תהילים לג:א מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק והאמונות והדעות

ובמסכת יומא (י"ט, ב') ודברת בם ולא בדברי' אחרים, פי' כי האדם יוצא לפעל על ידי הדבור כמו שהתבאר, ואין האדם יוצא לפעל רק ע"י התורה, וכבר בארנו זה במקום אחר על פסוק אדם לעמל יולד שהאדם נברא על ענין זה שיצא לפעל ע"י דברי תורה, ודוקא בדבור הפה וכדכתיב כל עמל האדם לפיהו, ולכך אם האדם מדבר שיחת חולין ואין בזה דבר שיצא לפעל שהוא לצרכו על זה נאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. והרמב"ם ז"ל בפירוש הפרקים הוא שהאריך בענין הדבור והשתיקה ואעתיק לשונו, וז"ל כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע, וסבת זה שרוב הדברים תוספת ומותר וחטא כמו שאבאר עתה. כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאומרו, וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. וכבר אמרו חכמים שמעוט הדברים ראיה על מעלת היות אדם מיוחס אמרו מיחוסתא דבבל שתיקותא. ואמר בספר המדות שאחד מן החכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר מה שאין ראוי לאומרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער, ואמרו לו מה סיבת רב שתיקותך ואמר בחנתי הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודברי נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה. והחלק השני יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחד, כשבא אדם אחד לקבל בו תועלת והיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו, וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ. והחלק השלישי דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנה חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדלות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותרים, אמנם המדברים ג"כ בזה המותר, אין תועלת בהם. והחלק הרביעי דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות, ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלויים בהם ובהם ימשך מציאותו, ובזה צריך לדבר. ובכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם. ואמרו בעלי המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה. ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לה' חלקים, מצוה נזהר ונמאס ונאהב ומותר. החלק הראשון הוא המצוה הוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה, וזו היא מצות עשה מחוייבת ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות, וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו. החלק השני הוא הדבור הנאסר והנזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה, ודברי התורה מורים על זה החלק, וכן נבלות הפה ולשון הרע. החלק השלישי הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת האדם בנפשו ולא עבירה, כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה, ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו, ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני, ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור, ונאמר (רמב"ם הל' דעות פ"ב) על רב תלמידו של רבי חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו, ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות, יהיו מדות או שכליות. החלק הרביעי הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות, ובגנות הפחיתות משני המינים יחד, להעיר הנפש בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתות בדרכים ההם בעצמם, וכן לשבח החשובים ולהורות מעלותיהם כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים בפחיתותם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו במנהגיהם. וזה החלק רצוני לומר למוד המדות המעלות והתרחק מן המדות הפחיתות נקרא דרך ארץ. החלק החמישי הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו, והוא מותר, אין אהבה בו ולא מאוס, אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר, ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדבורים, והזהירו אנשי המוסר מהרבה בו דברו, אבל האיסור והנמאס א"צ לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנו לגמרי. אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב, אבל צריך להזהר משני דברים, האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו (תוספתא יבמות פ"ח) נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם, ועל ענין זה כיון באמרו (אבות פ"א) ולא המדרש הוא עיקר אל המעשה באמרו, וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות דרוש ולך נאה לדרוש, ואומר הנביא (תלים ל"ג) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה, והענין האחר הוא הקצור וכשישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהפך, והוא אמרם (פסחים ג', א') לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיה צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו. ואמנם ביארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים וחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במסיבת יין בחופה או זולתה, וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפילו ענין השיר ההוא שבח הגדולה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו, וכשישיר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ריחקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם הנזהר ממנו או הנאמס. וזה סכלות גמורה, שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצווה באמירתו מצד הלשון שנעשה, אבל מצד ענינו, שאם יהיה כוונת השיר ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה, ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות, באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו. גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד להעיר כח התאוה ושבח אותה ושמח הנפש בה, הוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס, מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי, ויהיה אחד משני הפיוטי' עברי והאחד ערבי או לעז, יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות. כ"ש אם יצורף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו, שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבאר ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד, וכ"ש במה שאמרו חכמים (ב"ב קס"ד, ב') שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום, ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו. ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו אם היה מגונה חסר כמו שנזכר. שאין לשון הרע שיכזב על האדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה נקרא מוציא שם רע על חבירו, ואמנם לה"ר שיגנה גנות האדם אפי' בפעולתו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא, אמרו (ערכין ט"ו, ב') ג' לה"ר הורגתן, האומרו והשומעו ושאומרים עליו ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לה"ר הוא זכרון מומי האדם בלתי ביאור. אמר שלמה בזה הענין כי לפעמים יהיה הזוכר האדם בלתי ביאור מראה שאין ידיעה לו במה שמובן מדבריו ושהוא לא כיון זה ואמנם כיון ענין אחר, כמו שאמר (משלי כ"ו) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני, וכבר שבח חכם מן החכמים כתיבת סופר שהראה לו במעמד גדול וגנה רבי מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר כלך מלשון הרע (ב"ב קס"ד, ב'), כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שאהבו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו. וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע. ולשון המשנה (ערכין ט"ו, א') לא נחתם גז"ד על אבותינו אלא על לה"ר, ר"ל ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ וגו' ואמרו עליהן השלום ומה אלו שלא הוציאו ש"ר אלא על העצים ועל האבני' התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה. ולשון התוספתא (פאה פ"א) על שלשה דברים נפרעים מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעוה"ב ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם. ואמרו בתלמוד (שם ט"ו, ב') כי בע"ז בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא ג"ע בא ג"כ לשון הגדולה והוא איך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובחטא ש"ד בא ג"כ לשון גדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא, אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתן והוא אמרו לשון מדברת גדולות, ודבר בחטא הזה המשורר הרבה מאד, וסוף מה שנאמר (שם) כל המספר לשון הרע כופר בעיקר שנא' אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע"פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכולתו וישים כונתו לשתוק ר"ל בזה החלק מן הדבור עכ"ל:

השלישית היא המיוחדת אל חסידיו ויראיו הקרובים אליו. אשר היא במדרגת האדם אל דברי עצמו כי האנשים ההמה שלמים הם עמו בדמותו בצלמו וכאלו הם עצם מעצמיותו ומעשיהם מוטלים עליו והיא עושה אותם בכבודו ובעצמו כמי שעושה בשלו. כמו שאמר זה החכם בפי"ג מאמר עשירי מספר המדות אלו דבריו אמנם הפועל כפי השכל ואל זה מזמותיו הנה הוא מוכן נבחר ויראה שהוא אהוב מאד לאל יתעלה כי אם אמנם קצת מחשבות האל יתעלה הוא על דברת בני האדם כמו שהוא נראה באמת היה מהראוי שישמחו הם בדבר הנבחר בם ואשר הוא דומה לאל והנה זהו השכל ראוי הוא כי האל ית' וגומל טוב לאוהבי השכל ומכבדים אותו כמו לאהביו ולשום השגחתו עליהם ולעשות טוב לאלה העושים טוב ויושר הנה אינו בלתי גלוי כי אלה הדברים הראוים לחכם ולכן הוא אהוב לאל יתעל' מאד והוא אמנם כפי האמת היושר היותר מאושר וע"כ כפי זה יהיה החכם מאד מאושר ע"כ: ראה דבריו אלה טובים ונכוחים מקיימים התיחדות ההשגחה לאוהבי השם ולומדי חכמתו יותר מכלל העם על הדרך שאמרנו. ותמהני מהרב המור' שלא זכר זכות זה החכם בפרק הנזכר ונתן אותו ראש הכופרים בהשגחה ואם עשה כן לפי שתלה עקר ההשגחה בחכמה החרשתי אבל כבר נוכל להליץ בעדו מאומרו ולעשות טוב לאלו העושים טוב ויושר ואיך שיהיה מה שאמרנו מזה הענין הוא ברור והוא היות עניני עבדיו ושומרי בריתו מוטלים עליו לעשות אותם כענינם בכבודו ובעצמו. ולזה נאמר בישועה שנעשית בזכות האבות הדבקים אליו (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים ודרשו ז"ל (מכלתא שם) אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו'. וכן (שם י"ג) וי"י הולך לפניהם. (שם ט"ז) הנני ממטיר וגומר. כי כל ענינים אלו נעשו במדרגה זאת בלי ספק. ובמשה נאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקבור אותו בגי. וזה מה שפירשו משה עצמו בפיו בשיר של פגעים (שוח"ט תהלים צ') באומרו כי בי חשק ואפלטהו וגומר יקראני ואענהו וגומר (תהילים צ״א:י״ד). כי למעלה מזה אמר כי אתה י"י מחסי. לא תאונה אליך רעה וגומר כי מלאכיו יצוה לך וגומר. והכונה שיש קורבה אל השם יתעלה שתספיק להשגיח בו ובענינו אבל ע"י מלאך או שליח. אמנם כשתופלג הקורבה ההיא יפלטהו וישגבהו הוא בעצמו. ולא עוד אלא שהוא עמו בצרה כביכול שאינם זזים זה מזה ולזה אמר בסוף ואראהו בישועתי כי ישועה אחת להם והוא ענין נפלא יושלם ביאורו בשער נ"ו הבא בקרוב בע"ה. והנה שלשה חלוקי ההשגחה אלו שאמרנו נמצאם אל המשורר נזכרים ומסודרים על זה האופן עצמו במזמור רננו צדיקים (שם ל"ג) כי אחר שספר סבת הפחד והיראה האלהית המחוייבת על כל יושבי הארץ מהתבוננם בתכונת העולם וטבעו וזה עד אומרו כי הוא אמר ויהי וגו' כאשר פירשנו אצל המבול שער י"ד הנה הוא התחיל בענין ההשגחה וחלוקיה ואמר י"י הפיר עצת גוים וגו' אשרי הגוי אשר י"י אלהיו. אמר שענין ההשגחה הוא מוכרח מאד לכתות האנשים אלא שאופן ההשגחה אינה על כלם במדרגה אחת. כי על כל העמים שלא ראו אור התורה האלהית ולא שמעו את שמעה עם ההשגחה עליהם ועל עסקיהם אינה בעצם רק להפר עצתם ולבטל מחשבתם הנודעת לו יתעלה כדי להעמיד ולקיים עצת חכמתו ומחשבו' לבו לדור ודור בכל מה שיחשבו לעשות דבר ולא ממנו או לעון עצה ולא יעץ כענין דור הפלגה או אשר נועצו על עמו רעה כדבר שנאמר (ישעיהו ח׳:י׳) עוצו עצה ותופר וגו'. אמנם הגוי אשר י"י אלהיו אשריו כי הם אשר יקבלו שעור רב ועצום מהשגחתו כשעור קרבתם אליו. וביאר ההבדל שבין אלו שני מיני ההשגחה ועל הראשונה אשר על כלל האומות אמר (תהלים שם) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם וגו' ממכון שבתו השגיח וגו'. והוא מה שאמרנו שענינו אליהם הוא כרואה אותם ממרום הרים ומסתכל בכללותם ומשם ממכון שבתו שהוא עומד שם משגיח עליהם לתקן עניניהם כפי מה שראתה חכמתו לא ימיש ממקומו להתבונן בהם ואמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם לומר שמצד שיצרם וידע ענין התחלתם יחויב שידע כל מעשיהם שבתם וקימתם עד שכבר ישגיח עליהם באופן ההוא הכולל וזאת היתה כונתם ז"ל בזה הכתוב כשאמרו (ר"ה ל"ז.) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם וגו'. שכוונתם לבאר שלא לבד נדונים בו ביום כי אם העולם בכלל וכמו שאמר (שם י"ח.) וכלן נסקרים בסקירה אחת. אמנם מ"ש שהם עוברים אחד לאחד כבני מרון לא כוונו לברר אותו מזה הכתוב. ואחר שאמר זה דרך כלל ביאר מה שאמר ראשונה ה' הפיר וגו' עצת ה' וגו'. ואמר אין המלך נושע ברוב חיל וגו' שקר הסוס וגו'. וזה שכבר יקרה להם פעמים הרבה שהמלך ברוב חילו לא נושע ויפול ביד עבדיו או החת מי שאינו בן חיל כמוהו ולא עוד אלא שכבר יהיה שקר הסוס ורוע תכונתו תשועה לרוכב בו כגון שהיה מסרב לצאת למערכה או שנטה אל השמאל או הימין שאלו הם תכונות פחותות בו ובעבורם ינצל הרוכב מפגע המות תחת אשר חשב יהיו לו למכשול ולפוקה וברוב חילו אשר חשב להמלט בו לא ימלט. הנה שנתבאר ענין השגחתו עליהם בדרך כללות להפר עצתם ולבטל מחשבתם וזאת היא תכונת ההשגחה הראשונה הכללית: אמנם על המין השנית מההשגחה אשר לעמו המיוחד אמר הנה עין ה' וגו' להציל ממות נפשם וגו'. הנה הבדילה בשני הבדלים גדולים ועצומים. הא' במה שלא כללם במה שאמר ראשונה ראה את כל בני האדם אבל ייחדם בשם יראיו המיחלים לחסדו וייחד ההשגחה אל האבר המיוחד אל ההבטה להפליג בה כענין הטה אלקי אזנך ושמע פקח עיניך וראה (דניאל ט׳:י״ח). גדולה מזו דקדק שלא אמר עיני ה' כי אם עין ה' כי זה מה שיורה על תכלית ההפלגה כדרך המפליג לדקדק בהבטתם שמביטים בו בעין אחד ויורו בזה המורים בחצים: ומנהג הכתוב לתאר כן ההשגחה העצומה אמר (בראשית מ״ד:כ״א) הורידוהי אלי ואשימה עיני עליו (ירמיהו ל״ט:י״ב) קחנו ועינך שים עליו. (שם כ"ד) ושמתי עיני עליהם לטובה. ועל היות ההבטה החשקית על זאת התכונה אמר החושק אל חשוקתו לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעיניך (שיר השירי' ד). ולזה אמר הנה עין ה' אל יראיו וגו'. ויתכן שיאמר כי אפי' באלו ההשגחות הכלליות שזכר ראשונה שהוא משגיח על כל יושבי הארץ לא היתה כונתו אליהם בעצם וראשונה אמנם עין ה' והשקפתו אל יראיו המיחלים לחסדו כי במה שמפר עצתם ומבטל מחשבתם הוא מכוין להציל ממות נפש עבדיו ומחיה אותם ברעב כמו שהי' הענין במלחמו' ד' מלכי' את החמשה בעבור אברם ולוט בן אחיו (בראשית י״ד:ט׳). או פרעה (שם י"ב). ואבימלך (שם כ') ומצרים עם האבות והבנים כשנצטרכו התגורר עמהם מפני הרעב וכדומה לזה. אמנם אחר שזכר זה המין מהשגחה שיחסנוה ראשונה אל הפנים אמר נפשנו חכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו והיא מדרג' שלישי' המיוחסת אליו ית' בכבודו ובעצמו לא בעינו לבד ואין צ"ל ולא ממכון שבתו אלא בכבודו ובעצמו כמ"ש עזרנו ומגננו הוא. ואמר כי בו ישמח לבנו כי זאת המדרגה מההשגחה היא תכלית השמחה למי שמושגח בה וכמו שאמר (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי כי בשם קדשו בטחנו וחתם יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך שיהיה החסד והישועה באותו שעור מהזמן ורוב תלאותיו שיחלנו כי ודאי המיחלים על זה האופן הם מקוים טוב נפלא ובלתי בעל תכלית. הנה שנתבארו אלו שלשה מיני ההשגחות שזכרנו מזה המין ועל קדימת הידיעה תתבאר שאלת משה רבינו בענין הנהגתו עמהם כמו שיתבאר:

ואני רואה לשום במאמר זה הדברים האלה, ואומר כי העבודה מן החשובים יותר חשובה כמו שאמר (תהילים ל"ג א') רננו צדיקים ביי'. והחטא מהם יותר גדול, כמו שאמר (ירמי' כ"ג י"א) כי גם נביא גם כהן חנפו. והעבודה במקום הנבחר המיוחד, יותר חשובה, כאשר אמר (יחזקאל כ' מ') כי בהר קדשי בהר מרום ישראל שם יעבדוני כל בית ישראל. והחטיא במקום הנבחר יותר גדול, כמו שאמר (ירמי' כ"ג י"א) גם בביתי מצאתי רעתם נאם י"י. והפרישות בבחרות יותר חשובה, כמו שאמר (עמוס ב' י"א) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. וההפקר בזקן יותר מגונה, שאמר (הושע ז' ט') גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. וההאמנ' ברש יותר גדולה, כמו שאמר (משלי י"ט א') טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים. והעשק מן העשיר יותר גדול, כמ"ש (שמואל, ב' י"ב א-ו) ויקח את כבשת האיש הרש ושאר הענין. יעזור האויב יותר גדול, כמ"ש (שמואל א' כ"ד כ') וכי ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה. וההזקה לאוהב יותר קשה, כמ"ש (תהלים נ"ה כ"א) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו. והענוה מהגדול יותר גדולה, כמ"ש (במדבר י"ב ג') והאיש משה ענו מאד מכל האדם והגאוה מן השפל יותר קשה, כמ"ש (משלי ל' י"ד) לאכול עניים מארץ ואביונים מבני אדם. והזקת החכם ומי שמועיל לבני אדם יותר קשה, כמ"ש (עמוס ה' י"ב) כי ידעתי רבים פשעיכם ועצומים חטאתיכם צוררי צדיק לוקחי כפר. ורוב העשוקים יותר קשה, כי עושק אלף איש באלף זוז יותר קשה משיעשק בהם חמש מאות איש, כמ"ש (איוב ל"ה ט') מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים. והחטא ביום הנכבד יותר קשה, כמ"ש (ישעי' נ"ח ד') הן ביום צמכם תמצאו חפץ. והצדקה מן העני יותר חשובה, כמ"ש (משלי ט' ט"ז) טוב מעט ביראת י"י. והצום מן המעונג יותר חשוב, כמ"ש (יואל ב' ט"ז) יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. כאשר צונו להקדיש הבכורים והבכורים, וכהתפלל בבקר בזרוח השמש, כי אלה דברים יקרים אצלנו, כמ"ש (דברים י"ב י"א) וכל מבחר נדריכם אשר תדרו ליי':