים אליה מתוקנים היטב מבלי מותר או מגרעת באופן שתעשה המלחמה כראוי, וע"כ נקרא גם הי"ת הקושר כל חלקי העולם יחד, ומעמיד ומחיה את כלם ומנהיג את התבל ומלואו באופן שיסכימו ויתאימו כל חלקיו הפרטיים יחד לשמר הטוב הכללי המכוון והנרצה בעיניו י"ת, בשם "ה' שלום," (שופטים ו') ובפי חז"ל (ילקוט שה"ש א') בשם "מי שהשלום שלו," אפס למען העמיד השלום הנרצה הזה בין כל יושבי מדינה או ממלכה אחת כלה, יצטרך בראשונה שיהיה להם מנהיג אנושי, ד"מ מלך, שר או שופט, אשר ישים עין השגחתו על כלם יחד, למען יוכרחו כל איש ואיש מבני החברה האנושית הזאת לעשות את חובתו נגד כל זולתו משוכני הארץ ההיא, ולהשמר מכל עול וחמס, ומנגוע במה שהוא לרעהו, כי רק באופן זה יסכימו וישלימו יחד, וישתדלו כלם לשחר הטוב הכללי, אפס בהחסר להם מנהיג אנושי עליון כזה המשקיף על כל מעשיהם יחד, או בעת אשר לא תהיה אימתו עליהם, הלוא אז על נקלה יעזבו דרך המוסר והמישרים, איש את אחיו ידחקון וילחצון, ואיש את רעהו יעשוק ויונה. כמא"הכ "בימים ההם אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה" שנית צריכה להיות גם יראת ה' על פניהם, כי מבלעדי זאת הלוא במחשך ובמסתרים יוכלו עוד באופנים שונים להרע איש לרעהו, ולהרוס עי"ז עמודי השלום והאחוה בינותם, באמור לנפשם הרעה "מי רואנו ומי יודענו" אם בשרירות לבנו נלך לעשוק ולהונות את עמיתנו, אם רק מעיני שופטנו האנושי נסתר ומשבט מושלנו אשר הוא בן אדם כמונו נחבא ונמשך מזה כי בין רשעי ארץ כאלה אין שלום אחוה ורעות כמאה"כ, אין שלום אמר ה' לרשעים" וע"כ היה זה מחסדי הי"ת על ישראל כי נתן להם את תורתו, כי בה סדר ותקן לא לבד כל עניני חברתם האנושית, למען ידעו כלם עד אנה יגיע גבול משפט כל איש ואיש וחובותיו נגד זולתו, כי אם השריש על ידה גם יראתו בקרבם לבלתי יחטאו גם במחשך ובמסתרים לעשוק איש את אחיו, ועי"ז יסד הי"ת בקרב עדתם עמודי השלום, כאשר רומז על כל זה מאה"כ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום," ואחז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא דף ע"א ע"ב "נהלת בעזך" זו תורה שנקראת עוז שנאמר "עוז לעמו יתן והטעם בזה יען כי היא תתן לנו עוז מוסרי לכבוש יצרנו לבלתי לכת אחרי שרירות לבנו, ולחמוד הנאות הגוף המותריות, ובה ינהל אותנו הי"ת להביאנו אל האושר הזמני והמוסרי ועי"ז יהיה שלום לא לבד בעצמינו וגופנו, כי אם גם בקרב עמנו ועדתנו כלה, ויתורגם לפ"ז.
ועפי"ז ביאר הרב ז"ל גם מחז"ל "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו' כי משה היה משתדל רק לעיין בעיונים רוחניים ואלהיים ולמד גם את בני ישראל רק העיון השכלי הזה, אבל השתדלות אהרן היתה לישר מידותיהם ולהיטב הנהגתם בין איש לרעהו עפ"י חקי התורה והיראה, ולהורות על זה אחז"ל נאמר במיתת משה רק "ויבכו אותו בני ישראל" ר"ל רק האנשים אשר למדו ממנו לדעת את ה' וליראה אותו הרגישו עתה חסרונו ובכו מר בעבור העדרו, אבל במיתת אהרן נאמר "ויבכו את אהרן כל בית ישראל" ר"ל האנשים הנשים והטף, כי כולם הרגישו חסרונו וע"כ בכו כולם במותו, יען כי הוא קשר מעדנות חברתם ע"י לימודי מוסרו ויסד מוסדות משפחתם על אדני האחוה והאהבה במה שהורם ללכת במעגלי התורה אשר דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ובזה באר הרב גם מאחז"ל בשבת דף פ"ט ע"א כשעלה משה וכו' שהכונה שמשה כאשר עלה בעיון שכלו למרום השגתו, והשיג בהתבוננו בכל הנמצאים כלם, הקשורים והאחוזים יחד בסיבות ומסובבים ראה כי הי"ת קושר בחכמתו וביכלתו שהיא לבלי תכליתי, את כלם לעשות שלום במרומיו והסכמה והתאחדות בין כל כוחות הטבע כלם יחד, וזשאז"ל "שמצאו להקב"ה שהוא קושר כתרים," א"ל משה אין שלום בעירך? ר"ל השתדלת גם אתה כפי יכולת המנהיג האנושי לשחר שלום החברה אשר אתה בתוכה וקיומה הזמני ושלימותה המוסרית ע"י הנהגה ראויה והישרה מוסרית? אבל משה חשב (כל עוד לא נגלה לו כבוד ה' ולא זרח עוד עליו אור האמונה האמיתית) כי אין זה ביכולת אנוש, כי הפירוד וההפסד אחוז כבר בעקב חומר כל בני אדם יחד, ונמשך מטבע הרכבתם מארבעה יסודות, ואם גם יזכה ארחו עלי ארץ, וייטיב מעשיו מאוד לא יסבב עוד בזה קיומו וקיום החברה אשר הוא שוכן בקרבה, זמן יותר ארוך מאשר קצוב לו ולהם עפ"י טבעם ותולדותם מיד הי"ת שהוא יוצר מנהיג ומקיים כל הטבע כלו, כמו שהוא דעת הפילוסופים מצד עיונם לבד, כל עוד לא באו במסורת הדת והאמונה האמיתית, אשר תודיע כי בזכות וכשרון המעשים ירבו ימי כל אדם בפרט, וימי עמו בכלל על הארץ כמאה"כ בכבוד האבות ושילוח הקן בבחינת האישים הפרטיים, "למען יאריכון ימיך" וכו' "למען ייטב לך והארכת ימים" ומאה"כ בבחינת האומה בכלל "למען ירבו ימיכם" וכו' (דברים י״א:כ״א) וע"כ השיב גם משה דרך תמיהה (לפי מה שאחז"ל ד"מ) "כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? וע"כ הורהו הי"ת כי הן אמת שהכל תלוי ממנו ומרצונו, אבל בכל זאת חובת האדם לטהר ולקדש עצמו והחברה האנושית אשר הוא שוכן בקרבה, במדות טובות וישרות כפי יכלתו, כי רק באופן זה יהיה הוא והם נכונים ומתוקנים כראוי עד שיושפע עליהם שפע אלהי, כחלקת ארץ אשר כל עוד איננה עבודה וזרועה לא יוכלו הגשם והטל לפעול פעולתם הטובה עליה, עד שתעבד ותזרע כראוי וזשא"ל "מכל מקום היה לך לסייעני," מיד אמר "ועתה יגדל נא כח ה'" וכו' שהכונה בו לפי דחז"ל "שכל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה" שר"ל שעי"ז עושים עצמם ראוים לקבל השפע האלהי והטובות הנסיות מהי"ת העליון על כל (עיין ביאורי לשער מ"ח) [ועיין פי' הרב ז"ל על שיר השירים דף קפ"ב ע"א כי בדבריו אלה פה, מבאר שם ה"כ "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" שהכונה שהאומה הישראלית מתפארת לאמר שע"י החזיקה באמונתה תמיד גם בהיותה בארצות אויביה ושמירתה דברי התורה להיטב דרכיה ומעלליה עשתה מה שהיתה ביכלתה לעשות עצמה ראויה למצוא השלימות המוסרית שתחול עליה השפע האלהי] הנה מכל האמור עד הנה נתבאר גודל מעלת השלום האמיתי אשר הוא הקשר האמיץ אשר בין בני החברה הנקשרים יחד בחבלי היראה המוסר והמישרים, ולשחר שלום כזה היתה עצת הלל באמרו "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום" ורק מחברה יקרה כזאת אמר ג"כ התנא "אלתפרוש מן הציבור" אפס בהחסר חוט של חסד מוסר ומישרים זה הקושר בני החברה יחד, אף כי עוד נקשרים המה יחד בכל זאת מלבד כי לא יארכו ימי חיבורם כמאמר התנא "כל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים," יהיה גם קיבוצם זה לא לעזר ולא להועיל כי אם לרע להם ולזולתם, כאחז"ל "כנוס לרשעים רע להם ורע לעולם" (סנהדרין ע"א ע"ב) ומבני חברה רעה כאלה אמר ג"כ הכ' "אוי להם כי נדדו ממני," וטוב ונכון הוא לכל איש שלם להפרד ממנה אחרי שאין עוד ביכלתו בהיותו רק יחידי להיטיב ולהיישיר דרכי כולם וכן אמר גם הנביא ירמיה "מי יתנני במדבר וכו' ואעזבה את עמי" וכו' תחת כי בהיות החוטאים רק יחידים מעטים או איש אחד לבדו אין מהצורך לנתק קשר האגודה ולהפריד החברה, כי אם לגרש מתוכה כל עושה עולה, למען לא תתפשט הרעה בכל החברה כלה, כמו שיצוו הרופאים לחתוך אבר החולה מדאגה בדבר פן תפשה המספחת אשר בו בכל הגוף כלו, ועפי"ז מבאר הרב ז"ל המדרש שהחל בו כי אחרי שהשלום הוא הטוב היותר הכרחי לא לבד לקיום המציאות בכללו, כי אם גם לקיום כל חברה אנושית, ואף כי לאחדות וחיבור האומה הישראלית הקדושה, ע"כ אחז"ל שביום הוקם המשכן שמע משה קול נאה ומהודר קול ה' אומר "שלום אני מדבר" וכו' כי מעתה בשכון הי"ת בתוך בני ישראל והם יעבדוהו באמת ובתמים וישמרו חקיו ומשפטיו הישרים אשר יחיו בהם הלא יהיה השלום תמיד להם למנה, מיד אלהים עליון שהוא מלך שהשלום שלו. הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. ^*והקש עליהם וכו' עתה רוצה לבאר מחז"ל זה באופן אחר ולהבין דעתו צריך אתה לדעת כי המורה ח"ב פרק ל"ב כ' כי יש שלשה דעות בענין חול הנבואה על בני אדם האחת דעת ההמון שהי"ת יבחר מי שירצה מבני אדם מבלי הבדל החכם יהיה או סכל? וישרה עליו נבואתו, והב' דעת הפילוסופים החושבים כי הנבואה היא רק שלימות טבעית אשר תבוא בהכרח למי שישלים נפשו במידות ותכונות טובות ידועות וחכמות שונות, וכמו שלא יוכל רוח הנבואה לחול על מי שלא השלים נפשו בכל אלה, כן גם לא יוכל להיות נמנע ממי שנמצאו בו כל תנאי הנבואה האלה, כמו שהוא מהנמנע שיזון איש בריא ממזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב, כי שני אלה יחד ר"ל חול הנבואה על השלם והוית דם טוב ממזון טוב הם כמסובבים הבאים בהכרח מסיבתם הקדומה, והשלישי דעת התורה הממוצעת בין שתי אלה והיא שהנבואה לא תחול כ"א על מי שהשלים נפשו כעין מה שאחז"ל "על חכם גבור ועשיר" ובכל זאת יוכל הי"ת למנוע שפע אלהי זה ברצונו גם ממי שיהיה ראוי ונכון לקבלתו, וברוך בן נריה אשר יצק מים על ידי ירמיה והיה בלתי ספק ראוי לה ובכל זאת לא זכה לנבואה לעד על זה (עיין מכל זה ביאורי לשער ל"ה שמות דף י' ע"א) ומעתה יאמר הרב ז"ל כי מרע"ה חשב תחילה כדעת ראשונה ובעבור ענותו הגדולה חשב עצמו חסר השלימות הראויה, וזש"א "שמצאו להקב"ה קושר כתרים לאותיות" ר"ל שנותן שפע נבואתו גם לאנשים חסרי השלימות לגמרי הדומים בעבור זה לאותיות שאינן מנוקדות שאין איש יוכל לקראם כראוי והם בעבור זה כגולמים בלי צורה, אפס הי"ת האיר עיניו והורהו כי לא כן הדבר, כי אם שהנביא צריך בתחילה להיות גם שלם בעצמו וזשא"ל "משה אין שלום בעירך"? וכאשר תמה משה על זה עוד ואמר "כלום יש עבד" וכו', א"ל "מכל מקום היה לך לסייעני" ר"ל לא כמו שתחשוב שגם על איש בער וסכל חסר כל השלימות אנכי משפיע שפע נבואתי לא כן הוא כי אם על איש שישלים נפשו תחילה כפי יכלתו לעשותה ראויה ומוכשרת לקבלתה, ומסייע אותו כביכול בזה. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר:

ובמדרש פרשת זו ישי מות עלימו וגו' (תהלים נ"ה) א"ר אלעזר עצת מינות היה בהם ולמה הם דומים לבית שהיה מלא תבן והיו בבית חורין והיה התבן נכנס בהם לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך החורין ויצא ידעו הכל כי היה איתו הבית של תבן כך דואג ואחיתופל היה בהם מינות מתחל' אע"פ שנעשו בני תורה הוי כי רעות במגורם בקרבם. ראה כמה נמלצו במאמרם זה להורות על מה שאמרנו כי היה מההכרח שהבית שהיה מתחלתו בית התבן ונתמלאו חוריה וסדקיה ממנו אע"פ שיקר מקרה שיעשו בה חתונה או משתה חתנים א"א שלא יצא התבן הנכנס ראשונה והוא מה שרצו בדואג ואחיתופל עם היותם גדולים בתורה ובמעלות החציניות והוא עצמו אשר יאמר על קרח ועדתו וראוי לדרוש עליהם כפשוטו ישי מות עלימו ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם כי סבת כל רעתם היה הרעות אשר בקרב מגורם מצד תולדותם אשר יתגברו על מעלותם החיצונות. ולא די שלא נמשכו אחריהם אלא שנשתמשו בהם להתחזק ברעתם כי יחסם ועשרם וחכמתם ויתר מעלותיהם כלם עזרו לרעה. אמנם גודל רשעם ועוצם רשעם המסכימים עם רוע תכונתם יתבאר ממאמריהם כאשר יעויינו דבריהם וכל היוצא מפיהם. ואמר ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. והנה פשט הכתיב הזה א"א לאמרו כי מה טעם שלא יתנשאו ביניהם מלך וכהן למה שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' אדרב' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ולמעלה מלך אחד גדול וקדוש יאמר לו ושרים רבים ונכבדים גבוה מעל גבוה. אבל חז"ל ביארו דבריהם אלו במדרש אמרו להם כי כל העדה כלם קדשים וכלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך ומדוע תתנשאו על קהל ה' אלמלא אתם לבדכם שמעתם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשיו כלם שמעו ומדוע תתנשאו מיד נזדעזע' משה מפני המחלוקת (תנחימא פ' קרח). והנה אם נקח דברים אלו בחמריותן הרי זו קשה מהראשונ' שאם הם היו מאמינים במעמד ההוא ומקבלים ומקיימים שעלי הם במדרגת הנבואה בכלל העם הנה על כרחם יודו במעלת משה רבינו עליהם אשר על ידו השיגו מה שהשיגי מהנבוא' וכל עקר המעמד ההוא היה כדי שישמע בדברו עמו וגם בו יאמינו לעולם ואיך יאמרו ומדוע תתנשאו על קהל ה': אמנם הכוונה להם ז"ל בזה שהיו משליחים דבריהם אלו כמתלהמים על דרך הליצנות כמו שאמר ובמושב לצים לא ישב (תלים א') זה קרח שהיה מתלוצן על משה ואהרן וכי' (שוח"ט מ"א) כמו שיבא. והנה ענין ליצנותם במאמר הזה הראשון שהיו מדבריה בפיהם הפך מה שירצוהו בלבם והוא הדבר המיוחד ללצים כדי להנצל מהעונש או מהתפיש' בגנות המושג במה שירצו לאמרו כי הם יהפכו דביריהם והשומע מבין מעצמו כאדם האומר לחבירו בריבו כבר ידענו שאתה חכם ואתה חסיד ונאמן וכו' שהכוונ' שהענין הוא בהפך ועל זה האופן היתה הכוונה להם באמרם זה אמרו רב לכם במה שהשתדלתם בפרסום ענין הנבוא' לפני העם הזה בשיעור שהגיעו לחשוב ולהאמין שכלם היו נביאים ושכלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ועוד שבתוכם ה' להשגיח עליהם להתבונן בעניניהם כי הם אלו שתי הפנות הראשונות שנתיסדו להם שם במעמד ההוא הנכבד. והענין להם שהמה דברים מסופקים לא יכילם הדעת מהטעמים שבעל הכפיר' יטעון בהם. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כוונו אל השלישית והוא מעלת נבואת משה על כל זולתו מהנביאים כי הטעם שיתנשא עליהם אחר שהניח שכלם נביאים גם לא אהרן להיות כהן על פיו. ובכאן כפר בכל התורה כלה כי המכחיש דבר מדברי ה' יכפור על כלה והרי שהפילו שלשת העקרים אשר זכרנו ראשינ' שהתורה והאומה עומדין עליהם כי באמרם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים לעגו על הנבוא' בכלל. ובאמרם ובתיכה ה' לגלגו על ההשגח'. ובאומרם ומדוע תתנשאו על קהל ה' נתפקרו כנגד תורת משה ועל פרטי מצותיו בייחוד. אשר לזה היתה תשוב' משה רבינו ע"ה לשלשתן נכונה מאד כי אחר שנפל על פניו מפני כלימתם וחרפת כפירותם אמר בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. הנה כנגד מה שכפרו בהשגחתו כי הוא הדבר הנוגע בעצמותו לאמר לא יראה יה ואין דעת בעליון אמר בקר ויודע ה' את אשר לו כי הוא אשר יגלה ויפרסם אמתת השגחתו שהוא הדבר המיוחד לו. ועל ענין הנבוא' בכלל אשר בלגלוג' אמרו כי כל העדה כלם קדושים אמר ואת הקדוש והקריב אליו כלומר הראוי לנבוא' כי זה הלשון נאמר על הנביא באומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) והוא יכוין אל אהרן קדוש ה' כי נביא הוא ונביא היה קודם שינבא משה והוא מכלל הנביאים ע"ה. אמנם על הענין הפרטי הנוגע בנבואת משה בפרט במה שהבדיל לאהרן אחיו בכהונ' גדולה על פי נבואתו המיוחדת אל התור' בכללה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו יאמר כי כל ג' ענינים הללו אשר כפרו בהם יתבאר אמתתם לבקר המחרת ולא יאחר כמו שיצאו הענינים אל הפועל כפי רשעתם כמו שיבא בפירוש הספור ב"ה. וכן הוסיף לומר להם בדבור השני שסמך באומרו שמעו נא בני לוי המעט מכה כי הבדיל וגו' ויקרב אותך וגומר לכן אתה וכנל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כי עם היות שיש לדבריו כוונה מפורסמת כמו שיבא הנה בכלל דבריו כוונה אחרת ותוכחה מסותרת כדי רשעתו הטמונה לו בחבו. ועל הדרך הנסתר שדברו אליו. והוא אומרו המעט טורח וצער יש לכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לבלתי תת לכם נחלת שדה וכרם בתוכם כדי להקריב אתכם אליו לעבוד תמיד עבודתו ולעמוד לפני העדה לשרתם כי השירות הזה מהראוי שיהא מוטל על כל העדה ואתם עובדים עבודתם ידעתי זהו נגע לבבך ע"ד האמת. ולא עוד אלא שהקריב אותך ואת כל אחיך שבט אחיך לעבוד עבודת הקדש בכתף ובקשתם גם כהונה שהיא טורח גודל ופרישות עצומה מכל מה שחמדתם לכם זאת לא זאת כי אנשים קנתרין כמוכם לא יבקשו הפרישות כ"ש ההפלגה ממנו לכן אתה וכל עדתך וגו' ירצה לכן מכל אלה הטעמים אני גוזר שאתה וכל עדתך ודאי הנועדים על ה' והממרים עיני כבודו בהכחישכם מציאות השגחתו ויכלתו ולא אנחנו במה שאמרתם ומדוע תתנשאו על קהל ה' כלומר שאנו נכנסים בגבולו ודוחקים רגלי כבודו. וענין אהרן וכהונתו מהו כי תלינו עליו והלא אין אתה מודה בעבודתה וחולק באופני הגעתה כשאר החולקים בענינים החלקים שבמעשים התוריים שכוונתם לתכלית טוב וראוי שיתקיימו בו. אמנם אתם כופרים בעקר העבודה ומכחישים דעת המצוה אותה עצמו ית'. ולכן אין לכם תקומה בשום פנים. וזה הפירוש הוא נכבד מאד מראה הבדל מיני החולקים ואמתתם והוא עצמו מה שכוונוהו חז"ל בפרק ה' מאבות בשאמרו כל מחלוקת שהיא לשום שמים סופה להתקיים וכל שאינו לשום שמים אין סופה להתקיים אי זה הוא מחלוקת שהיא לשום שמים זה מחלוקת הלל ושמאי ושאינו לשום שמים זה מחלוקת קרח ועדתו. והנה בתחלת הענין זה המאמר קשה ההבנה. וזה כי אחר שכל בעלי מחלוקת אפילו שהוא לשום שמים מאמריהם סותרים זה את זה הנה כבר יחלקו בין האמת והקשר ואי אפשר שלא יהיו דברי האחד כוזבים. ^*וכאשר היה וכו', ר"ל כי החוקר אמר שבעיני השכל והעיון אין מקום לאמר טוב ורע, כי אם אמת ושקר, ד"מ שלא נוכל לאמר "כל משולש יש לו ג' זויות" הוא טוב, ומאמר "שיש לו ב' או ד' זויות הוא רע," כי אם שמאמר ראשון הוא אמת והשני הוא שקר, ותואר טוב ורע יאמר לדעתו רק על המציאות וההעדר, כי כל מה שישנו במציאות הוא טוב ומה שנעדר ממנו הוא רע, ד"מ החכמה, העושר והגבורה הן דברים טובים, תחת כי העדרן שהוא ההפך מהן, ר"ל הסכלות, העוני, והרפיון, הם דברים רעים, ורעיון זה מוסכם גם מאמונתנו האמיתית כי אחרי שהי"ת הוא הטוב לכל בלתי ספק מה שעשה הוא בהכרח טוב לפחות בבחינה מה, כי הרע המוחלט אי אפשר שיעשהו הי"ת אחרי שהוא הטוב לבלי תכלית, כמו שהוא מרגלא בפי חז"ל לאמר "מאתו לא תצא רעה" וכל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות דף ס' ע"ב), אבל הרב ז"ל בשער י' (עיין ביאורי שם בראשית דף ע"ז) כ' כי גם בדברים עיוניים יש טוב ורע, כי משפט שכלי שהוא אמיתי נקרא "טוב," יען כי יש לו לפחות מציאות שכלית, אבל אם יש טעות בו נקרא "רע" יען כי אין לו מציאות אף בשכל, ע"כ אמר פה שג' זוגים אלה, ר"ל "אמת ושקר," "טוב ורע." "מציאות והעדר," נרדפים בענינם, ונמשך מזה כי כאשר יחלקו שני חכמים יחד בהכרח רק דעת אחד מהם היא אמיתית, ויש לה מציאות שכלית, ודעת רעהו כוזבת ואין לה מציאת שכלית, ורק בעבור ששניהם מיסדים דבריהם על עיקר אחד אשר הוא אמיתית, גם תכלית שניהם אחת היא להשיג רק התולדה הנראית להם שהיא אמיתית יאמרו, חז"ל מהם שאלו ואלו דברי אלהים חיים, כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר ועיין מזה גם ביאורי למעלה בתוכן השער, וע"כ זכר התנא גם שניהם באמרו "מחלוקת הלל ושמאי" יען כי שניהם שוים לטובה אפס קרח ועדתו אשר הכחישו גם עקרי הדת, הזכיר רק לבד ולא הזכיר משה עמהם לאמר ד"מ "מחלוקת משה וקרח וכל עדתו, כי דעת המאמין בעקרי הדת רחוקה מדעת המכחיש אותם, כרחוק מזרח ממערב ואיך במאזנים ישאו יחד להזכירם זה אצל זה? וכאשר היה הטוב אשר לשכל העיוני והמעשי הם האמת והשקר כמו שכתב החוקר בס' המדות ובמה שאחר הטבע וזכרנום אצל הן האדם היה וגו' שער י' הטוב והרע אינם רק המציאות וההעדר כמו שנתבאר מכמה פנים הרי שג' זוגים הללו רצוני אמת ושקר טוב ורע מציאות והעדר הם נרדפים זה לזה בענינים והנה אם כן מה תועלת במחלוקת אף על פי שיהיה לשם שמים כשיתקיים ומה ההפרש בין מחלוקת שמאי והלל למחלוקת קורח ועדתו אחר שהכת האחת בשתי המחלוקות כוזבת. אמנם אחר שהובנה כוונת אומרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליי על הדרך שאמרנו נתבארה כוונתם בשלמות וזה כי הם אמרו שכל מחלקת שהוא כמחלקת הלל ושמאי ששניהם מודים בעקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקין בענין הגעתה הנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזה סבה לשיזכרו בשוה בכל מקום ונושאין ונותנין עליהם מאי טעמא דב"ש מ"ט דב"ה וכדומה וכמ"ש על כלל חכמי התלמוד וכתותיהן הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין י"ג: וחגיגה ג':) כמו שכתבנו בחלוק מיני החיים תחלת פרשת נח שער י"ב. אמנם מחלוקת של קרח שאין בו כוונה לשמים כלל לפי האמת אדרבה כוונו למרות עיני כבודו הנה אין בדבריהם דבר אמת כלל לא בפרק המעשים ולא בתכליתם ולזה קראו מחלוקת שלא לשום שמים ולזה אין סופו להתקיים כי השקר המוחלט הוא רע הגמור והרע אינו אלא אבדן והפסד נמרץ. ולכן רגזה להם ארץ מתחת ייאבדו מתוך הקהל כמו שיבא בשעת דינם. ולפי שא"א לכלול את משה רבינו כלל במאמר כל מחלוקת שאינה לשום שמים כמו שיוכללו הלל ושמאי במחלוקת לשום שמים לזה לא נזכר כאן רק זה מחלוקת קרח ועדתו גם שהחולק על רבו לא יחשב רבו כחולק עליו פן ישוה לו גם הוא. ובמדרש (במ"ר פי"ט) כשעלה משה למרום וכו' והוא אומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת ב' שנים נראה בבירור שאף על פי שחכמי' חולקים עליו שם ואומרי' פרה בת ג' ורבי מאיר אומר אפי' בת ה' מ"מ הקב"ה היה אומר דעת היחיד שאין הלכה כמותו להורות על מה שאמרנו שכיון שהוא מחלקת לשום שמים סופו להתקיי' ואין קיום גדול מזה והוא עצמו מ"ש שא"ל משה רבון העולמי' יהי רצון שיצא זה מחלצי לומר שהדעת ההוא הבלתי אמתי לא יהיה לחלוק על דברי תורה אבל שתהיה הכוונה לקיימה והוא מה שהבטיחו במ"ש חייך שיצא מחלציך הה"ד ושם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳) לומר כי רבי אליעזר לשם האחד ב"ה נתכוון כמ"ש מחלוקת לשום שמים והקש זה על כל חכמי התלמוד הקדושים והנאמני' לבוראם ולנביאו הנאמן. וכן הענין במה שאמר (שם באבות) מכנסיה לשום שמים ושלא לשום שמים כי כל קבוץ שיעשה באנשי' תכליתו יקימנו ותכליתו יפרנו וקרח ועדתו עדים נאמנים בשני הענינים. ודי בזה למה שרצינו אליו אל הענין הראשון והוא בהכרת פחיתותם מצד טבעם וגם בביאור כוונתם הרעה במחלוקתם. אמנם הענין השני הוא לבאר מה שלקחו להם דרך ליצנות בעניני' נצוחיים והמשליים מתחלפים כי מלבד שחצוניהם היו דברי רשע המציאום לתת פני הראו' להפוך את העם כלם לקרוא חגר על ה' ועל משיחו היה עוד בפנימיות' רמז רמוז להכחיש בכל אחד מהם אחד מהעקרים שכתבנו והנה מה שזכרו חז"ל במדרשיהם הידועים. וזה כי מה שאמרו שלקח ד' מאות ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכלם תכלת והלכו אצל משה ואמרו טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת א"ל קרח טלית שכלה תכלת אינה פוטרת עצמה וחוט של תכלת פוטרת אותה דברי' אלו לא נצטוית עליהם (מ"ר פרשה י"ח) ננה בזה כוונו להכחשתם בנבואה דרך כלל כי יאמרו שאחר שנברא האדם על שיעור מהשלימות שיספיק מעצמו להבחין ולהכיר בין טוב לרע בכל עניניו ולתת סדר ישר בכל מעשיו אבר יחיה בהן בין בהגבלת עצמו בין בהגבלתו עם זולתו כמו שראינו הספיקו שכלי החכמים שבאומות לסדר נמוסים וחקים ומשפטים יחיו בהם בארצותם ללשונות' מה תועלת בשינבא הש"י על השפלים לתת להם הישרות והגבלות בדברים זולת מה שיראו מעצמם זה אינו רק דמיון ורעות רוח וזה מה שרמזוהו רמז חזק במה שהלביש אותם האנשים החשובים כלם בטליתות של תכלת כלומר שאנשים כאלה כלם הם מצומצמים ומשוערים על ההשערה האנושית הנאותה שהיא המיצוע המיוחסת אל מראה התכלת הממוצע בין קצות הלבן והשחרות שהוא עקר תועלתה במצות ציצית כמו שכתבנו במה שקודם ומה יש להם עוד צורך אל השערה אלהית המכוונת בפתיל התכלת ההוא המצווה מפי הנבואה. ומשה השיב להם כי ההשערה הנאותה אשר עליה יחיו להגיע אל תכלית שלמותם אינה המיצוע אשר יבחרהו החכם האנושי כמו שחושב ארסטוס וחביריו רק ההשערה האלהית הלקוחה מפתיל תכלת המצווה מהשם הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד כמו שזכרנו בפרשת ציצית ^*וכבר נתברר זה וכו' ר"ל כי שמואל חשב עפ"י משפט שכלו, כי אליאב ראוי להיות מלך על ישראל וה' אמר אליו "אל תבט אל מראהו וכו', כי מאסתיהו" (שמואל א ט״ז:ז׳) ונתן הנביא הסכים בתחילה עם דוד שרצה לבנות בית לה' באמור לו רק עפ"י משפט שכלו ותבונתו האנושית "כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך" (שמואל ב ז׳:ג׳) ובכל זאת נראה אליו ה' בלילה ויאמר לו כי לא הוא, כי אם בנו שלמה אשר ימלך אחריו יבנה בית לשמו, וכן מיכיהו כששאל אותו אחאב "הנלך אל רמות גלעד אם נחדל" (מלכים א כ״ב:ט״ו) ענה אותו בעבור שהיה חפץ שתשובנה עוד ערי ישראל אשר לקחן מלך ארם, אלהם, ע"פ חפצו זה ובחינת שכלו האנושי לבד "עלה והצלח ונתן ה' בידיך," וכאשר הרגיש אחאב בזה, כי לא מפי ה' נבא כ"א מלבו אמר לו כזאת, אמר לו "עד כמה אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ה'" אז נחה עליו רוח ה' ויאמר "ראיתי וכו' ויאמר ה' לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום," הנה נראה מכל זה, כי לא עפ"י השערת שכלו לבד יוכל האדם להשען תמיד בכל מעשהו, כי אם ע"פ השערת הי"ת ומצותיו. וכבר נתברר זה הענין יפה והוכחנו אותו מפי שלשה נביאים נאמנים שמואל ונתן ומיכיהו נביאי השם שלכל אחד מהם בא הנביאה לתקן את אשר חשבוהו מעצמם בטוב שכלם כמו שבא בשער כ"ה והנה זהו ענינם אצל הדבר האחד מהג'. אמנם על השנית והוא הכחשת ההשגחה אחז"ל (במדבר רבה שם) ששאלו בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להם חייב במזוזה אמרו לו כל התור' כלה מאתים וע"ה פרשיות יש וכלן אין פוטרות הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות הבית א"ל דברים אלו לא נצטוית עליהם הנה בזה קטרגו בהשגחה הפרטית על האופן אשר הנחנוה יאמרו שאם יאמר שהאל יתעל' ישגיח באומה פרטית או מאיש מאישיה זה יאמר מצד שהאיש ההוא חלק מהאומה והאומה חלק מכללות העולם לא מצד האיש הפרטי ההוא כמו שטענו על זה חכמי הפילוסופים האומרים בחיוב המציאות כלו ולפי שאלו האנשים היו מזה הדעת הערימו לשאל שאלה זאת כי ידעו שישיבם כלבבם ואמרו בית מלא כו'. כלומר הכלל עדיף למלאת ידו עם האלהים להמשיך אליו השגחתו או הפרט. והוא עליו השלום השיבם דברי אלהים חיים לפי דרכם שהבית ההיא אינה פטורה וששתי פרשיות פוטרות אותה ומתוכה מצאו מענה להשיב בסכלותם ולו חכמו ישכילו כי הוא עליו השלום הודיע אותם כי לא כאשר יחשבו הם והסכלים אשר כמותם שאמרו שכח העולם בכללו גדול מחלקיו כענין ההשגחה המיוחדת עד שחוייב שיכנס הפרטי בכללו אדרבה הפרט עדיף וכלל העולם מושגח ע"י היחידים השרידים שבו כמ"ש הנביא וצדיק יסוד עולם (משלי י') ונח בדורו יוכיח וחז"ל אמרו כל העולם כלו לא ניזון אלא בשביל חנינא בני כו' (ברכות י"ז:) וזה בהיות האדם שלם בענינים השמעיים ובמצות התוריות אשר שני הענינים נכללים בשתי פרשיות של מזוזה אשר בשתיהן ייחד הדבור אל האומה הנכבדת פרשה ראשונה באומרו שמע ישראל וגו' ואהבת וגו' (דברים ו') ושניה באומרו והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו'. השמרו לכם וגו' (שם י"ח.) ולא עוד אלא שעל פי מעשיה תתפשט השגחת הטוב והרע בכלל כמו שאמרו ז"ל ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה וגו' (דברים שם) וכי אותה דורש ולא שאר ארצות אלא ע"י דרישתו אותה הוא דורש לכלן (ספרי פ' עקב.) וכאלה רבות. והמשורר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) הנה שהשיב להם נכונה על פי שאלתם ולא ידעו ולא יבינו כי לאהבת הנצוח וקנאת הכבוד טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם. אמנם על הדבר השלישי והיא קטרוגם על נבואת משה ומעשיו המיוחדים אשר החולק עליהם חולק על התור' כלה אמרו גם כן חכמינו ז"ל כשאמר לו הקב"ה למשה וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם מיד עשה משה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו אמרו לו מי עשה בך כך אמר להם משה עשה בי כך ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומרין לי הרי אתה טהור והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד מיד התתילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל. ואמר משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה תרומה לכהן מעשר לכהן כ"ד מתנות כהונה לכהן מיד ויקהלו על משה ועל אהרן (תנחומא פ' קרח) והנה על זה הפליגו חז"ל במדרש שוחר טוב להזכיר שלא די זה אלא שבדה מלבו עניני ליצנות עוד במ"ש אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות היתה לה שדה אחד. באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. (דברים כ״ב:י׳) באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) באת לקצור א"ל הניחי לקט שכחה ופאה. לעשות גורן תני תרומה ותני מעשר ראשון תני מעשר עני הצדיקה עליה הדין ונתנה מה עשתה מכרה את השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר תני לי את הבכורות שנ' כל הבכור אשר יולד בבקרך וגו' (דברים ט״ו:י״ט) הגיע זמן גיזה גזזה אותם אמר לה תני לי ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן (שם י"ח). אמרה אין בי כח לעמוד בפני האיש הזה הריני שוחט אותם ואוכלם כיון ששחטה אותם אמר לה תני לי הזרוע והלחיי' והקיבה אמרה אפי' ששחטתי אותם לא נצלתי ממנו הרי הן עלי חרם אמר לה תני לי שנאמר כל חרם בישראל לך יהי' (במדבר י״ח:י״ד) נטלם והלך לו והניחה בוכה היא ושתי בנותיה אריך כדי הא בזתה עלובתא כל כך היו עושין ותולין בהקב"ה (שוח"ט מ' א'). ראה כמה כוונו חז"ל לדרוש עליו דברי ליצנות ודופי להתקומם על כמה מצות מהתורה האלהית מצד הצער והטורח אשר ימצא לשומרי מצותיה כשיקרה להם כענין הזה אשר בדה ^*ואם שהדברים וכו' ר"ל שרק ד"מ אמר המדרש שספר קרח ספור זה באזני העם למען הראות בזה רק שהשתדל קרח להשפיל על ידי סיפורים בדוים כאלה מעלת ויקרת התורה בעיניהם, כי באמת לא היה שום אפשרות שיהיה נקרה מקרה כזה כל עוד התהלכו במדבר מקום אשר אין חריש וקציר וחיוב כ"ד מתנות כהונה לא נהג עוד, רק אמר להם, כי בימים שיבואו בשבת ישראל על אדמתו ויוכל להיות כי יקר לפעמים מקרה כזה, וירגישו על ידו עול התורה והמצוה אשר יכבד עליהם. ואם שהדברים ההם בעינם א"א שיאמרם קרח שהרי בימיו לא היו במקום זרע וחריש וקציר וגם עדין לא נתבארו כ"ד מתנות כהונ' אבל שמו דבריהם מבוארים במה שידעו רוע כוונתו לעורר על התורה כלה כאשר אמרנו מאלו הענינים או כדומה להם הנכנסים באזני הכסילים אמנם החי יתן אל לבו כמה כחי של לשון הרע ומה היה לו לכל בעל שכל להשיב בכל הענינים האלו בחלוף מה שאמרוהו ובביטולו דברי שלום ואמת. והנה לפי שנתברר להם שחטא קרח ועדתו היה משולש על האופן שאמרנו סיימו המדרש ההוא במה שאמרו כי אם בתורת ה' חפצו אלו בניו שאמרו שירה ואמרו חייבים אנחנו בכבוד אבינו ולחלוק כבוד למשה רבינו עמדו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה וכיון שנבלעו עדתו של קרח נמצאו בניו כתרן של ספינה שנאמר ויהיו לנס. רבי שמואל בר נחמני אומר לא היו שלשתן עומדין במקום א' אלא כל אחד ואחד היה עומד בפני עצמו דומין כשלשה עמודין והיינו דאמרי ברייתא על מאי קאי עלמא על תלתא עמודי (מדרש שוח"ט שם). כי הנה כיון שבא קרח בטענה מה לתועלת עצמו הנה אלו הצדיקים כשעמדו עליה וראו ביטולה הכריעו לצד משה רבן ופירשו מן המחלוקת ונצולו מן העונש אם היותם בני קרח מה שלא נצול אדם לבני אליאב הבאים על ריב לא להם כמו שיעיד הכתוב על זה באומרו ובני קרח לא מתו כאשר יתבאר שער פ"ד ב"ה. ומ"מ ראה דבריהם טובים ומוכיחים בשתי ידים כל מה שאמרנוהו כי לפי שהעקר שהג' העמודים האלו סמוכין עליו היא הנבואה לזה אמר שנשארו בניו במה שפרשו מדעת אביהם כתרן של ספינה כי האמונה הזאת היא התרן המנהיג את הכל. אמנם לרמוז אל חלוקת הג' ענינים שאמרנו א"ר שמואל בר נחמני שלא היו שלשתן במקום אחד אבל שכבר נחלקו בשלשה מקומות להורות על שלשה העמודים אשר העולם עומד עליהם. הנה שנתבאר היטב מדבריה' ז"ל מה שתפשו לעצמן התעצמות הנצוח בענינים המשליים ולצניים. וכמו שאמר ובמושב לצים שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרן מה עשה כנס כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה התחיל ואומר להם דברי ליצנות כו' (שם). ועם זה נתבאר הענין השני כפי הכוונה. אמנם הענין הג' הוא אשר יאמר בו ממה שעלה מכל המעשים האלה הפך כוונת אלו האנשים הרשעים המתקוממים על יי' ועל משיחו ונביאו כי הם חשבו עליהם רעה והאלהים חשבה לטובה לתת חזוק וקיום רב ועצום בכל אחד מג' הענינים ההם מיד ולדורות בשלשה מינין פורעניות שבאו עליהם כל אחד ממינו לגדל ולחזק אמתת כל אחד מהם כמו שיבא בביאור הכתובים ב"ה. וכבר נהפכה קטיגורית + התורה והנבוא' לסניגורייה חזקה וכ"ש שיהיה זה בהיות החולקים אנשים גדולים ואמיצי כח כי בהיותם כן תהיה מפלתם יוחר חזקה והתועלת המגיע ממנה למנגד יותר נפלא כמו שכתב החוקר במאמר הששי מהמדות כי האמנם יראה כי זה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כי יראה לו כשלון חזק בעבור חסרון הראות ע"כ. ^*והכונה וכו', ר"ל כי כמו שהסוס היותר חזק וקל במרוצתו כשיפול יסבב נזק והפסד יותר גדול לו ולרוכבו, מאשר תסבב נפילת סוס חלוש המרוצה [וכן ארמון גדול גבוה וחזק כאשר ינתץ יוכה רסיסים עד שכמעט לא ימצא במכתתו אבן אחת שלימה משא"כ בהנתץ רק בית קטן ונמוך] כן יגדל גם הרע המוסרי המגיע לבני אדם ע"י כשלון איש גדול ונכבד כאשר יטה מדרך הטוב והישר ממה שמגיע להם ע"י כשלון אחד העם שאינו נכבד ויקר המעלה כמוהו, אפס בעבור זה יעשו גם מפלתו והרע הגופני אשר יקראהו רושם גדול מאוד בלב כל רואיו, באופן שיגדל בעבור זה גם התועלת המסובב למתנגדיו עי"ז וכעין זה אמר גם הכ' "אח נפשע מקרית עוז" וכו' ר"ל כי אחרי שנוסדה אהבה טבעית חזקה בלב האחים מלידה ומבטן, ע"כ אם בכל זאת יפשעו זה נגד זה תהיה בעבור זה גם המשטמ' ביניהם יותר גדולה ממה שתהיה בין שני אנשים שאינם קרובים זה לזה כאשר ירעו איש לרעהו (כי כן נוסד בטבע שלפי גודל כח פעולה מה יגדל גם כח הפעול' המתנגדת לה). והכוונה שהרע המגיע מהאיש כביר הכח וחוזק הפעולות במעשיו הוא יותר גדול כאשר יטה מן הדרך הישר מהמגיע ממי שאינו חזק וכביר כמותו. משל לסוס חזק המרוצ' בלא ראות כשיפול שהרע והנזק המגיע לו ולרוכבו יהיה יותר גדול מאשר יהיה חלוש המרוצ'. והוא עצמו מה שאמר שמואל אל ישראל במה שמפטירין אותו עם זה הספור אמר ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו (שמואל א י״ב:כ״ה) כמו שיתבאר יפה בכלל כל הספור ההוא פרשת שופטים שער צ"ה ב"ה. ומזה המין מה שרצהו החכם שלמה באומרו אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון (משלי י״ח:י״ט) כי לפי שאהבת האחים היא סבה חזקה להגיע תועלתם מזה לזה יותר משאר האנשים היא כי כשיפשע איש לאחיו אפילו במחשבה יהיה הרע המגיע לו ממנו לפי הערך ההוא יותר חזק עד שלא יעריך אל פשע איש אחד כי אם אל פשע קרית עוז כשהיא מורדת במלכה ששוא קשר אמיץ וחזק והמדינים אשר יצאו לפועל ביניהם הוא כבריח ארמון אשר בעיר ההיא הנזכרת שימרוד הפקיד אשר הפקד' בידו ויסגור דלתיו בעדו לבלתי יבא אדוניו אל ארמונו כי אז נרמז המרד לפי שהכח הגדול אשר בידו לעזור ולהועיל נהפך עליו למשחית. ולזה מה שזכרה התורה מעלת האנשים האלו היותם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם כמ"ש ראשונ' להגיד כמה כחן גדול לעזור ולהכשיל. והנה כאשר הוכו בעורו תאוותיהם הפחותות ובשגעון הנצוח היה כשלונם חזק ונזקם נפלא והעזר מזה אל הכת אשר התקוממו עליה יותר עצום. ובמדרש (תנחומא פרשת קרח) אח נפשע מקרית עוז זה קרח שפשע בתורה הנקראת עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן (תהילים כ״ט:י״א) ומדינים כבריח ארמון שלא היה יודע שבעלי דינו קשים כבריח ארמון. ירצה שמצד. היותו אח ביחס וחבר בתורה היה פשעו רב ועצום מקרית עוז וזה היה סבה לשהיו מדיניו מחזיקים לבעל דינו כבריח ארמון מצד שעל ידם נתקיימ' התורה האלהית בכל שלש הפנות הנזכרות ולא עוד אלא שהכהונ' אשר ערערו עליה נתקיימ' על ידם לו ולזרעו עד עולם ברית מלח בעשרים וארבעה מתנות להודיע לכל שלא די כי משה ואהרן לא נטלו עטרה שאינם שלהם אלא שיש להם לקבל שכר על עבודתם: ולזה מה שאמרנו שהיתה פרשה זו בתורה אות ומופת חזק ומבואר לקיום התורה והנבואה לעד בביטול סותריה כמו שהיתה פרשת מתן תורה בהנחת מחייביה וכשנסתכל בו נמצא שכל פרשיות זה הספר הם מכוונות ומיוחסות בספורים לעומת פרשיות הספר ההוא והוא ענין נכבד ודוק ותשכח:

ובמדרש (דברים רבה פ' שופטים) פרשת כי תצור על עיר חביב הוא השלום שהקב"ה נתנו לציון שנאמר שאלו שלום ירושלם וגו' יהי שלום בחיליך וגו' (תהילים קכ״ב:ז׳) ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לשמים שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳). דבר אחר חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט). ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ״ה:י״ב). דבר אחר חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ו). דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כי באמרם שהקב"ה נתנו לציון כוונו לירושלים של מעלה המכוונת תמיד בפיהם ובמשליהם שהיא על ירושלם של מטה. ואמור שגדול וחביב הוא השלום שהקב"ה נתנו במציאות עולם המלאכים כי זולתו אי אפשר להתקיי' אם באישיותם ואם בכללם כמו שאמרנו. והוא מה שביארוהו משני הכתובים שהביאו ראיה מצד מה שיורו שא"א להתקיים מציאות זאת העיר כלילת יופי על שלמות מצבם כי אם כשישליו אוהביה והם הנמצאים העליונים היושבים בה והוא השלום המחוייב להמצא באישיהם גם כשיהי' שלום בחילה שלוה בארמנותיה והוא השלום המתווך בין כללם שהם אנשי החיל המנהיגים והמעמידים הארמונות והבית שלו. ועל העולם האמצעי אמר חביב הוא השלום שנתנו הב"ה לשמים. וראיתם נכונה באומרו המשל ופחד עמו וגומר כי בזה הזכיר ענין רבויים וחילופם בהמצא להם שני ענינים מתחלפים. האחד מצד שכלם. והשני מצד חמרם ועל אשר משכלם אמר המשל כי הם מציירים מעלת סבתם ורוממותו ית' ומורים לו הממשלה הטבעית המחוייבת לעלה על העלול. אמנם מצד חמרם הם מרגישים בעצמם פחד ורתת מההפסד המעותד לכל הווה מצד חומרו כי מזה הצד שולח עליהם מאמר כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳) אלביש שמים קדרות וגומר (שם נ') וכיוצא וכבר זכר המשורר שני אלו הענינים כדומה לזה באומרו שאו שערים ראשיכם וגומר שאו שערים ראשיכם ושאו וגומר (תלים כ"ד) כאשר כתבנו בשער הראשון. ואיך שיהי' על הסכמת שני הענינים וחבורם יחד בכל גרם וגרם מהם אמר עושה שלום במרומיו. אמנם על העולם השפל בכללו אמרו חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לרחוק ולקרוב והוא מאמר בתכלית הדיוק כי באומרו הרחוק והקרוב כונו שני חלקיהם המתחלפים תכלית החלוף כלומר המדבר וכל זולתו מהנמצאים. וידוע הוא כי כל מה שהוא זולת המדבר הוא הרחוק בהחלט מהשלמות והמדבר לבדו הוא הקרוב ואמרו כי זה וזה יש להם מציאות וקיום במציאות היחס והשלום ביניהם ולא באופן אחר. ולפי שכבר היה המדבר כולל בעצמו כל מדרגת הנמצאים עד שלזה יקרא עולם קטן וכבר היה הוא רחוק מצד היולאניותו המורכבת ומחוברת מכלן וקרוב מצד צורתו. לזה מה שאמר הנביא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט) כי אומרו בורא ניב שפתים שוה לאומרו בורא חי מדבר בכלים גשמיים כי לקיומו הוצרכו שני מיני השלום כי על ידם יתקיים ורפא ירפא מכל החסרונות אשר יתרגשו עליו ולכל אשר אתו ואת כל. ולפי שכבר יגיע משלמות זה הקרוב חוזק השלום וההסכמה בינו לבין אלהיו וההתעצמות כדמות אלהים וצלמו שיעור מה שיספיק למשול ולרדות בכל הנמצאים עליונים ותחתונים כמו שנתבאר לזה סמכו למאמרם זה חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס בשכרו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום כי מזה המין מהשלום היו כל הנסים שנעשו לפנחס במעש' ההוא ולכל כיוצא בו כמו שכתבנו שם אמנם לזמרי וסיעתו העוברים התורה ומפירים את בריתה ברית החיים והשלום הנה אין שלום אמר ה' להם. ולזה השלימו מאמרם בזה כלומר ענין משובח הוא השלום שאין צריך עונש אחר לרשעים זולת סלוקו מהם כי יאסוף מהם שלומם ורשעים עוד אינם ואם ישנם יסובו עליהם כל מיני פורעניות המחוייבים לבא להם לבלתי שמירת יחסם אשר עמהם כי על כן יופר השלום אשר לכל זולתם עמהם וכופר בריתו מהם ויותרו הקשרים אשר בינם לבין אלהיהם ויסכרו ארובות שמיו מהוריד עליהם שפע השגחתו ואת הרע יקבלו מאתו ואת הטוב לא. הוא מה שאמרו הנביא בשם הכנסיה כאשר נפלו על הרעות ותקראן אותם כאלה אמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) התודה כי לסבה שזנח ישראל טוב השלום והסכמת היחס אשר היה לו לשמור ולקיים בינם ובין אלהיהם נסתלק מהם ג"כ השלום וההסכמה אשר בין הסבות והמסובבים שהם הנמצאות המגיעות אליהם השפע ממעלה ונשה טובה ואומר אבד נצחי ותוחלתי ה' (שם) כי בהפסיק הסכמת ב"ד של מטה תפסק ג"כ הסכמת ב"ד של מעלה. ומעתה מה אוחיל עוד לה' כי לא יקוה עוד הטוב והשפע הראוי לבא ממנו אל זולתו עד שכבר יאמר בעבור זה שאף מהמלאכים הקרובים אליו יפיר את שלומו כי לא יקבלו ממנו השפע הראוי לקבל להשפיע על זולתם עם שהמלאכים לא חטאו בשלומם והוא הדבר המופלא שהזכירו ישעי' באומרו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) אמר כי אפי' ברית השלום הנקשר עם המלאכים הותר וקבלו מהמניעה והחסרון בכל פעולותיהם עד שייחס למרר בבכי תחת היותם בשמחה ועונג בהיות העולם על שלמותו. והנה להיות האדם וישראל קרויין אדם הוא המוליד השמחה והעצב בכל כמו אלה הענינים הפליגו חז"ל להזכיר ביטול כל הבריתות על סדר המערכות אשר זכרום במאמר הנזכר או קרוב אליו מאד והוא אמרם (איכה רבתי פ"א) על בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) בוכה ומבכה להקב"ה עמה שנאמר ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגומר (ישעיהו כ״ב:י״ב). ד"א בוכה ומבכה חמה ולבנה וככבים עמם שנאמר שמש ירח קדרו וככבים אספן נגהם (יואל ב׳:י׳). דבר אחר בוכה ומבכה שבעי' אומות והם אותם שבעים פרים שהיו מקריבים בחג כנגד שבעים אומות כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם. ועתה ראה כמה כונו מאמריהם אלו כלם זה לעומת זה. האמנה כי במה שאמר בוכה ומבכה להקב"ה עמם יש לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת חגיגה (ה':) דאמר רב שמואל בר אויה משמי' דרב מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו י״ג:י״ז) מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לעכו"ם רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמי' קדשא בריך הוא והא אמר רב פפא אין עצבות לפני המקום שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגומר שאני חורבן ביח המקדש דאפילו מלאכי השרר בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (ירמיהו י״ג:י״ז). א"ר אלעזר שלשה דמעות אלו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן. והנה כדי לבא אל כוונת בעלי זה המאמר יש לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד מה שיראה מהקושי והזרות ליחס אליו ית' הבכי והדאגה על זה השיעור שאם הוצרכה התור' והנבואה להשתמש בתוארים האלהיים אשר לא כדת לשכך אזן ההמון שירגישו מעלתו והשגחתו ויכלתו על האופן אשר יורגש להם הנה לא הותר ליחס לו יתברך תוארים ויחסים נבזים ושפלים מורים על אלו ההפעליות המגונות כמו שכתב כל זה הרב המורה פרק מ"ה ופרק מ"ו חלק א' ואיך לא נשמרו חז"ל מזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו בדבריהם אלו אשר זכרנו וכיוצא בהם ולא עוד שאמרו הא בבתי בראי וכו' שנרא' שמאמתין הענין כמשמעו. השני מה טעם אקשי תלמודא מדרב פפא לקשי קראי אהדדי. השלישי מאי אהדר לי' הא בבתי גואי וכו' דהא בפי' איתמר מעיקרא מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו ששם בוכה ואפ"ה אקשי ליה מ"מ. הרביעי היכי אקשי לי' ובבתי בראי ליכא עצבות והא איהו סבר מעיקרא דליכ' עצבות כלל: החמישי מאי קושיא מויקרא ה' אלהים וגומר דמאן א"ל דהאי קרא בבתי בראי כתיב. הששי מאי קאמר דאפי' מלאכי השרת בכו דמשמע כ"ש הקב"ה דבי' עסקינן. השביעי אמאי לא אמר מקום יש לו להקב"ה במסתרים שמו או זולתו. ^*אמנם הנראה וכו' תוכן דעתו הוא, הן אמת שהמורה כ' בהרבה מפרקיו, שלא נוכל ליחס אל הי"ת תארים עצמיים מחייבים, להודיע בהן מה שהוא, יען כי מלבד שאנחנו קצרי דעת מהשיג מהותו ואיכותו על צד האמת, הנה גם אלה התארים המחייבים היו מיחסים לו גם ריבוי ושינוי מה שהוא נעלה ונשגב מהם, ורק תארים שוללים אנו יכולים ליחס לו להודיע בהם מה שאינו, ובאמרנו ד"מ שהוא "רחום וחנון" וכדומה אף שבהשקפה ראשונה הם תארים מחייבים, דעתנו בהם רק להרחיק עי"ז ממנו ההפך שהוא האכזריות ומניעת החנינה, אבל בכל זאת יש מין תארי פעולות מחייבים הנאמרים עליו רק בבחינת זולתו, ואינם מיחסים לו שום שינוי וריבוי, כי שינוי פעולותיו אלה אינו מסובב משינוי עצמותו ית' שהוא הפועל כי אם רק משינוי המקבלים פעולתו, ודומה בזה אל השמש אשר היא עצם פשוטה ובלתי מורכבת ונשארת תמיד בעצמותה שהיא להאיר ולחמם הדברים אשר מסביב לה, ובכל זאת תפעול עליהם פעולות שונות והפכיות בעבור שינוי חמרי הדברים אשר תפעול עליהם, ד"מ היא תתיך השעוה ובהפך תקפיא המלח, כן יפעול גם הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, בכל זאת גמול טוב לעושי הטוב ועונש רע לעושי עולתה, מבלי אשר יורה זה על שינוי ותמורה חלילה בעצמותו ית', כי אם על שינוי המקבלים פעולתו, יען כי באמת לפי תכונת המקבלים שהם פועלי עון, יהיה הרע בעצמו טוב להם ולזולתם, כי עי"ז ייטיבו דרכם ולא ישובו עוד לכסלם, ועי"ז רומז גם מאה"כ "כי שמש ומגן ה'", ומאה"כ "כהמס דונג וכו'" יאבדו רשעים מפני אלהים "וצדיקים ישמחו ויעלצו" וכו', וכמו שלא ישתנה מהות העמוד בעצמו אף שהוא לפעמים לשמאל איש בעמדו לימין העמוד, ולימינו, בעמדו לשמאל העמוד, כי שינוי המעמד הזה הוא רק באיש ולא בעמוד עצמו, וע"ז רומז גם מאה"כ "ואומר חלותי היא שנות ימין עליון" ועל אופן זה נאמר ג"כ, כי בהיות בני אדם הולכים בדרך הישר הנרצה בעיני הי"ת, באופן שיוכל להמשיך אליהם רק טוב וחשד עפ"י חוקי הטבע המסכימים ומתאימים יחד, כאשר אותה נפשו ית' יאמר ממנו שהוא שמח כמאה"כ "ישמת ה' במעשיו," "ומאה"כ עוז וחדוה במקומו" אפס בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, באופן שמדת טובו בעצמו תחייב להענישם לענותם ולנסותם למטן היטיבם באחריתם, יאמר ממנו ד"מ שהוא "מתעצב אל לבו" או, "בוכה ומתאבל", מבלי אשר תיוחס לו עי"ז חלילה שינוי ותמודה, או התפעליות העצב והיגון, וע"ז רומז מאה"כ "במסתרים תבכה נפשי" "ומחז"ל "הא בבתי גואי" שר"ל שרק בעיון דק ונסתר המושג רק למשכילים אמיתים תיוחס אליו העצב או הבכי, לא באופן נגלה ומפורסם לכל כמו שהוא אצל בני אדם, הבוכים ומתעצבים על צרתם המסבבת להם שינוי ותהפוכת גורלם מטוב לרע. אמנם הנרא' בכוונתם הוא בעיני שרצו להעיר אזננו אל ענינים נכבדים מאד על אודות התארים האלהיים וזה כי אם נמנע מהתוארים העצמיים המחייבים לאל ית' ענין מה לסבה או לסבות שזכרם הרב המור' בהרב' מפרקי החלק הראשון מהמור' ולא הותר לנו כי אם השוללים הכוללים לבד הנה יש מין מהתוארים שלא יחוייב לו מהם שום שנוי ורבוי בעצמותו ית' כשיבחן בטוב ההשקפה והוא הנאמר בצירוף אל זולתו כי הוא יורה על ענין מה על הזולת ההוא לא עליו. דרך משל השמש עצם פשוט בלי שום הרכבה וכשיתיך השעוה ויקפיא המלח הוא מבואר היות זה לחליף החמרים לא לחלופו כלל כמ"ש הרב המור' פרק נ"ב חלק א' יותר בארוכה. וכן הדבר בו ית' כי הוא הפשוט בתכלית הפשיטות והוא הטוב האמתי אשר אין בו חלוף ושנוי כלל והנה האיש הטוב יקבל ממנו הטוב והאיש הרע יקבל ממנו הרע כי עצם הטוב הוא היות רשע ורע לו כמו שעצם הרע יהי' בהפך והנה הכל הוא טוב בהשקפה אל עצמו אמנם לחלופם זה קבל הטוב לעצמו וזה הרע לעצמו. ובמשל הזה עצמו הליץ אותו המשורר באומרו כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגומר (תלים ס"ח) וזה כי שמש ומגן ה' צבאות והרשע הוא כדונג אשר המס ימס מפני נצוציו. אמנם הצדיק הוא כדבר שמתחזק ומתקיים בו ולזה לא די שלא יקבלו ממנו הרע אבל שישמחו וישישו בשמחה לפניו הרי שהתואר הצרופיי הזה לא יחייב לו יתעל' לא רבוי ולא שינוי בחלוף המקבלים ורבויים. וכבר המשילו החכמים זה לאדם העומד אצל העמוד פעם לימינו ופעם לשמאלו והעמוד לא זז ממקומו כמו שהביאו החכם בהקדמת המאמר הג' לאלהיות. וגם המשורר כוון אליו באומרו ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (שם ע"ז) והכונה שאם נרגיש שנוי במצבנו אצלו ית' פעם אנו עומדים לימינו כבנים האהובים אליו ופעם לשמאלו כעבדים המרוחקים מאדוניהם אמרתי כי זה חולי שלי הוא לא שנוי בו ולא בימינו חלילה. וכבר נתבארו עמו הכתובים הסמוכים בשטר נ"א. ועל זה האופן נתבאר שעם שכבר נתאמת שאין שום מקום לצייר ולשער אשר לפניו יבא שום עצב דאגה ובכיה בשום צד יתברך מחוייב המציאות מחסרונות כאלו ומכל מיני הפעליות עלוי בלתי בעל תכלית עם כל זה מהבדלו המיוחד על כל אלהים שהוא היותו סבה ועלה ראשונ' לכל הנה יתחייב שיאמרו בו ית' אלו התוארים הצרופיים ולא עוד אלא כי המיוחסים לו השמחה והעונג גם הפכיהם במשלים קרובים. וזה כי כל עוד שימשכו ממנו ית' הטובות השלמות ויושפעו מלפניו המעשים המפורסמים לשלמות המקבלים אותם רצוני בהמצא השלום וההסכמ' בין הכתות תחתיות שניות ושלישיות כמו שאמרנו ראשונ' ועל דרך שאמר הכתוב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) הלא אז תתעל' מעלתו לעיני הכל כי ברבות הטובה רבו מקבליה וכרובם כן ירבה השפע היורד מאתו יתעל' וכן יפרוץ וכן נתרבתה השמחה והעונג לפניו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) וכל הכתובים הדומים וכבר קיימו וקבלו עליהם החוקרים שהוא יתברך שמח ומתענג תכלית השמחה והצהלה בעצמותו כמו שחוייב מעלוי המשיג ועוצם המושג ונעימות ההשג' כאשר נתבאר בי"ז ממה שאמר בטענה הי"א במאמר הג' לאלהיות: