וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃
עקידת יצחק
*תוכן כוונתו, כי כמו שהחומר הקדים בזמן הויתו לצורתו שקבל אח"כ, היא גרוע מהצור' כן כל דבר הנברא קודם גרוע בלתי ספק במעלתו מהנברא אח"כ, ועכ"פ הנברא קודם נועד ומוכן לסבב תועלת וטובת הנברא אח"כ, ונמשך מזה כי האדם המתאחר ביצירתו מכל הברואים זולתו, הוא באמת הנכבד מכולם והם נועדים לסבב תועלתי (ואפשר, כי על זה רומז מאמר המשורר, אחור וקדם צרתניי רצונו לומר ביצירתך אותי אחרון לכל יציריך שמתני קדום ונכבד במעל' לכולם, ותשת עלי כפיך רצונו לומר בזאת רמזת לי ד"מ באצבעיך, איך אתנהג כל ימי חיי, למען השג תכליתי, ולמצוא חן בעיניך) ומענין זה, ר"ל בעבור היות כל הבריא' כלה בשביל האדם שהוא תכליתה, והיא נכנעת ומשועבדת לו, נמשכת ג"כ הנהגת העולם, ע"פ ה' גם בדרך נסיי והשגחה אלהית, ר"ל כי יוכרחו לפעמים חקי הטבע להשתנות ממנהגם התמידי והפשוטי לפי תכונת מעשה בני אדם הטובים או הרעים, למען הטיב או הרע להם כפי גמולם, ומנהג זה קורא הרב ז"ל מנהג טבעי הפועל ברצון ובחינה שכלית, ר"ל בהשקפ' תמידית ד"מ על פעולת בני אדם, וע"ז רומז מאחז"ל "תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע וכו'," ומאמר ר' ירמי' בר"א "לא עם הים לבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו'," שכוונתם רק להורות בזה שהי"ת הכניע כל הבריא' כולה מראשית הייתה תחת יד האדם, יצוה אותה שישתנו לפעמים חקיה הפשוטים, בדרך נשיי לפי המתחייב מפעוליתיהם הטובות והרעות כמאה"כ אל מין האדם, "ורדו בדגת הים וכו'," שהכוונה ג"כ שהוא ימשיל בכל הברואים ולפי מעשיו יפעלו פעולותיהם גם בדרך נסיי, לא רק כפי מה שהוטבע בם בטבעם הראשון הנוהג לרוב על פי דרכי בלא שינוי ותמורה על אופן אחד תמיד מבלי דעת והשכל, ובזאת דחה הרב פי' הנרבוני שחשב שכוונת חז"ל והרב המורה הוא רק להורות, כי שם הי"ת בראשית היצירה חקים שונים בדברים הנבראים, להיותם נוהגים ברוב הזמנים במנהג טבעי אחד, ובזמנים מיוחדים במנהג טבעי אחר, והמנהג הראשון נקרא מאודיי, והמנהג השני מעטיי, והמשל בזה הים, שהטביע ה' בקרבו שיהיו מימיו נוזלים תמיד, ולעמוד כנד בצאת ישראל ממצרים, ומעלת הנביא ומופת נבואתו הוא רק בהודיעו מקודם הזמן הידוע שיתנהג בו המנהג השני המעטיי הזה, כי לפי דעת זה תשוב גם ההנהגה הנסיית להיות טבעית ממש וכן הנשים ידמו רק למקרים יקרים, אשר יקרו לפעמים רחוקות בתבל:
אפס כל הנבראים נכנעים ומשועבדים לאדם רק בהיותו אדם בבחינה אמיתית, ובשמרי תעודתו להתנהג תמיד כפי הראוי לעצם נברא בצלם אלקים, אפס בהיותו נמשך אחר טבעי הבהמיי יסור צלו פחדו ואימתו מהר מכל הנבראים זולתו, ואז יהי' כמטרה לחצם ע"פ מנהג הטבע הפשוטי, שהגבור יעוז על החלש, כי רוב שאר בע"ח חזקים יותר ממנו וע"ז רמזי חז"ל באמרם אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמ' וכו'," ומאמרם "לא עריד ממית וכו' אלא חטא ממית. וע"כ בחטוא דור המבול לעזוב משמרת תעודתם הנרצית בעיני ה', השחית לא לבד גם כל בשר את דרכו בייחסו אל האדם, לבלתי היות עוד נכנע מפניו, כ"א גם הארץ והמים אשר נבראו לתועלת בני אדם התקוממו נגדם ע"פ ה' להאבידם ולהשחיתם עד כי היו כולם לדראון, זולתי נח ובניו אשר שמרו עוד משמרת ה', אתם הוקם הברית אשר כרת ה' עם כל הנבראים בהבראם, להיות נכנעים ומשועבדים לאדם והמנהג הטבעיי השני הזה הפועל ברצון ע"פ השגחת ה' הנסיית, נהג מאז והלאה רק לעתים מיוחדים ומעטים בעת העשות האותות והמופתים הרבים לאומתנו הישראלית בכלל, וגם לפעמים לקצת יחידי סגולה כהצלת דניאל מפי אריות, וחביריו מתוך כבשן האש, ורק באחרית הימים עת ימלא יעוד הנביאים מ"ה לתקן העולם במלכות שדי ישוב מנהג טבעי הנסיי הזה להיות נוהג בתמידות כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו' זאב וטלה ירעו כאחד וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו'," אפס לפני בוא יום הגדול הזה בהיות רוב בני אדם אינם שומרים עוד תעודתם היקרה הזאת, הם נתונים תחת יד התקיף מהם בחיתו יער או בעריצי בני אדם ורק יחידי סגולה בכל דור ודור נפלים מהם בענין זה כמאה"כ לאומה הישראלית בהיותה הולכת בדרכי ה' "ופחדכם ומוראכם יהיה על כל העמים," ודוד עבד ה' האמיתי לא ירא מגלית הגתי, ואמר ממנו "אל יפול לב אדם (ר"ל האדם האמיתי השומר תעודתו האנושית) עליו," ובעבור היות האדם הבלתי אמיתי דומה לבהמ' אינו מן הראוי שישלוט על בעלי חיים זולתו בהיותו גם הוא בשפל מדרגתם כמאחז"ל מאיש נשחת כזה "עם הארץ אסור לאכול בשר," ע"כ לא הותר לדורות הראשונים עד אחר המבול שנתקן העולם יותר. לאכול בשר, גם קהלת אמר מבני אדם כאלה "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו," ר"ל בעבור היותו חסר המדרגה המוסרית הראויה לאדם אמיתי לא נתן לו ה' השלגון והרשות להנות מנכסיו. ואם בכל זאת נהנה, חטא ואשם, ע"ד מאחז"ל "כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל," ורק בעבור תיקון העולם המוסרי על ידי המבול כמשכ"ל עד שהיה האפשרות להרבה בני אדם לעשות הישר בעיני ה' הותר להם אחר המבול גם אכילת הבשר ונתנה להם הממשל' על שאר בע"ה. מפלאי הטבע ושרשי הבריאה הוא שיהיה כל המתאחר ביצירה גדול במדרגה לקודם אליו. כי אחר שהיה הקודם במדרגת ההיולי לאשר אחריו והמתאחר הוא לו במדרגת הצורה והיה מטבע הצורה לפעול וטבע החמר להתפעל חוייב שהמתאחר יהיה השליט והפועל בכל אשר לפניו וכלם מתפעלים ממנו כמו שאמר (ב"ר פ' י"ט) רבי יהודה ברבי סימון כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו עד שיתחייב מזה שתמצא לכל הנמצאות כלן הכנעה ושעבוד טבעי אל מין האדם למה שהוא במדרגת השלמות והצורה לכלן וכלן הם תחתיו בסדר מדרגותיהם והמה נכללות בו בהכנע או השמר החמר אל הצורה או המסובב אל הסבה עד שבהיותם על זה האופן לא ישאר כח לשום נמצא מהם פשוט או מורכב להרים יד להרע או להזיק לשום איש מאישי האדם כמו שאין כח בגדולי הבריות כעין הגמלים הבקר והצאן להתיצב בפני כפיר אריות קטן או נמר או דוב כי היה זה כן למעלת צורתם וסגולתם המוסכלת מבעלי החקירה אשר נלאו לתת הבדליהם הפרטיים וכבר אמרו חכמינו ז"ל מה רבו מעשיך יי' (תהלים ק"ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי יהוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזקי להדדי (מדרש שו"ט מ' ק"ד). ראה כמה הורו מענין הכנע הצורות מטבעם זו לזו כי אע"ג שטבעם הוא בלתי ידוע אצלנו הנה הוא ידוע אצל עצמו והוא שומר את משמרתו ואע"ג דאינהו לא חזן טבע מזלייהו קא חזן וכל שכן שעל זה האופן חוייב ?להכניע טבע מזלות כל הנמצאות כלם בפני זה האיש שצורתו נכרת ונודעת במעלה ושלמותו המחייבת זאת הממשלה בלי ספק. במס' שבת פרק שואל בדף קכ"א: תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים ומן החולדה דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל (בראשית ט') כו'. כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתי. הרי שקיימו כל הממשלה הזאת וטעמה כיון שתלו אותה בחיותו שהוא העמדת וקיום צירתי כמו שיבא כי היא לבדה היא המושלת ומותר האדם מן הבהמה. והנה כשיושכל ענין הממשלה הזאת ימצא באמת שהוא טבע נפלא מתחייב מעצמות הבריאה שיוכרח מציאותו לצורך ההנהגה ההשגחיית אשר רמזנו בסוף שער השלישי שעליה אמרו חכמינו ז"ל ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמה מדת רחמים (ב"ר פרשת י"ב) כי הוא טבע נכבד ומעולה וגם הוא חכם ומבחין בין צדיק לרשע ופעל בהם ובאשר להם ובכל הנמצאות כולם בעבורם לא כמו שנזדמן אלא כמו שיאות לפי מעשיהם כמו שאמר המשורר מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי' (תהילים ק״ז:מ״ג). וזה כי טבעי הנמצאות הנבראים באותה מדת החסד שנשתתפה למדת הדין שעליה אמר אמרתי עולם חסד יבנה (שם פ"ט) כי הוא החסד אשר מעל השמים כאומרו כי גדול מעל שמים חסדך (שם ק"ח) כמו שיבא בעניני אברהם אבינו שער י"ז ב"ה. הנה הם ודאי מתבוננים לפעול כפי המחוייב מההשגחה בכל הענינים המושגחים אשר זכר במזמור ההוא הכולל ארבע כתות שצריכות להודות ולפי זה הוא מבואר שנמצאו בעולם שני מיני טבעים. הראשון הוא המפורסם לא דעת ולא תבונה בו אבל נוהג על ענין אחד תמיד בלי השקפה למה ולמי ולמה ומתי כי הוא התנאי שהותנה עמו בעת הבריאה כמ"ש חכמינו ז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון (ש"ר פרשת כ"א) והוא שיהא נגר ונדבק כבתחלה. אמנם השני הוא הטבע הזה המעולה הפועל ברצון ובחינה שכלית אשר הוא גם כן התנאי שהותנה עמו על טבע הבריאה כמ"ש תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף (ב"ר פ' ה') כו'. ומזה שכל מה שהוא נס לפי התנאי הראשון הוא טבעי לפי התנאי השני בלי ספק. ועל זה האופן ולח זה הטבע המעולה השני בכל האנשים ובכל הענינים אשר תמצא יד ההשגחה האלהית עליהם לפי מעשיהם ומה שנעשה אז שנוי גדול מהמנהג הטבעי קראוהו ההמוניים נס לפי הטבע המפורסם והנכר להם אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה יי' כי נורא הוא הנה הוא טבע גמור באמת וזהו ענין נפלא אמתי מאד ביארוהו חכמינו ז"ל במדרש ב"ר פרשת יקוו המים. א"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לבני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י"ד) לתנאו שהתנה הקב"ה עמו. אמר ר' ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב). מיד שנעו שמים כל צבאם צויתי. צויתי את הים שיהא נקרע לבני ישראל. צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים ואדברה (דברים ל״ב:א׳). צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום וירח כו' (יהושע י׳:י״ב) צויתי את העורבים לכלכל את אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר בערב (מלכים י"ז). צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל שנאמר אלהי שלח מלאכה וסגר כו' (דניאל ו׳:כ״ג). צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה שנאמר וריח נור לא עדת בהון (שם ג'). צויתי את השמים שיפתחו ליחזקאל שנאמר נפתחו השמים ואראה כו' (יחזקאל א׳:א׳) צויתי את הדג שיקיא את יונה אל היבשה שנאמר ויאמר יי' לדג ויקא כו' (יונה ג'): הנך רואה הענין הזה בעצמו בפי שני החכמים האלה. כי מפני שהיה רבי יונתן מתאר ענין הנסים על הדרך המפורסם בהם רצוני שהטבע הגמור הוא שינהגו כמנהגם וענין הנס הוא שישתנה טבעו המיוחד בעת ההיא ואחר ישוב למנהגו וצורך התנאי מעת הבריאה היה לבד להתרחק מחדוש הרצון האלהי ושנויו באלו הענינים כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ב'. לזה אמר לו ר' ירמיה כי התנאי ההוא לא עם הים או האש לבד הותנה עד שנאמר שהוא דבר זר ומחודש אצל טבע הנמצאות כי התנאי הזה הוא טבע שני בפני עצמו כולל כל הנמצאות עד שלא ימצא נמצא מכלם שיבא הצורך אליו מצד ההשגחה שלא יהא נכון ומזומן לכל מה שיאות לו לעשות בהפך הטבע המפורסם. ושזה יראה מרוב ההשמעות והעניה שנמצא להם בכל אלו הענינים ממינים שונים שזכר עד שמהם הוא ראוי לפסוק ולגזור שכל מעשה בראשית היה נכנס בתנאי הזה וזה אי אפשר אלא כפי מה שאמרנו והוא במציאות הטבע החכם הכולל כל הנמצאות כשיתבוננו אלו אצל אלו הראוי להתבונן מצד מדרגות צורותיהם אשר המעולה מכלן ואשר אליו פונות כל הנמצאות במעלה וכבוד הוא האדם. ולזה תאר אותם במלת צווי כאלו הם מקבלות זריזות ומצוה שכלית כמו שאמרנו. רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים. חלילה לו מרשע כי הדעת המקולקל ההוא ענינו לפי דברו שאין בטבע דבר הכרחו אבל שיחלק אל מאודיי ומעטיי ושהגרת המים ודבקותם בדומה הוא טבען המאודיי וקריעתן הוא טבען המעטיי ושני הענינים שאין בכח מציאותם רק ברב או במעט והקש על כלן ושהמופת אינו זולתי הודעת הנביא מתי יקרה זה הענין המעטיי כל אלו דבריו המקולקלות ורחמנא ליצלן מכסופיה דההוא גברא כי הנה הרב לא חשב כן אבל כ' בפי' עשרה דברים שנבראו ערב שבת (אבות פרק ה' מ' ו') זה לשונו כבר נזכר בפרק חלק שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה יהיה הדבר שיעשה מאד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת עד כאן. וכוונתו בזה אל הטלת התנאים שדברו בהם חכמינו ז"ל לבד לא כמו שחשב זה האיש וחביריו המשתדלים בכל עוז להפיל חומת התורה ולהרסה כמו שכתבתי בשער י"ג. אמנם מה שכתבנו בזה הענין הוא האמת והצדק וחלילה שיהיה ענין הנביא הודעת זמן המקרה ההוא מחמת עצמו אבל ענינו הוא לדעת מי הוא זה ואי זה הוא אשר ראוי שיקרה בעבורו כמו שיבא ולכן שמרהו וזכרהו כי רוח המקום ורוח הבריות ובעלי חכמת התורה והמצוה נוחה הימנו כמו שנתבאר ממאמר ר' ירמיה והוא ענין נפלא ומחודש ממה שהבין ממנו הרב המורה בפרק ההוא עיין עליו וכל שכן שנטה מזה במה שכתב פרק י"ג חלק ג' זה לשונו. ולא יטעך אומרו בכוכבים להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה ותחשוב שענינו כדי לעשות. זה אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן ר"ל מאירים מנהיגים כאומרו באדם ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח) שאין ענינו שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו עד כאן. ואני אומר כי לפי הבחינה הנפלאת הזאת שאמרנו הגיד הכתוב מעלת טבע האדם אשר הטביעו עליו ואשר נוצר בעבורו שהוא הרדייה הזאת בלא ספק וגם בענין הכוכבים כבר כתבנו מה שראוי להשיב עליו בשער ה'. אך צריך שנדע כי כל הנעשה כמין הטבע המפורסם על יד המרכבה הראשונה היא השמים ושמי השמים וכל מניעיהם גבוה מעל גבוה שייחסם הרב המורה אל מעשה מרכבה בפרקי המורה ובתחלת החלק השלישי ממנו הנה הוא מה שיעשה בזה הטבע השני על יד האבות הקדושים ושאר הנביאים והחסידים אשר הם מרכבת המשנה אשר לו גלגליה ואופניה אשר על ידם יתניעעו כל הנמצאות לפי הטבע החכם אשר הוטבע בהם כמו שיתבאר מתוכן מספר השבטים וממאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) שער ל"א ב"ה שהוא ענין נפלא. ולזה חיייב לשמוש זה הטבע המעולה שימצאו שם בכל דור ודור אנשים מעולים שומרי תמונתם וצלמם שיניעו כל הנמצאות כסדרן והילכתן באותו היחס הנפלא שכתבנו בשער י"ב בפ"ק הנגין שעליו אמרו חכמינו ז"ל (ייקרא רבה פ' ל"ה) חקים שחקקתי בהם שמים וארץ והם מתי מספר ממין האיש המיוחד או האנשים שזכר ענינם הרב המורה בפרק נ"ז חלק ג'. אמנם כשלא ימצאו שם המניעים על זה האופן ודאי ישתבש זה הסדר הטבעי הנכבד וישודד ויופחתו פעולותיו עד שיהפך אל הטבע הראשון הסכל או קשה ממנו. ועל זה האופן הוא מה שנמצא היום כי הטבע הראשון חזק מאד והנמצאות כלן כפי מה שחויב ממנו יתקוממו על מין האדם והאש שורפו והרוח דוחפו והמים יחנקוהו ויוכה באבן או באגרוף וימצאהו הארי והדוב והכהו נפש או נשכו זאב או שועל ואפי' קפופא וכל זה הוא נס גמור ושדוד טבעו המיוחד בעונש האדם על בלתי שומרו תנאי זאת הממשלה באומרו אדם בצלמנו כדמותנו כו' (בראשית א׳:כ״ו). שהכוונה שיהיה האדם שומר צלמו ודמותו המיוחדת במה שתהיה נפשי השכלית היא המולכת על כל חלקי הגוף וכחותיו ומכנעת אותם הכנעה גמורה בפניה עד שלא תהיה תקומה לשום אחד מהם כי אם לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה להשיבה למעונה כמשפטה משל למלך שנצבים לפניו כל שרי המדינות הסגנים והפחות הנה כשהם נשמעים אליו ונכנעים מפניו ודאי כל המדינות יסורו אל משמעתו ויגורו ממנו ולא ימרו את דברו אמנם אם השרים הנצבים עליו יעיזו בפניו וימאנו דבריו כל שכן שיעשו כן עם המדינות אשר תחתיהן הרחוקות אליו וכן נפש האנושית היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי הנמצאות כלן ושריהן כי כלם במדרגת החמר לה ואין צריך לומר שצורות היסודות והצומח נכללו בו כי גם כל הצורות החי. כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה וקצתם אל השור או דוב בתכונתם כמו שזכר הרב המורה פרק ה' חלק ג'. וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן (סוכה נ"ג.) כי באמת האיש השלם כלהו איתנהו ביה ואע"פ שלא יהיה גדול כמותו. והנה כאשר תכבוש זאת הנפש זה החלק המורכב מכל מיני הנמצאות הנצב לפניה כאשר הונח והיא תהיה רשאה ושולטת על כל אלו הכחות הגופיות הנה כל שאר הנמצאות אשר תחתיהם ישאו קל וחומר בעצמם ויקבלו עול מלכותו וישתחוו לו איש ממקומו כי כן נגזר וירדו בדגת הים כו'. אמנם כאשר לא ישמור האדם מדרגת צלמו ודמותו על זה האופן ואוכלי פת בגו היושבים אתו במחיצתו ישברוהו וכל חברת כחותיו הגופיות. תמרוד באדוני ותפרוק עולה מעל צוארה לרפיון האדון ולחולשתו הנה אז כל הנמצאות הטבעיות פשוטות ומורכבות הרחוקות והקרובות יחשבוהו כאחד מהנה או פחות מהן וימרדו בו וירימו ידם עליו כנגד טבעם המוטבע בהם. וזה שאמרו במסכת שבת בפרק הנזכר אמר רב פפא נקיטינן ארי אבי תרי לא נפיל והא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה (שבת קנ"א:) שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט). הנה שאביי היה אומר שעם שהטבע הזה הנכבד נחלש ושודד אצל כלל האדם מכל מקום עדין נשאר מהטבע ההוא צד הכנעה ושעבוד עד שעל הרוב אריא לבי תרי לא נפיל. ולפי שהקשו עליו ממה שנראה לפעמים דנפיל אמר שזה יהיה כשהכח האנושי נשבר לגמרי עד שהאנשים כבהמות נדמו שאז יהיה הארי ביניהם ככפיר בעדרי צאן הנה שנפסק הדין שהממשלה הזאת ישנה כל זמן שהכח האנושי יחזק. ואיננה כל זמן שיחלש ונחת לפני כחתיו וכמו שאמר החכם אין בין שימלוך המלך על העם ובין שימלכו עליו אלא חוזק או רפיון. והוא מאמר השלמים בני גד ובני ראובן כשאמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ (יהושע א׳:י״ח). וזה כי החוזק והאומן הוא שיתחזק בחזקת עצם אנושותו ולא יחת מאדם כי הוא התחזקות נפשיי נוסף על ההתחזקות הגופיי המפורסם ואשר הכל בו כי על שניהם זרזו השם ית' בפירוש. על הראשון אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם כו'. ועל השני העקרי סמך ואומרו רק חזק ואמן מאד לשמור לעשות ככל התורה (שם). הנה הורה כי התחזקות הראשון הוא טוב אמנם שהשני הוא עקרי והוא אמת וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ח') זכו רדו לא זכו ירדו וכן נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד) כלפי מה שנאמר וירדו בדגת הים. בין תבין את אשר לפניך מדור המבול כי לפי שהשחיתו צלמם ודמותם השחית כל בשר טבעו וסדרו ונתבלבלו כלם להרוס מצבם זה אצל זה עד שהארץ נשחתה להם והמים אשר נבראו לשמשם ואשר היו כפויים ואסורים תחתם נתקוממו עליהם והפרו את בריתם אתם והמיתום זולתי נח להיותו צדיק תמים וכל החיה והבהמה אשר אתו בתבה הנה לא כופר בריתם אתם אבל שמרו את משמרתו ולא הזיקוהו כמ"ש והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו׳:י״ח) כאשר נתבאר שם וכמה נתיעד מפי ישעיה בתחלת נבואותיו וסיפן השבת תקין הטבע הזה למקומו בשלמות האנשים אמר הנני בורא שמים חדשים וכו' וגלתי בירושלם כו'. לא יהיה משם עוד כי'. עד זאב וטלה ירעו כא' ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו כו' (ישעיהו ס״ה:כ״ה). והנה באמת הטבע הזה המעולה בעצמו ואופן שלוחו הוא אשר זכרו דניאל לדרוש עת שאמר לו אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די כו' (דניאל ו׳:כ״ג). הנה שזכרו ואולם בסגולתו המיוחדת בשאמר כי אחר שהוא הי' שומר תמונתו והוא תנאי היצירה שאמרנו כי הוא הזכות אשר נמצא לפניו ית' במה שלא נתגאל בפת בג המלך וביין משתיו כי זה יורה שהוא המולך על כל כחות הגוף ופעולותיו והנה לו לעבדים בכל כיוצא. ואף גם זאת כי נשמר מחטוא אל המלך כאשר הוא רצון אלהי כמו שאמר החכם ירא את ה' בני ומלך (משלי כ״ד:כ״א) כי הירא את דבר ה' יירא מדבר המלך ודתו וצריך לבקש צדדים לצאת מזה ומזה כמו שנאמר ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כו' (שמות א׳:י״ז) אך כאשר אבאר במקומו שער ל"ד ב"ה. והנה לפי כן אמר שכבר נשארה לו הממשלה הטבעית אשר מעת הבריאה במקומה ובתקפה ומה הי' שואל אלהך דאנח פלח ליה היכיל לשיזבותך (דניאל שם) הנה הוא שלח מלאך בריתו אשר הוא שר ופקיד על זה הטבע המעולה החכם וסגר פום אריותא משעת הבריאה ולא חבלוני כל קביל די קדמוהי זכו כו'. והזכות הוא ודאי המלאך המליץ העומד לעזרו והראה לו שכבר תהיה פתיחת פי האריות האלו אצלו מופת ונס כפתיחות פי הארץ כי כמו שתפתח הארץ את פיה בדרך נס לבלוע האנשים החטאים בנפשותם כן תהיה פתיחת פי האריות כנגד הרשעים הפושעים כמו שהיה בגובריא אליך די אכלו קרצוהו דדניאל כמו שנתבאר שם. ולזה אמר רבי ירמיה באותו המאמר שזכרנו צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל כי הוא אחד מהתנאים שהזכיר שם ומלאך הברית הזה הוא אשר בא ונכנס תוך הכבשן להציל לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקדתא כמו שנאמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכה כו'. (שם ג') והענין הנפלא הזה כוונוהו חז"ל במס' פסחים קי"ח. אמרו בשעה שהפיל נמרוד את אברהם לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבינו של עולם ארד ואצטנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר הקב"ה הנה אברהם יחיד בעולמו ואני יחיד בעולמי נאה ליחיד להציל את היחיד ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל ג' מבני בניו. דרש רבי שמעון השילוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר האש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר ליה רד מיד פתח ואמר ואמת יי' לעולם הללויה (תהילים קי״ז:ב׳). דע נא וראה כמה הפליגו להורות זה הסוד הנפלא בענינים הנסיים אשר לא עמדו עליו קצת שהשתדלו בביאורו וזה כי לפי שכבר יחשבו המון המעיינים שענין הנס הוא בכמו אלו הענינים לשדד כח הנמצא ולהפוך טבעו אל הפך מהותו או איכותו כמו שאמר שרו של ברד שיהפוך טבע האש הגדולה ההיא בעוצם קרירותו כלומר שיהפך כח האש אל כח הברד ויהיה הנס לשם הזמין לפי שעה צורת הקור מבלי חומר שינשא בו או בחומר האש עצמו לזה אמר שאמר גבריאל שר האש שאין כבוד מלכותו של מלך מלכי המלכים נכר בכך כי לא יורגש על זה האופן עוצם חכמתו גבורתו בהכניע טבע הנמצאים כלם אל הנמצא הנכבד הזה הנברא בצלמו ודמותו אבל שירד הוא במה שהוא שר האש ושומר בו שלמות צורתו ובהיותו בתכלית חזקו בהכנעו לפני מלכו אשר בראו יכנע גם הוא לשומרי ברית צלמו ודמותו ועל זה האופן יקרר אליהם מבפנים בטבעו המעולה כי איך ירים ידו במלכו והוא טבעו הראשון אשר הוא נס אצל ההמון אמנם שיהפך טבעו זה וישנהו להקריר ולהקדיח מבחוץ לשרוף הרשעים המלשינין אותם אשר הוא נס גמור אצלו דכתיב וגובריא אלך כו' קטיל המון שביבא די נורא. וזהו ודאי הנס האמתי הידוע אצל הטבע עם שהיא הטבע הפשוט אצל הפרסים וזהו שאמר ואעשה נס בתוך נס כי שני הטבעים האלה כל אחד נס אצל חבירו ומה שיקדיח מבחוץ יהיה נס אמתי בתוך הנס המפורסם שיהיה בקררו מבפנים ולא ימלט מהיותו נס אמתי בתוך נס מפורסם או מפורסם בתוך אמתי. ולזה אמר ואמת יי' לעולם הללויה. כי מאמתת גדולתו וקיום אמונתו בטבע הנמצאות היתה זאת ואי אתה יכול לפרשו על קיומו מה שהבטיחו מימות אברהם תזכה ותציל מבניו שהרי לא זכה בשליחותו רק בחוזק טענתו. ומזה הטעם הפליגו לומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הציל את אברהם אבינו מצד יחידותו בעולמו לומר שאלו הונח שלא ימצא טבע הצלה זו בצורת האש והיתה האש מטבעה שורפת טובים ורעים הוא יתעלה למען עוצם זכותו אשר החל לפרסם אמתתו לעולם יצילהו בכחו המוחלט מבלי אמצעי רק בכבודו ובעצמו כמו שאמר אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ז) אמנם זה הכח הנתן לשרו של עולם באלו הענינים הוא נשמר ועומד לשאר הצדיקים והשלמים אשר היו אחריו כדניאל וחביריו אשר זכרנו וזולתם הצדיקים היודעים שמו ית' כמו שנתבאר היטב בשיר של פגעים. כי מלאכיו יצוה לך כו' על כפים ישאונך כו' על שחל ופתן תדרוך כו' כי בי חשק כו' (תהילים צ״א:י״ג). הורה כי מלאכי הברית אשר הופקדו בידם טבעי כל נמצא ונמצא הם מצווים ועומדים תמיד לשמור את השלמים מכל נזק ופגע כי גם האבנים לא יגפו את רגלם כמו שאמר כי עם אבני השדה בריתך (איוב ה׳:כ״ג) גם בכל אשר תדרוך כף רגליהם על שחל ופתן. או כשירמסו כפיר ותנין הוא שוה לדריכתם על כל פני האדמה ואין מחריד. וכמו שהראה ר' חנינא בן דוסא לתלמידיו כשנשכו הערוד ומת והוליכו לבית המדרש ואמר ראו בני שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) כי החטא הוא הנותן כח למזיק להזיק. ראה מה כתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי כו' (מלכים א כ׳:ל״ה-ל״ו) הנה באומרו אמר אל רעהו יראה שהאיש ההוא היה ג"כ מבני הנביאים או קרוב אליהם במעלה שאע"פ שהאריות מצויין אצלו לא היה ניזוק מהן כי לזה לא אמר ומצאך האריה כי לא דבר חדש הוא אצלו. אמנם כשחטא בדבר יי' נאמר כי כשמצאהו האריה הכהו לפי שכבר הותש כח גבורתו אצלו וזהו עצמו ענין אז"ל שישראל מתישין כח גבורה של מעלה או מוסיפין (איכה רבתי פ"א) כמו שיבא ביאורו אצל מבלתי יכולת יי' ע"ז ב"ה ואצל עשה לך שרף ושים אותו על נס יתבאר כפי מה שאחשוב מה שכתבנו הנה מענין הנסים שער פ"א ב"ה:
אפס כל הנבראים נכנעים ומשועבדים לאדם רק בהיותו אדם בבחינה אמיתית, ובשמרי תעודתו להתנהג תמיד כפי הראוי לעצם נברא בצלם אלקים, אפס בהיותו נמשך אחר טבעי הבהמיי יסור צלו פחדו ואימתו מהר מכל הנבראים זולתו, ואז יהי' כמטרה לחצם ע"פ מנהג הטבע הפשוטי, שהגבור יעוז על החלש, כי רוב שאר בע"ח חזקים יותר ממנו וע"ז רמזי חז"ל באמרם אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמ' וכו'," ומאמרם "לא עריד ממית וכו' אלא חטא ממית. וע"כ בחטוא דור המבול לעזוב משמרת תעודתם הנרצית בעיני ה', השחית לא לבד גם כל בשר את דרכו בייחסו אל האדם, לבלתי היות עוד נכנע מפניו, כ"א גם הארץ והמים אשר נבראו לתועלת בני אדם התקוממו נגדם ע"פ ה' להאבידם ולהשחיתם עד כי היו כולם לדראון, זולתי נח ובניו אשר שמרו עוד משמרת ה', אתם הוקם הברית אשר כרת ה' עם כל הנבראים בהבראם, להיות נכנעים ומשועבדים לאדם והמנהג הטבעיי השני הזה הפועל ברצון ע"פ השגחת ה' הנסיית, נהג מאז והלאה רק לעתים מיוחדים ומעטים בעת העשות האותות והמופתים הרבים לאומתנו הישראלית בכלל, וגם לפעמים לקצת יחידי סגולה כהצלת דניאל מפי אריות, וחביריו מתוך כבשן האש, ורק באחרית הימים עת ימלא יעוד הנביאים מ"ה לתקן העולם במלכות שדי ישוב מנהג טבעי הנסיי הזה להיות נוהג בתמידות כמאה"כ "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו' זאב וטלה ירעו כאחד וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו'," אפס לפני בוא יום הגדול הזה בהיות רוב בני אדם אינם שומרים עוד תעודתם היקרה הזאת, הם נתונים תחת יד התקיף מהם בחיתו יער או בעריצי בני אדם ורק יחידי סגולה בכל דור ודור נפלים מהם בענין זה כמאה"כ לאומה הישראלית בהיותה הולכת בדרכי ה' "ופחדכם ומוראכם יהיה על כל העמים," ודוד עבד ה' האמיתי לא ירא מגלית הגתי, ואמר ממנו "אל יפול לב אדם (ר"ל האדם האמיתי השומר תעודתו האנושית) עליו," ובעבור היות האדם הבלתי אמיתי דומה לבהמ' אינו מן הראוי שישלוט על בעלי חיים זולתו בהיותו גם הוא בשפל מדרגתם כמאחז"ל מאיש נשחת כזה "עם הארץ אסור לאכול בשר," ע"כ לא הותר לדורות הראשונים עד אחר המבול שנתקן העולם יותר. לאכול בשר, גם קהלת אמר מבני אדם כאלה "איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכו' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו," ר"ל בעבור היותו חסר המדרגה המוסרית הראויה לאדם אמיתי לא נתן לו ה' השלגון והרשות להנות מנכסיו. ואם בכל זאת נהנה, חטא ואשם, ע"ד מאחז"ל "כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל," ורק בעבור תיקון העולם המוסרי על ידי המבול כמשכ"ל עד שהיה האפשרות להרבה בני אדם לעשות הישר בעיני ה' הותר להם אחר המבול גם אכילת הבשר ונתנה להם הממשל' על שאר בע"ה. מפלאי הטבע ושרשי הבריאה הוא שיהיה כל המתאחר ביצירה גדול במדרגה לקודם אליו. כי אחר שהיה הקודם במדרגת ההיולי לאשר אחריו והמתאחר הוא לו במדרגת הצורה והיה מטבע הצורה לפעול וטבע החמר להתפעל חוייב שהמתאחר יהיה השליט והפועל בכל אשר לפניו וכלם מתפעלים ממנו כמו שאמר (ב"ר פ' י"ט) רבי יהודה ברבי סימון כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו עד שיתחייב מזה שתמצא לכל הנמצאות כלן הכנעה ושעבוד טבעי אל מין האדם למה שהוא במדרגת השלמות והצורה לכלן וכלן הם תחתיו בסדר מדרגותיהם והמה נכללות בו בהכנע או השמר החמר אל הצורה או המסובב אל הסבה עד שבהיותם על זה האופן לא ישאר כח לשום נמצא מהם פשוט או מורכב להרים יד להרע או להזיק לשום איש מאישי האדם כמו שאין כח בגדולי הבריות כעין הגמלים הבקר והצאן להתיצב בפני כפיר אריות קטן או נמר או דוב כי היה זה כן למעלת צורתם וסגולתם המוסכלת מבעלי החקירה אשר נלאו לתת הבדליהם הפרטיים וכבר אמרו חכמינו ז"ל מה רבו מעשיך יי' (תהלים ק"ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי יהוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזקי להדדי (מדרש שו"ט מ' ק"ד). ראה כמה הורו מענין הכנע הצורות מטבעם זו לזו כי אע"ג שטבעם הוא בלתי ידוע אצלנו הנה הוא ידוע אצל עצמו והוא שומר את משמרתו ואע"ג דאינהו לא חזן טבע מזלייהו קא חזן וכל שכן שעל זה האופן חוייב ?להכניע טבע מזלות כל הנמצאות כלם בפני זה האיש שצורתו נכרת ונודעת במעלה ושלמותו המחייבת זאת הממשלה בלי ספק. במס' שבת פרק שואל בדף קכ"א: תניא ר"ש בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים ומן החולדה דכתיב ומוראכם וחתכם יהיה על כל (בראשית ט') כו'. כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות כיון שמת בטלה אימתי. הרי שקיימו כל הממשלה הזאת וטעמה כיון שתלו אותה בחיותו שהוא העמדת וקיום צירתי כמו שיבא כי היא לבדה היא המושלת ומותר האדם מן הבהמה. והנה כשיושכל ענין הממשלה הזאת ימצא באמת שהוא טבע נפלא מתחייב מעצמות הבריאה שיוכרח מציאותו לצורך ההנהגה ההשגחיית אשר רמזנו בסוף שער השלישי שעליה אמרו חכמינו ז"ל ראה שאין העולם מתקיים בכך ושתף עמה מדת רחמים (ב"ר פרשת י"ב) כי הוא טבע נכבד ומעולה וגם הוא חכם ומבחין בין צדיק לרשע ופעל בהם ובאשר להם ובכל הנמצאות כולם בעבורם לא כמו שנזדמן אלא כמו שיאות לפי מעשיהם כמו שאמר המשורר מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי יי' (תהילים ק״ז:מ״ג). וזה כי טבעי הנמצאות הנבראים באותה מדת החסד שנשתתפה למדת הדין שעליה אמר אמרתי עולם חסד יבנה (שם פ"ט) כי הוא החסד אשר מעל השמים כאומרו כי גדול מעל שמים חסדך (שם ק"ח) כמו שיבא בעניני אברהם אבינו שער י"ז ב"ה. הנה הם ודאי מתבוננים לפעול כפי המחוייב מההשגחה בכל הענינים המושגחים אשר זכר במזמור ההוא הכולל ארבע כתות שצריכות להודות ולפי זה הוא מבואר שנמצאו בעולם שני מיני טבעים. הראשון הוא המפורסם לא דעת ולא תבונה בו אבל נוהג על ענין אחד תמיד בלי השקפה למה ולמי ולמה ומתי כי הוא התנאי שהותנה עמו בעת הבריאה כמ"ש חכמינו ז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון (ש"ר פרשת כ"א) והוא שיהא נגר ונדבק כבתחלה. אמנם השני הוא הטבע הזה המעולה הפועל ברצון ובחינה שכלית אשר הוא גם כן התנאי שהותנה עמו על טבע הבריאה כמ"ש תנאי התנה הקב"ה על הים שיקרע ועל האש שלא ישרוף (ב"ר פ' ה') כו'. ומזה שכל מה שהוא נס לפי התנאי הראשון הוא טבעי לפי התנאי השני בלי ספק. ועל זה האופן ולח זה הטבע המעולה השני בכל האנשים ובכל הענינים אשר תמצא יד ההשגחה האלהית עליהם לפי מעשיהם ומה שנעשה אז שנוי גדול מהמנהג הטבעי קראוהו ההמוניים נס לפי הטבע המפורסם והנכר להם אמנם אצל המשכילים המתבוננים במעשה יי' כי נורא הוא הנה הוא טבע גמור באמת וזהו ענין נפלא אמתי מאד ביארוהו חכמינו ז"ל במדרש ב"ר פרשת יקוו המים. א"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע לבני ישראל הדא הוא דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות י"ד) לתנאו שהתנה הקב"ה עמו. אמר ר' ירמיה ברבי אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הדא הוא דכתיב אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב). מיד שנעו שמים כל צבאם צויתי. צויתי את הים שיהא נקרע לבני ישראל. צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים ואדברה (דברים ל״ב:א׳). צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר שמש בגבעון דום וירח כו' (יהושע י׳:י״ב) צויתי את העורבים לכלכל את אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר בערב (מלכים י"ז). צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל שנאמר אלהי שלח מלאכה וסגר כו' (דניאל ו׳:כ״ג). צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה שנאמר וריח נור לא עדת בהון (שם ג'). צויתי את השמים שיפתחו ליחזקאל שנאמר נפתחו השמים ואראה כו' (יחזקאל א׳:א׳) צויתי את הדג שיקיא את יונה אל היבשה שנאמר ויאמר יי' לדג ויקא כו' (יונה ג'): הנך רואה הענין הזה בעצמו בפי שני החכמים האלה. כי מפני שהיה רבי יונתן מתאר ענין הנסים על הדרך המפורסם בהם רצוני שהטבע הגמור הוא שינהגו כמנהגם וענין הנס הוא שישתנה טבעו המיוחד בעת ההיא ואחר ישוב למנהגו וצורך התנאי מעת הבריאה היה לבד להתרחק מחדוש הרצון האלהי ושנויו באלו הענינים כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ט חלק ב'. לזה אמר לו ר' ירמיה כי התנאי ההוא לא עם הים או האש לבד הותנה עד שנאמר שהוא דבר זר ומחודש אצל טבע הנמצאות כי התנאי הזה הוא טבע שני בפני עצמו כולל כל הנמצאות עד שלא ימצא נמצא מכלם שיבא הצורך אליו מצד ההשגחה שלא יהא נכון ומזומן לכל מה שיאות לו לעשות בהפך הטבע המפורסם. ושזה יראה מרוב ההשמעות והעניה שנמצא להם בכל אלו הענינים ממינים שונים שזכר עד שמהם הוא ראוי לפסוק ולגזור שכל מעשה בראשית היה נכנס בתנאי הזה וזה אי אפשר אלא כפי מה שאמרנו והוא במציאות הטבע החכם הכולל כל הנמצאות כשיתבוננו אלו אצל אלו הראוי להתבונן מצד מדרגות צורותיהם אשר המעולה מכלן ואשר אליו פונות כל הנמצאות במעלה וכבוד הוא האדם. ולזה תאר אותם במלת צווי כאלו הם מקבלות זריזות ומצוה שכלית כמו שאמרנו. רק השמר לך פן יפתה לבבך למה שכתב הנרבוני וייחסו אל הרב המורה בפירוש הפרק הנזכר שאמר שהעניין הנסיי הוא סעיף מדרך ההעברה שהניחו המדברים. חלילה לו מרשע כי הדעת המקולקל ההוא ענינו לפי דברו שאין בטבע דבר הכרחו אבל שיחלק אל מאודיי ומעטיי ושהגרת המים ודבקותם בדומה הוא טבען המאודיי וקריעתן הוא טבען המעטיי ושני הענינים שאין בכח מציאותם רק ברב או במעט והקש על כלן ושהמופת אינו זולתי הודעת הנביא מתי יקרה זה הענין המעטיי כל אלו דבריו המקולקלות ורחמנא ליצלן מכסופיה דההוא גברא כי הנה הרב לא חשב כן אבל כ' בפי' עשרה דברים שנבראו ערב שבת (אבות פרק ה' מ' ו') זה לשונו כבר נזכר בפרק חלק שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבעם שיעשה בהם כל מה שיעשה יהיה הדבר שיעשה מאד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת עד כאן. וכוונתו בזה אל הטלת התנאים שדברו בהם חכמינו ז"ל לבד לא כמו שחשב זה האיש וחביריו המשתדלים בכל עוז להפיל חומת התורה ולהרסה כמו שכתבתי בשער י"ג. אמנם מה שכתבנו בזה הענין הוא האמת והצדק וחלילה שיהיה ענין הנביא הודעת זמן המקרה ההוא מחמת עצמו אבל ענינו הוא לדעת מי הוא זה ואי זה הוא אשר ראוי שיקרה בעבורו כמו שיבא ולכן שמרהו וזכרהו כי רוח המקום ורוח הבריות ובעלי חכמת התורה והמצוה נוחה הימנו כמו שנתבאר ממאמר ר' ירמיה והוא ענין נפלא ומחודש ממה שהבין ממנו הרב המורה בפרק ההוא עיין עליו וכל שכן שנטה מזה במה שכתב פרק י"ג חלק ג' זה לשונו. ולא יטעך אומרו בכוכבים להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה ותחשוב שענינו כדי לעשות. זה אינו רק להגיד טבעם אשר רצה שיבראם כן ר"ל מאירים מנהיגים כאומרו באדם ורדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ח) שאין ענינו שנברא לכך רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתברך עליו עד כאן. ואני אומר כי לפי הבחינה הנפלאת הזאת שאמרנו הגיד הכתוב מעלת טבע האדם אשר הטביעו עליו ואשר נוצר בעבורו שהוא הרדייה הזאת בלא ספק וגם בענין הכוכבים כבר כתבנו מה שראוי להשיב עליו בשער ה'. אך צריך שנדע כי כל הנעשה כמין הטבע המפורסם על יד המרכבה הראשונה היא השמים ושמי השמים וכל מניעיהם גבוה מעל גבוה שייחסם הרב המורה אל מעשה מרכבה בפרקי המורה ובתחלת החלק השלישי ממנו הנה הוא מה שיעשה בזה הטבע השני על יד האבות הקדושים ושאר הנביאים והחסידים אשר הם מרכבת המשנה אשר לו גלגליה ואופניה אשר על ידם יתניעעו כל הנמצאות לפי הטבע החכם אשר הוטבע בהם כמו שיתבאר מתוכן מספר השבטים וממאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) שער ל"א ב"ה שהוא ענין נפלא. ולזה חיייב לשמוש זה הטבע המעולה שימצאו שם בכל דור ודור אנשים מעולים שומרי תמונתם וצלמם שיניעו כל הנמצאות כסדרן והילכתן באותו היחס הנפלא שכתבנו בשער י"ב בפ"ק הנגין שעליו אמרו חכמינו ז"ל (ייקרא רבה פ' ל"ה) חקים שחקקתי בהם שמים וארץ והם מתי מספר ממין האיש המיוחד או האנשים שזכר ענינם הרב המורה בפרק נ"ז חלק ג'. אמנם כשלא ימצאו שם המניעים על זה האופן ודאי ישתבש זה הסדר הטבעי הנכבד וישודד ויופחתו פעולותיו עד שיהפך אל הטבע הראשון הסכל או קשה ממנו. ועל זה האופן הוא מה שנמצא היום כי הטבע הראשון חזק מאד והנמצאות כלן כפי מה שחויב ממנו יתקוממו על מין האדם והאש שורפו והרוח דוחפו והמים יחנקוהו ויוכה באבן או באגרוף וימצאהו הארי והדוב והכהו נפש או נשכו זאב או שועל ואפי' קפופא וכל זה הוא נס גמור ושדוד טבעו המיוחד בעונש האדם על בלתי שומרו תנאי זאת הממשלה באומרו אדם בצלמנו כדמותנו כו' (בראשית א׳:כ״ו). שהכוונה שיהיה האדם שומר צלמו ודמותו המיוחדת במה שתהיה נפשי השכלית היא המולכת על כל חלקי הגוף וכחותיו ומכנעת אותם הכנעה גמורה בפניה עד שלא תהיה תקומה לשום אחד מהם כי אם לעבוד עבודתה ולשמור משמרתה להשיבה למעונה כמשפטה משל למלך שנצבים לפניו כל שרי המדינות הסגנים והפחות הנה כשהם נשמעים אליו ונכנעים מפניו ודאי כל המדינות יסורו אל משמעתו ויגורו ממנו ולא ימרו את דברו אמנם אם השרים הנצבים עליו יעיזו בפניו וימאנו דבריו כל שכן שיעשו כן עם המדינות אשר תחתיהן הרחוקות אליו וכן נפש האנושית היא המטרונה שיושבין לפניה ראשי הנמצאות כלן ושריהן כי כלם במדרגת החמר לה ואין צריך לומר שצורות היסודות והצומח נכללו בו כי גם כל הצורות החי. כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה וקצתם אל השור או דוב בתכונתם כמו שזכר הרב המורה פרק ה' חלק ג'. וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן (סוכה נ"ג.) כי באמת האיש השלם כלהו איתנהו ביה ואע"פ שלא יהיה גדול כמותו. והנה כאשר תכבוש זאת הנפש זה החלק המורכב מכל מיני הנמצאות הנצב לפניה כאשר הונח והיא תהיה רשאה ושולטת על כל אלו הכחות הגופיות הנה כל שאר הנמצאות אשר תחתיהם ישאו קל וחומר בעצמם ויקבלו עול מלכותו וישתחוו לו איש ממקומו כי כן נגזר וירדו בדגת הים כו'. אמנם כאשר לא ישמור האדם מדרגת צלמו ודמותו על זה האופן ואוכלי פת בגו היושבים אתו במחיצתו ישברוהו וכל חברת כחותיו הגופיות. תמרוד באדוני ותפרוק עולה מעל צוארה לרפיון האדון ולחולשתו הנה אז כל הנמצאות הטבעיות פשוטות ומורכבות הרחוקות והקרובות יחשבוהו כאחד מהנה או פחות מהן וימרדו בו וירימו ידם עליו כנגד טבעם המוטבע בהם. וזה שאמרו במסכת שבת בפרק הנזכר אמר רב פפא נקיטינן ארי אבי תרי לא נפיל והא קא חזינן דנפיל ההוא כדרמי בר אבא דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה (שבת קנ"א:) שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט). הנה שאביי היה אומר שעם שהטבע הזה הנכבד נחלש ושודד אצל כלל האדם מכל מקום עדין נשאר מהטבע ההוא צד הכנעה ושעבוד עד שעל הרוב אריא לבי תרי לא נפיל. ולפי שהקשו עליו ממה שנראה לפעמים דנפיל אמר שזה יהיה כשהכח האנושי נשבר לגמרי עד שהאנשים כבהמות נדמו שאז יהיה הארי ביניהם ככפיר בעדרי צאן הנה שנפסק הדין שהממשלה הזאת ישנה כל זמן שהכח האנושי יחזק. ואיננה כל זמן שיחלש ונחת לפני כחתיו וכמו שאמר החכם אין בין שימלוך המלך על העם ובין שימלכו עליו אלא חוזק או רפיון. והוא מאמר השלמים בני גד ובני ראובן כשאמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ (יהושע א׳:י״ח). וזה כי החוזק והאומן הוא שיתחזק בחזקת עצם אנושותו ולא יחת מאדם כי הוא התחזקות נפשיי נוסף על ההתחזקות הגופיי המפורסם ואשר הכל בו כי על שניהם זרזו השם ית' בפירוש. על הראשון אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם כו'. ועל השני העקרי סמך ואומרו רק חזק ואמן מאד לשמור לעשות ככל התורה (שם). הנה הורה כי התחזקות הראשון הוא טוב אמנם שהשני הוא עקרי והוא אמת וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' ח') זכו רדו לא זכו ירדו וכן נאמר ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א׳:י״ד) כלפי מה שנאמר וירדו בדגת הים. בין תבין את אשר לפניך מדור המבול כי לפי שהשחיתו צלמם ודמותם השחית כל בשר טבעו וסדרו ונתבלבלו כלם להרוס מצבם זה אצל זה עד שהארץ נשחתה להם והמים אשר נבראו לשמשם ואשר היו כפויים ואסורים תחתם נתקוממו עליהם והפרו את בריתם אתם והמיתום זולתי נח להיותו צדיק תמים וכל החיה והבהמה אשר אתו בתבה הנה לא כופר בריתם אתם אבל שמרו את משמרתו ולא הזיקוהו כמ"ש והקימותי את בריתי אתך (בראשית ו׳:י״ח) כאשר נתבאר שם וכמה נתיעד מפי ישעיה בתחלת נבואותיו וסיפן השבת תקין הטבע הזה למקומו בשלמות האנשים אמר הנני בורא שמים חדשים וכו' וגלתי בירושלם כו'. לא יהיה משם עוד כי'. עד זאב וטלה ירעו כא' ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו כו' (ישעיהו ס״ה:כ״ה). והנה באמת הטבע הזה המעולה בעצמו ואופן שלוחו הוא אשר זכרו דניאל לדרוש עת שאמר לו אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די כו' (דניאל ו׳:כ״ג). הנה שזכרו ואולם בסגולתו המיוחדת בשאמר כי אחר שהוא הי' שומר תמונתו והוא תנאי היצירה שאמרנו כי הוא הזכות אשר נמצא לפניו ית' במה שלא נתגאל בפת בג המלך וביין משתיו כי זה יורה שהוא המולך על כל כחות הגוף ופעולותיו והנה לו לעבדים בכל כיוצא. ואף גם זאת כי נשמר מחטוא אל המלך כאשר הוא רצון אלהי כמו שאמר החכם ירא את ה' בני ומלך (משלי כ״ד:כ״א) כי הירא את דבר ה' יירא מדבר המלך ודתו וצריך לבקש צדדים לצאת מזה ומזה כמו שנאמר ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים כו' (שמות א׳:י״ז) אך כאשר אבאר במקומו שער ל"ד ב"ה. והנה לפי כן אמר שכבר נשארה לו הממשלה הטבעית אשר מעת הבריאה במקומה ובתקפה ומה הי' שואל אלהך דאנח פלח ליה היכיל לשיזבותך (דניאל שם) הנה הוא שלח מלאך בריתו אשר הוא שר ופקיד על זה הטבע המעולה החכם וסגר פום אריותא משעת הבריאה ולא חבלוני כל קביל די קדמוהי זכו כו'. והזכות הוא ודאי המלאך המליץ העומד לעזרו והראה לו שכבר תהיה פתיחת פי האריות האלו אצלו מופת ונס כפתיחות פי הארץ כי כמו שתפתח הארץ את פיה בדרך נס לבלוע האנשים החטאים בנפשותם כן תהיה פתיחת פי האריות כנגד הרשעים הפושעים כמו שהיה בגובריא אליך די אכלו קרצוהו דדניאל כמו שנתבאר שם. ולזה אמר רבי ירמיה באותו המאמר שזכרנו צויתי את האריות שלא יזיקו לדניאל כי הוא אחד מהתנאים שהזכיר שם ומלאך הברית הזה הוא אשר בא ונכנס תוך הכבשן להציל לחנניה מישאל ועזריה מגו אתון נורא יקדתא כמו שנאמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו די שלח מלאכה כו'. (שם ג') והענין הנפלא הזה כוונוהו חז"ל במס' פסחים קי"ח. אמרו בשעה שהפיל נמרוד את אברהם לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב"ה רבינו של עולם ארד ואצטנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר הקב"ה הנה אברהם יחיד בעולמו ואני יחיד בעולמי נאה ליחיד להציל את היחיד ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אמר תזכה ותציל ג' מבני בניו. דרש רבי שמעון השילוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש עמד יורקמו שר הברד לפני הקב"ה ואמר לפניו רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו מכבשן האש א"ל גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר האש ארד ואקרר בפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס אמר ליה רד מיד פתח ואמר ואמת יי' לעולם הללויה (תהילים קי״ז:ב׳). דע נא וראה כמה הפליגו להורות זה הסוד הנפלא בענינים הנסיים אשר לא עמדו עליו קצת שהשתדלו בביאורו וזה כי לפי שכבר יחשבו המון המעיינים שענין הנס הוא בכמו אלו הענינים לשדד כח הנמצא ולהפוך טבעו אל הפך מהותו או איכותו כמו שאמר שרו של ברד שיהפוך טבע האש הגדולה ההיא בעוצם קרירותו כלומר שיהפך כח האש אל כח הברד ויהיה הנס לשם הזמין לפי שעה צורת הקור מבלי חומר שינשא בו או בחומר האש עצמו לזה אמר שאמר גבריאל שר האש שאין כבוד מלכותו של מלך מלכי המלכים נכר בכך כי לא יורגש על זה האופן עוצם חכמתו גבורתו בהכניע טבע הנמצאים כלם אל הנמצא הנכבד הזה הנברא בצלמו ודמותו אבל שירד הוא במה שהוא שר האש ושומר בו שלמות צורתו ובהיותו בתכלית חזקו בהכנעו לפני מלכו אשר בראו יכנע גם הוא לשומרי ברית צלמו ודמותו ועל זה האופן יקרר אליהם מבפנים בטבעו המעולה כי איך ירים ידו במלכו והוא טבעו הראשון אשר הוא נס אצל ההמון אמנם שיהפך טבעו זה וישנהו להקריר ולהקדיח מבחוץ לשרוף הרשעים המלשינין אותם אשר הוא נס גמור אצלו דכתיב וגובריא אלך כו' קטיל המון שביבא די נורא. וזהו ודאי הנס האמתי הידוע אצל הטבע עם שהיא הטבע הפשוט אצל הפרסים וזהו שאמר ואעשה נס בתוך נס כי שני הטבעים האלה כל אחד נס אצל חבירו ומה שיקדיח מבחוץ יהיה נס אמתי בתוך הנס המפורסם שיהיה בקררו מבפנים ולא ימלט מהיותו נס אמתי בתוך נס מפורסם או מפורסם בתוך אמתי. ולזה אמר ואמת יי' לעולם הללויה. כי מאמתת גדולתו וקיום אמונתו בטבע הנמצאות היתה זאת ואי אתה יכול לפרשו על קיומו מה שהבטיחו מימות אברהם תזכה ותציל מבניו שהרי לא זכה בשליחותו רק בחוזק טענתו. ומזה הטעם הפליגו לומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו הציל את אברהם אבינו מצד יחידותו בעולמו לומר שאלו הונח שלא ימצא טבע הצלה זו בצורת האש והיתה האש מטבעה שורפת טובים ורעים הוא יתעלה למען עוצם זכותו אשר החל לפרסם אמתתו לעולם יצילהו בכחו המוחלט מבלי אמצעי רק בכבודו ובעצמו כמו שאמר אני יי' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ז) אמנם זה הכח הנתן לשרו של עולם באלו הענינים הוא נשמר ועומד לשאר הצדיקים והשלמים אשר היו אחריו כדניאל וחביריו אשר זכרנו וזולתם הצדיקים היודעים שמו ית' כמו שנתבאר היטב בשיר של פגעים. כי מלאכיו יצוה לך כו' על כפים ישאונך כו' על שחל ופתן תדרוך כו' כי בי חשק כו' (תהילים צ״א:י״ג). הורה כי מלאכי הברית אשר הופקדו בידם טבעי כל נמצא ונמצא הם מצווים ועומדים תמיד לשמור את השלמים מכל נזק ופגע כי גם האבנים לא יגפו את רגלם כמו שאמר כי עם אבני השדה בריתך (איוב ה׳:כ״ג) גם בכל אשר תדרוך כף רגליהם על שחל ופתן. או כשירמסו כפיר ותנין הוא שוה לדריכתם על כל פני האדמה ואין מחריד. וכמו שהראה ר' חנינא בן דוסא לתלמידיו כשנשכו הערוד ומת והוליכו לבית המדרש ואמר ראו בני שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) כי החטא הוא הנותן כח למזיק להזיק. ראה מה כתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי כו' (מלכים א כ׳:ל״ה-ל״ו) הנה באומרו אמר אל רעהו יראה שהאיש ההוא היה ג"כ מבני הנביאים או קרוב אליהם במעלה שאע"פ שהאריות מצויין אצלו לא היה ניזוק מהן כי לזה לא אמר ומצאך האריה כי לא דבר חדש הוא אצלו. אמנם כשחטא בדבר יי' נאמר כי כשמצאהו האריה הכהו לפי שכבר הותש כח גבורתו אצלו וזהו עצמו ענין אז"ל שישראל מתישין כח גבורה של מעלה או מוסיפין (איכה רבתי פ"א) כמו שיבא ביאורו אצל מבלתי יכולת יי' ע"ז ב"ה ואצל עשה לך שרף ושים אותו על נס יתבאר כפי מה שאחשוב מה שכתבנו הנה מענין הנסים שער פ"א ב"ה:
עקידת יצחק
הקודם נתבאר ממה שחנן האל יתעלה אל האדם הכח השכלי אשר בו יגביל את מעשיו כל הימים אשר הוא חי להזהר משלוח הטבע החיוני ומהתר רסנו המפסיד החיים. וזה שהטבע החיוני בכלל הנה הוא משלח הכחות וההפעליות גם הקנינים בשלוח בלי בחינה בין טוב לרע ולא בין ערב לערב ובין מועיל למועיל באופן שמותר האדם מן הבהמה בפעולותיו אין וכמו שאמר עליהם אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו (תהילים מ״ט:י״ג). אמנם הכח השכלי יגבילם וישערם לקחת מהם הנאות והטוב לחיות חיים אנושים מוגבליים והיותר והפחות יחריב כמו שהטבע הכולל יכין החמרים לכל הדברים איך שנזדמנו והחכמ' והמלאכה תשערם ותגבילם דבר דבר על שעורו וגבולו הראוי לו. ולכן הפועל המיוחד אל השכל שישכיל כמו שהפועל המיוחד לבעל חי שירגיש כמו שכתב כל זה החכם בפרק י"א מהמאמר הט' מספר המדות כאשר כתבנו בפרשת הנחש שער ט'. ולזה אמר במקום אחר (מדות מ"ב פ"ה) על ענין הגבלת המעשים האנושיים שהוא קנין אחד עומד באמצע וכאשר יבאר החכם. ולפי שהתורה האלהית היא המגבלת המעשים האנושיים לא כדעת אנושי לבד אבל כדעת קדושים וחכמה אלהית נפלא כמו שאמר במעמד הנכבד ההוא והגבלת את העם (שמות י״ט:י״ב) שטעו בו קצת כמו שכתבנו שם הנה היתה היא באמת הסולם המוצב לרדת עליונים למטה ולעלות תחתונים למעלה ולהמצא ביניהם השתוף והחבור המחוייב כמו שאז"ל והנה סולם זה סיני חושבניה דדין כחושבניה דדין (ב"ר פ' ס"ח) כמו שבא בשער כ"ה אחד אחד ממנו. אמנם ענין הגבלת התורה המעשים האנושיים אינו על דוגמת מה שהגבילם החוקר בהיותם קנין עומד באמצע אלא שהוא קנין מעולה בבחינת אלהית וכן נתבאר בה בפרשת ציצית הכתוב' בצד הספור הזה. אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ח). וזה שהוא מבואר שענין הציצית הוא הצצה והבטה כמי מציץ מן החרכים (שה"ש ב') וצוה שיעשו להם סימן שבו ישקיפו ויציצו השקפה חושיית ושכלית לשני הענינים האלו ואותו הדבר המוצץ אמר שהיא פתיל תכלת כי בזה יושלם הרמז אל שני הענינים. האחד והוא השכל. במה שירמוז בגוון התכלת אל הנמצא העליון שהוא תכלית כל הנמצאים וכל העינים כלות אליו יתברך שמו וכמה הפליגו חז"ל לומר וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שתכלת דומה עם והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) כענין שנאמר וממעל לרקיע וגו' (יחזקחל ח') אמרו כי באומרו וראיתם אותו ירמוז אל הש"י שהוא פני שכינה ונתנו טעם לדבר משום שפתיל תכלת עינו דומה לים ועין הים דומה לרקיע ועין הרקיע לכסא הכבוד וזהו באמת העיון השכלי העולה במעלות הסולם מהנמצאות התחתונות אל העליונות ובהם מהעלולים אל העלות עד שיעלה עלייה שכלית אל העלה הראשונה ב"ה כי הנמצאות הוא הסולם אשר בו יעלו כל בעלי השכל להר ה' ולקום במקום קדשו כאשר נתבאר בשער הא'. וגה אל סדור המעשים האנושיים ותקונם הפתיל הזה הוא רמז נפלא מאד משני פנים האחד במה שאמרנו בבחירת המיצוע בכל המדות והתרחק מהקצוות כי היתרון והחסרון הם פחיתות והמיצוע הוא הטוב כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע (משלי ד'). וכאשר כתבנו בתחלת הספר הזה שער ע"ב. והנה עין התכלת כך היא טבעו שהוא אמצעי בין המראה הלבן המפזר הראות ובין השחור המקבצו והוא כמשותף משניהם עד שמפני זה הוא מחזק הראות ומקיימו כי הוא נאות אצלו והוא טעם והיה לכם לציצית וראיתם אותו ירצה כי כשיטילו פתיל תכלת בין חוטי הלבן העין מעצמו יברח מהבין בלבן מפני שמזיקו ויסתכל בתכלת לפי שמחזיקו ועל ידי כן יתבונן שהמיצוע בכל הדברים הוא הטוב והנאות ויתבונן מעצמו כי על כן נצטווה להטיל התכלת בכנפי בגדיהם שהבגדים בכל מקום כנוי אל הקנינים המדותיים כאומרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳) והמדות והבגדים לשון אחד להם כמה דאתמר ולבש הכהן מדו בד שיורד על פי מדותיו כמו שכתבנו אצל בגדי כהונה שער נ"א לומר שהמיצוע בכל המעשים האנושיים הוא הראוי והנאות כמו שהמראה הזה הוא המיצוע בין המראים. וגם שהיה התכלת בפתיל אחד כוון לדמותו אל הקו אשר לא יתחלק כי המיצוע והשווי בדברים אינו אלא על ענין אחד והיציאה ממנו על פנים רבים ולזה הם רבים היוצאים מהקו ומעטים אשר יכוונו אליו והוא הדבר שאמר החכם בסוף פ"ה מח"ב ובכלל אין ביתרון ולא בחסרון אמצע ולא באמצע יתרון וחסרון. אמנם כשיתחברו שלשה הענינים הפתיל ומראהו גם דמיונו אל הרקיע ואל כסא הכבוד יוקח משם ענין נפלא מאד יותר ממה שאמר החכם בהגבלת המיצוע הזה שאמרנו והוא שנדע שההגבלה וההשערה האלהית בכל המעשים הוא ההשער' האמתות שעליה ראוי להשען בכלן לא כמו שישפוט השכל האינושי לבד כמו שאמר כי לא כאשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א ט״ז:ז׳) כאשר נתבאר בשער כ"ה. ולזה השערת התורה. האלהית והגבלתה בכל מצוותי' היא אשר עליה יחיה האדם ולא בזולתה והוא אשר הכחיש' קרח באותו משל שאמר טלית שכלה תכלת וכו' (במדרש רבה פ' י"ח). בכלל פנות אחרות שרמזם במשלים אחרים כמו שיתבאר בשער אחרי זה ב"ה. והיה להיותה זה כלל גדול לכל המצוות המעשיות ולכל פעולות האדם הנתנות להשערתו אמרו ז"ל וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות וכל המבטל מצות ציצית כאלו בטל כל המצות (מנחות מ"ג:) כי ודאי מי שקיים ענין זאת ההשערה וההגבלה הנכבדת על ידה יתקיימו כל המצוות המעשיות ואם יצא מההשער' הזאת נמצאו כלן בטלות משלימותן. ולהורות בשלימות של שני הענינים הראשיים שאמרנו אמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כמו שכוונו ג"כ בזה חז"ל (ספרי פ' שלח) בשאמרו אחרי לבבכם זו מינות שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וגו' (קהלת ז׳:כ״ו). ואחרי עיניכם זו זנות שנאמר כי היא ישרה בעיני (שופטים י״ד:ג׳). והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכליות בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחת רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופרצת גדר ההגבל' בהם אשר הוא גם כן מיוחס אל האשה שנאמר כי היא ישרה בעיני ועל שתיהן אחז"ל נסתכל בדדיה ואמר שירה מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת (ברכות י'). כמו שנתבאר בשער ו'. ולהיות האנשים המיושרים על זה האופן מההגבל' ושומרים משמרתה דומים ליוצרם אמר אחר כן למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם אמר שכבר תשארו על טבע נכון וקיים אשר תזכרו תמיד מעצמיכם את כל מצות ה' ועשיתם אותם בעצם ותמיד עד שתמצא בכם הקדושה האלהית עצמה המשותפת מאמות התורה כנזכר ונזכר להם יציאת מצרים כי שם נראה להם עין בעין אמתת מציאותו ועליונותיו הנפלא על כל נמצא ופלאי נוראות מעשיו אשר בשתים אלה רצה שנתדמה אליו ולהתקדש בקדושתו הנה שנתבאר כמה הוחן לנו מאתו יתברך מתת הסדר הנכון וההגבלה השכלית והאלהית אל עם תורתו בלבם אשר היא הדרך ישכון אור לעלות ולראות את פני האדון ה' צבאות ולהנצל משלוח הטבע החיוני אשר על שניהם נאמר טוב לפני אלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה כמו שאמרנו ודי בזה לביאור הקודם.
מורה נבוכים
אבל אמרו על ׳אדם׳: ״משנה פניו ותשלחהו״ – פרושו ובאורו כאשר שינה מגמת פניו – שולח (כי ׳פנים׳ שם נגזר מן ׳פנה׳ כי האדם בפניו יכון לדבר אשר ירצה כוונתו) – ואמר כאשר שינה פנותו וכיון הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכון אליו – שולח מ׳גן עדן׳. וזהו העונש הדומה למרי ׳מדה כנגד מדה׳ הוא הותר לאכול מן הנעימות ולהנות בנחת ובביטחה; וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו כמו שאמרנו ואכל מה שהוזהר מאכלו – נמנע ממנו הכל והתחיב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון ואף גם זאת – אחר העמל והטורח כמו שאמר ״וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו׳ בזעת אפיך וכו׳״; ובאר ואמר: ״וישלחהו יי אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה״; והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו כמו שאמר ״ואכלת את עשב השדה״ ואמר מבאר לזה הענין ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו״.