אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮ אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
חובות הלבבות
וּכְבָר הִזְהִירָנוּ עַל זֶה הַנָּבִיא ע״ה בְּאָמְרוֹ (דברים ד) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים וְגוֹ׳ וְאָמַר דָּוִד ע״ה (תהלים לד) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ וְאָמַר (ד״ה א כח) דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ וְאָמַר (תהלים לב) אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין.
דרך ה'
תכונת האדם בעוה״ז: בבחינת האדם עצמו הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב א׳ שנתרכבו בו ב׳ הפכים דהיינו הנשמה והגוף ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד כי הנה מיד אחר לידתו כמעט כלו חמרי ואין השכל פועל בו אלא מעט. וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל א׳ כפי ענינו ועכ״פ לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל ענינו אלא שאם יגדל בחכמה וילמד בה ויתחזק בדרכיה הנה יתאמץ לכבוש את טבעו ולא ישלח רסן תאוותיו מידו ויתעצם ללכת בהליכות השכל ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים הנה הוא שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע והוא מציאות רחוק מאד והפכי למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית׳ ומתדבקים בקדושתו והנשמה עצמה אעפ״י שבעצמה היא זכה ועליונה הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו וכבושה בו בכח מכריח לא תוכל לצאת ממנו אלא א״כ תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה ובהיות שגזר האדון ב״ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם. (פי׳ כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים אך אח״כ צריכה לשוב לגוף ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים) הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות עד שישאר הגוף בלתי חשוך ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה. ואולם האדם בעה״ז הוא במצב א׳ שהחומר חזק בו וכמ״ש ובהיות החומר עכור וחשוך נמצא האדם בחשך גדול ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה ליהיות מתדבק בו ית׳ ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו לחזק את נשמתו נגד כח חמרו ולהיטיב את מצבו להעלות עצמו עילוי עד השיעור הראוי לו:
דרוש חדושי הלבנה
אוֹ יִהְיֶה ׳עַד׳ מִלְּשׁוֹן "עֶדְיוֹ לִבְלוֹם" (תהלים לב ט), הַיְנוּ פִּיו. וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַדַ״ק "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ" (שם קג ה) יטוז"ל: (ה) המשׂביע בטוב עדיך. עֶדְיֵךְ, כמו פיך, וכן (מזמור לב, ט): עֶדְיוֹ לִבְלוֹם. ואמר זה כנגד החולה, כי החולה ימאס כל מאכל, כמו שכתוב (איוב לג, כ): וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה, והנה האל יתברך עושה חסד גדול עם האדם שנותן לו התחלואים לכפרת עונותיו, ורופא אותו מן החולי, וזהו שנאמר: המשׂביע בטוב עדיך, הפה שהוא מואס המאכל הוא משׂביע אותו בטוב עם הבריאות.. וְהַפֶּה הֻשְׁאַל לְכַנּוֹת בּוֹ הַדִּבּוּר, כְּמוֹ "עַל פִּי ה׳" (ויקרא כד יב), "וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק" (בראשית מא מ), וְרַבִּים כָּאֵלֶּה. וְיֹאמַר, הֵן פִּי יָרֵחַ, כְּלוֹמַר דִּבּוּרוֹ הוּא, וְלֹא יַאֲהִיל, בִּתְמִיָּה, כְּלוֹמַר, תִּתְמַעֵט בַּגּוּף אֲבָל לָמָּה לֹא יַהֵל אוֹרוֹ גַּם כֵּן.