עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃
עקידת יצחק
*אמנם מה שיראה וכו' הוכן דעתו בקוצר הוא, כי בעבור שהאומה הישראלית נחלקת בכל העתים והזמנים לג' מחלקות, הא' מחלקת השלימים והחסידים האמיתיים, הראויים עפ"י מעשיהם הטובים והישרים מאוד להתנהג תמיד רק בהנהגה השגחיית ואופן נסיי מהי"ת, גם מבלי אשר יצטרכו לזה שום השתדלות אנושית, השניה כוללת אנשים שהם ג"כ ישרי דרך אבל בכל זאת הם בשלימותם פחותי ערך מהראשונים, באופן שעזר האלהי יהיה להם למנה רק אם לא יסמכו על הנס, כי אם יעשו תמיד גם הם בעצמם כל אשר ביכלתם האנושית, להסיר כל מכשול מדרכם ולהשמר מכל אסון ופגע רע, אשר יוכלו למצוא אותם על נקלה. כי צדקתם לבדה לא תספוק תמיד להצילם גם מהרעה הקרובה לבוא עליהם, והשלישית כוללת האנשים המונהגים תמיד רק בהנהגה טבעית ודומים בזה רק לשאר עמים (עיין מזה ביאורי למעלה ויקרא דף כ"א ע"ב) אשר כל מקריהם הטובים והרעים הם רק כפי מה שיחייבו אותם חוקי הטבע עפ"י השתדלותם האנושית, יען כי הם בבחינת הנהגתם המוסרית רק במדרגה התיכונה, באופן שמעשיהם אינם טובים או רעים כל כך עד שיוכלו לשנות גורלם הטבעיי עפ"י השתדלותם מרע לטוב או בהפך מטוב לרע, והנה אל המחלקה הראשונה הכוללת רק את השלימים האמתיים היתה ההכרזה הראשונה עפ"י הכהן, שהיה ג"כ מכת היותר שלימים האלה, לאמר "אתם קריבים וכו' אל ירך לבבכם כו' כי ה' אלהיכם" וכו' כי הם ישמרו מהי"ת גם באופן נסיי, ואם גם יפלו מצדיהם אלף ורבבה ממינם, הם בצדקתם ינצלו ורעה לא תגע אליהם, ואל המחלקה השלישית אשר רק לפי רבות או מעוט השתדלותם האנושית לסבב טובתם, יגיע להם הטוב והרע באה ההכרזה "מי האיש הירא" וכו' ע"י השוטר לבד אשר היה כמוהם רק כאחד מהמון העם, כי אחרי שלפי המנהג הטבעיי, הרעה יותר קרובה לבוא בקרב אל כל איש ירא וחרד מפחד אויב, אשר על נקלה יפן עורף לנוס, ע"כ יותר טוב לכל איש כזה לשוב הביתה לבלתי המס גם את לב אחיו העומדים במחנה מסביב לו, אבל הכת השניה הבוטחת בה' אבל בכל זאת יצטרכו להעזר גם מהשתדלותם כפי יכלתם האנושית, לבלתי סמוך תמיד על הנס, כי אם להשמר גם כפי יכלתם מכל מקרה ואסון הקרובים לבוא עליהם יען כי הם יונהגו תמיד רק בהנהגה הממוצעת בין האופן הטבטיי והנסיי, להם באה ההכרזה השנייה "מי האיש אשר בנה בית" וכו' ע"י הכהו והשוטרים, כי הכהן מדבר והשוטר משמיע, להורות בזה כי כמו ששני אלה יחד הם משותפים בין מחלקת היותר שלימים ומחלקת המון העם פחותי ערך, כן באה גם הכרזתם זאת רק לכל מי שיונהג עפ"י ההנהגה המשותפת בין הטבעית והנסיית, ועפי"ז יבואר גם כן סידור השלש ההכרזות האלה, לפי שינוי מחלקות האנשים בבחינתם המוסרית, מהמדרגה העליונה אל התיכונה, ומן התיכונה אל התחתונה, אמנם מה שיראה לי בו הוא מה שיתבאר ענינו ממה שנודע מאופני ההשגחה האלהית בעניני זאת האומה הנבחרת וזה שכבר חוייב לחלק מנהגה על שלשה פנים. האחד מה שיהיה כל המעשה על ידי ההשגחה האלהית ובמעשים שאין יד ההשתדלות משגת אותם כלל כמו שכך הוא ענינו עם האנשים השלמים לגמרי. והשני בשיעזבו למעשיהם האנושיים בהחלט ולא יהיה יד ה' עמם לא לעזור ולא להכשיל כמו שכך דרכו באנשים הבינוניים שלא יספיקו מעשיהם הטובים ולא הרעים לבטל הענינים המגיעים להם על ידי השתדלותם אם לטוב ואם לרע. והשלישי כאשר יהיה הענין משותף משני הענינים והוא שיעשה האדם כל אפשרותו ומיי' יקוה שלמות פעלו שהוא הראוי והנאות שיחזיק בו כל בעל שכל כמו שכתבנו על הענינים האלה יפה בפרשת וישלח שער כ"ו. והנה לפי שא"א שלא יהיו במחנה ישראל משלשה הכתות האלה היה ראוי שיבאו להם ההכרזות והזירוזים משלשת המינים האלה. כי ההכרזה הראשונה שאומר בה אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' כי יי' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם היא ודאי אשר תאות אל שלמי האומה וחסידיה אשר הוא יתעלה עושה כל מעשיהם לגמרי. אמנם ההכרזה השלישית האומרת מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב העם כלבבו הוא ממש השתדלות אינושיי בהחלט כי כן יחייב הדעת להסיר מכשול היראה ומורך הלב מבעליו ומכלל העם היוצא למלחמה וחלוף זה יהיה סכלות גמורה. ואולם ההכרזה האמצעיית מהבונה והנוטע והמארם הנה הוא באמת השתדלות משותף משני הענינים וזה כי האיש הנלבב היודע כי השלמת מעשיו תלויה במה שיעזר בהם בטוב שכלו והשתדלותו ובמה שיסייעו אותו מן השמים יש לו לפקוח על דרכיו להסכימם עם בית דין של מעלה באופן שלא יצאו עליו מקטרגים בדינו ומזה הטעם כל איש שהתחיל להצליח במעשיו הוא ראוי להתנהל לאטו ולבלתי הרום להחזיק בגדולות תכופות זו לזו שמא מחמת זה יעיינו בדינו מן השמים אם הוא ראוי לזה אם לאו ומתוך כך יזכר עונו ויפקד ענינו ויבוא לידי נזק באומרו מגביה פתחו מבקש שבר. הלא תראה כי למה שאמר השם יתעלה לשטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ יצאה קטיגוריאה לפניו החנם ירא איוב אלהים וגו' ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו (איוב א׳:י״א) והיה מה שהיה. וחכמינו ז"ל קיימו וקבלו זה מאד באמרם (ברכות נ"ה.) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם עיון תפלה וקיר נטוי והמוסר דין על חברו וכלן מזה הטעם כי בבקש אדם בתפלתו אשר ייטב לו או בעברו במקום סכנה או במסרו דין על חברו גורם שיבוקש פנקסו ויזכרו מעשיו. ומזה עצמו אמרו (ירושלמי סוף ביכורים) שלשה מוחלין להם על עונותיהם העולה לגדולה והנושא אשה ומי שנתרפא מחליו כי אלו כלם כבר העלום לגרדום ועיינו מן השמים בדיניהם ואם לא שנמצאו זכאין לא היו מטיבין עמהם. ולפי זה כל עוד שתתיקר נפש האדם בעיניו ויראה עצמו מוכן לקבל שלמיות אנושיות עוד חל עליו חובת ההזהר וההשמר מהמקרים והפגעים המפסיקים את הדרך ולזה היתה עצה נכונה לבונה בית חדש ולא חנכו ולנוטע כרם ולא חללו ולמארס אשה ולא לקחה שלא יכנסו בזמן זה בסכנת המלחמה אחרי שלא הוחזקו עדין בהצלחות הקודמות. והנה הנם כאלו הם בדין עליהם ולמה יגלגל דין עליהם ממקום אחר שמא לא יזכו כל שכן שנצחון המלחמה הוא טוב גדול מושג בסכנה עצומה ולזה אמר ישוב פן ימות וגו'. כי מצד זה אין ראוי להתפשט הרע בזולתם כמו שהוא במורך לבב כי סביביו נשערה מאד (ד) ולזה היה מהראוי שהדבור הראשון יהיה מפי הכהן המשוח הקרב אל יי' לבדו כי הוא הראוי והמיוחד לדבר ולהשמיע את ישועת יי' אשר יעשה אותם אף כי תצאנה המלחמות ממנהגו וטבעו של עולם ושיאמינו ביי' ובנביאיו ויצליחו. וההכרזה השלישית היתה מפי השוטר לבד כי הוא יספיק להשמיע הדבר אשר היא אזהרה אנושית בהחלט. אמנם ההכרזה האמצעית כמו שהיה ענינה משותף מהשתדלות אנושי ומהשגח' אלהית כן היתה על פי שניהם שהכהן מדבר והשוטר משמיע. וזה לדעתי ענין ישר ונאות בכל זה ומעידים הענינים על אמתתו מצורף כי בעיני ההשגח' ופעולות האדם אין דרך לנטות ימין ושמאל. והנה ג"כ על פי הדרך הזה יודע למה נכתבו ההכרזות הללו שלא כסדר לפי מה שפירשו ענינם בספרי אמרו שם (פ' שופטים) והיה כקרבכם אל המלחמ' יכול יום זה שקרבים בו למלחמ' כשהוא אומר ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' וגו'. הרי יום שקרבין בו למלחמ' אמור הא מה תלמוד לומר והיה כקרבכם וגו'. כיון שמגיעין לספר כהן מתנה עליהם כל התנאים הללו. ומזה נתבאר כי הכרזת שמע ישראל נעשית ביום המלחמ' ממש ושאר הכרזות נעשות ביום צאתם מהספר ואם כן למה לא נכתבו בתורה על הסדר הזה שהקדים המאוחר ואחר המוקדם. אלא שירא' ששמר בזה יחס מעלות ההכרזות והמכריזים כי הראוי שתקדם במעל' ההכרז' האלהית המוחלטת הנעשית על יד הכהן המשוח לבדו ושההכרז' אשר מההשגח' המשותפת הנעשית על יד כהן ושוטר תסודר שניה לה והשלישי מהנהגת האנושות בהחלט הנעשית על יד השוטר לבד באחרונ' והנה א"כ הכל עולה כהוגן. ואמר בסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם שלא יתכן לעשות זה ההשתדלות קודם זה לפי שעדין לא נודע מי ומי ההולכים ומי ומי החוזרים וכל שכן למה שאמרנו בתחלה שעל כל פנים היו הדבורים כלם מהמין שזכרנו שנאמר עליו אך דבר שפתים והוא לדבר ביניהם ענינים ודברים בשיודע בהם אם מקבלים עליהם סכנת המלחמה בלב שלם כמו שאמר ראשונ' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם וגו'. ועוד ציה שיאמרו אתם קרבים היום למלחמ' על אויביבם והכוונה שיודיעו להם דבר השנאה אשר ביניהם כדי שילבשו רוח קנאה וגבורה להתקומם עליהם ואין שנאה גדול' כאות' שהיא בבחינת העבירם מן המצות והסירם מעל אלהיהם וכמו שאמר משה במלחמת מדין החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביי' וגו' (במדבר ל״א:ט״ו-ט״ז). וכמו שאמר להלן כי החרם תחרימם וגו' למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליי' אלהיכם. וכל זה בכלל מה שיכנו אותם בשם אויבים תמיד. ובספרי (פ' שופטים) על אויביכם אין אלו אחיכם שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל שנאמר בהם ויחזיקו בשביה וגו' ויאכילום וגו' וישובו שומרון (ד"ה ב' כ"ח) אלא על אויביכם אתם הולכים לפיכך התחזקו במלחמ'. *והנה באמת וכו' ר"ל כי כמו שהדיבור מצטרך למלחמת אויב הנגלית להודיע אותו על ידו תחלה סיבת המשטמה והאיבה אשר ביניהם, למען יהיה עוד האפשרות בידם להשלים יחד ע"י הסרת סיבת השנאה והמריבה מתוכם, כן הוא גם מחובת האדם להשים תמיד אל לבו סיבת המלחמה המוסרית הצפונה בקרבו המסובבת רק ע"י תשוקותיו החמריות, כאשר יקום הגוף אשר ראוי לו להיות תמיד רק עבד נכנע אל השכל, וימרד באדוניו, ויען כי קר כאשר ישתדל האדם מנעוריו כפי יכלתו שתהיינה כל כוחות ונטיות גופו מסכימות ומתאימות יחד, עד שלא תגבר יד תשוקה ונטיה אחת על רעותה, כי אם תהיינה תמיד מקבילות אשה אל אחותה. באופ' שיהיה עי"ז דומה אל הבית הבנוי אל נכון, אשר כל חלקיו השונים חדריו ותאיו, פתחיו וחלוניו מסכימים יחד להיות לאחדים כראוי, וישתדל ג"כ תמיד לעבוד עבודתו המוסרית ולהיטיב דרכו יום יום, ולחשוב נפשו תמיד ככרם אשר ברצות בעליו כי יעש ענבים ולא באושים, צריכים לעבדו ולשמרו תמיד בשמירה ראויה ומעולה, יקנה עי"ז אהבת הי"ת אשר תהיה לו למנה, באופן שיהיה יחשו אליו כיחס הארוס אל ארוסתו אשר לקחה אח"כ לו לאשה תחת כי בחדלו מעשות כל אלה יכנע על נקלה תחת יד אויבו הפנימי, וגבר יצרו עליו וע"כ יוכרח למהר ולשוב מצבא המלחמה, כי לא יוכל לעמוד נגד אויבו המוסרי הזה אשר בקרב לבו, ולהזכירו בכל זאת ירמזו ג"כ ג' ההכרזות האלה "מי האיש אשר בנה בית" וכו'. והנה באמת הדבור הזה אשר מזה המין הוא צורך נפלא אל ענין המלחמ' המסותרת אשר זכרנו והוא להניח ראשונה זכרון השנאה ותכלת האיבה אשר בין הלוחמים והדבר אשר עליו המלחמ' שהיא שאלה חזקה נשאלת בצדק ובמשפט והוא כי קם העבד השפל והפחות על אדונו וימרוד עליו וימלוך תחתיו ולא עוד אלא שהוא אוסר אותו בזיקים ומשתעבד בו. כי כל זה מה שיקרה אל החלק השכלי הוא המולך בטבע מלידה ומבטן עם הכח המתעורר אשר נתן לו לעבד עולם כמו שעל זה אמר החכם כי מבית הסורים יצא למלוך (קהלת ד׳:י״ד) וראוי לומר לו דברי סנחריב עצמן על מי בטחת כי מרדת בי (מלכי' ב' י"ח) כי הנה טבע הגוף וכחותיו להיותיו נמסרים לנפש המשכלת עבודת עבד לחטוב עצים ולשאוב מים למלאכתם מלאכת אלהים וכשיתהפך זה אמר החכם תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' (משלי ל׳:כ״ב) וכמו שכתבנו למעלה שער צ"ה. ועל זה אמר המשורר הלא ריקם תמונת אלהים בתחתיות ונפח בי נשמה והנה כוננה אברהם לשרה ובזדוני נתתיה לאמה ואין דבר יותר נתאב ונכסף מכל בעל שכל כענין החפשיות וכל שכן בהיותו עבד תחת עבדו המורד בו כי היא איבה עצומה ראוי להתמרמר אליה בתחלת המלחמ' לאמר לו מה הבטחון הזה אשר בטחת כי מרדת באדונך כדי שיתעצם תכלית ההתעצמות בהשיב המלוכה אליו והחזיר העבד אל בית שביו. ואפשר כי לרמוז לזה אמר להלן לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך וגו' כלומר אותו שינצל אליך מעם אדוניו לא תסגיר אבל תסגיר בידיך עבדך המורד בך ואתה מצווה להתאמץ על זה בכל תוקף. והנה בדבור הזה ראוי לנהוג בה כל סדר ההכרזות שקדמו ככתבם וכזמנם וזה כי כמו שהיו מקדימים ביום צאתם מהספר להכריז מי האיש וגו' מי האיש וגו'. כך צריך להיות האדם בתחלת ימי בחרותו שהוא יום צאתו למלחמ' מכריז באזניו ג' הכרזות הללו הנאותות לו לפי ענינו וטבעו. וזה שכבר נמשל האדם לבית בענין בנינו וסדרי איבריו וכחותיו לקבל ישוב הנפש החיה כמו שאמר החכם ביום שיזועו שומרי הבית (קהלת י״ב:ג׳) ועל זה עצמו אמר ובשפלות ידים ידלוף הבית (שם י"א) וכבר בירררו יפה זה בשער צ"ה הנזכר. וגם נמשל אל כרם בענין הכח המתעורר שבו אצל ההשתדלות אל תועלת הבית בכחו זה והוצאת פירותיו כי על זה אמר כרמי שלי לפני (שיר השינים ח') ועל ההפך כרמי שלי לא נטרתי (שם א') ועל זה הענין עצמו אמר ועל כרם אדם חסר לב (משלי כ״ד:ל׳) ובמשל האומ' בכלל נאמר שירת דודי לכרמו (ישעיהו ה׳:א׳) וזולת זה בכמה מקומות גם הוא מבואר שענינו הוא כארוס לענין הזיווג הראשון אשר עליו אמר ומיי' אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד) כמו שהארכנו בזה בזווגי אברהם ויצחק שער כ"ב. וכמה הפליג שלמה החכם בספר שיר השירים להורות כי הראוי והנאות לכל שלם הוא להיות עם אלהיו על דרץ הארוסים המחכים ונכספים ליום חופתם ולא עוד אלא הפך הנשים על דרך נקבה תסובב גבר (ירמיהו ל״א:כ״ב) וכמו שכתבנו אצל ואהבת את יי' אלהיך וגו'. והנה אם כן כבר יבאו לו ההכרזות האלו כמספרם כמשפטם שהוא ראוי להחרד יום יום ולהשמיע לאזניו מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו כראוי או אשר נטע כרם ולא חללו כהוגן או ארש אשה הגונה בת מלך רב ולא לקחה לקוחים שלמים כלומר שלא הגיע לכלל שלמות בכל אחד ואחד מאלו הענינים מפני מה שמסיח דעתו מהן ללכת אחרי תעתועים ודברים בטלים וחטאים ליי' ילך וישוב איש לביתו לכרמו ולאשתו פן ימות במלחמ' ואיש אחר יקיימנ' ולא הוא ופירוש לכלן הוא תוספת ההכרז' אשר מפי השוטר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו' כמו שפירש רבי יוסי הירא ורך הלבב מעבירות שבידו (סוטה מ"ד.) והרי הכל מבואר. אמנם בהגיעו אל יום המלחמ' עצמו והוא אחרית ימיו ראוי להחרד מאד ולהוציא הכרז בשיאמר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמ' על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם לפי שארבע' ראשי דברים אלו מעכבים את התשוב' מהדרך הזה אם לחום על עצמו כי ירך לבבו שבשרו עליו יכאב כאשר יצטער בסגופים הראויים למרק העונות ואם שירא ויפחד שמא לא יקובל לפני בוראו כי גם יזעק וישוע ושק ואפר יציע ואם בשיחפז במעשים בהקדים המאוחר ואחר המוקדם כמו מי שיקדים הצום והתפל' להשבת העושק והגזל' וכדומ' או כי יעריץ ויקשה את לבו לאמר לא כי אהבתי תענוגים זרים ואחריהם אלך. ולזה ראוי להזהיר בכל ארבע' לשונות הללו כי על כל אלה חוייב כל איש מהאשים להשמיע דברי לבו אל אזניו בהלחמו ביום קרב. ובהשקפת זאת היא תועלת תקנת חז"ל גדולה מאד בתשוב' הקבועה לנו בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שבכל שנה ושנה להקדים הכרזותיה והערותי' חדש ימים לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים בהיות החכמים משמיעים לאזנם כל הדברים הראויים להשמיעם כדי שיהיו נכונים אל יום המלחמ' עצמה גם ירעימו עליהם בקול שופר כדי להחרידם ולזרזם כי לא יחשד שום בעל שכל כי את קול השופר ישמע ולא ימלט את נפשו גם אמרו שהחדש ההוא הוא מסוגל לכך מתחלת ענינו כדתניא בפרקי ר' אליעזר (פ' מ"ו) בראש חדש אלול אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לחות אחרונות והעבירו שופר בכל המחנ' משה עלה להר כדי שלא יטעו עוד אחרי עבודת אלילים והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרוע' וגו' (תהילים מ״ז:ו׳) גם אמרו אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו׳:ג׳) ראשי תיבות אלול וסופי תיבות ארבעים יום עד יום הכפורים שירד משה מן ההר. כי הנה כאשר עלה אז לתקן שבירת הלוחות הראשונות בקבלת הלוחות השניות כן יש לכל בעל שכל לעלות למרום בטוב שכלו לתקון שבירת הלוחות הראשונות והוא מה שהפסידו מטהרת הנפשות *שכן תארום החכמים וכו' ר"ל שהפילוסופים דמו נפש ושכל כל אדם מלדה ומבטן ללוח חלק tabula rasa אשר לא נכתב מאומה עוד עליו, כי כמו שמוכן הוא לקבל כל אשר ירצו לכתוב עליו, כן מוכן גם שכל כל אדם בנעוריו לקבל הלימודים הטובם והנכוחים או הבלתי נכוחים, אשר ילמדהו אבותיו ומוריו, אפס חז"ל אמרו כי נשמת האדם החצונה משמי מרום, אשר מוטבעות בקרבה נטיות טהורות אל הטוב והישר, דומה ללוח אשר כתוב עליו כתיבה טהורה וזכה, והאיש אשר ישחית נפשו היקרה הזאת ביצר מחשבות לבו הרע מנעוריו חובה עליו לישר אח"כ את דרכו כאשר יוסיף חכמה ודעה אמיתית, ולכתוב שנית על לוח לבו כמכתב אלהים אשר היה כתוב עליו בראשונה, כמשה אשר שבר הלוחות הראשונות. ונצטוה אח"כ לכתוב על השניות כדברים אשר היו על הלוחות הראשונות אשר שבר. שכן תארום החכמים הפלוסופים לוח מוכן לקבל הכתיב' וחכמים ז"ל שמוה כתיבה כתיבה טהור' וזכה כמו שאמר אלהי נשמה שנתת בי טהורה כמו שכתבנו בשער ס"ח. והאמת כי הנפשות לו הנה והלחות מעשה האלהים הוא והמכתב מכתב אלהים חרות עליהם ואם העונות טמאום והעבירו כתיבתם ושברום יש להשתדל לפסול לוחות שניות ולכתוב עליהם כדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. והוא המחוייב בכל ימות השנה ויותר מהמה בימים הנועדים שהם נזכרים ונעשים לזה לסבה חזקה מאד *וזה כי כמו וכו' הנה ידוע כי כל אדם בריא וחזק וחם הטבע הוא נוטה יותר אל התאות הגופניות והתשוקות החמריות, וע"כ רודף ג"כ תמיד יותר למלאותם, תחת כי כל איש חולה או חלש ורפה המזג וקר הטבע, הוא נוטה יותר להתרחק מהנאות הגוף המוסריות, ולהתענג רק בהלך נפש ולפעול פעולות טובות ומוסריות, ונמשך מזה כי אחרי שכל אדם כחותיו הגופניות מתחזקת והולכות בימי האביב והקיץ, עת אשר השמש קרובה אלינו יושבי הארצות הצפונית, ומתרפות במי הסתו והחורף בעת אשר היא רחוקה ממנו מקו המשוה והלאה לצד דרום יהיה בעבור זה גם כל אדם נוטה יותר להנאות הגוף בימי האביב והקיץ, ולהנאות מוסרות בימי החורף והסתו, ועפי"ז יאמר הרב ז"ל כי כמו שניסן הוא חודש האביב בבחינה גופנית וטבעית, אין כי בו יתחדשו פני האדמה וינצו כל צמחי השדה ועצי יער, ויחלו להתחזק גם כל כוחות גופי הבע"ח כלם, וכח התאוה והתשוקה החמרית בבני אדם מתגברות והולכות בקרבה. כן גם חודש אלול עת החל הבציר והאסיף בכל חלקי העולם הצפוניים, אשר בו רוב היישוב מבני אדם ואף כי מאחינו בני ישראל, והשמש תחל בו לרדת ולנטות מאוד לצד דרום, הוא חודש האביב בבחינת הנפש. כי בו יתחזקו כחותיה המוסריות ותחל להיות נוטה יותר להפרד מעניני החומר ועסקי הגוף, למען השתדל רק בצרכי הנפש ומחסוריה הרוחניים, וע"כ נועד גם החודש הזה יותר מכל שאר חדשי השנה להרבות בו בעבודת אלהים בתפלה ובתחנונים, ולשוב אל ה' באמת ובצדקה, לפני בוא הימים הנוראים ר"ה ויה"כ, למען מצוא עי"ז גם חן וחסד לפני הי"ת ולקנות בזה גם אהבתו וחמלתו עלינו, כאשר יורה על זה גם מזל בתולה אשר תחתיו יעמדו שני המאורות השמש והירח בחודש הזה, כי מראה הבתולה אשר הוד והדר טבעיי שם ה' עליה, הוא אות וסימן לחן וחסד אהבה וחשק, ועל כל זה יורה גם שם "אלול" שהוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" המורה על אהבת הי"ת לישראל, ואהבתם אליו כמאה"כ "אני לדודי ועלי תשוקתו." וזה כי כמו שבזמן החרף יחלשו הכחות הטבעיות כלן לסבת נטות השמש שיעור רב מקו משוה היום אמנם בחדש האביב הם חוזרות לאיתנם עד שכבר יחשב החדש ההוא תחלה לחדשים והמזל שהשמש אז בו ראש המזלות כמו מאז התחיל היות הדברים הטבעיים כן לסבת ההתחזקות ההוא הטבעי בכחות התאוניות עם מה שיצורף אליהם מתשוקת האנשים בכל ימי הקיץ בעניינים הזמניים הנה באמת יחלשו בו הכחות הנפשיות והנשמ' גם היא חשבה להבטל מפעולותי' המיוחדות והיא צריכה חדש אביב כנגדו לגדל ולחזק כחותיה ולהשיבו אל על ולזה הוכן ונתיחד זה החדש הנכבד דבר בעתו לחזק הנפש וכחותי' טרם בא הימים הנוראים אשר כבר קדמו משפטיהם וחמרותיהם וסדר עבודתם ותפלותיהם במקומותם בשער ס"ג וס"ז יעויינו משם. והנה כאשר ישמעו הקול וייראו מאשר עותו הזמן הקודם והמה יצילו את נפשם יאמר שנתעל' הקדוש ברוך הוא באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרוע' יי' בקול שופר (תהילים מ״ז:ו׳) והכוונה כי כשנסתלק' מדת הדין בתרועות הקודמות מעת' חסד יי' ימשך בקול שופר המור' על האהב' והרחמים כמו שאמרו גם כן שהזמן יסוגל לזה לפי שבו מתקבצים המאורות במזל בתול' אשר הוא בית האהבה והחשק ובו יתחבקו יחד הדין והחסד שהם כנגד השמש והירח וכמו שאמר אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר השירים ז׳:י״א). ודי בזה למה שרצינו אליו בזאת הפרש' הראשונ' מן הענין שאנו בו בדבור בשני הענינים אשר יעדנו בה אם לפי המלחמ' המפורסמת אשר בה יסתכנו או יושעו הגופים והממומת ואם לפי המלחמ' המסותרת אשר היא סכנת וישועת הנפשות:
עקידת יצחק
אמנם מה שיאמר (שם) על גמילות חסדים הענין השלישי הוא ההולך קדמת אשור לתת אמרי שפר שבח ותהלה לאל יתעלה הגומל לחייבים הטוב האלהי הגדול הזה כי ראתה חכמתו חולשת הטבע האנושי ורוב המעדותיו לפי טבעו ותכונותיו אשר אין לו כרעים לנתר בהן להעלות אל האלהים כפי מה שכוון ממנו ביצירתו הנה הוא ית' גמלם כרוב חסדיו להשקיף צדקו משמים והשלך ארצה בהשוית המדות האלהיות ולהסכימם אל מה שיאות לפי טבע האדם ומהותו כדי שלא תהא לשוא בריאתו כמו שיוחס זה הענין בעצמו אליו יתברך על ידי ישעיהו הנביא באותה פרשה המיוחדת לזה באומרו כי כה אמר רם ונשא וגו'. כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וגו'. בעון בצעו וגו'. דרכיו ראיתי וארפאהו וגו'. עד סוף (ישעיהו נ״ז:י״ח) כמו שפירשנו הכוונה בבית הנפש הוא השער הששי עיין עליו. ולזה נהג עמנו כמלך בשר ודם חכם וחסיד כי יחטאו לי עם רב מדינה בכללה גוי או ממלכה כי הסתר יסתיר מהם פני זעמו ושבר ישבר כלי המשחית והנקמה ויסביר להם פני המחילה הכוללת לשני טעמים. האחד שלא יסבול הטבע האנושי אכזריות חמה ושטף אף הצריכים להרוג הרג רב אשר כזה להרוג ולהשמיד ולאבד נער וזקן טף ונשים פעם אחת וכמה הפליגה התורה לצוות על הריגת החוטאים (דברים י״ג:ט׳-י׳) לא תחוס עינך ולא תתמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו וגו'. כי ראתה שהשמד האנשים הוא קשה בעיניהם ובעיר הנדחת אמר עיר ולא כרך. ועוד הוצרכה לומר בסוף (דברים שם) למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ע"א.) כי לפי רוב התנאים לא היתה ולא יכולה להיות. צא וראה ממלחמת עמלק נאמר (שמואל א ט״ו:ז׳) ויחמול העם וגו'. ולזה גבורת הגבור בכמו הנדון המונח היא למחול על כבודו והעביר על מדותיו וכמו שאמר החכם שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע (משלי י״ט:י״א) אמר שזהו ענין שכלי פנימי ותפארת לו מן האדם מבחוץ וכל שכן שיהא זה צודק במלך שהוא במדרגת האב אל העם וכלם אם כבנים אם כעבדים מקוים ממנו חן וחסד ורב טוב כמו שאמר באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש (שם י"ו) אמר כ באור פניו נמצאו החיים מזומנים ואף כי יהיה כעב מלקוש לא ימנע ממנו הרצון בסוף וכבר הוצרך המן להסתיר מי הוא זה העם אשר בקש ותארו בשהוא עם שאין בו ממש כמו שפירשתי במגלה ולסוף לא אמר אלא יכתב לאבדם (אסתר ג׳:ט׳) שיובן על אופנים זולת מה שרצה ולפיכך כשנודע אי זה עם שגזר עליו להשמיד להרוג ולאבד רגע אחד בערה בו חמת המלך ונתלה כן יעשה ה' לכל הקמים עלינו לרעה. והשני שכבר תהיה יראת הנקמה סבה עצומה להגדיל המרי כי להשאיר להה פליטה יחשבו עליו מחשבות ולא יסורו מהרים יד במלכם בסתר או בגלוי להסיר מעליהם רק את המות קל וחומר מבגתן ותרש (שם ב') ולזה היה לו עצה נכונה למחול ולכפר כדי שיבטחו באהבתו וישמרו עוד מחטא לו הוא שאמר החכם חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי שם). ירצה שחמת המלך לפעמים היא מלאכי מות אליו והוא כשיהיה על האופן שאמרנו כי יסכימו להרגו או למרוד בו. אמנם המלך כשהוא איש חכם יכפרנה לסבה שנזכרה והנה היא לו עצה נכונה וישועה. והנה מלך המלכים הקדוש ברוך הוא מהטעם הראשון כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד לא יחפוץ במות המון רשעים רבים כי אם בשוב כל אדם מדרכו הרעה ולכן הוא המציא מחילה לחטאים וסליחה לפושעים ולא עוד אלא שמהטעם הזה עצמו חשש אל הסכנה העצומה הנמשכת אל החוטאים מהטעם השני והוא מה שחוייב להם הייאוש העצום מן התשובה כמו שאמר (תהילים ק״ל:ג׳) אם עונות תשמור יה אדני מי יעמד וימשך מזה ההתפקרות העצום והכפירה הגמורה באל יתעלה ומצותיו כמו שעשו כתות האפיקורסים אשר יצאו לתרבות רעה ולא נשאר להם חלק ונחלה באלהי ישראל. לזה היה חסדו ואמתו לקבוע להם לישראל יום כפורים אחת בשנה לכפר על כל החטאים והעונות והפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו כל השנה כלה כי על זה האופן יהיה נקל לאדם ההשמר מחטוא לו אחר הסליחה ולירוא מלפני מלכו הסולח לכל עוניו כמה פעמים לבל ישוב לכסלה כמו שאמר המשורר (שם) כי עמך הסליחה למען תורא. והנה לפי שחסד הכפורים הלזה לא הוצרך רק לחסרון האדם שאינו יכול לעמוד על מדת הדין לא מצד בוראו שהרי הוא יתעלה כביר מצאה ידו לברוא נמצאים שכליים בלתי חוטאים רק מצד עצמו של נברא כמו שזכרנו בשער הס'. כי לזה מה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ב) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בכך שתף עמו מדת הרחמים כי מה שעלה במחשבה הוא מה שביכלתו יתעלה לעשית מצד היכולת בעצמו אמנם מה שיצא אל הפועל הוא מה שהיה באפשרות המקבל לקבלו וכפי היכולת בעצמו ראה לברוא העולם במדת הדין ולהתנהג עמה עם כל נבראיו בלי נטות ממנה כלל אמנם לפי המקבלים אי אפשר לעמוד על זה ולהתכוון במעשיהם באופן שיחיו על מדת הדין כי אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לזה היה מחסדו לשתף עמו מדת רחמים דכתיב (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ולא עוד אלא שמדת רחמים קודמת וכבר נתבאר ענין זה בשער הג' במאמר הא' ממנו ובסופו. והנה על פי שני הענינים העקריים האלה קבע לנו הש"י שני הימים הנוראים יום הדין ויום הכפורים כי יום הדין הוא לפי מה שעלה במחשבה שיברא העולם במדת הדין ומן הספרים הנפתחים לפניו ביום ההוא נלמוד שכלן בדין שצדיקים גמורים לחיים ורשעים גמורים למית.. (ר"ה י"ו:) הכל הוא בדין חתוך אין שם לא ויתור ולא סליחה כלל גם בתליית הבינוניים לא נעשה עמם רק שורת הדין כי אחר שהם תלויים ועומדים בענינם ראוי שיתלה להם עד שיכרעו לצד מהצדדים אמנם יום הכפורים הזה הועד למחילה ולסליחה ולכפרה וכל זה לפנים משורת הדין והוא מה שביארו בקשור הפרשות (ויקרא כ״ג:כ״ז) במלת אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם אמר כי יום הדין הוא יום תרועה ויום הדין החתוך אמנם בעשור לחדש הזה יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם ונאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו והוא שם הרחמים אשר שתף למדת הדין באומרו ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים כי עמו הסליחה בלי ספק רמז לדבר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מ"ז) כי מדת הדין נתעטרה בראש השנה שנאמר בו (במדבר כ״ט:א׳) יום תרועה יהיה לכם אמנם ביום הכפורים שלא נזכרה בו תרועה אלא שופר סתם שנאמר (ויקרא כ״ה:ט׳) ביום הכפורים תעבירו שופר אז נתעלה שם יהוה המורה על הרחמים הנאותים לפי שאנחנו בשר ודם כמו שאמרנו. ובמדרש ובהגדת פסחים (קי"ט). וידי אדם תחת כנפיהם (יחזקאל א׳:ח׳) אמר רבי אבין ידו כתיב זה ידו של הקדוש ברוך הוא שהיא פרושה תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין הנה שהמליצו מאד בדבריהם לומר שהיד שתחת כנפי החיות כלומר הנכנסת לפנים משורת הדין הטבעי לקבל בעלי תשובה היא הראוי' להמצא מצד שענינו עם בני האדם אשר אי אפשר להם לעמוד בדין ויותר יתבאר מאמר זה בשער ק"ג ב"ה. והנה הנביא היה יועץ עצה נכונה לכל עדת ה' ההולכים לאורו שיחזיקו עצמם בבינונים המיחלים ליהוה ביום הקדוש הזה באומרו דרשו ה' בהמצאו וגומר (ישעיהו נ״ה:ו׳). והכוונה שנדרוש אל השם הגדול הזה המיוחד בהמצאו אלינו בשתוף עם מדת הדין ועל שתי כתות מהשלשה שבספרים הנפתחים אמר (שם) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כי הראשון הוא הנדון למיתה מיד כמו שאמר (ר"ה שם) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו'. ואיש און מחשבותיו הוא הבינוני שעדיין לא יצא מכלל איש אלא שנתחברו אליו קצת מחשבות און אשר לא הוציא אותם עדין אל הפועל יעזוב גם כן אותם וישוב אל ה' וירחמהו כמה דאת אמר שתף עמו מדת רחמים כלומר יסתלק ממדת הדין ויבא אל מדת הרחמים וירחמהו ואל אלהינו המשגיח בנו ומישיר אותנו כי ירבה לסלוח כי לא מחשבותי וגומר. כי גבהו וגומר. כמו שנתבארו בשער ל"ו. והענין הזה בעצמו יראה שכוונו משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ל״ב:ד׳) כי שם יהוה אקרא וגומר. הצור תמים פעלו וגו'. אמר שהוא יקרא את השם הנכבד והנורא בעל הרחמים אשר אמר עליו הנביא וישוב אל יהוה וירחמהו והוא השם המפורש שהיה מזכיר הכהן הגדול עשרה פעמים ביום הכפורים(יומא ל"ט:) כמו שנזכר בשעבר הבו גודל לאלהינו כמו שעונין אחריו בשכמל"ו. והכוונה תנוו לאלהיכם כבוד שיוכל לרחמכם ולא תמנעו הטוב מכם ופירש צורך קריאתו השם ההוא המיוחד ואמר כי זה אלהים צור כל העולמים כל דרכיו משפט גמור והם שלשת הדינים אשר בשלשה הספרים כמו שזכרנו. והנה על דין הצדיקים הגמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים אמר (דברים שם) אל אמונה ירצה לא נתחסד עמהם רק במה ששמר להם אמונתו דכתיב (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. ועל הרשעים שדן למיתה אמר (דברים שם) אין עול שעם שלא ויתר להם כלל הנה לא עשה עמם עול כי כן כתיב (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות. ועל הבינוניים אמר (דברים שם) צדיק וישר הוא כי על מה שלא זכה אותם בדינם כצדיקים אמר כי צדיק הוא וצדיק דינו כי לא יצדיק מי שאינו צדיק אמנם על מה שלא דן אותם לחובה אמר שהוא ישר בי לא ירשיע מי שאינו רשע. והנה זה הוא צורך הזכרת השם הגדול בעל הרחמים המשותף למדת הדין. ברוך ה' כי הפליא חסדו לנו להפליא עצה ולהגדיל תושיה בהכין לפנינו היום הזה המיוחד לסליחה ולכפרה אלו העבודות הנוראות על ידי האיש הקדוש ההוא אשר הוא תל גדול אשר הכל פונים אליו ואל כל מעשיו ואל כפרותיו בוידוייו והקטרתו עם הזאותיו הנעשות בפנים באופנים ההם הנוראים ויותר מהמה בענין השעיר המשתלח אשר עיניהם ראו כי עליו ולא על זולתו התוד' עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם כי לא היו ראויין שיתודו אותם על השעיר אשר הובא את דמו לפני ולפנים והשעיר ההוא נושא אותם אל ארץ גזירה כי לא יכילם בית מושב ועיר חומה והיה מענינו כי בהגיע אל חצי ההר עודנו באויר נתפרדו כל עצמותיו והיה להם לסימן יפה כלומר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ולשון של זהורית שהלבין מוכיח כי כל זה מה שיתן רושם נפלא בנפשותם ויחייב אותם להסכים פנימיות מחשבותיהם ודעתם עם זה המעש' הנעשה בחוץ ולשלח מאתם הצפיר השעיר אשר בקרבם הוא שטן הוא יצר הרע עד בלתי השאיר לו אז שום כח ורשות כלל והוא מה שאמרו (יומא ס"ו.) שאין רשות לשטן לקטרג בו ביום כו בעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו. אמנם ענין העדרו זה הוא מה שיועיל להעיד עליהם יותר ממציאותו והוא באמת המעיד עליהם שהם כמלאכי השרת ביום ההוא שאין בהם יצר הרע כמותם ולזה הם נקיים מכל חטא ביום הכפורים כמו שכתבנו בענין הראשון. ובפרקי ר' אליעזר פרק מ"ו אמר סמאל לפני הקב"ה רבונו של עולם נתת לי רשות על כל העולם ועל ישראל לא נתת לי רשות אמר ליה הרי לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש בהם חטא ואם לא אין לך רשות עליהם. ולפיכן היו נותנין לו שחד ביום הכפורים שנאמר גורל אחד לעזאזל גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל לחטאת וכל עונותם עליו שנאמר ונשא השעיר וגומר. ראה סמאל שלא נמצא בישראל ביום הכפורים חטא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו' יורה בבירור שכבר הוא ראוי שיהיו תחת ממשלת השטן הזה תמיד אם ימצא בהם עון ביום הכפורים כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה עד הסיר מתוכה מוטות עלו ודאי ראוי שתכרת מעמיה גם כל הנפש אשר תעשה בו אחת ממלאכותיו ראויה היא ליאבד לעולם כמו שכתבנו בביאור הפרשה והורה על ענין השוחד כי הוא באמת העדר העונות אשר בו יעור עיני השטן ומכריחו לענות אמן על כרחו ולומר יש לך עם אחד כמלאכי השרת וכו' הכל כמו שזכרנו בהקדמה ובענין הראשון. והנה הענין הזה אע"פ שהוא נעשה בירושל' ובבית מקדשו הנה תועלתו היא מתפשטת לכל ישראל עד שיהיו רובם יודעים אלו העניינים הנפלאים ומתפעלים מהם הפעלות חזק בכל מקומות מושבותם ולא ימצא בהם רק קצת חטאים אשר לא נגע אלהים בלבם אשר אי אפשר בילידי החומר זולת זה. אמנם לא יספיק זה המיעוט לבטל כח המשפט הכולל הזה שאמרנו והוא מה שנזכר בפרקא קמא דיומא (י"ט:) משנת ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה וכו' מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה תניא אבא שאול אמר אף בגבולין היו עושין כן אלא שחוטאין וכו'. אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא קאתי משיחא והאידנא יומא דכיפורי איבעול כמה בתולות בנהרדעא אמר ליה והקדוש ברוך הוא מאי קאמר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד׳:ז׳) א"ל ושטן מאי אמר ליה שטן ביומא דכפורי לית לה רשותא לאסטוני אמאי אמר רמי בר חמא השטן בגימטר' שס"ד הוי תלת מאה ושתין וארבע יומי אית ליה רשותא לאסטוני ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני. הנך רואה כי להיות החטא במועטין ואף כי אינו נאסר בפירוש במקרא רק אכילה ושתיה ומלאכ' ואלו לבדם הם בכרת ואידך איסורא דרבנן דאסמכוה אקרא (בכ"מ ה' שביתת עשור פ"א ה' ה'). ולזה אמר אמרתו אמאי לא קאתי משיחא דהא ודאי בזכותא תליא וראוי שיהא הדור זכאי כלו בכל הדברים קלים וחמורי' והוא הטעם שהליץ הש"י בעדם לומר לפתח חטאת רובץ כלומר שמהכרח החומר יוכרח היות על זה האופן והנכון שפרצה קוראה לגנב והיותם בלתי ישנים כל הלילה והולכים כלם בערבוביא יגרום בנקל דברים כאלו או שיצדקו שתי הכוונות יחד ומשום זה לא נתן רשות לשטן כי לא עצר כח לקנטר ולקטרג מפני שהכל הולך אחר הרוב ולפי המעשה ולגבי דידיה מילתא זוטרתי היא וטעם רמי בר חמא הוא סימן בעלמא לכל מה שאמרנו שהוא סבת העדר כחו ורשותו ביום הזה לא הסבה עצמה. וכל זה מה שיזכור אותו הכתוב בסומכו אחר מעשה העבודות כולם והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. יאמר כי ישאר רושם זה לעד ולחקת עולם כי בזמן הזה יענו את נפשותם בכל הענויים המחוייבים אל התשובה השלמה והחרטה מאשר חטאו על הנפש ואסור כל המלאכות האסורות מהג' מינים שזכרנו ובכלל מלאכת החמר ומעשהו. ומזה ימשך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לא שיחשוב אדם שהיום מכפר בין שישוב או לא ישוב כי הרבה ריוח והצלה מלפניו ורב טוב וחסד לבית ישראל כי היום הזה יכפר לשבים כפרה שלמה לקצת חטאי' ושיתלה עליהם בקצתם כמו שאמר במסכת יומא (פ'.) שאל מתיא בן חרש לרבי אלעזר ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש אמר ליה ג' הם ותשובה עם כל אחת מהן עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ועל זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין וייסורין ממרקין ועל זה נאמר (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל אם יש בהם חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כלן תולין ומיתה ממרקת ועל זה נאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון היכי דמי חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא זוזי לאלתר ר' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין:
עקידת יצחק
*הפרק הראשון, תוכן דבריו הוא, תחילה העיר הרב על מחז"ל שקביעת החדשים והמועדים תלויה רק בישיבת סנהדרין לקדש החודש, שאחרי שדבר זה הוא רק ענין טבעי והכרחי, שתמיד אחר עבור כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים תחל הלבנה להראות לעינינו שנית, אחרי שהיה מכוסה ממנו יום או יומים, ואז יהי' החודש ובו קבועים המועדים מדוע יצטרך עוד למאמר ראש ב"ד האומר מקודש (עיין ר"ה רפ"ג)? ומדוע יהי' החודש מקודש על פיהם אף אם טעו או הזידו לקדש יום א' לפני או לאחר זמנו? (עיין שם כ"ה) ואף כי איך יתכן לחשוב שפעולת הי"ת לשפוט תבל ומלואה תהי' תלויה בקביעת ב"ד של מטה במאמר בני אדם קרוצי חומר, הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר? ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל ד' הקדמות, הא' כי אחרי שברא הי"ת מין האדם עלי ארץ, ונתן לו הבחיר' החפשית להטיב או להרע, הלא יחייב משפט הצדק כי גם פה בארץ ישולם צדיק לפעמים על בחירתו הטוב, אף כי רשע וחוטא, על כי הרע מעשהו, ונמשך מזה, כי צריך שתמצא הנהגה בעולם אשר על פיה יקרו לאדם לפעמים מקרים רעים גמול מעשיו הרעים ומקרים טובים חלף עשותו הטוב והישר לא שיהי' תמיד כמקרה כצדיק כן מקרה הרשע, מבלי הבדל בין טוב לרע ותהיינ' לפ"ז בעולם שני אופני הנהגות, האחת טבעית עפ"י חקי הטבע אשר לא יבדילו בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, והשנית הנהגה השגחיית אשר על פיה יושב גמול האדם אל חיקו גם הטוב גם הרע (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית ד' ק"ט ורמ"ה ובשער נ"ז) השנית כי כמו שהנהגה הטבעית נסיבה מחוקי הטבע עפ"י מהלך הכוכבים במסילותם אשר יסבו לדעת הקדמונים כל תנועות היסודות הרכבותיהם ושינוייהם, כן תסובב ההנהגה השגחיית רק ע"י הישרות אלקיות וענינים נרצים לפניו כמאה"כ "אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וכו', (עיין ביאורי למעל' בראשית צ"ב) ונמשך מזה כי כמו שבהנהגה טבעית יש זמנים ידועים מתי יפעלו חוקי הטבע על אופן זה, ומתי על אופן אחר, ד"מ עת ידוע מתי יבושל ויבוכר כל פרי ומתי יגמר ויגמל עד שיאסף אל הבית, ועת ידוע מתי יבולו עצי יער ועשבי שדה, ומתי יכוסו ההרים שלג והעמקים יעטפו כפור, ואף כי שלפני הי"ת המנהיג כל הטבע כולה ובבחינתו, כל העתים שוים, עד שבכל עת היה יכול לעשות כל מה שיעשה עתה רק לעתים ומועדים ידועים, בכל זאת בבחינת הארץ ומלואה תבל וכל יושבי בה ראתה חכמתו העליונה, כי טוב ומצטרך הוא להבדיל בין הזמנים, באופן שיהיו מועדים לכל זמן וזמן פעולות טבעיות אחרות: כן גם בהנהגה השגחיית המסובבת מפעולות בני אדם, ראתה תכמתו העליונה שאף שאצלו אין הבדל בין הזמנים והעתים בכל זאת בבחינת המונהגים המקבלים תועלתה שהם בני אדם קרוצי חומר, הנופלים תחת שינויי הזמן לא יכשר כל זמן ועת לכל פעולה ופעולה המצוה למו לעשותה, כי אם נתן זמן ידוע לכל אחת מהנה ורק בהעשותה במועד הראוי יהיה הטוב הידוע מושפע על ידם מההנהגה ההשגחיית כמו שאמרו חכמימ ז"ל "הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך עליכם תבואה שבשדה", וכן שתי לחם בעצרת, וניסוך מים בחג, לסבב ברכת פירות האילן וגשמי ברכה ונדבה, השלישית כי אחרי שכבר מבואר בשער נ"ז שלא כל משפחות האדמה הוכשרו, לקבל טוב אלקי זה, שיוכלו לסבב בפעולותיהם ההנהגה ההשגחיית, רק עם בני ישראל לבדו, יען כי יצאו מחלצי אאע"ה אשר היה הראשון להתבונן ולהכיר מעצמו את הי"ת אף כי גודל על ברכי עובדי אלילים אלמים וכל הדורות שהיו לפניו הכעיסו ומרו את עיני כבוד עליון, ועפי"ז הלוא ימשך מעצמו אחרי כי רק בעבורם ובעבור פעולתם יצטרך קביעות זמן חדשים ומועדים אשר בהם יעשו המצות והפעולות אשר נצטוו לעשותן לסבב בהן ההנהגה ההשגחיית הזאת, כי גם הקביעה הזאת תהיה תלויה רק בהם ולא בזולתם, ומבוארות בזה ההערה הראשונה והשלישית.
הרביעית, כי אחרי שגם האנשים היותר שלמים יפלו לפעמים ברשת הטעות, להיותם משיגים בכחות ההיולאניות, ר"ל בעבור שמוסדות השגתם בנויות רק על אדני כוחותיהם החמריות, ר"ל הרגשותיהם החושיות, כי מהם יקח האדם מושכליו הראשונים לבנות עליהם עמודי בנין הקשי שכלו. (עיין ביאורי למעלה בראשית דף קפ"ה ודף קצ"ט ע"ב ושמות י"ב ע"א) והחושים רגילים לטעות, ע"כ על נקלה יתעה גם השכל הנשען עליהם. ואם כן הוא בשאר השגות, אף כי בקביעות החדשים והמועדים הבנויה על חשבון ועיון דק מאוד, עד שיוכלו לטעות בה על נקלה, ע"כ היה מהראוי שיסכים הי"ת בבחינת הנהגתו ההשגחיית והנסיית התלויה רק במעשיהם ופעולותיהם בזמנים ידועים, אל מה שיעלה מעיון גדולי ישראל וחשוביהם, לקבוע עפ"י חשבונם הזמנים והמועדים אשר בהם יעשו המצות שנצמוו הם וכל ישראל עמם, אף שהקביעה הזאת אינה מסכמת אל האמת המוחלט בעבור שטעו בחשבונם (ועפ"י משל אבאר לך דברי הרב אלה יותר הנה זה דומה למלך אשר הבטיח את עמו שאם יבואו לפניו במנחה ידועה בתחילת כל חודש וחודש ויראו לו בזה כי הם מיקרים אותו ונכנעים לכל אשר יצום, יחשבם כאוהביו ויעשה להם טובות ידועות והעם אשר לא ידעו מתי יחל החודש, סמכו תמיד בזה על מאמר ופקודת הנשיאים וראשיהם, ובפעם אחת או שתים טעו אלה ואמרו, כי החדש וחל רק יום אחד או שנים אחרי החילו באמת, ויביאו העם את המנחה אל המלך רק ביום השלישו לחודש הנוכל להעלות על דעתנו כי המלך אחרי הודעו כי רק בעבור טעותם אחרו מלבוא יקצוף עליהם ולא יעשה להם בכל זאת הטובות אשר הבטיחם לעשות להם כן הדבר ההוא ביחס הי"ת אל ישראל עם קרובו בבחינת הנהגתו השגחיית) ועפ"י הדברים האלה תבואר גם ההערה השניה, כאשר תחזינה עיניך מישרים. אח"כ יאמר הרב ז"ל כי בעבור שלש סבות היו יכולים הב"ד לטעות בענין קביעת המועדים, או לשנותה בכונה, אחרי שנודע, כי קביעה זאת היתה תלויה בחשבון מולד הירח ותקופתו סביב הארץ והשמש, בראית העדים קצת מגוף הירח בליל שלשים, ובמאמר ב"ד, הא' אחר שעיון וחשבון זה הוא דק מאוד עד שאחז"ל שמשה בעצמו נתקשה בו, הלוא על נקלה יש מקום לטעות בו, והב' אם העידו העדים שקר להטעות את הב"ד בזדון, כמו שעשו הבייתוסין, (עיין ר"ה כ"ב ע"ב) הלוא נמשכו ב"ד אחריהם וקבעו החודש ביום שאינו ראוי לו והג' כי לפעמים הסב אותם הכרת הזמן לשנות ברצון קביעת החודש והמועד התלוי בו מהזמן והיום האמיתי שהיה ראוי לקבעו, אף כי היה נודע להם הכל על נכון, כמו שאחז"ל סנהדרון דף י"א. שאם ראו ב"ד שתקופת ניסן, תאחר לבוא, ותהיה רק בששה עשר בניסן או אחר זמן זה או שהאביב, לא הגיע עוד, או שפירות העץ הרגילים לצמח בימי פסח לא צמחו עוד, (כי כל אלה ר"ל שיווי היום והלילה, ובכור השעורים הממהרים להתבשל, ונצרכים להקרבת העומר וצמיחת פירות קצת האילנות, הן סימני האביב, וסמכו בזה על הכ' "שמור את חודש האביב" ר"ל השתדלו שיהיה חג הפסח רק בחודש האביב,) או אם לא היו עוד הדרכים והגשרים אשר נתקלקלו מפני הגשמים בימי החורף, מתוקנים כראוי לעולי רגלים, או מפני התנורים שאבדו מפני הגשמים ולא והיה לעם מקום לצלות פסחיהם, עד שיעשו ויתוקנו תנורים אחרים, או אם נודע להם שיושבי ארצות אחרות הרחוקות מארץ ישראל נעקרו כבר ממקומם ללכת לחוג את חג הפסח בירושלים, ולא יגיעו לשם אם לא יעברו השנה. (עיין מכל זה ברמב"ם פ"ד מה' קידוש החודש) ואם שנו קביעות המועדים בעבור א' מכל אלה הסיבות, הסכים בכל זאת הי"ת עמהם, ולהורות על כל זה אחז"ל "אתם" אפי' שוגגין, ר"ל בעבור הסיבה הראשונ', "אתם אפי' מוטעין" ר"ל מאחרים ע"י עדות שקר, "אתם אפי' מזידין" ר"ל בעבור הדברים שהזכרנו למעלה, ובזה נחם ר"ע את ר' יושע, כאשר הכריחו ר"ג לבוא אליו במקלו ותרמילו ביה"כ שחל להיות לפי חשבונו, והתעצב על הדבר בחשבו, כי בזה יחטא ואשם לאלקיו, עד שנתן לו תודה על זה בשמחת לב, ואמר לו "נחמתני עקיבא נחמתני", (עיין ר"ה כ"ח.) [וכל דברי הרב ז"ל אלה כלל הרמב"ם במתק לשונו בדברים מעטום, באמרו (ספ"ב מה' קידוש החודש) וחייבים הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו (ב"ד) אעפ"י שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות, הוא צוה לסמוך עליהם שנאמר "אשר תקראו אתם וכו'" וכן הדבר גם בשאר דיני התורה הנוסדים על זמן ידוע כמו לענין בתולה פחותה מבת ג' שנים שבתוליה חוזרים (עי' בפנים הכפר)] ועל כל זה רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, "אמר דוד, אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי", וכו' שר"ל שהי"ת מנהיג לכבוד ישראל ולטובתם הנהגתו השגחיית והנסיית, עפ"י קביעתם הזמנים והמועדים, וע"כ הנמר ג"כ "יום תרועה יהיה לכם" ולא לי, יען כי רק בקביעתכם לבד תלוי הדבר מתי יהיה יום אתרועה והשאר המועדים. ראו זה מאמר זר ונפלא מאד בתחלת העיון ודבריו תמוהין מכל צדדיהן וזה כי אחר שראשי השנים והחדשים הם מהדברים ההכרחיים שא"א להיות בענין זולתי התחלה סבובית לגלגליהם אשר הוא נודע מעיוני הקדמונים שהשתדלו מאד לדעת מספר ימות הסבובים ההם וקבעו להם חדשים ושנים בתכלית הדיוק כמו שנודע מספרי החכמים אשר מעולם בחכמת התכונה וממנהגיהם הידועים והקיימים ביניהם באלו החשובים אם כן מה תועיל ישיבת הסנהדרין עליהם ואיך יתחכמו ויתיעצו על הדברים ההכרחיים שא"א להיותם בענין אחר והוא דבר שלא יסבלהו טבע העצה כפי מה שכתב החכם בפ"י מהג' מהמדות. ואם שנקבל שיהיה ממש כדבריהם איך נקבל שהקב"ה וסנהדראות של מעלה נמשכים במעשיהם אחר מעשה ב"ד של מטה בזה הענין המופלא מסדור הזמנים אף כי לא ישערו בהם רק האמת כ"ש שאמרו בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדים אלא אלו וכמו שהוסיפו חז"ל (ר"ה כ"ה:) ביאור אשר תקראו אותם אתם כתיב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אפילו מזידים חלילה לאל מהסכים עם השוגגין והמוטעין כ"ש עם המזידים וכי מפני התועים ישתבשו סדרי עולם. ועוד כי מה לו יתעלה ואל סנהדראות של מעלה אל סדר השנים וקבועי החדשים ומועדים שאמר אין לי מועדים אלא אלו הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר.
הרביעית, כי אחרי שגם האנשים היותר שלמים יפלו לפעמים ברשת הטעות, להיותם משיגים בכחות ההיולאניות, ר"ל בעבור שמוסדות השגתם בנויות רק על אדני כוחותיהם החמריות, ר"ל הרגשותיהם החושיות, כי מהם יקח האדם מושכליו הראשונים לבנות עליהם עמודי בנין הקשי שכלו. (עיין ביאורי למעלה בראשית דף קפ"ה ודף קצ"ט ע"ב ושמות י"ב ע"א) והחושים רגילים לטעות, ע"כ על נקלה יתעה גם השכל הנשען עליהם. ואם כן הוא בשאר השגות, אף כי בקביעות החדשים והמועדים הבנויה על חשבון ועיון דק מאוד, עד שיוכלו לטעות בה על נקלה, ע"כ היה מהראוי שיסכים הי"ת בבחינת הנהגתו ההשגחיית והנסיית התלויה רק במעשיהם ופעולותיהם בזמנים ידועים, אל מה שיעלה מעיון גדולי ישראל וחשוביהם, לקבוע עפ"י חשבונם הזמנים והמועדים אשר בהם יעשו המצות שנצמוו הם וכל ישראל עמם, אף שהקביעה הזאת אינה מסכמת אל האמת המוחלט בעבור שטעו בחשבונם (ועפ"י משל אבאר לך דברי הרב אלה יותר הנה זה דומה למלך אשר הבטיח את עמו שאם יבואו לפניו במנחה ידועה בתחילת כל חודש וחודש ויראו לו בזה כי הם מיקרים אותו ונכנעים לכל אשר יצום, יחשבם כאוהביו ויעשה להם טובות ידועות והעם אשר לא ידעו מתי יחל החודש, סמכו תמיד בזה על מאמר ופקודת הנשיאים וראשיהם, ובפעם אחת או שתים טעו אלה ואמרו, כי החדש וחל רק יום אחד או שנים אחרי החילו באמת, ויביאו העם את המנחה אל המלך רק ביום השלישו לחודש הנוכל להעלות על דעתנו כי המלך אחרי הודעו כי רק בעבור טעותם אחרו מלבוא יקצוף עליהם ולא יעשה להם בכל זאת הטובות אשר הבטיחם לעשות להם כן הדבר ההוא ביחס הי"ת אל ישראל עם קרובו בבחינת הנהגתו השגחיית) ועפ"י הדברים האלה תבואר גם ההערה השניה, כאשר תחזינה עיניך מישרים. אח"כ יאמר הרב ז"ל כי בעבור שלש סבות היו יכולים הב"ד לטעות בענין קביעת המועדים, או לשנותה בכונה, אחרי שנודע, כי קביעה זאת היתה תלויה בחשבון מולד הירח ותקופתו סביב הארץ והשמש, בראית העדים קצת מגוף הירח בליל שלשים, ובמאמר ב"ד, הא' אחר שעיון וחשבון זה הוא דק מאוד עד שאחז"ל שמשה בעצמו נתקשה בו, הלוא על נקלה יש מקום לטעות בו, והב' אם העידו העדים שקר להטעות את הב"ד בזדון, כמו שעשו הבייתוסין, (עיין ר"ה כ"ב ע"ב) הלוא נמשכו ב"ד אחריהם וקבעו החודש ביום שאינו ראוי לו והג' כי לפעמים הסב אותם הכרת הזמן לשנות ברצון קביעת החודש והמועד התלוי בו מהזמן והיום האמיתי שהיה ראוי לקבעו, אף כי היה נודע להם הכל על נכון, כמו שאחז"ל סנהדרון דף י"א. שאם ראו ב"ד שתקופת ניסן, תאחר לבוא, ותהיה רק בששה עשר בניסן או אחר זמן זה או שהאביב, לא הגיע עוד, או שפירות העץ הרגילים לצמח בימי פסח לא צמחו עוד, (כי כל אלה ר"ל שיווי היום והלילה, ובכור השעורים הממהרים להתבשל, ונצרכים להקרבת העומר וצמיחת פירות קצת האילנות, הן סימני האביב, וסמכו בזה על הכ' "שמור את חודש האביב" ר"ל השתדלו שיהיה חג הפסח רק בחודש האביב,) או אם לא היו עוד הדרכים והגשרים אשר נתקלקלו מפני הגשמים בימי החורף, מתוקנים כראוי לעולי רגלים, או מפני התנורים שאבדו מפני הגשמים ולא והיה לעם מקום לצלות פסחיהם, עד שיעשו ויתוקנו תנורים אחרים, או אם נודע להם שיושבי ארצות אחרות הרחוקות מארץ ישראל נעקרו כבר ממקומם ללכת לחוג את חג הפסח בירושלים, ולא יגיעו לשם אם לא יעברו השנה. (עיין מכל זה ברמב"ם פ"ד מה' קידוש החודש) ואם שנו קביעות המועדים בעבור א' מכל אלה הסיבות, הסכים בכל זאת הי"ת עמהם, ולהורות על כל זה אחז"ל "אתם" אפי' שוגגין, ר"ל בעבור הסיבה הראשונ', "אתם אפי' מוטעין" ר"ל מאחרים ע"י עדות שקר, "אתם אפי' מזידין" ר"ל בעבור הדברים שהזכרנו למעלה, ובזה נחם ר"ע את ר' יושע, כאשר הכריחו ר"ג לבוא אליו במקלו ותרמילו ביה"כ שחל להיות לפי חשבונו, והתעצב על הדבר בחשבו, כי בזה יחטא ואשם לאלקיו, עד שנתן לו תודה על זה בשמחת לב, ואמר לו "נחמתני עקיבא נחמתני", (עיין ר"ה כ"ח.) [וכל דברי הרב ז"ל אלה כלל הרמב"ם במתק לשונו בדברים מעטום, באמרו (ספ"ב מה' קידוש החודש) וחייבים הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו (ב"ד) אעפ"י שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות, הוא צוה לסמוך עליהם שנאמר "אשר תקראו אתם וכו'" וכן הדבר גם בשאר דיני התורה הנוסדים על זמן ידוע כמו לענין בתולה פחותה מבת ג' שנים שבתוליה חוזרים (עי' בפנים הכפר)] ועל כל זה רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל, "אמר דוד, אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי", וכו' שר"ל שהי"ת מנהיג לכבוד ישראל ולטובתם הנהגתו השגחיית והנסיית, עפ"י קביעתם הזמנים והמועדים, וע"כ הנמר ג"כ "יום תרועה יהיה לכם" ולא לי, יען כי רק בקביעתכם לבד תלוי הדבר מתי יהיה יום אתרועה והשאר המועדים. ראו זה מאמר זר ונפלא מאד בתחלת העיון ודבריו תמוהין מכל צדדיהן וזה כי אחר שראשי השנים והחדשים הם מהדברים ההכרחיים שא"א להיות בענין זולתי התחלה סבובית לגלגליהם אשר הוא נודע מעיוני הקדמונים שהשתדלו מאד לדעת מספר ימות הסבובים ההם וקבעו להם חדשים ושנים בתכלית הדיוק כמו שנודע מספרי החכמים אשר מעולם בחכמת התכונה וממנהגיהם הידועים והקיימים ביניהם באלו החשובים אם כן מה תועיל ישיבת הסנהדרין עליהם ואיך יתחכמו ויתיעצו על הדברים ההכרחיים שא"א להיותם בענין אחר והוא דבר שלא יסבלהו טבע העצה כפי מה שכתב החכם בפ"י מהג' מהמדות. ואם שנקבל שיהיה ממש כדבריהם איך נקבל שהקב"ה וסנהדראות של מעלה נמשכים במעשיהם אחר מעשה ב"ד של מטה בזה הענין המופלא מסדור הזמנים אף כי לא ישערו בהם רק האמת כ"ש שאמרו בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדים אלא אלו וכמו שהוסיפו חז"ל (ר"ה כ"ה:) ביאור אשר תקראו אותם אתם כתיב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אפילו מזידים חלילה לאל מהסכים עם השוגגין והמוטעין כ"ש עם המזידים וכי מפני התועים ישתבשו סדרי עולם. ועוד כי מה לו יתעלה ואל סנהדראות של מעלה אל סדר השנים וקבועי החדשים ומועדים שאמר אין לי מועדים אלא אלו הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר.