תהילים נב:ז מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול ונתיבות עולם

ומעתה אתחיל ואומר כי אל היות משלמות התורה האלהות שתתעלה על כל שאר הדתות והנמוסים וכל ספרי החכמות. שמספוריה האמתיים והנאמנים כוונו עשות ספרים אין קץ למעלתם להשכיל ענינים נכבדים עמוקים מועילים מאד לתקון האדם ושלמיותיו. כמו שכך דרכה בהרבה מהמצות כאשר נבאר בפרשיות המשכן והקרבנות וזולתם ב"ה. וכמו שיעיד על זה האלהי רשב"י כן באמת בענין הספור הזה שאמר ויטע יי' אלהים גן בעדן וכו'. עם שהיא מספרת בזה הענין האמתי אשר למציאות הגן הזה בטבור הארץ אשר אי אפשר להכחישו. אם מהעיונים אשר לחוקרים האמתיים ומקיימים המצא מקום באמצע הארץ. הוא הקו השוה שטבעי ומזגו לגדל הפירות על המזג היותר נאות שאפשר. ושהניזונין מהם יהיו על האופן היותר שלם מהבריאות והחוזק ממה שימצאו בזולתו מהמקומות. גם שיהיו שם מוכנים מצד דקות האויר וזכותו וטוב מזג המזונות ורוחניות אל ההשכלה וההתחכמות בכל אשר יפנו בשיעור נמרץ. עד שמסכימים בדעתם ובעיונם ובחקירתם אל מה שסופר הנה מהגן והעצים אשר בתוכו. והנה חכמי המתפלספים הנמשכים אחרי החקירה קיימו וקבלו עליהם אמתת זה הענין למפורסם עדותיהם נאמנו מאד עם שהוא דבר שאין צריך חזוק. כי צורת העולם המפורסמת בידי כל עוברי ארחות ימים מכרזת ונהרות נשאו קולם מקצה הארץ ועד קצה הארץ כי משם מוצאם. וכבר האריך בזה הרמב"ן ז"ל בשער הגמול. והנה אין ספק כי אגב נאמנות עדותה בכל אלה הענינים הלא היא מחכמת הפתאים ומעוררה לב האנשים ומגלה את אזנם בדברים יועילו למו להישירם אל שלמותם ואל השגת תכליתם. באומר כי מקדם. רצוני בעת יצירת האדם או קודם לה. נטע השם יתברך הגן הזה בצירת העולם בכללו. כדי שישכיל האדם בנמצאים אשר הזכיר שהמציא שם וידע שאין בכלל אלא מה שבפרט. כי הוא הראוי והנאות לו כדי שיתן אל לבו ולא יטעון טענה של סכלות או העלם כמ"ש שלמה בחכמתו את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג׳:י״א-י״ב) ירצה כי בשעת הבריאה כוון לעשות דבר יפה בעתו. והוא לגלות אוזן אנשים כי נתן העולם בכללו בלבם בהרבה ענינים מהמציאה אשר מכללם ענין זה הגן כדי לסייעם בהשכלתם. מבלי שימצא להם עוד טענה לומר שלא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. כי ודאי אם ישים את לבו אל זה הפרט יודע לו העולם בכללו ומה שיכוין ממנו מבוראו יתברך לתועלתו והשגת תכליתו. והנה לפי שכללות העולם נקרא עדן בפי כל מושלי משלים מצד שכל החיים המדומים מתעדנין בו כמו שיראה מכל דברי הקדמונים מחכמי תורתנו ויתר האומות. יאות שימשך הספור אל זה המשל ואמר שנטע מקדם זה הגן החלקי בתוך העדן הכללי ובאמצעיתו. לומר כי הוא המרכז אשר עליו תסוב כל העגולה המקפת העולם בכללו. ושם בגן הזה את האדם אשר יצר כדי שיתבונן שם בצורך בריאתו ותכליתו. וכי העולם כלו לא נברא אלא לצרכו וכדי שיקח ממנו די ספוקו להביאו אל חיי שלמותו והיותר יחרים. ויהיה דוגמא ולמוד מועיל לכל אדם ובכל מקום. ויצמח יי' אלהים מן האדמה וכו'. לפי שהיתה זאת הבריאה האנושית כוללת ב' חלקיה הראשונים. שהאחד הוא הכח ההיולאני הנקשר בחמר והוא נפיחת נשמת חיים שזכר. והב' הצורה השכלית המתעצמת בו לנפש חיה על האופן שהנחנו. והיה החלק הא' נחלק לשני מיני פעולות. האחד המעש' המשולח מהרצון הנוטה אל החמר לגמרי. והשני הפועל המוגבל מהנטייה אחר הדעת הנקרא בחירה כמו שכתבנו בענינו בשער הקודם. והחלק השני גם כן נחלק לעיוני בהחלט ולשכל מעשי המשקיף בענינים הנפעלים. הנה היה מההכרח שימצאו במציאות הדברים הנאותים אליו מד' רבעיהם אלה. ולזה הורה כי כל פעל יי' למענהו בתכלית הכיוון. כי הנה לצורך הכח החמרי והכרחיותו. אם אל הדברים ההכרחיים מהמזון וספוק יתר הצרכים לעמידת החי. ואם אל אשר הוא לו במדרגה היותר טוב להשביעו כל טוב ע"ד שאמר הכתוב (תהילים קמ״ה:ט״ז). משביע לכל חי רצון. אמר שהצמיח לו שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. הקדים מה שהוא על צד היותר טוב מפני מעלתו. כי מהידוע שהדבר אשר כזה היא מעולה מהנמצא לו על צד ההכרח כמי שכתב החוקר פ' א' מהחלק במדות על האהבה. אמר ואינו דבר הכרחי לבד אבל גם הוא דבר טוב ולהלן יגיד עליו רעו מן הנהרות כמו שיבא. וכן הדברים הנחמדים למראה מתוספת המזונות וחלופיהן משנוי הטעמים ומיני ערבותם. וכן בשאר הענינים מהמלבוש והדירה וזולתם היותר נאותים לאנשים לבלות ימיהם בטוב ושנותם בנעימים. ועל הצורך ההכרחי אמר וטוב למאכל. כי זה מה שיכלול המזון ושאר הצרכים ההכרחים אשר אי אפשר להתקיים זולתם כי כלם הכרחיים כמוהו. ויבקש אותם האדם בטוב בחירתו והוא לשון חכמינו ז"ל כשאמרו לפרנס את עצמה (כתובות נ"ז.) ולפי שב' מיני אלו הצרכים הם מצד החלק החמרי כללם בזכרון עץ אחד ואמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל כי היו לאחדים. והזכיר אצלם ויצמח יי' אלהים מן האדמה לומר שהם לצורך הכח הארציי מה שלא אמר בשני האחרים אבל אמר ועץ החיים בתוך הגן וכו'. וכן עשה בנהרות כמו שיבא. ואולם לצורך החלק השכלי המוחלט הצמיח לו עץ החיים אשר בתוך הגן והוא אשר יחזיק הכח השכלי והנותן בו כח לעמוד על אמתת המושכלות להורות ולהבדיל בהם בין האמת והשקר ולהדבק תמיד בחיים הנצחיים כי הוא חלקו ועץ חיים הוא למחזיקים בו למען ייטב לו וכן באמת הורהו ה' עץ החיים אשר הוא מזון הכח השכלי וקיומו בלי ספק וכמו שאמרה התורה על עצמה כי מוצאי מצא חיים (משלי ח׳:ל״ה) ואמר שהוא בתוך הגן כי כן יסבוב עליו הגן כלו כמו שהעולם כלו יסבוב על הגן כאשר אמרנו. והוא מה שיעיד נאמנה כי הוא תוכיות הכל ועקר הכל ותכלית הכל. אמנם לצורך התבוננות מהשכל המעשי אשר הוא בהשכל או אינו שלא בהשכל שהוא אצל הנאה והמגונה ושאר הדברים האפשרים בכל מה שיצטרך אליו לחיות אדם קצת עם קצת חיים נאותים אנושיים אשר בו יסדר המלאכות והדתות ויישוב המדינות והנהגתם כי הוא המחוייב שישתלם בו השכל האנושי להגיע אל החיים השכליים בהחלט. והוא הענין שהשתדלה בו התורה האלהית בשיעור נפלא וכבר חוברו לחכמי האומות אשר לא זרח שמשה עליהם ספרים הרבה אין קץ הביאם הטבע להשלים צרכם זה בכל כחם ראה אלהים והצמיח אצל עץ החיים אשר זכר עץ הדעת טוב ורע הורה כי מסגולת זה העץ הוא כי בשמוש בו ובמראהו ובריחו ומגעו ואולי בטעימה ממנו לבד כמו שיבא בשער הזה נקנה לאדם רוח דעת טוב ורע בכל אלו הענינים כי הידיעה הזאת לא תשתלם כי אם בידיעת שניהם הטוב להדבק בו והרע למאוס אותו ובדעת יודעו שניהם ולא באופן אחר. ולזה כשיהיה האדם על זה האופן מהידיע' נאמר עליו שיש בו מדעת בוראו ומדעת מלאכיו הקדושים אשר עליהם נאמר הן האדם היה כאחד ממנו וכו'. והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. והתקועית אמרה אל דוד כי כמלאך האלהים כן אדוני המלך לשמוע את הטוב ואת הרע (שמואל ב י״ד:י״ז.) כי מאמרה זה לא יסבול פירושים ושבושי טעמים כראשונים אשר ביארום המפרשים. והנה היה עץ הדעת אצל עץ החיים להיישירו אל מה שראוי ממנו להגיע אל החיים האמתיים שהוא הטוב לא שישתקע בו ויחשב לו לתכלית כי הוא הרע והנאסר עליו כאשר יתבאר והיה זה על הדרך שנאמר בתורה האלהית. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וכו' (דברים ל׳:ט״ו). תורה כי הם שני ענינים קרובים ומצרנים לא יתפרדו רק ליודע להשתמש בו כהוגן ידבק בחיים והבלתי יודע ידבק במות. ורוב התורה או כלה אינו אלא לסדר זה הטוב המגיע האדם אל החיים וכן אמר המשורר ג"כ מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך וכו' סור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו). והנה עם זה כבר צייר וחקק במעשה הגן הזה צורת העולם בכללו ואגבו צורת העולם הקטן שהוא האדם וכל מיני חייו אשר אליהם יבדלו כתותיו ותשוקותיהם. מהם שחשבו לתכלית חיי המאכל והמשקה ומציאת העניינים ההכרחיים. ומהם בקשת המותרות והתענוגים ומהם העניינים המפורסמים בחיים המדיניים. ומהם החיים המחשביים שכליים. וכל אחד מראה פני הראות לדעתו כמו שיבא בפ' נח שער י"ב ב"ה עד שכבר יאמר באמת שהגן הזה ג"כ הוא צורת האדם ותמונתו ושהוא עולם קטן (אדב"נ ל"א) נטוע בתוך העדן שהוא העולם הזה בכללו כמו שאמרנו. אלא שהיותר נכון לפי ענינו שיאמר העדן על השכל העליון הכולל והגן הוא השכל הזה החלקי המושפע ונאצל מאותו העדן השופע עליו תמיד כי על כן יאמר שהוא נטוע בו ויך שרשיו למעלה ראש כעץ שתול במקום טהרה וקדושה עליו. וזה ענין כל הנטעים והגנים והפרדסים אשר דברו בהם הכתובים ובפרט בשיר השירים גן נעול אחותי כלה וכו'. שלחיך פרדס רמונים וכו'. באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ד' ה'). כי הכל רמז למיני ההשפעות מספרם ומדרגתם המושפעות מהעדן הכולל אל הגן אשר הצמיח בו מן האדמה אשר ממנה לוקח כל הכחות האלו אשר יאמר עליו זה אם בכללות האומה ואם ליחידי סגולותיה ויישוב הכתובים בזה קרוב למוצאי דעת וכן אמר (שמות ט״ו:י״ז) תביאמו ותטעמו וכו'. וכנה אשר נטעה ימינך וכו' (תהילים פ׳:ט״ז). לא לחנם היה תרעומת הנביא (ירמיהו י״ב:ב׳) נטעתם גם שורשו וכו'. אף בל נטעו אף בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם וכו' (ישעיהו מ׳:כ״ד). ומה שזכר דוד בקללת דואג (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים וכו'. כי האיש השלם הוא הגן הנטע והנשרש בעדן בלי ספק. אמנה כי לפי חלוף אלו שני מיני החקויים הנאמרים בענין העדן יאמר שיהיה הגן עקר לעדן או טפל אליו שאם נאמר שהעדן הוא כנוי לעולם השפל הנה יהיה הגן שהוא תמונת האיש אצלו גדול במעלה וסבה עם היות שהעדן קודם לו בטבע ומציאות ואם נאמר שהוא כנוי לעולם השכלי הנה באמת יהיה הגן טפל לו ונמשך אליו:

ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים רבי יהודה אומר הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה (ב"ר פרשה ס"ב). עוד אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים (שם). יורו כי הגויעה היא אפיסות הכחות והליחות כמו שאמרנו. ודע כי במשה רבן של נביאים ואבי אבות הצדיקים כלן לא נאמרה בו גויעה רק וימת שם משה עבד ה' (דברים ל״ד:ז׳). וזה למה שהכתוב מעיד שבמותו לא כהתה עינו ולא נס לחה שהם ענייני הגויעה עצמה כמו שאמרנו. והם והדומים אליו בזה היו בכלל ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' (תהילים י״ז:י״ד) ומה שיורה על אמיתת זה מה שלא נמצא לשון גויעה יוצא לפי שאי אפשר שיעשה רק מעצמו לא כן המיתה שכבר ימית האדם לזולתו. הנה זאת תהיה הוראת מלת גויעה כשתבא מחוברת אל המיתה אלא שכבר הושאלה להוראת המיתה עצמה בבואה לבדה. כל אשר בארץ יגוע (בראשית ו׳:י״ז) ולו גוענו בגוע אחינו (במדבר כ׳:ג׳) בעיר גועו (איכה א׳:י״ט) וזולתם. אמנם הענין הג' אשר מצד השוכנים הוא שכבר יקרה לרבים מעמי הארץ אשר בהתעסקם בהבלי העולם לא יפנו אל תוכן הבנין וענינו ואפשרות נתיצתו או שירגישו וידעו והתעצלו להנצל על נפשם מבלי קדימת הגויעה תבא רוח קדים מאת ה' ויגע בד' פנות הבית ותפול על יושביו ולא נשאר להם שום שארית רק לרע כמ"ש המשורר על דואג האדומי גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה (תהילים נ״ב:ז׳). ובזה יכלול כל מיני ההפסדים שיחולו עליו כשתדקדק מעט בדבוריו. אמנם האנשים השלמים המה יביטו יראו תמיד בעצמם ויחושו אל פירוק חבור האיפשרי לבא עליהם יום יום ועיניהם תמיד על אודות הפרדת הבית והריסתו והם עומדים נכונים ומזומנים להנצל ממנו אל בנין טוב וחזק ממנו לשכון בו משכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי עולם. והנה באמת על שלשה הענינים יחד נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו להורות שהשכל האלהי השוכן במחנותיו בבית ההוא. ?שר כן גוע ומת באותו רגע נמלט משם ונכסף אל מכון מושבו להיות בין עמו ומולדתו הרוחניות כי אין לו עוד ישיבה בבתי כנסיות של עמי הארץ כמ"ש רות הצדקת עמך עמי (רות א׳:ט״ז) ונאמר לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל א כ״ה:כ״ט) כי שם היא מקום אסיפתן באמת. ואחשוב כי אל שלשת הענינים הללו אז"ל מאי והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) דברים של מיתה מאן דיקבר יקברוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דדלאי ידלוניה (מו"ק כ"ח:). שעם שכבר יבנו מדבריהם דברי מוסר שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל והקובר היום למחר הוא בחבר ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו או שיתן אל לבו מדת הגמילות כי מי שיגמול היום יגמל מחרת. יתכן גם כן שכוונו שהחי יתן אל לבו אז שלשת החלקים האלו הנכללים בבנין האדם. האחד הוא החלק החיוני הכולל כל הכחות וההרגשים וכל פעולותיו כלם כי הוא אשר יתבטל לגמרי והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו והשני בנין הגוף עצמו אשר נשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה אל התועלת שיזכרו בסמוך. והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך. כי בתתו לב על שני הענינים הראשונים יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק. והנה לפי שראו חז"ל שלשה לשונות אלו עצמן בישמעאל, אמרו שעשה תשובה (ב"ב ט"ז:). ואם קבלה נקבל ואם לאו כבר אפשר לומר כי גם האיש אשר לא טהור וטמא ראש נזרו כשתמלא את ידיו יאסף גם הוא או עם טמא הדומה לו ושם יקבל עונשו הוא מה שאמר דוד אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי (תהילים כ״ו:ט׳.) אבל זה יודע מהאיש אשר יאמר עליו. עוד הוסיף באבינו הזקן לומר וימת בשיבה טובה זקן ושבע. כי פרוק האהל והריסתו לא צערו כלל. אבל היתה לו מיתה מתוקה כמו שנתבשר תחלה ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכו' (בראשית ט״ו:ט״ו). וכל זה מה שיוכלל במאמר ותמת שרה ?בקרית ארבע היא חברון כפי מה שהורו בכוונתו במדרש הנעלם שכתבנו ומכל מקום יתכן לבעל האשה הזאת שיחרד ויצטער מדת ימים להפסד הנושא אשר בו תמצא התחלתו ראשונה ובהתפרדם זה מזה כי חויב שבשרו עליו יכאב שנפשו עליו תאבל. והוא צער יום המות אשר אי אפשר להמלט מעטיו של נחש ומזה הצד חוייב מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב:) תניא כל שנים עשר חדש הגוף קיים ונשמה עולה ויורדת ולאחר שנים עשר חדש הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. כי הנה בעלי הנפש הדברית יחלקו בזה לב' כתות. הכת האחת אשר בהמה המה להם בחייהם על פני האדמ' ובמותם לא נפרדו כי כמות זה כן מות זה ומותרם אין כמו שכתב החכם שלמה עליהם (קהלת ג׳:י״ט). והכת השנית הם אשר בחרו להם לחיות חיי האדם בנר מצוה ותור' אור ודרך חיים תוכחות מוסר והם אשר נשאר להם נשמה אחרי מותם כמו שנאמר עליה ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) כאשר ביארנו שם. ואולם באלה מדרגות יש בפחות ויתר כי אשר תתקשר נפשו בגופו יותר והיא קשת ההפרדה מאותה אשר תתקשר מעט אם לסבת חזקתה עליו ואם לחסרון זכוכ' המחיייב אליה לשובה למעונה ולזה יחוייב שתעלה ותרד זמן מה בתכפיות וזמן שתעלה ותרד לפרקים עד שלסוף זכוכה תעל' ולא תוסף לרדת עוד. וכל הענין הגדול הזה ירא' שהוא נרמז ונחתם בשלוח העורב והיונ' מהתיבה (שם ח') לסוף ימי היותם שם מדת ימים כימי היות נשמת האדם בתוך המצודה. כי הנה העורב הטמא הוא סימן בכל אנשי רשעה אשר טמאים המה להם ואמר שבשלוחו משם לא נעתק מעל התיבה אבל יצא יצא ושוב והנה לא הלך ולא חזר כמו שנפש רשעי הכת הזאת הקשורה בבשרם לא נשאר' אצל גופם ולא נפרדה כי במותם בטלה כהאי חבלא דפומא כאשר כתבנו בשער הו' ומה נכבד מאמרם ז"ל שלא רצה להפרד מבת זוגו (סנהדרין ק"ח:). אמנם הצפיר הטהור' היא סימן האנשים המעידים על עצמם לאמר אלהי נשמה שנתת בי טהור' וכו' (ברכות ס'.). אך בתחלת צאתה לא מצאה היונ' מנוח לכף רגלה ותשב אליו מיד ובעוד שבעת ימים הוסיף לשלחה ולא שבה עד עת ערב והנה עלה זית טרף בפיה להודיע כי עדיין לא הבשיל שמן זית כתית למאור להעלות נר ה' נשמת אדם אל מקום זיוה ואור' לשבת שם. אמנם עוד מעט שלח אותה ולא יספה שוב אליו עוד שכבר בטלו עניני הגוף מאצלה לגמרי ולזה עולה ואינה יורדת כי י"ב חדשים יספיקו לזה כמו שיזכר בשער ס"ט ב"ה:

"הוות תחשוב לשונך, כתער מלוטש עושה רמיה" (תהלים נב, ד). פירוש. אתה, דואג, כל מחשבותיך הם מחשבות הוות, כי בלבך מושלים ציורי הרשעה, ומהם תצמחנה מחשבותיך, ועל פי המחשבות האלו אתה מסכים לעשות. כי לולי שאתה הולך אחר מחשבות לבבך לא היית מלשין על כהני ה' ולא הרגתם. כי ידעת כי לא במרד ולא במעל נתן לו אחימלך. ולכן לא בעצת השכל הסכמת להלשין עליהם, אלא מתוך רֶשַׁע מרמה ושקר. ועל זה אמר "אהבת רע מטוב, שקר מִדַּבֵּר צדק סלה. אהבת כל דברי בלע, לשון מרמה" (תהלים נב, ה-ו). כלומר בלבך מושל הציור הרע להשחית ולהרשיע, ואתה אוהב ציור זה, לא ציור טוב. גם אהבתָּ ציור השקר המושל בלבך, לא ציור הצדק. ואתה אוהב בלע ומרמה, ועל פי מחשבת הרע והשקר עשית מה שעשית, לא בעצת השכל. ולא תוכל להתנצל כי טעית במשפט לבבך כשחקרת על הדבר למצוא מה תעשה. ואין רשע גדול מזה. וכדרך "רשע כגובה אפו בל ידרוש" (תהלים י, ד) בארנוהו למעלה. ולכן אמר "גם אֵל יתצך לנצח" (תהלים נב, ז). ויאמר ראב"ע ז"ל (פסוק ד) "הוות. אמר על הלשון 'תחשוב' בעבור כי הלשון כמו מליץ, ועל ידו תֵּרָאֶה המחשבה. וטעם 'הוות' דברים ההוים כפי מחשבותיך", עכ"ל. ולא ידעתי למה נדחק לומר כי "תחשוב" על הלשון. ואם בעבור שהיה קשה עליו מלת "עוֹשֶׂה" שהוא סימן הזכר, ומלת "לשון" נקבה, ולכן על "לשונך" אמר "תחשוב", ו"עושה רמיה" תאר לדואג. הנה לדעתי אין "עושה רמיה" תואר ל"לשון", אבל הוא תאר התער, ו"תער" זכר. וראיה, מלת "מלוטש".¹ולא "מלוטשת" וכך הפירוש. אתה, דואג, חושב רעות, וכמו שבארנו. ועל פי מחשבותיך הסכמת לעשות מעשה להלשין על אחימלך וביתו. וכנגד זה אמר לשונך דומה לתער מלוטש אשר יגלח בו האדם. יעשה התער רמיה. ובמקום שיחתוך השער לבד, יחתוך גם הבשר עמו. והוא משל [מבוקש]²כלומר משל נמרץ לענין דואג. שֶׁדִּבֶר טוב על לב המלך שאול, כמרחם עליו להסיר דאבון לבו, ובדבריו אלה השחית בית אחימלך. ואל תתמה על מלת "רמיה" שיהיה תאר לתער, כי דוגמתו "נהפכו כקשת רמיה" (תהלים עח, נז). כי מלת "רמיה" נופלת גם על דבר שאין בו רוח חיים. ופירוש זה מתוקן. עתה ראיתי לרש"י ז"ל "עושה רמיה, חותך הבשר עם השֵׂעָר", ע"כ. ויפה פירש ותבין דבריו ממה שדברנו.