הָשִׁ֣יבָה לִּ֭י שְׂשׂ֣וֹן יִשְׁעֶ֑ךָ וְר֖וּחַ נְדִיבָ֣ה תִסְמְכֵֽנִי׃
גן נעול
ובזמן שהיתה השכינה בקרב ישראל, היו מן היחידים ששמתהו נביא חוזה או צופה. והיה יתרון לאחד על חברו גם בנבואה, כמו שרמזו כתבי הקדש. ובא מבואר בדברי רבותינו ז"ל1עיין חגיגה יג, ב. יחזקאל דומה לבן כפר, ישעיה לבן כרך ומן היחידים שלבשה אותם קדושה עליונה לדבר נפלאות בסוד ה', כמו דוד ושלמה וחבריהם. וגם אלו יבדלו בין רב למעט. ומהם שלבשה אותם גבורה ואומץ, והתנדבו מקרב העם לעשות חיל וגבורת נפלאות במלחמות וכיוצא.2עיין מורה נבוכים, ח"ב פרק מ"ה, המעלה הראשונה ומהם שהכינו נפשותם לתורה ולעבודת ה', בעזור הרוח את הכחות הנפשיות היקרות, להמשילם על הכחות המציירות בדרך רע. ואלו הם הארבעה התוארים היקרים שנכתבו בכתבי קדש בתאר "רוח האלהים" הדבק בנפשות הזכות. האחד, המלוה לאדם אחר הרגילו כחותיו אל החכמה. ונתן בו כח ותעצומות יותר, ומטהר עיני השכל והבינה להבין צדק ומשפט ומישרים. ועליו אמר (תהלים קמג, י) "רוחך טובה תנחני בארץ מישור". והשני, הנלוה לאדם שנצוד ברשת יצר הלב, ושב בתשובה שלמה להשפיל רום הציור הרע, וכדרך (יחזקאל יח, לא) "וַעֲשׂוּ לכם לב חדש ורוח חדשה". והשם ב"ה יסעדנו מִקֹדֶשׁ, להכין נפשו אל דרך החכמה. ועליו אמר המשורר האלהי במזמור התשובה (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי". לפי שֶׁמָשַׁל לבו בקרבו בציור רע. ודרך החכמה היתה כמסתתרת בנפש, והיא צריכה לרוח חזק יעלינה ממעמקה. לכן בקש על שתיהן, שיברא בו לב טהור, מושל בעתיד ביראת אלהים ובחכמה שלא ישוב עוד לכסלה. וכן יחדש בו רוח נכון שיצייר הכח הנעלם והמסתתר. דומה ממש לדברי הנביא שבארנו בחלון יא. והשלישי, הנלוה לאדם לקדשו בקדושה עליונה, לראות במראות אלהים בשקול הדעת ולעמוד בסוד ה'. כמו שהיה לדוד ע"ה ובו שר שיריו הקדושים המתעלים מדרכי התחתונים. ועליו אמר במזמור זה (תהלים נא, יג) "ורוח קדשך אל תקח ממני". כי ירא שיאבד הסגולה העליונה הזאת בעבור שחטא. והרביעי, הוא הנלוה לאדם לעשות חיל באומץ וענינים נפלאים. כי כולל בטחון נפלא על עזרת השם שיגמור בעדו. והיה גם זה בדוד. וכמו שתראה ממאמריו לשָׁאוּל בלכתו להלחם עם גלית הפלשתי (שמואל א יז, לז). וכמו ששר על זה (תהלים יח, ל) "כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור". ועליו אמר במזמור הנ"ל (תהלים נא, יד) "השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני". כי בעבור חטאו נבעת, ונסתלק ממנו הבטחון הנפלא הזה. וקרהו צרות וכמו שאמר (נא, י) "תשמיעני ששון ושמחה, תגלנה עצמות דכית". ויירא פן יעזבנו ה', וזה גרם לו פחד ומורא. ולכן התפלל שישיב לו ששון ישעו, כלומר שעוד ישיש בנפשו על ישועת ה' הבטוחה. ותסמכנו הרוח הנדיבה לעשות מעשה נדיבות וחיל אשר לא לא יעשו הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, והוא יעשה באומץ גדול בעבור שלבו שש בישועת אלהים. כדרך (שופטים ח, ט) "המתנדבים בעם ברכו יי'". והם המתנדבים בלב חפצה להלחם ולבא לעזרת יי' בגבורים. וכנין (משלי כח, א) "וצדיקים ככפיר יבטח".
הכוזרי
(טו) אָמַר הֶחָבֵר: הִנֵּה הַעִירוֹתָ עַל מְקוֹם סָפֵק וְאֵין אֶצְלִי בוֹ סָפֵק. וּכְבָר יָצָאנוּ מֵעִנְיָנֵנוּ בַּמִּדּוֹת, וְצָרִיךְ שֶׁנָּשׁוּב אֵלָיו. וְאוֹסִיף לְךָ בֵּאוּר בְּדִמְיוֹן מֵהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִיא אַחַת, אַךְ מִתְּחַלְּפִים מַעַרְכוֹת הַגְּשָׁמִים הַמְקַבְּלִ עַל הַדִּמְיוֹן, וְהָאֲוִיר הַצַּח וְהַמַּיִם, וְיִקָּרֵא בָזֶה 'אוֹר נוֹקֵב', וְיִקָּרֵא בָּאֲבָנִים הַזַּכּוֹת וְהַשְּׁטָחִים הַקְּלָלִיִּים אוֹר בָּהִיר, עַל הַדִּמְיוֹן, וּבָעֵצִים וּבָאָרֶץ וְזוּלָתָם אוֹר נִרְאֶה, וּבְכָל הַדְּבָרִים בִּכְלָלוּת אוֹר סְתָם בִּלְתִּי שֵׁם מְיֻחָד. וְהָאוֹר הַסְּתָם הוּא כְמוֹ אָמְרֵנוּ 'אֱלֹהִים', כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהָאוֹר הַנּוֹקֵב הוּא כְּמוֹ 'יְיָ' שֵׁם נוֹדָע, מְיֻחָד בַּיַּחַס אֲשֶׁר בֵּינוֹ וּבֵין הַשָּׁלֵם שֶׁבְּכָל בְּרִיאוֹתָיו בָּאָרֶץ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נַפְשׁוֹתָם זַכּוֹת מְקַבְּלוֹת לְאוֹרוֹ, יַעֲבֹר בָּהֶם כַּעֲבֹר אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֹּׁהַם וּבַפְּנִינִים. וְאֵלֶּה הַנְּפָשׁוֹת יֵשׁ לָהֶם מוֹצָא וּמַחְצָב מִזֶּרַע 'אָדָם' כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. וְנִמְשֶׁכֶת הַסְּגֻלָּה וְהַלֵּב דּוֹר אַחַר דּוֹר וּזְמַן אַחַר זְמָן, וְיֵצֵא הֲמוֹן בְּנֵי אָדָם זוּלַת הַלֵּב הַהוּא – קְלִפּוֹת וְעָלִים וּשְׂרָפִים וְזוּלָתָם. וְנִקְרָא אֱלוֹהַּ הַלֵּב הַזֶּה בִּפְרָט 'יְיָ', וּבַעֲבוּר הִדָּבְקוֹ בָאָדָם הֻעְתַּק שֵׁם אֱלֹהִים אַחֲרֵי כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית אֶל 'יְיָ אֱלֹהִים', וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "נִקְרָא שֵׁם מָלֵא עַל עוֹלָם מָלֵא", וּשְׁלֵמוּת הָעוֹלָם לֹא הָיָה כִּי אִם בָּאָדָם אֲשֶׁר הָיָה לֵב כָּל שֶׁקָּדַם לוֹ. וְהָעִנְיָן הַנִּרְצֶה בֵּ'אלֹהִים' לֹא יַכְחִישׁ אוֹתוֹ מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ דַעַת, אַךְ תִּפֹּל הַהַכְחָשָׁה בַּ'יָי', מִפְּנֵי שֶׁהַנְּבוּאָה מֻפְלָאָה נָכְרִיָּה בַּיְחִידִים כָּל שֶּכֵּן בֶּהָמוֹן, וְעַל זֶה הִכְחִישׁ פַּרְעֹה וְאָמַר: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת־יְיָ", כְּאִלּוּ הֵבִין מִמִּלַּת 'יְיָ מְפֹרָשׁ' מַה שֶּׁיּוּבַן מֵ'הָאוֹר הַנּוֹקֵב', וְהוֹרָה אוֹתוֹ עַל אֱלוֹהַּ יִדְבַּק אוֹרוֹ בִּבְנֵי אָדָם וְיַעֲבָר־בָּם, וְהוֹסִיף לֵאמֹר לוֹ: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים", רָמַז אֶל הָאָבוֹת אֲשֶׁר הֵעִידוּ לָהֶם עֵדִים בַּנְּבוּאָה וּבַכָּבוֹד, אֲבָל 'אֱלֹהִים' הִנְּךָ רוֹאֵהוּ שֵׁם נוֹהֵג בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר אָמַר פַּרְעֹה הָרִאשׁוֹן לְיוֹסֵף: "אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת־כָּל־זֹאת", "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ", כַּאֲשֶׁר אִם הָיָה אָדָם אֶחָד יִרְאֶה הַשֶּׁמֶשׁ לְבַדּוֹ וְיִרְאֶה מְקוֹמוֹת זְרִיחָתָהּ וּמְקוֹמוֹת מְרוּצָתָהּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא רְאִינוּהָ מֵעוֹלָם אֲבָל אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּצֵל וּבְעָנָן, וְנִרְאֶה בֵיתוֹ מֵאִיר יוֹתֵר מִבָּתֵּינוּ בַּעֲבוּר יְדִיעָתוֹ בְּמַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְיִקְבַּע לָהּ חַלּוֹנוֹת וְאֶשְׁנַבִּים כְּפִי רְצוֹנוֹ, וְכֵן נִרְאֶה זְרִיעוֹתָיו וּנְטִיעוֹתָיו מַצְלִיחוֹת, וְאָמַר לָנוּ כִּי זֶה בַּעֲבוּר דַּעְתּוֹ בַשֶּׁמֶשׁ, וְהָיינוּ מַכְחִישִׁים בָּזֶה וְאוֹמְרִים: "מַה הִיא? אֲבָל אָנוּ יוֹדְעִים הָאוֹר וְתוֹעֲלוֹתָיו רַבּוֹת, אַךְ הֵם בָּאוֹת אֵלֵינוּ בְּמִקְרֶה". וְהוּא אוֹמֵר: "יְבוֹאֵנִי מִמֶּנָּה מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ וּבְעֵת שֶׁאֶחְפָּץ, בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ סִבָּתָהּ וְאֵיךְ מְהַלֶּכֶת, וְכַאֲשֶׁר אִזָּמֵן לָהּ וְאַצִּיעַ וְאֶשְׁמֹר בְּכָל מַעֲשַׂי בְּעִתִּים יְדוּעִים אֶצְלִי אֵינֶנִּי חָסֵר מִתּוֹעַלְתָּהּ כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רוֹאִים". וְשֵׁם יְיָ הוּא הַמְכֻנֶּה מִמֶּנּוּ בְּ'פָנִים', בְּאָמְרוֹ: 'פָּנַי יֵלֵכוּ', וְ'אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים' וְהוּא הָעִנְיָן הַמְבֻקָּשׁים אוֹתָהּ. וַאֲשֶׁר יְקַבֵּל אוֹרָהּ קִבּוּל שָׁלֵם יוֹתֵר – הַפְּנִינִים וְהַשֹּׁהַם, בְּאָמְרוֹ: "יֵלֶךְ נָא־אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ". וְעִנְיַן 'אֱלֹהִים' יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, כִּי הַשֵּׂכֶל מוֹרֶה שֶׁיֵּשׁ לָעוֹלָם מוֹשֵׁל וּמְסַדֵּר, וְנֶחֱלָקִים בָּזֶה בְּנֵי אָדָם כְּפִי הַקָּשׁוֹתָם, וְהַקָּרוֹב שֶׁבַּדֵּעוֹת בּוֹ דַעַת הַפִּילוֹסוֹפִים, אֲבָל עִנְיַן יְיָ לֹא יֻשַּׂג בְּהַקָּשָׁה, אַךְ בָּרְאִיָּה הַהִיא הַנְּבוּאִית אֲשֶׁר בָּהּ יָשׁוּב הָאָדָם כִּמְעַט שֶׁיִּפָּרֵד מִמִּינוֹ וְיִדְבַּק בְּמִין מַלְאָכִי וְתִכָּנֵס בּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר", "וַיַּהֲפָךְ־לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר", "וְרוּחַ לָבְשָׁה", "הָיְתָה עָלַי יַד־יְיָ", "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי", כִּנּוּי לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַלּוֹבֶשֶׁת הַנָּבִיא בְּעֵת הַנְּבוּאָה, וְהַנָּזִיר וְהַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁנִּמְשַׁח לַכְּהֻנָּה אוֹ לַמְּלוּכָה עֵת שֶׁיִּמְשָׁחֶנּוּ הַנָּבִיא, אוֹ עֵת שֶׁיַּעַזְרֶנּוּ הָאֱלֹהִים וְיַיְשִׁירֵהוּ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, אוֹ בְעֵת הוֹדָעַת הַכֹּהֵן בְּמַדַּע הַנֶּעֱלָם אַחַר שֶׁיִּשְׁאַל בָּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאָז יָסוּרוּ מִלֵּב הָאָדָם הַסְּפֵקוֹת הַקּוֹדְמוֹת אֲשֶׁר הָיָה מִסְתַּפֵּק בֵּאלֹהִים, וְיִלְעַג לַהַקָּשׁוֹת הָהֵם אֲשֶׁר הָיוּ רְגִילוֹת לְהַגִּיעַ בָּהֶם אֶל הָאֱלֹהוּת וְהַיִּחוּד, וְאָז יָשׁוּב הָאָדָם עוֹבֵד, חוֹשֵׁק בְּנֶעֱבָדוֹ, וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ לַהֲרֵגָה עַל אַהֲבָתוֹ, לְגֹדֶל מַה שֶּׁהוּא מוֹצֵא מֵעֲרֵבוּת הַדְּבִיקָה בוֹ וְהַנֵּזֶק וְהַצַּעַר בְּהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, בְּהֵפֶךְ הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁאֵינָם רוֹאִים בַּעֲבוֹדָתוֹ כִּי אִם מוּסָר טוֹב וְדַבֵּר הָאֱמֶת, בְּגַדְּלוֹ עַל שְׁאָר הַנִּמְצָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לְגַדֵּל הַשֶּׁמֶשׁ עַל שְׁאָר הַנִּרְאִים, וְשֶׁאֵין בַּכְּפִירָה בֵאלֹהִים יוֹתֵר מִפְּחִיתוּת הַנֶּפֶשׁ הָרוֹצָה בְכָזָב.
גן נעול
"ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב, ח). פירוש. "נדיב" הוא המתנדב ברוחב לבבו לעשות מעשה נדיבות לעם, הן בממון כמו "כל נדיב לבו יביאֶהָ" (שמות לה, ה), הן בגופו לשום נפשו בכפו בעד העם וכיוצא, כמו "המתנדבים בעם ברכו אלהים" (שופטים ה, ט), "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מז, י), הן בחכמה כמו "לכל נדיב בחכמה" (דהי"א כח, כא). והנדיבים הם בעלי המחשבות היקרות המתעלים בלבבם על כל עניני העולם שלֵב ההמון דבק בהם, ועושים המעשים הנסדרים בחכמה ובגבורה ובעושר לטובת זולתם. ולכן מתואר רוח אלהים הנלוה לשרי קדש "רוח נדיבה", כדרך "ורוח נדיבה תסמכני" (תהלים נא, יד), ופרשתי בקצרה בבית הראשון. והנה ה"נדיב נדיבות יעץ", כששואלים ממנו משפט מעשה מן המעשים הן בחכמה, בגבורה או בעושר יתן עצות של נדיבה, ויזרזם על הנדיבות. ובנקל תבין כי הנדיב בעל המחשבות היקרות והנכבדות הוא ההיפך מן הנבל שהוא בעל המחשבות הנקלות כמבואר. ולכן אמר הנביא "לא יִקָּרֵא עוד לנבל נדיב" (ישעיה לב, ה). ואמר "נדיבות יעץ", נגד "זִמוֹת יעץ". וְהָבֵן יופי המליצה. כי הנביא רוצה לבאר תאר הנדיב באמת. ואין כן בתתו עצת נדיבה לזולתו, כי נקל לאדם לזרז זולתו על דבר נדיבות. אבל עיקר הנחת התואר על התנהגו בנדיבות ועושה בעצמו מעשה נדיבות. כי אם יועץ נדיבות לזולתו, והוא עצמו נוהג בבזוי איננו נדיב. לכן אחר שהזכיר "נדיבות יעץ" נגד "זִמוֹת יעץ", אמר עוד "והוא על נדיבות יקום". כלומר מלבד שיועץ כן לזולתו, אך גם הוא כשיבוא לפניו מעשה נכבד ימהר לעשותו, ויקום ויעמוד על [מעמד] הנדיבות ולא יהיה נלוז ממנה. וזהו אמתת תאר "נדיב" הראוי להיות מנכבדי העם ומגדוליהם. ומלת "יקום" כמו "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז), "וקם לו" (ויקרא כז, יט). "הוא על נדיבות יקום", שהמדה הזאת שיועץ לאחרים היא מדתו שנוהג הוא בעצמו בה. וכדברי המתרגם ז"ל "וצדיקיא קושטא מתמלכין, ואינון על קושטיהון יתקימון" ע"כ. הֵבִין המליצה כדברינו, לא כדברי רש"י ז"ל שאמר "בשביל נדיבותיו תהי לו תקומה". וכן אמר רד"ק ז"ל "בעבור הנדיבות יקום ויעלה במעלה גדולה" ע"כ. כי אין זה מענין הנבואה, שרצונה לבאר מהו ענין הכֵילַי, ומהו ענין הנדיב כפי האמת. [ולא כמו] הפירושים הללו. וראֵה כי לשונות של "עצה" הנזכרים בכתובים הללו הם על נתינת הסכמות החלטיות לעשות מעשה מן המעשים כמו שיסדנו בכללים שהקדמנו. והזכרת הקל בעבור נתינת עצה לשואלים עליה וכמבואר.