יִֽירְא֣וּ מֵ֭יְהוָה כָּל־הָאָ֑רֶץ מִמֶּ֥נּוּ יָ֝ג֗וּרוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃
עקידת יצחק
*וכן דעת הרב ז"ל הוא, הנה היראה היא על ב' פנים, הא' יראת היכולת, ר"ל הפחד אשר יפחד החלש מהחזק ממנו. והיא בעבור זה רק הרגש נפש החיונית, המכרת ויודעת חולשת גופה וחוזק זולתה. אשר ע"כ תמצא גם בשאר בע"ח כי תפעול בהם אימת הגבור והאמיץ על החלש ורפה כח, כמו שנראה שיגורו הצאן מהכלב השומר אותם, וכל חייתו שדה מקול שחל וליש גבור בבהמה, והב' היא יראת הכבוד והרוממות, כאשר יכיר איש ד"מ מעלת הגדול ממנו בחכמה ובדעת ויירא אותו, והיא רק פעולת הנפש המשכלת היודעת לבחון מעלת זולתה, וע"כ לא תמצא כי אם רק בבני אדם שהם בעלי דעת והשכל ולא בשאר בע"ח, ועוד הבדל אחר יש ביניהם, כי בבחינת הרשעים ופועלי עון יש רק יראת העונש. כי כל זולתם יגורו ויפחדו מהם בהיותם גבורים ועריצים, רק בעבור תקפם וגבורתם שלא ירעו להם, אבל אין אפשרות ליראה אותם יראת הרוממות והכבוד, אחרי כי אין להם שום מעלה מוסרית, ולא נאוה להם כבוד, וגם הם לא ויראו את זולתם יראת הכבוד והרוממות אחרי כי כאין וכאפס נחשבה כל מעלה ומידה טובה בעיניהם, ורק יראת העונש אימתה ופחד יש להם מהתקיף מהם, ועליה יאמר הכ' ג"כ "מגורת רשע היא תבואינו" כי הרע אשר יגורו יבוא למו כגמול ועונש מעשיהם הרעים, ורק אצל הצדיקים עושי הטוב והולכים בתום לבם, נוכל לאמר כי זולתם יראים אותם יראת הרוממות בעבור היותם בעלי מידות ומעלות טובות, ואם הם גם בעלי כח ועוצם גופני ייראו זולתם מפניהם גם בעבור יכלתם, כמו שנמצא שני מיני יראה אלה יחד באומה הישראלית יראת יכלתם במאה"כ "פחדכם ומוראכם יתן ה"' וכו' ויראת הרוממות במאה"כ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכן היתה יראה כפולה זאת גם לשאול מפני דוד, כי בעבור שהלך דוד תמיד בדרכי ה'. ושאול עבר על מצותו ביד שמואל הרואה, ירא ממנו יראת הרוממות כמא"הכ "וירא שאול אשר הוא משכיל ויגר מפניו, ועפ"ז מבאר הרב ז"ל עוד כמה פסוקים, (עיין בפנים,) ורק אנשים שלימים כמוהו יש להם מזולתם יראה כפולה יראת היכולת בהיותם חזקים ועצומים מהם, ויראת הרוממות בהיותם בעלי מוסר ומישרים יותר מהם כי הם מכירים מעלת זולתם ומיקרים ומכבדים אותם בעבור זה, ונמשך מזה כי גם בבחינת הי"ת יש ב' מיני היראה אלה משתי מחלקות בני אדם, כי הבוערים בעם אשר השם ה' חכמה ולא חלק להם בבינה להשכיל ולהשיג מעלתו ית', הם יראים ופוחדים ממנו רק יראת היכולת פן יפגעו בחרב או בדבר או בשאר מקרה ופגע רע המשולחים מאתו עלי ארץ ביכלתו העצומה מאוד, ובידו אשר בכל משלה, כמאה"כ "ממנו יגורו כל יושבי תבל" (ר"ל אף הכסילים והבוערים אשר אין להם יראת רוממות מהי"ת, בכל זאת יש להם מגור מפניו ויראת היכולת, יען כי גם הם יכירו עכ"פ יכלתו העצומה כי הוא) כונש כנד מי הים" וכו', ומאה"כ המקביל לזה הוא, "אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול הים" ורק על יראת וחרדת אנשים כאלה מפני יד ה' אשר הוא יכול להניף עליהם יאמר ג"כ הכ' "כהמס דונג וכו' יאבדו רשעים מפני' ה'" אמנם השלמים ההולכים בתום לבם אין פחד אלהים כזה לנגד עיניהם, אחרי כי נודע להם כי טוב ה' ומיטיב לכל, וחסדו גבר על יראיו אשר הם תמימי דרך, וכי לא מלבו יענה בני אדם לדכא איש תחת רגליו, בלכתו בדרך המוסר והמישרים, ורק יראת הרוממות יש להם ממנו אחרי שהם מכירים ומשיגים עוד יותר מזולתם כבוד ומעלת הי"ת הרמה והנשאה על כל, ורק על יראה כזאת אה"כ "יראו את ה' קדושיו" וכן "יראי ה' הללוהו," ואחרי ההצעה הזאת, הלוא יקשה לנו לדעת על איזה מין מב' אלה מיני היראה כוון הכ' באמרו "מה ה' שואל ממך כי אם ליראה" אשר עליו אמרו חז"ל "אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה" וכו' ? כי אם נאמר שכונתו על יראת היכולת (ואף שהיא בהשקפה ראשונה רק התפעלות טבעית הנולדת בקרב איש ולב עמוק מעצמה, ואין אדם שליט עליה לעורר אותה, או להסירה מעליו אם מעצמה תולד בקרבו בכל זאת הלוא כבר נודע מדברי השער הקדום כי באמת גם אנחנו נוכל לעזור מאוד להוליד היראה והפחד בקרבנו או להסירם מתוכנו, ע"י פעולות הזכירה ושומנו על לבנו כל הדברים אשר הם יכולים לסבב היראה והפחד או מניעתם, באופן שכונת הכ' יוכל להיות שנשים תמיד לנגד עיננו יכולת הי"ת הגדולה והעצומה, וכי הוא אל קנא ואש אוכלה הוא לכלות ולהשמיד כרגע כל המורדים והפושעים בו, אשר ע"כ מפניו יחילו וירגזו כלם בקומו לערוץ ארץ. כי אז הלא מהר חיש ועל נקלה תפול עלינו אימתה ופחד מכעסו ומחרון אפו עלינו.) הלוא יקשה בעיני כל משכיל להבין כי יחפוץ הי"ת בעבודה בלתי שלימה ותמימה כזאת המסובבת רק באונס והכרח מפני יד ה' אשר הוא מניף עלינו תמיד ? כי רק עשיית הטוב ומניעת עשות הרע בבחירה חפשית, תחשב לנו לצדקה, אבל לא בהיות כל אלה רק מפני היראה והפחד אשר גדל כחם כל כך בלב האדם עד שהורשה לו לפעמים לעשות בעבורם גם מעשים אשר לא יעשו (כנודע מדחז"ל יומא דף פ"ב ובשאר מקומות "שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. חוץ מע"ז וג"ע וש"ד") ואף כי לדבר דברי כזב אשר לא יתכנו למען הנצל עי"ז מהרעה הנפחדת, מלבד כי על יראה זאת לא יתכנו גם דחז"ל שאמרו שרק לגבי משה היא דבר קטן, אחרי כי מפני פחד ה' ומהדר גאונו הלוא יחילו כל הארץ, וגם המון העם מבני ישראל ? ואם כונת הכ' על יראת הרוממות אשר היא השלימה והאמיתית אשר לא תהיה לאדם למנה כי אם אחרי אשר התבונן זמן רב בגדולת הבורא ית', וחקר לדעת כפי יכלתו האנושית את כבוד מעלתו ויקרתו ית', או כנוח עליו רוח הנבואה להודיעו כל אלה, כמו שנראה שרק אחרי אשר כבר זקן אברהם ועברו רוב שנותיו אשר בהן חקר ודרש להכיר את בוראו, ונגלה אליו ה' כמה פעמים נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ורק אחר התגלות ה' על הר סיני לעיני כל ישראל עד שהגיעו אז כלם למדרגת הנבואה נאמר מהם" מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וכו' הלוא יקשה להבין כי אחרי שיראה אמיתית כזאת לא דבר רק וקטן הוא גם בבחינת משה, איך יאמרו עליה חז"ל "לגבי משה מילתא זוטרתי היא" ? ועכ"פ יקשה להבין מדוע הקטין הכ' מעלת השאלה הזאת, כי אחרי שהיראה לבדה נתונה הוא בבחירתם החפשית כמאחז"ל "הכל בידי שמים חוץ מי"ש" הלוא כל אשר בידם בקש מהם ? והר"ן רצה לבאר זה באמרו, כי היראה את ה' היא קלה לאדם מצד שכלו, כי מדי ישים על לבו מעלת ויקרת כבוד הי"ת יירא ויפחד ממנו לשמע בקולו וללכת בדרכיו. אך מצד תשוקת האדם החמרית היא קשה עליו. כי היא תאלצהו לעזוב לפעמים יראת שדי, וללכת אחרי שרירות לבו הרע, וע"כ רק בבחינת שכל האדם אה"כ "מה ה'" וכו' כי דבר קטן וקל מאוד הוא באמת ליראה את ה' מצד השכל, ולמען כבוש והכניע גם את תשוקתו החמרית אשר תניא לבב האדם מאחרי ה', הרבה גם להזכיר פה לפניהם העונשים הגדולים והעצומים אשר בעקב העון והפשע, באו לכל האנשים החטאים בנפשותם, כמו שאמר "וידעתם כי לא את בניכם וכו' ואשר עשה לדתן" וכו' ובעבור כי משה הכניע מנעוריו בקרבו כל תאוה ותשוקה גופנית, עד שכמעט נהיה רק לעצם שכלי לבד, ע"כ היתה היראה דבר קל מאוד בעיניו, ושאחז"ל "אין לגבי משה וכו'" אפס דבריו אלה לא ישרו בעיני הרב ז"ל, בעבור שחבר יחדיו ב' מיני יראה אשר באמת הם שונים ונבדלים מאוד זה מזה, כי היראה המסובבת מרוממות הי"ת הנקראת גם בשם "אהבת ה"' ונקנית לאדם רק מצד שכלו, תנוח רק בלב החכמים האמיתים, וגם הם לא ישיגוה על נקלה, כי אם אחרי התבוננות ועיון רב כמש"כ כבר למעלה, ולהם אין פחד ומגור מהעונש הגופני והסרת אשרם הזמני שהיא יראת היכולת, אחרי שכל קניני הגוף ומחמדי התבל הזמניים רק כאפס וכאין נחשבו בעיניהם, תחת כי בהפך יראים המון העם השקועים רק בתשוקתם החמרית רק יראת העונש, אשר על ידו יוסרו מהם כל קניניהם הארציים, ומיראת הרוממות שהיא עצם האהבה לא ידעו מאומה כמאחז"ל "אין לך אהבה במקום יראה" וכו' ועוד הרבה להשיב על דבריו (עיין בפנים הספר,) ואחרי שהראה כי גם בפי' הרמב"ן ז"ל לבדו לא יבוארו עוד כראוי כל הערותיו ע"כ פנה דרך לבדו לבאר כל זאת באופן אחר, והקדים תחילה הקדמה אחת, והיא. כי היראה והפחד הוא רק מפני הרעה אשר היא רק אפשרית לבא אלינו אבל מפני הרעה המחויבת ומוכרחת לבוא עכ"פ, לא נירא ולא נפחד עוד כי אם נתאבל ונתעצב עליה, (עיין ביאורי בראשית דף י"ב ע"א) ד"מ כי תצא אש ברחובותנו כל עוד לא אחזה גג בתנו נראה ונפחד ממנה אך כאשר כבר את שתי קצותיו אכלה האש ותוכו נחר לא נירא עוד, כי יהיה כולו למאכולת אש אחרי כי אין מציל עוד לו מרעתו זאת? כי אם נתעצב עליו, וכן לא יירא איש מהמיתה הטבעית המעותדת לו אחרי שהיא הכרחית לכל חי, גם לא יפחד החולה מביאת השמש בערב אשר לרוב יכביד חליו עליו בעבור קור הלילה, יען כי הוא דבר טבעיי המחויב בהכרח, כי אם יתעצב על כל זה, ונמשך מזה כי החושב שכל מקרי העולם נהוגים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ימושו ולא ישתנו לעולם, לא יירא ולא יפחד מפגעי הזמן ומקריו הרעים, כי אם יתאבל ויתאונן עליהם, אחרי כי לדעתו אין מנוס ומפלט מהם לעולם, והם מחויבים ומוכרחים לבוא תמיד כל עת תקדם להם השיבה הראויה המחייבת אותם ד"מ כאשר תחייב לפעמים סיבה טבעית (הנעלמת מאתנו בתחילתה ונודעת לנו אח"כ ע"י המסובבים שלה, כי יעלו נשיאים מקצה הארץ במספר יותר רב המנהג הרגיל תמיד, ויתקבצו עי"ז באויר חלקי מים רבים מאוד, ויהיו לעבים ולעננים אשר יריקו מטר סוחף עלי ארץ, הלוא בהכרח ישטפו ממנו בתנו ושדותנו כרמינו וזיתינו, וכן כאשר יתקבצו במעבה האדמה עפ"י סיבה טבעית קדומה להם, חלקי זפת וגפרית והאש אשר מתחת לארץ ויתחברו אליהם גם חלקי מים אשר מחום האש הזה יהיו לאידים ולקיטור עשן אשר יתפשטו מאוד אנה ואנה, עד אשר צר להם להשאר עוד סגורים ועצורים בבטן האדמה. אז תבקע הארץ ופצתה את פיה ובלעה כל הבתים אשר עליה וכל בני אדם אשר ישכנו בהם, וע"כ נראה כי הפיליסופים היונים אשר האמינו בקדמות העולם, והיותו נמשך תמיד בהכרח ממציאות הי"ת, ואשר חשבו בעבור זה גם כן כל מקרי התבל ופגעיו נמשכים תמיד רק על פי חקי הטבע אשר לא ישתנו לעולם. באופן שעל ידם יבואו תמיד בהכרח כל המסובבים מסיבתם הראויה שקדמה להם, ואין מי אשר יוכל לעצור בעדם ולמנוע זאת היו תמיד ג"כ אמיצי רוח וחזקי לב אשר לא פחדו ולא יראו מכל רע [כנודע מכח הפילוסופים הנקראים] אפס המאמין בחידוש העולם ומאמין בעבור זה גם בהשגחת הי"ת הפרטית על בני אדם וביכלתו לשנות חקי הטבע כרצונו בכל עת שירצה באופן שיוכל להציל את יריאיו ממקרי הזמן ופגעי הטבע גם באופן נסיי, כאשר נודע לנו ג"כ ע"י קירות אבותינו מני עולם המסופרים בתורתנו הקדושה, וע"י האותות והמופתים אשר עשה הי"ת להם בכל העתים והזמנים, ברעב פדם ממות, ובמלחמה מידי חרב, והכל באופן נסיי, כיבימי המבול נסחו רק הרשעים מני ארץ, ונח ובניו נצולו ובהפכת סדום ועמורה נמלט לוט ושתי בנותיו על פי ה' בזכות אברהם, ועל פי משה עבדו נבקעה הארץ ובלעה עדת קרח לבדה, וכל העם הנשאר היה לפליטה [וכאשר יורה גם הנסיון בכל הזמנים והמקומות. כי לפעמים יציל הי"ת בהשגחתו הפרטית איש אחד מני אלף באופן שהוא ג"כ כעין נס, בשלחו ד"מ מתוך המהפכה ע"י שיעירהו רוחו בקרבו לעזב בית מושבו רגע אחד לפני הנתצו, או שיפדהו מרעב בהמציאו לו די מחשורו באופנים ודרכים שונים אשר שערם בתחילה, או שירפאהו מחליו עפ"י מקרה אשר יקרה לפניו לפתע פתאום רפואת תעלה, או רופא מומחה אשר לא ידעם, אף שכל אלה האמצעים הם רק דברים טבעיים, בכל זאת אחרי כי רק דרך מקרה והזדמנות באו לאדם באותו העת והרגע אשר הצטרך להם, הלוא אות ומופת הוא לו, כי רק מיד ה' והשגחתו הפרטית באו לו, וכנס נכתר (אשר לא יכירהו כל איש למראה עיניו כמו שהוא בשינוי כטבע שהוא נס נגלה ונודע לכל) יחשבו לו] ונמשך מזה כי בחיק המאמין האמיתי הזה לבדו תנוח היראה והפחד, כי גם בהיות הצרה כבר קרובה לבוא עליו עד שכמעט אין מנוס ומפלט עוד ממנה, לא יאמר עוד נואש אחרי כי נודע לו, כי עוד יש ביכולת הי"ת להצילו מרעה, כמשאחז"ל (ברכות י' ע"א) "אפי' חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" והנה מכל האמור עד הנה נמשך כי התורה הקדושה המלמדת אותנו עיקרי אמונה אלה, כי הי"ת ברא את התבל ומלואה מאין. ומנהיג אותה לא לבד בהנהגה טבעית עפ"י חקים קבועים אשר לא ישתנו, כי אם גם בהנהגה נסיית ושינוי חקי הטבע לפעמים עפ"י השגחתו הפרטית על בני אדם, לתת להם כדרכיהם וכפי מעלליהם הטובים או הרעים. היא תלמדנו ג"כ ליראה את ה', יראת יכלתו, אחרי שבכחו לשלם לנו גמול הטוב והרע גם נגד מה שיחייבו לנו חקי הטבע ובזה יבואר גם מעצמו מאה"כ "ועתה ישראל מה ה' אלהיך וכו' ר"ל בבחינת היותך ישראל אשר נתנה לך התורה האלהית למורשה, הלוא נקל הוא לך ליראה את ה' אלהיך יראת היכולת ולבלתי היות כאחד התועים לחשוב שכל מקרי העולם מהגים רק עפ"י חקים קבועים, אשר ע"כ אין מקום ליראה ופחד מעונש הבא בעקב החטא, כי כמקרה הרשע כן גם מקרה הצדיק, כי אם להאמין תמיד שכפי מעללי איש ואיש כן גם ישולם להם, וע"כ הולך הכ' ומכפר אח"כ לא לבד בחירת הי"ת את אבותינו והטוב והחסד אשר עשה להם בעבור לכתם בדרך הישרה והנכוחה, כי אם גם האותות והמופתים אשר שם בארץ חם להענישם על אשר הרעו להם, וגמול הרע אשר השיב גם בראש קרח ועדתו, אשר מכל זה יבורר ויודע לנו היטב הנהגת הי"ת ההשגחיית שהיא מקור היראה ופחד אלהים, וע"ז אמרו גם חז"ל "אין לגבי משה" ר"ל בבחינת משה וישראל אשר קבלו את התורה תהיה היראה באמת נחשבת רק כדבר קטן, כמו ששואלים ממנו דבר גדול ויש לו שנדמה לו לקטן, כי אף שהיראה קשורה ותלויה בעקרים יקרים ונכבדים, אשר בבחינת עצמותם כדבר גדול יחשבו, בכל זאת קלה וקטנה היא מאוד לכל מי שנודעו לו העיקרים האלה כבר ע"י התורה המלמדת אותם, והנה היראה הזאת המבוקשת פה בכ' היא ממוצאת במדרגת מעלתה, בין יראת הרוממות אשר ממנו אמרנו כבר למעלה כי רק בחיק החכמים היותר שלימים או הנביאים ואנשי רוח. תניח. ובין יראת היכולת אשר להמון העם אשר לא ידעו ולא יבינו מאומה ממנהג הטבע וחקיה, כי היראה הנזכרת פה בכ' היא נכבדת מאוד ממנה והיא אותה אשר תהיה למנה גם לכל יודעי חקי הטבע הנוהגים תמיד, ובכל זאת ייראו את ה' בעבור שקנו להם הידיעה האמיתית שהוא הי"ת יכול לשנותם ולשלם לאיש איש כדרכיו עפ"י הנהגת השגחתו, וממנה לבד אמר גם התנא "אם אין חכמה אין יראה" וכו' ואמרו ג"כ "אין בור" (ר"ל איש נבער מדעת עיקרי האמונה האלה על אמונתם,) "ירא חטא" (בבחינה האמיתית הזאת) וע"כ אמר הכ' ג"כ "אשרי אדם מפחד תמיד" וכו' כי בזה הלא יורה לכל שהוא בעל האמונה האמיתית וע"כ ישתדל תמיד גם להיישיר דרכו למען היטב בזה גורלו ומנת כוסו עלי ארץ, תחת כי המקשה לבו, בעבור שיחשוב כי חקי הטבע קבועים ולא יוכלו להשתנות לעולם, ואין מקום ליראה ופחד מפניהם, כי אם לעצב ותוגה, כמו שהארכנו בזה כבר למעלה, הוא יפול ברע המוכרי, כי יאמר "שוא עבוד אלהים למען היטיב גורלי" וילך בעבור זה תמיד רק אחרי שרירות לבו הרע, ועי"ז יסבב לו ג"כ גמול ועונש רע, ומרה תהיה לו באחרונה. המפורסם שיאמר מענין היראה הוא שתאמר על שני מינים. האחד על הפחד והמגור אשר הוא הפעולות הנפש החיונית מפחד אויב או מפני עקת רשע שנאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' (בראשית ל"ב) כי ירא לאמר אשתי (שם כ"ו) ודומיהם והשני אשר הוא מפועל הנפש הדברית מפני הכרת מעלת הזולת כמו שאמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר י"ב) ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד.) ואם שהראשונה היא מיוחדת אל הרשעים ואל פעולותיהם הרעות שהכל מתפחדים מהם גם הם לא ישתתפו בזולתה כמו שאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י') אמנם באנשים השלמים ישותפו שניהם שכבר יהיה מוראם על הבריות מצד מעלתם ופחדם ואימתם מצד יכולתם וכמו שאמר להלן לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ היה הפחד מצד עוצם יכולתם המפורסם אשר עליו נאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגומר. אז נבהלו אלופי וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ויהיה המורא מצד האלהות הנכר בהם שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳.) וכבר נמצא זה הענין מבואר בין שאול לדוד נאמר ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדור ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמים ויירא שאול מלפני דוד כי היה יי' עמו ומעם שאול סר ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א י״ח:י״ד-ט״ו). יש לשאל מה טעם אמר ויאמר אכה בדוד ובקיר ועוד למה לא נפטר דוד מפניו לנוס ולהמלט כמו שעשה אחרי כן שנאמר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט (שם א' י"ט). ועוד מה טעם נאמר ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול וכן בפעם השנית נאמר וחניתו בידו ודוד מנגן ביד והלא הוא ידוע שבידו הוא מנגן שלא היה מנגן ברגלו ועוד למה נאמר בפעם השנית ויך את החנית בקיר מה שלא נאמר ראשונה. אלא פתרון הענין הזה כי הנה בהיות דוד מנגן ביד בפני שאול אצל הקיר הנה הוא היה מתנכל אליו בהטיל החנית אל הקיר סמוך אליו פעם אחר פעם ואמר הלא מצחק אני כדי שתדחה ידו פעם אחת להכות בדוד ובקיר להמיתו והנה הוא בהיות עיניו בידיו במלאכת עיונו לא היה מסתכל בשאול ולא היה רואה מה הוא עושה במה שהוא מטיל החנית ומוליך ומביא באויר כי לא היה מכה לגמרי. והנה נזדמן כי בשתי פעמים שכוון להעיל החנית אל דוד הנה הוא הסב עצמו מפניו שלא מדעתו ונצול ולא הכיר בנסו ובזה ידע שאול כי יי' עמו ולא עזבו בידו והוא לא רצה לעשות ביד רמה ולזה מהיום ההוא והלאה נהג בו יראת כבוד ואלהות ולא רצה להשתמש בו כמה שהיה נוהג עד הנה והוא אמרו ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף וגו'. ועוד נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו כי מטעם שהוא משכיל לנצוח אויביו ולהפילם לפניו היה ירא מפניו כמפחד אויב אמנם מפני האלהות ייחד לו היראה שזכר ראשונה כי ראה שהיה יי' עמו להצילו שלא מדעתו תדע שכן הוא שהרי בפעם השנית שהרגיש דוד במעשיו וכשנפטר מפני שאול הכה החנית בקיר מה שהיה רוצה להכות בדוד לפי שאז מלאו לבו להטיל החנית לגמרי הנה אז לא נאמר שנתיירא מפניו כי לא היה שם מופת אלהי והנה זה ענין נכבד יש בספור ההוא כשיושקף ענין דבריו כהוגן. ועוד יש לי שם ענין כדומה לזה מחוייב מענין הכתובים בטוב הבנתם והוא מה שאמר שם וירא שאול וידע כי יי' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד (שם א' י"ח) וזה כי כשהגידו לו שמיכל בתו אהבתהו אחר שארש לו את מירב בתו הגדולה נאמר ויישר הדבר בעיניו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום (שם). ויש לשאול מה המוקש הזאת אשר לא דברו ראשונה כשאמר לו את בתי הגדולה מירב אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל וגו' (שם) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. אלא שהוא חשב עליו מחשבה רעה והיא שאף על פי שאירס לו את מירב ראשונה לא ימנע עצמו מלקיחת מיכל אשר אהבתו ולזה היה הדבר ישר בעיניו ולא עוד אלא שפתח לו פתח התר באומרו בשתים תתחחן בי היום וזה כדי שיהיה לו זה האיסור למוקש ולמכשול עון ויפול ביד פשעו לפני פלשתים ואל תרחק זה שהרי רעה מזה כתובה להלן ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (שם א' כ"ה) ורבו הדעות במעשה הרע ההוא והמחוור שבכלם ואשר הסכימו בו חכמינו ז"ל (סנהדרין י"ט:) שהיה בעבירה אלא שפלטי בן ליש כבש את יצרו יותר מיוסף ומבועז ושם חרב בינו לבינה כל הזמן ההוא שהיתה עמו ושלא הלך אחריה הלוך ובכה אלא מפני הזכות שנסתלק ממנו ומאן דעביד הא ודאי נפיל בהא. והנה דוד גם כן כוון לעשות על פי דבורו לראות מה יהיה באחריתו שהרי הביא מאתים ערלות פלשתים מאה לכל אחת כי כן נאמר לו אין חפץ למלך במוהר כי אם מאה ערלות פלשתים (שמואל א י״ח:כ״ה) וכן אמר הוא על מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. והנה לא כוון לקדשם בהם שהרי המקדש אחת משתי אחיות אינה מקודשת כי קדושין שאינם מסירין לביאה אינם קדושין (קידושין נ"א.) כ"ש שתיהן יחד שאינם תופשין מן התרה והרי הוא התחכמות נפלא. והנה הוא יתעלה סבב פני הדברים שנשארה לו האחת אשר אהבתהו בהתר כמו שאמר סמוך למאמר את בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה יאמר כי עם שהיתה משודכת לדוד ימים רבים הנה לעת קץ המיועד להכניס' לו לחופ' והיא נתנה לעדריאל וגו'. ואולי כי כשהרגיש' באהבת מיכל אחיתה בדוד ובלבול דעת אביה בענינם מיאנה בדבריו והיא מעצמה נתנה לעדריאל לאשה והנה נשארה מיכל באהבתו יחידה והיא כשרה ובזה ידע כי מה' היתה לו כי לא יאונה לצדיק כל און והוא מה שנאמר וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד והיא היראה האלהית שאמרנו , אמנם ממה שראה שכל אלה הם סבות חזקות למלוך ולהשליכו מלפניו היה יגור מפניו ויהי שאול אויב את דוד כל הימים. הנה שהיה לו לשאול עם דוד אלו שני מיני היראה שאמרנו היראה הדברית אשר מצד המעלה וההפחד ההפעלותיי אשר בנפש החיונית לתקות דבר רע. ושתים אלה נמצאות באל יתעלה משני מיני האנשים כי הנה האנשים החסרים יפחדו מפניו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו וכמו שאמר יראו את ה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כונס כנד מי הים וגו' (תהלים ל"ג). האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו'. (ירמי' ה') כלומר שהוא נקל לשלחו על פני הארץ. ונאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים ס"ח). אמנם השלמים אין פחד אלהים נגד עיניהם מזה המין אבל יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (שם ל"ד) רוצה ה' יריאיו (שם קמ"ז) יראי ה' הללוהו (שם כ"ב) ורבים מאד משני המינים ויבאו מהם קצת במה שיבא מהדברים הנמשכים אל הכוונה. והנה אחר שנמצאו פה אלו שני מיני היראה על הדרך שאמרנו יש לשאול ולדרוש לאי זו משתיהן היתה הכוונה במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. אם לראשונ' אשר הוא הפעלות הנפש החיונית או אל השניה אשר הוא פועל הנפש השכלית או לשתיהן יחד מי יתן ואדע. כי אם נאמר שכיון אל המין הראשון והוא ההפעלות אשר בכח החיוני ונאמר שאע"פ שהוא הפעלות טבעי תוכרח בו הנפש החיונית לתקות דבר רע שלא תמנע המצוה מהגיע עדיו כשנתחכם אליו בזכרון הענינים המבהילים ושומם על לבו תמיד וכמו שאמרו פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם (ישעיהו ל״ג:י״ד) ונאמר מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (שם ב') והדומים להם ותהיה עקר המצוה הזאת הזאת זכירת הדברים האלה ושומם על לבו תמיד שהוא ביד האדם ובחירתו ומהם תמשך היראה והפחד מזה המין בלי ספק כמו שהיו המעשים תחבולת הזכרון והזכרון תחבולת הבטחון כמו שכתבנו בפרשת שמע שער צ'. וכבר תהיה השאלה הזאת שיעשו המצוה האלהיות מתוך פחד ומגור חמת המציק וזה מגונה מאד כי הנה המעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע לא במאמרים ולא במעשים לפי שהדבר הראשון ממשיגיה הוא שבה יתחלפו השקר לאמת והרע לטוב. וזה שכבר הותר וגם הוכרח מפניה לשנות דבורם ולשום כזב מחסם ואעילו השרידים שבאנשים. אמר אברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את (בראשית י"ב). יצחק כי אמרתי פן אמות עליה (שם כ"ו). שרה לא צחקתי כי יראה (שם י"ח) והשבטים נשתמשו הרבה באותה מדה בעמדם לפני יוסף גם הרבה מעשים רעים נעשו לטובים מפני היראה הזאת כבוחרים ברע במיעוטו שכתב החכם *שסופר על אלימון צ"ל על אלקעמאן Alhamon כי ממנו יסופר שהי' בן אמפיארויס Amphiaraus ויען כי צותה ערפהילע eurphyie אמו להרוג את אביו זה במרמה בלכתו למלחמה נגד יושבי עהעבען, הבטיח אביו אשר בקש זאת ממנו במותו. כי יקח נקמתו אשר ידה היתה במעל הזה, וע"כ מלא עצמו כמוכרח למלאות הבטחתו זאת ולהרוג את אמו, אך אח"כ הכה לבו אותו על הרעה הגדולה הזאת אשר עשה, ויען כי אמו קללה וארדה כצאת נפשה את כל ארץ ומדינה אשר ישב בה בנה הרוצח הזה מכה אמו, לא מצא גם מנוח לכף רגלו בכל מקום אשר הלך שמה, עד אשר ישב באי אחד אשר מחדש עלה ממי הנהר אנעלאאס, ויקח את בת מלך האי הזה לאשה, אחר אשר גרש את אשתו הראשונה, אך לא ארכו לו ימי מנוחתו גם שמה, כי כאשר לקח בערמה נזם זהב אחד מיד חותנו הראשון למלאות בו חפץ אשתו, חרה אפו בו, וישלח את בניו אחריו להרגו באכזריות חימה, ובזה שבו דמי אמו אשר שפך בראשו. שסופר על אלימון שהוכרח להרוג אמו. *והנה אהרן וכו' ר"ל גם הוא עשה את העגל רק מפני היראה ופחד המות שימיתוהו העם אם ימאן לעשותו, כמו שהמיתו את חור, ואף שאין פיקוח נפש דוחה איסור ע"ז כמ"ש למעלה בתוכן השער, בכל זאת הלוא כבר נודע מה שכ' הכוזרי, (עיין ביאורי למעלה במדבר ב' ע"א,) שישראל לא בקשו, תחילה עשיית העגל למען עבוד אותו כאלהים, כי אם רק שיהיה הוא להם אות וסימן מורגש אשר יזכירם תמיד באלהים אמת, וע"כ חשב אהרן שאיננו מחויב למסור נפשו למען מנוע אותם גם מזה, ורק אח"כ יצאה מזה המכשלה הרעה, כי האספסוף אשר בקרבו השתחוו ויזבחו לו, ואמרו "אלה אלהיך ישראל". והנה אהרן עשה עגל מסכה ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור (סנהדרין ז'.) ומה לנו ולהם והנה התורה התירה המעשים האסורים וחשבתם לטובים במקום הסכנה ואיך יתכן שישאל השם יתעלה זה המין מהעבוד' אשר לא יבחן בה בין טוב לרע אחר שהכוונה בה עשה כך וכך ואם אין אתה עושה דע כי מות תמות וכיוצא והרי אמרו במסכת שבת (פ"ח.) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) *מלמד שכפה עליהם וכו', עיין מכתב שומר ציון הנאמן סי' מב' ממחברת הראשונה מה שכתבתי לבאר המאמר. מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לתורה וכבר נתבאר מאמר זה שם במקומו מ"מ קשיא. וקשה עוד מזה אומרו בכאן וכי יראה מילתא זוטרתי היא והנה היא באמת זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל כי אריה שאג מי לא יירא ולא הוצרך לומר אין לגבי משה וכו'. ואם תאמר שהיראה השלימה אשר בנפש הדברית שאמרנו היא אשר שאלה מהם הנה באמת הקשה לשאול שהרי הוא מבואר שהירא' השלימה הזאת אינה מטבעה להמצא כי אם בלב הפילוסוף התורני האלהי מחמת מה שהשיג בעוצם חקירתו או לנביא השם יתעלה במה שהושפע עליו מנבואתו הלא תראה כי נאמר לאברהם אחרי זקנתו ואחר עקידת בנו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) ובמעמד הר סיני כשהגיעו אל המדרגה ההיא הנפלאה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברים ה׳:כ״ו) כולי האי ועדין הך יראה בעיא צלותא לפי שהוא קרוב לנמנע שישתתפו כלל העם בה וכ"ש שלא יאמר עליה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כאלו שואל דבר נקל דכגון דא אפילו לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היא וכבר שובח בה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳) ואם היראה הזאת אינה משותפת לכלל העם אשר להם אמר ועתה ישראל וגו' והראשונה אינה הגונה להם *הנה שכלנו משתיהן, יען כי יראת הרוממות איננה ביכולת רוב העם, ויראת היכולת לבד, כפי מה שהיא אצל ההמון אינה הגונה ונאותה לעם קדוש אשר לו אלהים קרובים אליו, הנה שכלנו משתיהן בין שתהיה כל אחת מהן או שתיהן יחד ועל כל פנים יש לתמוה אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והוא אומרו מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' והלא כל אשר בידם שאל מהם ומה יש להם עוד. והנה באמת השאלה היא קשה גם מאמר חז"ל עליה:
עקידת יצחק
אלה תולדות נח. למה שהיה נח בדורו אכן כאדם בדורו כי כמוהו היה האב הראשון לכל המין האנושי כמו שהקדמנו היה מהראוי שינתן בו ובעניניו ובבניו סימן אל החיים האנושיים המכוונים בבריאתו ואופן התישרם אל שלמותם והשגת הצלחתם האחרונה עד שתהיה פרשה זו כראשונה בכל הדברים האלה כפי מה שביארנו. א ולזה אחר שהודיע ראשונה מציאות נח ותולדותיו כאחד א' מאבות השלשלת שקדמו חזר עתה לזוכרם מצד מה שהיה האב עם תולדותיו אלה ראשית עריסה לעולם כאב הראשון ולזה זכר שמותם ומספרם שנית לעורר אותנו שנרמז בהם הענין עצמו הנרמז בג' בני אדם. אמנם אמר ראשונה אלה תולדות נח נח איש צדיק כו'. להעיר על ענין נכבד מאד והוא כי לפי שפעולות האדם יתחלקו אל מה שיפעלם מצד מה שהוא חי ואל שיפעלם מצד מה שהוא אדם בהחלט כמו שזכרנו בתחלה בחלוקה הראשונה. כי פעולות כחות ההרגש והחיות לא יפעלם רק מצד השתוף שיש לו עם הב"ח. אמנם פעולות השכל והמעלות יפעלם מצד צורתו. כמו שהאריה דרך משל אוכל ושותה ומוליד מצד שהוא חי ומתגבר ביתר עז מצד מה שהוא אריה. ולזה אמר כי תולדות נח מצד מה שהוא נח כלומר האדם מצד מה שהוא אדם הוא להיות צדיק תמים וכמו שאמרו עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (תנחומא פ' נח). ואומרו צדיק תמים. ירצה צדיק בכל דרכיו לא בדבר הצדק המיוחד בחלוק הממון לבד שהפכו הוא נבל: אלא הצדק הנאמר על מי שהוא שומר התורה בכללה שהוא כולל כל המעלות ומתמים אותם והפכו הוא הרשע העוזב תורה. כמו שכתב החוקר בשני ממאמר ה' מהמדות. ולפי שבענין הזה יתקרב האדם אל האלהים והוא הדבר המיוחד שבו יתמעט הריחוק אשר בינו לבינו יתברך אמר את האלהים התהלך נח כי בכל כחו שנס את מתניו לרוץ המערכה בדרכי הש"י על דרך שנאמר ויתהלך חנוך את האלהים (בראשית ה׳:כ״ב). האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (שה מ"ח) ודוד אמר אתהלך לפני ה' כו' (תהילים קט״ז:ט׳). אמנם טעם אומרו בנח בתחלת ענינו צדיק כו' את האלהים התהלך נח הוא מה שנאמר לאברהם בסוף התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳) עם היותו שלם ממנו במעלה כמו שיבא בפרשת מילה. וכוונת חכמינו ז"ל בהבדל אלו המאמרים תתבאר יפה בתחלת ספורו של אברהם שער ט"ז ב"ה: ויולד נח כו'. אמנם נח לבד לא מצד מה שהוא נח הוליד שלשה בנים אלו הנקראים בשם על שם מעשיהם שם וחם ויפת כמו שקדם ענינם. אשר ממציאותם והרכבתם נפלגה הארץ להיות על האופן שהיא בהמצא בה מכל חלקי חיי בני האדם ומיניהן בסדר והגבלה מה על הדרך שכתבנו באורך בשער שקדם. ותשחת הארץ כו'. ספר שכבר היו כל בני האדם הנמצאים על החלוקה הרביעית המקולקלת שזכרנו שהם בלי שום הגבלה אבל הם נשחתים לגמרי כאשר ייחסו אותם חכמינו ז"ל לקין וחביריו (ב"ר פ"כ). אשר תשוקת היצר הרע תרדפם ותבהלם כנוע עצי היער מבלי השקפת שום תכלית אשר חרף אותם יותם בן ירובעל ופתר חלומותם באומנו תצא אש מן האטד כו' (שופטים ט׳:ט״ו). כי באמת המנהיג אותם לא ישיב ידו עד השמידו אותם והוא לא ימלט והמחוייב ממה שכתבנו בפרק הנגון כי בהשחית כלל מעשיהם ובקלקל כל טורי הכלי אשר בידם לנגן יתבלבלו ג"כ טורי הכלי הגדול הנערך לנגדו ויפסד נעימותו ויהפך עליהם שירו לבלע ולהשחית. ב הוא מה שאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כו'. יאמר כי ראתה חכמתו ית' כי נשחתה הארץ ולא תוכל שאת מחמת כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כו'. והוא מה שאמר הש"י לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ירצה שבא קצם וענשם כפי מה שראויים ליענש מפני החמס המגיע לארץ מפניהם והנני משחיתם ומסיר אותם מעל פניה. אמנם אתה ששמרת יחס הנגון להיותך צדיק תמים ראוי שישמרו לך סדרי העולם כלו עם נגונו ורני פלט יסובבוך סלה. לכן עשה לך ולהצלתך תיבת עצי גופר כו': ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ כו'. ד כי הוא העונש היותר נאות והיותר צודק לפי ההשגחה האלהית וזה כי טבע המים לכסות הארץ ואינם עומדים רק שמאמרו ית' המצוה תמיד לעמוד על מצבם ושלא יהרסו לצאת מגבולם כמ"ש המשורר כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה אוהב צדקה כו' כונס כנד מי הים כו' ייראו מה' כל הארץ כו' (תהילים ל״ג:ח׳). וכמו שאמר הנביא האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים כו' (ירמיהו ה׳:כ״ב). והכוונה כי הכל תלוי ועומד באמונתו יתב' מבלי שום חיל וחומה יעכבו להם כאשר יתבאר בשער הבא בע"ה. אמנם זה הברית וקיום האמונה זו לא יעמדו כי אם עם השומרי' אמונתם וחק הגבלתם במעשיהם. אבל עם העוברים חקם ומפירין בריתם אף אני אסלק את בריתי ואמונתי וחסדי אפיר להם ואסיר גבולות ימים וישוב טבע המים לאיתנו ושטף ועבר ואין מציל. ג אמנם אתה ששמרת בריתך ועמדת על הגבלת חייך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט: והקימותי את בריתי זה אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך כו'. ומכל החי מכל בשר כו'. והנה הודיעו מי ומי העתיד לבא בה לשני טעמים. הא' להודיעו כי מכלם ישאר לצרכם שארית בארץ ולא יחסר להם שום אחד מהם. והשני כדי שיתישר מדעת תכליתה ורוב מיני הנמצאים הנכנסים בה וכל מה שיצטרך להם למאכלם בכל הזמן ההוא אל מעשה התיבה ואל תוכן צורתה במחיצותי' ומדורותיה אשר א"א לכוין להם באופן אחר אשר על זה הכיוון נאמר ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. כענין ויעש כן אהרן כו' (במדבר ח׳:ג׳). ואז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה (ספרי פ' בהעלותך). ד ומעתה יודע איפה למה נענשו דור המבול ואם לא נזהרו כי הם גמלו לנפשם רעה כלה ונחרצה וגם הוא יתברך חיבם ויבא מעל ראש רשעים בהניח מוסדות עולם על טבעם זאת ועוד שאפילו תמצא לומר שלא היה ראוי להענישם בבחינת החוטאים לסבה זו מ"מ חוייב לבערם בבחינת החטא עצמו משל לעושה אוצר חדש בתוך ביתו לאצור בו תבואה ועוד מעט נתעפש עפרו וירם תולעים ויבאש אשר לא מצא שום תקנה להעביר הרמה ממנו כי אם להדליק בו האש יום או יומים להעביר בתוכו אמת המים כי לא יעשה זאת להעניש התולעים רק להשיב האוצר אל כנו כמשפט הראשון שעלה במחשבתו. וכמ"ש כי לדעת רז"ל (סנהדרין נ"ז.) אתורה ואמצות עברו ונענשו שהרי אדם הראשון קבל מצות שנאמר ויצו יי' אלהים על האדם כו' (בראשית ב׳:ט״ז). וכבר כתבנום בסוף שער הז'. והנה בני נח גם בני אדם אזהרתם זו היא מיתתם (סנהדרין שם). ואם חזרו ונשנו למשה בסיני לאו קושיא היא כי החלוף מהם רב ועצום מאד אם מפני הגבלתם והשערתם הנפלאה ואם לחייב עליהם בבית דין של מטה ואם לחלוקי העונשים איזה לקרבן איזה למלקות איזה למיתה איזה לדין שמים מה שלא היה כן במצות בני נח רק העובר בקטנה או בגדולה אחת דתו להמית. כי חכמה נפלאה היא להשמר בהתחלה בג' ענינים. האחד למעט את המצות שלא יכבדו עליהם. והשני שלא להטריד דעתם בחלוקי דינים והבדלי עונשים. והשלישי להחמיר את העונש כדי שלא יהיו מצות קלות בעיניהם. וברוך הוא כי אין כמוהו מורה ויודע פשר דבר: ויאמר יי' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כו'. מכל הבהמה הטהורה כו'. אחר שעשה את התיבה בצביונה ובקומתה כאשר צווה ולא נתעצל להיות דבר רחוק ונפלא אשר לא נהיה כמוהו מימות עולם הוסיף שנית לומר לו שכבר יוכל לבא הוא וכל ביתו אל התיבה כי לימים עוד שבעה יבא המבול אשר אמר לו בתחלה ובתוך ז' ימים יאספו אליו כל הבאים להחיות זרע. ועוד הוסיף לצוות אותו כי מאותם שיבאו שנים שנים כלומר זוגות זוגות יקח לו מכל הטהורים ז' ז'. גם מעוף השמים הטהור ז' ז'. וזה הוא פלא גדול שתהא התיבה קולטת כל אלו המינים המשובעים עם היות שלא עשה נח התיבה מתחלה אדעתא דהכי והרי אז"ל שזה אחד מהמקומות שהחזיק מועט את המרובה (ויקרא רבה פ' י'). גם הרמב"ן ז"ל בלאו הכי חשבו לנס ופלא: ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. ה עוד הוסיף לספר בשבחו כי גם בזה לא פקפק ולא הרהר שמא לא יהיה הדבר ולא יבא בעת ובעונה ההיא עם היות דבר נפלא מאד אשר לא נשמע כמוהו אבל התחילו לבא הוא וביתו אל התיבה ולהכניס לתוכה כל הבעלי חיים ההם וכל צרכי מזונותיהם והן נכנסין ויוצאין להשלים מעשיהם בחריצות גדולה כאלו היה רואה בעיניו את מי המבול באים עליו והוא אשר ביארו הכתוב בפירוש באומרו ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים כו' ייבא נח ובניו וכו' מפני מי המבול. ירצה כי עם היותו בן ת"ר שנה שהזמן הארוך ההוא יספיק להודיעו מצד הנסיין כל הקורות המתרגשות לבא ולא עוד אלא שהמבול אשר כן נאמר לו היה מים על הארץ שהוא דבר שהיה לו מבוא לידע טבע הגשם הראוי לבא מצד התחלותיו הטבעיות אם מהסיבות הארציות ואם לשום חבור מהככבים אשר יתחדש להם עכשיו וכבר בקשו חכמי הדור ההוא שום סבה למבול ההוא המיועד ולא מצאו ולזה לא האמינו ויקשו את ערפם. אמנם הוא ירא את ה' והאמין לדברו ובא הוא ובניו ואשתו אל התיבה כאשר צוהו ה' מפני מי המבול ירצה כאלו כבר ראה המבול בעיניו והוא דבר שיש לו זכות בו ואוכלי המן יוכיחו אשר לא היו מאמינים מה שנא' להם מפלאי המן עד שראו בעיניהם. ואמר שנשתדל בכל עוז באותן שבעת ימים שנתן לו להיות בתוכה המה וכל החיה וכל הבהמה כו'. עם שהיו נכנסין ויוצאין לעשות מצוה כתקנה. אחרי כן ספר לענין מעשה ויהי לשבעת הימים ומי המבול כו'. בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני כו'. ויהי הגשם כו'. בעצם היום הזה בא נח כו'. וזה עדות ברורה כי בראשונה לא כוון לקבוע זמן המבול מצד עצמו ולזה לא הזכיר לא היום ולא החדש גם עכשיו אמר כי כשבאו נח ובניו כו' וכל החיה וכל הבהמה כו' כאשר צוה אותו אלהים ויסגור ה' בעדו כי עד הנה היה נכנס ויוצא ועדין לא הוסגר. וכבר כתבנו בסוף שער י"א כי צורך זה המספר היה להודיע נאמנותו יתב' במ"ש והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא נכון. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה החלק המספר מנח ותולדותיו ותוכן טבעם והשחתתם ואבדנם. אמנם עדין יש לדעת מה טיבו של ספור זה ותועלתו אשר תספר אותו התורה האלהית סמוך למעשה בראשית וזה מה שיתבאר בשער הבא ובחלק הספור הנאות אליו ב"ה:
גן נעול
ודע כי בינותי בספרי הקדש, ומצאתי הבדל בין לשונות של יראה, ר"ל בין אותן שהניחו כתבי הקדש על יראה של כבוד ושל רוממות, ובין אותן שהניחו על יראת עונש ותוכחה. וביודעך כלל זה, בנקל תבחין בכל המקומות שכתובים אחת מלשונות של יראה, מאיזה מין יראה הם מדברים. כל מקום שנסמך תיבת "את" "אותו" "אותך" וכיוצא אל לשון של יראה, בין מלפניו בין מלאחריו, כולם על יראת כבוד ורוממות. כמו (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא". צוה שנירא אותו יראת כבוד ורוממות, כמו שהקדים (שם י, יד) "הן ליי' אלהיך השמים ושמי השמים" וגו'. ועל כן הקשו בתלמוד (עיין סנהדרין נו, א) אצל מברך השם ואמרו אזהרתו (שמות כב, כו) "אלהים לא תקלל", ואימא דפריש?. פירוש (ויקרא כד, טז) "ונוקב שם יי'" פירושו שבטא השם בשפתיו כמו (במדבר א, יז) "אשר נקבו בשמות". ועל זה יתחייב מיתה. ואזהרתו (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא". ולא הביא מקראות הכתובים בתורת כהנים (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך". שכל שבא אחריהם מ"ם הם יראת עונש. כלומר ירא מן העונש הבא מן השם ב"ה על העוברים, ועדיין לא ידענו שהמפרש השם ראוי לעונש. ולכן הביאו מקרא (דברים י, כ) "את יי' אלהיך תירא" שהוא מצות עשה לירוא כבודו ורוממותו. והמפרש השם ממעט בכבודו ית', שהרי אין דרך ארץ לפרש שם מלך בשר ודם בפניו, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכן (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את יי'". (דברים ד, י) "ליראה אותי כל הימים". והדומים להם הסמוכים אל "את" "אותי" "אותך" בין מלפניהם בין מלאחריהם, כולם על יראת כבוד ורוממות. וכל לשון יראה הסמוך אל מ"ם בין מלפניהם בין מלאחריהם, כולם על יראת פחד ועונש וצרה. כמו (תהלים קיט, קכ) "וממשפטיך יראתי". (תהלים לג, ח) "ייראו מיי' כל הארץ". כי קודם זה אמר (לג, ז) "כונס כנד מי הים, נותן באוצרות תהומות". והוא אמרו ית' (בראשית א, ט) "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד" וגו'. ולפני זה היו מכסים כל הארץ. ובידו ית' להחזיר המים על כל הארץ כבתחלה, אם יעברו בני אדם על חקיו ומצותיו להענישם. ולכן הזהיר "ייראו מיי'" וגו' כלומר תפחדו ותיראו ממשפטיו ודינו שלא יביא עליכם מי הים. ועל כן אמר (תהלים לג, ט) "כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד". ואין זה כפל ענין במלות שונות כדעת המפרשים ז"ל, אך "ויהי" על הקוות המים אל מקום אחד. כמו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א, ט) "ויהי כן". גם הוא מקיים ומעמֵד ההויה הזאת בכל רגע, ואם חפץ יוכל לבטל מעמדן ולהשיבם על פני ארץ. ועל זה "הוא צוה ויעמוד". כי מי שבכחו צוה על הוית הדבר, הוא המקיימו בכל עת. ולכן ראוי לכם שתיראו ותגורו מפניו. וכן (ויקרא יט, יד) "ויראת מאלהיך", (דברים כח, י) "ויראו ממך". והדומים להם כולם על יראת פחד ועונש. הנה רמזתי בקצרה על כלל זה. מפני שנצטרך אליו בפירוש לשונות של "חכמה". ועיקר מקומו בדברנו על שרש "ירא" בעז"ה. כי אז נְוַסֵד כללים רבים להבין על ידיהן המליצות הקדושות, ונרחיבה לדבר בעניניהן ולפרש כל הכתובים שיש בהן לשונות של "יראה". וממה שדברנו יתבאר לך, כי יראת ה' יסוד לחכמה. וכמו בית אוצר להכניס בו מאסף החכמה וההנהגה כפי החכמה. ודי בזה.