וְ֭נַפְשִׁי תָּגִ֣יל בַּיהוָ֑ה תָּ֝שִׂישׂ בִּישׁוּעָתֽוֹ׃
עקידת יצחק
ועתה אחר שעלה הכל כהוגן ונתבאר כי האדם הוא אשר עשאו אלהים בצלמו. אמנם אשר ימלט את נפשו ויסייע בפדיונו הוא אשר יהיה לו שכר טוב בהויותו. ישיש בבאו ישמח בצאתו. כמו שהיה מדרך השלמים השמחים במציאותם ומתענגין בנפשותן וכמ"ש אדון המשוררי' ונפשי תגיל בה' תשיש וכו' (תהילים ל״ה:ט׳) אומר שזה הענין עצמו הוא מה שנראה מכוונת חז"ל (ברכות י'.) במאמר ההוא שזכרתי ראשונה וזה שהיה מקלס שלמה החכם נבואת דוד אביו ע"ה שפתחה פיה בחכמה עצומה. במה שסדרה בשיר ותהלה תורת החסד והחנינה שנתחסד הש"י עם האדם בענין הוייתו וגמר מצואותו היותו על האופן אשר זכרנו. אשר יזכור אותם על סדר הה' עולמות שהרגיש במציאותם ויגל מאד. עד שאמר שירה על כל אחד מהם: העולם הראשון הוא מה שדר במעי אמו. והתבונן היותה היותר שלמה מכל אמות הב"ח במה שלא לוקחה מהארץ כהם ויהיה סבה למה שנוצר ונתהווה שם מהחמר היותר שוה והיותר נכון ומזומן לקבל צורה יותר שלמה מכל הצורות ההיולאניות. וכמו שאמר אודך על כי נוראות נפלאתי כו'. לא נכחד עצמי ממך וכו'. גלמו ראו עיניך וכו' (שם קל"ט). והוא ענין הראשון אשר עליו ראה לשיר שירה ואמר ברכי נפשי את ה' וכו': העולם הב' מה שיצא לאויר העולם ונסתכל בככבים ומזלות. והוא מה שנמסר לאדם שיתחיל בו בצאתו לאויר העולם. רצוני כי בפקחותו ובכחו אז יתחיל להבדל מאישי הב"ח אשר פניהם כלפי הארץ ואת פועל ה' לא הביטו. והוא מסתכל ומתבונן קצת בהנהגת המציאות הנפלא ויושב ותוהה ומסדר מעשיו על הצד היותר נאות שאפשר לו. כמי שמרגיש על עצמו מעלה ושולטנות מזולתו ואמר שירה. ואמר ברכו ה' כל צבאיו וכו'. ברכי נפשי את ה' וכו'. כי ידע שראוי להודות ולהלל על השנה זו ואם היא ההתחלה הראשונה. העולם הג' הוא מה שינק משדי אמו ונסתכל בדדיה וכו'. והוא מבואר שאם דברים ככתבן היה להם להקדים היניקה ליציאה לאויר העולם להסתכל בככבים וכו'. אלא שהיא מבואר שהוא משל מפורסם מאד אל למוד התורה האלהית כמ"ש החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה וכו' (משלי ה׳:י״ט.) ואמר שנסתכל בדדי התורה האלהית היא האם האמתית כמ"ש (שם ב'). כי אם לבינה תקרא [ברכות נ"ז.] ונסתכל בהם ובתועלותיהם וראה שכבר יתחיל להתעצם בלמודה כמזון הזה שיתעצם בו הנזון ואמר שירה ואמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי וכו' והוא מה שפירשו בתכלית הביאור כשאמר מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה. והוא מה שיתעצם האדם בה בדעות אמתיות ותכונות ישרות כי זה כל האדם. וכמו שביארו החכמים ההם. זה אומר כדי שלא יסתכל בערוה והוא כנוי אל הדעות המקולקלות באלהות כי ע"א מכונה לניאוף בכל מקום. וזה אומר שלא יינק ממקום הטנופת והוא ענין המעשים הפחותים. אשר בשתים אלו יבדלו המתעצמים בנפשם מהבלתי מתעצמים בלי ספק. וזהו באמת התחלת ההתעצמות ותוכן ענינו. והכתוב עצמו בכלל הפרשה יתבאר בשער מ"ו ב"ה. העולם הד' הוא מה שראה במפלתן של רשעים. והוא מה שיוסיף עוד האיש השלם להוסיף בהתעצמותו עד שירגיש לעצמו מציאות עצמי נבדל נקנה בחריצות השתדלותו ומושפע עליו בהשגחת בוראו. שחוייב מזה שהרשעים שאינם חרדים לעמוד על נפשם שהם יפלו בנופלים בלי ספק. וכי טבע הוייתם חייבה זה על כל פנים אם אינם ממלטים את נפשם. וכי תחת התרשלם והתאוותם ללכת בשרירות לבם נתנבאו כל הנביאים במפלתן. וזה אמר יתמו חטאים מן הארץ וכו' ברכי נפשי וכו'. ירצה שהכליון וההפסד הבא למין האדם הוא מצד רשעתם ועוצם חטאתם לא מצד הכרח טבע בריאתם: העולם הה' שנסתכל ביום המיתה ואמר שירה. והוא מה שנתאמת לו מעצם מציאותו בסוף ענינו שהוא יום המית' והוא ענין נכבד מאד. וזה כי אחר שהוא הרגיש בענינו מדי עברו מעולם ועד עולם בד' עולמות שקדמו וראו כי עיר פרא נולד ממעי אמו. ושאחרי כן מיום אל יום נתלוה אליו שלמות מוחש בשכלו עד שכבר נתחזק ענינו ונתהווה אצלו עצם שני נכבד מאד ומרום מראשון. והוא נבדל ממנו בעצמותו ולא יוכל להכחישו ולכפור במציאותו. כי הוא המלמדו והמנהיגו על פיו חונה ועל פיו נוסע. והוא הנותן לו חכמה ודעת בכל אשר יעשה וכבר נמצא זולתו. כי זה אשר יחייב לו לדעת כי האדם אשר ימות בסוף הימים הוא אשר נולד ובא לעולם. אמנם אשר כן נעשה מאליו ונתעצם מאצילות הבורא ית' הוא הנשאר בלי ספק. אוי לו מי שבא לכאן ונמצא ערירי גבר בשעת פטירתו כי האחד מת ואין שני להקימו. והוא מ"ש כי נסתכל ביום המיתה והשכיל בזה הענין הנפלא ואמר שירה ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת וכו'. כי זה מה שיראה גודל פעולותיו ועומק מחשבותיו בבריאת האדם אשר לא יראה פועל ריק. כמו שהקשה על זה לשאול החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו' (קהלת א׳:ג׳). והתיר הענין יפה כמו שבארתי שם. ויהיה מאמר גדלת מאד לפי כוונתם כמו והנה טוב מאד טוב מות (ב"ר פ"ט). וכבר נתעלה זה המשורר כי נתן זמירות על חמשה דברים שרבים מתרעמים מהם בדבר תואנות כמתלהמים והם ירדו חדרי בטני הכפירה והכחשת ההשגחה. כמו שנעורר אליו יפה בחלק השני מהשער הכ"ה ב"ה. וברוך ה' אלהי ישראל אשר עשה לנו את הנפש הזאת על זה האופן מהבריאה והיצירה והעשייה. לחלוק מכבודו וחכמתו ונצחיותו לבשר ודם החרדים אל דברו ובאים בבריתו לשום שפלים למרום ולהשכין שוכני עפר וכפים משכנות מבטחים להתהלך לפני ה' לאור באור החיים. ודי בזה במה שכוננו אליו בזה השער לבא בו. אל כוונת הכתוב שעמדנו עליו. הוא ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כדי לסלק ממנו הספק הגדול שמצאו בו כל המפרשים אשר השתדלו בהתרתו. ולקיים ממנו כל מה שאמרנוהו מענין נפש האדם ועצם אמתתה. וזה כי לכלם עמד מאמר ויהי האדם לנפש חיה לקורה בעין. וכמו שכתב רש"י ז"ל והלא אף בהמה וחיה תקרא נפש חיה. ואנקלוס תרגם והות באדם לרוח מללא. ונראה שכוון למה שכתב הרמב"ם ז"ל (בשמונ' פרקים פ"א) בשנפש האדם כלה אחת אלא שמתחלקות ממנה כחות מתחלפות. ממנה ניזון ממנה מרגיש ממנה מדבר. אלא שנראין פעולותיה בחמר ההוא יום יום כפי תמות החמר ויתרון שלמותו. ולזה אמר כי מזאת הנפיחה היה האדם לנפש מדברת. לא שבאת לו ראשונה הצומחת לבדה ואחר החיונות ואחר המדברת. והראב"ע ז"ל כתב וטעם לנפש חיה שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקות. והרמב"ן ז"ל פירש שמכח הנשמה ההיא היה האדם כלו לקנין הנפש המשכלת להיות לה כל כחותיו טבעיות וחיוניות למשרתים עושים רצונה לעבודת אלהיה: