תהילים עג:יא מחשבת ישראל: האמונות והדעות ומורה נבוכים

‏התשיעי באהבת השררה. ראו אחרים הגדול שבמה שמתעסק בו האדם בעולם הזה ‏הגאוה והגדולה והשררה, ואמרו שהנפש תטה אחרי הגדולה, ותראה שקשה עליה השפלות אל ‏אדם אחד ולהתודות לו, ותמצא השררה מחזקת אותה ומרוממתה ותוסיף לה חריצות והתפשטות; ‏וכן הצווי והאזהרה יערבו לה; ולולא השררה לא היה העולם מסודר, ולא נשלמו תקנותיו; המלכים ‏מנהיגים המלחמות והשמירה, והשופטים ישפטו בין הצנועים מבני אדם, והשוטרים מתקנים העזים ‏שבהם; ובה ברך קצת הצדיקים את קצתם כמ"ש (בראשית כ"ז כ"ט) יעבדוך עמים. אבל מה ‏שזכרוהו מסדור העולם בשמירה ובמשפט ובמנוי איננו נדחה, אבל הוא מאמרנו וכונתנו, אך הם ‏שאלוה שאלה נעזרו בו על דעתם; כי סדור העולם לא יהיה כי אם בחכמה, והם הפילו מעלת ‏החכמה ושמוה לשררה לעצמה. וצריך שאזכור מה ששכחו אותו מנזקי הגאוה והשררה, מהם כי ‏האדם כשיתגאה ותגדל נפשו בעיניו, יצא משטתו, ויתגאה על הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו ‏כאלו הוא יחיד בדורו, ויבוז לעצת כל אדם, ויתעקש וידחה כל מאמר, וכמ"ש (משלי י"ח א') לתאוה ‏יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע, וחולק על הזקנים במה שנסוהו בארך ימיהם, והכינו אותו ‏ברגילותם, ולא ישמע לעצתם ולמצותם, וכמ"ש (משלי י"ב ט"ו) דרך אויל ישר בעיניו, ויפסדו לו עניני ‏עולמו, ומה שיתקנו לו מהם, ייחסם אל כחו ויכלתו והנהגתו והכרתו, וכמו שאמר (ישעי' י' י"ב) ‏אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו כי אמר בכח ידי עשיתי וגו'; ועולה מזה ‏לחלוק עם האומנים באומנותם, ויחשבו אותו לפתי וילעגו לו, ולחלוק על החכמים במלאכותם ‏המדעיות, ישתדל לשבור אותם, והכסיל השותק יש לו תקוה ממנו, וכמ"ש (משלי כ"ו י"ב) ראית ‏איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו; ויבא מזה לדבר במלכים ובשרים ולא תבשר בעיניו עצתם, ולא ‏תישר אצלו הנהגתם, ובו נאמר (משלי כ"ו ט"ז) חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם; ויפליג בזה עד ‏שידבר בחכמות הבורא ית' וידיעתו, וירחיק הרוב בהם ויגנהו, וכמו שאמר (תהלים ע"ג י"א) ואמרו ‏איכה ידע אל ויש דעה בעליון; ויביאהו זה לבא בכל עמל וסכנה ופחד, מבטחונו כי עצתו תצילהו, ‏והיא הכשילתהו, וכמו שאמר (איוב ה' י"ב) מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. ואם ‏לא תשלם לו השררה והמלכות, אז יראו מקנאיו ויצמחו משנאיו, אעפ"י שלא ידע להם כי אם ‏התחלה, כמו שאמר (תהלים נ"ט ה') בלי עון ירוצון וגו'. אבל בתחלת ראותם שמולך עליהם, חפצים ‏להרגו, וכמו שאמר (בראשית ל"ז כ') ועתה לכו ונהרגהו, והוא תמיד לא יאכל כי אם חתום, ולא ‏ישתה כי אם שמור, וכאלו יושב תחת חודו של חרב, וכאלו חייו תלוים בשערה, כמ"ש (ש"א כ' ג') כי ‏כפשע ביני ובין המות, ויבדילו אנשיו בינו ובין הדין באמת, ויביאוהו אל החשדים ואל הספקות, ‏ויחזקו עליו דברי בני אדם, ותקשה עליו תביעת הבורא אותו, כמו שאמר (הושע ה' א') ובית המלך ‏האזינו כי לכם המשפט. ולא נטע הבורא ית' בנפש האדם אהבת השררה והגאוה, כי אם בעבור ‏שתכסף בהם לגמול העולם הבא, כמו שאמר (איוב ל"ו ז') לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ‏ויושיבם לנצח ויגבהו:‏

וכבר זכרו הנביאים שראית הסכלים על העדר ידיעת האלוה בפעולותינו, היא אמנם ראותם אנשי הרשע בטובה ונחת ושלוה, ושזה מביא הצדיק החסיד לחשוב כי כונו אל הטוב, ומה שסובל בעבורו מן הצער להתקומם זולתו לו – אינו מועיל. ואחר כך זכר הנביא שמחשבתו שוטטה בזה עד שהתבאר לו שהדברים אין לעיין ולהסתכל בהם רק בסופם לא בהתחלתם – וזהו סיפורו בסדר עלה הענינים כולם – אמר ״אמרו איכה ידע אל? ויש דעה בעליון? הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל! אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי״; וסוף המאמר ״ואחשבה לדעת זאת – עמל הוא בעיני, עד שאבוא אל מקדשי אל אבינו לאחריתם, אך בחלקות וגו׳״, ״איך היו לשמה כרגע וגו׳״. ואלה הענינים בעצמם זכרם מלאכי – אמר ״חזקו עלי דבריהם – אמר יי וגו׳, אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני יי צבאות, ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו׳ אז נדברו יראי יי וגו׳, ושבתם וראיתם וגו׳״. וכבר באר גם כן דוד פרסום זה הדעת בזמנו ומה שחיב והביא בני אדם לחטוא ולעשוק קצתם את קצתם, והתחיל לטעון לבטל זה הדעת ולהגיד שהוא ית׳ יודע כל זה – ואמר: ״אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו? הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט״.

והנה אבאר לך ענין אלה הטענות אחר כך שאזכר לך רע הבנתך ההורסים לדברי הנביאים לזה המאמר. אמרו לי זה שנים אנשים ממשכילי אומנתו הרופאים, שהם תמהים ממאמר דוד – אמרו כן היה מתחיב לפי הקשו זה, שבורא הפה יאכל, ויוצא הריאה ויצעק, וכל בשאר האיברים. והסתכל אתה המעיין במאמרי זה כמה רחקו מן הנכונה בהבנת זאת הטענה! ושמע ענינה. מבואר הוא שכל פועל כלי מן הכלים, לולא שהפועל הנעשה בכלי ההוא מצויר אצלו לא היה יכול לעשות לו הכלי; והמשל בו: שאם לא היה הנפח מציר ענין התפירה ומבין אותה, לא היה עושה המחט על התכונה הזאת אשר לא תשלם התפירה זולתה – וכן שאר הכלים. וכאשר חשב מי שחשב מן הפילוסופים שהאלוה לא ישיג אלה הפרטים, להיותם ממושגי החושים והוא ית׳ לא ישיג בחוש אבל השגה שכלית – טען עליהם במציאות החושים, ואמר אם היה ענין השגת הראות נעלם מהאלוה ולא ידעהו איך המציא זה הכלי המוכן להשגת הראות? התראה שבמקרה היה התחדש לחה אחר זכה, ותחתיה לחה אחרת כך, ותחתיה מחיצה אחת, הזדמן שניקב בה נקב ובאר כנגד הנקב מחיצה זכה וקשה? – סוף דבר! לחות העין ומחיצותיו ועצביו אשר בהם מן התיקון מה שנודע וכוון בכולם תכלית זה הפועל – האם יציר משכיל שזה נפל במקרה? לא כן! אבל הוא בכונה מן הטבע בהכרח, כמו שבאר כל רופא וכל פילוסוף. ואין הטבע בעל שכל והנהגה – וזה מוסכם מן הפילוסופים כולם – אבל זאת ההנהגה הדומה למלאכת מחשבת תבוא לפי דעת הפילוסופים מהתחלה שכלית, והיא מפעולת בעל שכל לפי דעתנו, הוא אשר הטביע אלה הכוחות בכל מה שימצא בו כח טבעי. ואם השכל ההוא לא ישיג זה הענין ולא ידעהו, איך המציא או הגיע מאתו לפי הדעת ההוא טבע שיכוון אל זה הענין אשר אין ידיעה לו בו? – ובאמת קראם דוד ׳בוערים וכסילים׳. ואחר כך התחיל לבאר שזה – חסרון בהשגתנו ושהאלוה ית׳ וית׳ אשר נתן לנו זה השכל אשר בו נשיג, ומפני קצורנו מהשיג אמיתתו התחדשו לנו אלה הספקות העצומות, יודע זה החסרון בנו ושמחשבתנו זאת המקצרת – אין להשגיח למה שחיבתנו מן ההריסה – אמר ״המלמד אדם דעת יי יודע מחשבות אדם – כי המה הבל״.