תהילים לב:ה מחשבת ישראל: גן נעול, חובות הלבבות ודרשות אל עמי

חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲוֺ֘נִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַיהוָ֑ה וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה׃

גן נעול

"אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון ואין ברוחו רמיה" (תהלים לב, ב). פירוש מלת "עון" יתבאר במקומו והוא נופל על הֵעָוּת הלב והוא השכל והבינה הנטועים בנפש והוא ההופך ישר למעקשים; ומי שאינו עושה כן אשריו. ועליו אמר "אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון", כלומר שאיננו נעוה לב, ואין לעומתו מחשבה עליונה להענישו בעבור עונו. וכבר רמזנו (חדר ג' חלון ט') על מלת "עון" בבית זה קחנו משם. ועל כן בסוף הפסוק "ואין ברוחו רמיה". ומלת "רמיה" נופל על תחבולת השכל בארח רע, וזה פירוש "לא יחשוב יי' לו עון" לפי שלא עולה על רוח לבו רמיה. ובעבור שהוא ישר לב השם נוהג עמו בחסד. ויהיה אור ושמחה בנוהו, כדרך "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא). וכמו כן חתם מזמור זה "שמחו ביי' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (לב, יא). ולכן אשריו כי נכון לבו ואינו מפחד מעונש. ויש אחֵר שעלה על רוחו רמיה וכבר חטא והעוה, והנה צריך לפחד ולדאוג מן הפורענות, כי לעומת עונו ה' יחשב לו מחשבת עונש על עונו. אך יוכל לתקן את אשר עות בתשובה, ואז לא תחול עליו מחשבת הגזרה, כי השם ב"ה "נושא עון ופשע וחטאה" ככתוב בתורה (שמות לד, ז). ועל זה אמר "חַטָּאתִי אודיעך וַעֲוֹנִי לא כסיתי, אמרתי אודה עֲלֵי פשעי ליי', ואתה נשאת עון חטאתי סלה" (לב, ה). הודיעו שאיננו מִכַּת המאושרים,3אינו מכת השמחים במצבם, אלא הוא דואג על עונותיו אבל כבר חטא והעוה והוא דואג מן הפורענות. ועל כן הסכים לשוב בתשובה ולהתוַדות לפני ה', ואז ישא עון חטאתו. ולפי שמחשבת עונש העון תשתנה בהשתנות המקבל, כי כשישוב מעונו יסלח לו ה', על כן נזכר בלשון "מחשבה". ואולם טוב מזה ואשריו אם ה' לא יחשוב לו עון כלל, והוא איש ישר לבב, והבן.
שאל רבBookmarkShareCopy

חובות הלבבות

וְהָרְבִיעִי שֶׁיִּתְחַנֵּן אֶל הָאֱלֹהִים וְיַעֲטֹף אֵלָיו תָּמִיד לְכַפֵּר עֲוֹנֹתָיו וְלִמְחֹל לוֹ וּלְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ כמ״ש (תהלים לב) חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי וְגוֹ׳ וְאָמַר (שם) עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא.
שאל רבBookmarkShareCopy

דרשות אל עמי

אומרים בשם הגאון מוילנא על הכתוב (בשמואל ב, יב, יג) ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד: גם ד' העביר חטאתך", והנה אחרי מלת חטאתי יש פסקא באמצע הפסוק, שלא כרגיל, והוא ז"ל מבאר זאת על פי דרכו, כי באמת כל וידוי צריך להיות לכל הפחות משלשת המלים האלה: "חטאתי עויתי פשעתי", ומדוע לא אמר רק "חטאתי" לבד? אך מהמלה "חטאתי" לבד, נשבר כל כך לבו בקרבו, עד כי לא יכול עוד לדבר יותר, ובאה פסקא באמצע הפסוק לאמר, שנפסקו דבריו באמצע וזהו שאמר (בתהלים לב, ה) "חטאתי אודיעך, עוני לא כסיתי, אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה", זאת אומרת, שבאמת היה חפץ לגמור את הדבר ולהודיע גם מהעון והפשע שבקרבו אלא שנעתקו מלין מפיו וד' הבוחן לבבות מחל לו גם באמרו חטאתי לבד. ומה נורא הדבר, כשאנו שמים אל לבנו אם דוד המלך נעים זמירות ישראל, לא היה יכול לגמור מרוב שברון לבו את הודוי, איך אפשר לנו, הקטנים שבקטנים, לכפול ולשלש את הודוי בשויון רוח גמור כל כך.
שאל רבBookmarkShareCopy