תהילים פד:ח מחשבת ישראל: אמרי בינה, נתיבות עולם וגן נעול

אח"כ עשה דמיונות לפרטי התועלת הנעשים מסדרים הנכונים המיוסדים במקומות אלו, ואמר הא' כנחלים נטיו נחלים אלו נהרות חדקל פרת פישון גיחון אמנה ופרפר וכיוצא בהם שהם נמשכין והולכין ממקום למקום וממדינה אל מדינה ומעיר לעיר, שהם עושים שני מיני תועליות ביחד במהלכם, הא' שמשקין מים את בני האדם וגם בהמות וחיות ועופות ומרוין צמאונם של הבריות, והב' שמשקין את האדמה מים ועי"ז תוציא צמחה ופרותיה, וכן הענין תמצא בבית המדרש שמיוסד בו מקום ללימוד התורה ומקום ללמוד הדרך ארץ, והילדים לומדים בכל יום ויום כאן וכאן ילכו מחיל אל חיל בשעות היום כולו, נמצא בית המדרש הזה דומה לאותם שמשקין לבני אדם ומשקין לאדמה שיוצא מהם שני מיני תועליות אחת לאדם ואחת לאדמה דנשקי רקיעא וארעא אהדדי, כן בתי מדרשות אלו הם משקים מים של תורה לנפש שהיא מתייחסת לרקיעא, ומשקין מים של דרך ארץ לגוף שהוא מתייחס לארעא:

ולהורות לנו כי התלמיד חכם שיש לו התורה אין אל מעלתו גבול והשלמה, אמרו בפרק הרואה (ברכות סד.), אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", עד כאן. ואין הפירוש חס ושלום שאין להם מנוחה, כי בודאי יש להם מנוחה. אבל רצה לומר כי מעלת תלמיד חכם אין השלמה לו, כי אין השכל בא לידי השלמה, כי אין תכלית וסוף אל ההשגה, שאם השיג דבר אחד, אפשר להשיג יותר, ולכך אין השכל בא אל השלמה. ודבר זה מורה מה שהיו אמות הארון שבורות כלם, ולא היו אמות שלימות, מפני* זה שאין אל החכמה השלמה כלל, ודבר שאין לו השלמה אין לו מנוחה, כי המנוחה היא בהשלמת הדבר. וגם בעולם הבא אין מנוחה לתלמידי חכמים, כאשר כל השגה אין בה השלמה. לכך כתיב "ילכו מחיל אל חיל" היינו שמשיג כל השגות, וזה נקרא "ילכו מחיל אל חיל", עד שמשיג מאתו יתברך מה שאפשר לו להשיג, וזה "יראה אל אלקים בציון".

[משלי י, א] "חַכְמוֹת נשים בנתה ביתה, ואולת בידיה תהרסנה". פירוש "חכמות נשים", חכמות שאספו חכמה ונוהגות בצדק במישרים, וכדברי הכלל הי"ב. ודע כי פסוק זה משל ומליצה, כי הנפשות מתוארות בכתבי הקדש בתאר "נשים", והלב והשכל והבינה הנטועים בנפש מתוארים בתאר "בעל", וכדרך (שם לא, י) "אשת חיל מי ימצא" וגו', ויתבאר מקצתו בחדר התשיעי, ובסוף הענין (לא, כג) "נודע בשערים בעלה, ויתבאר ג"כ שם. וכן (משלי יא, כב) "אשה יפה וסרת טעם", ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. והנמשל נכבד מאד, כי הנפש עם כל הכחות הנטועות בה שהן נושאי החכמה כמבואר בכלל החמישי, צריכין להתפעל מן הלב בעצת השכל והבינה, ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו במפעלותם, לא שיפעלו כפי טבעיהם, כי בטבע מצטיירים לרעה, וכדברי הכלל הי"ז. ולכן הנפש נמשלת לאשה המתפעלת מבעלה, והוא אדונה ומנהיגה. וכן הלב בעצת החכמה והשכל והבינה פועלים בנפש ונוהגים כחותיה, ולכן נמשל הלב ל"בעלה". ואם הלב מושל בחכמה, וכחות הנפש פועלין כולם כפי ממשלת הלב, אז תִּקָרֵא נפש "חכמה". וכבית הבנוי בחכמת האומן עומד על יסוד חזק שלא יגע בו הרוח ויפילנה, וכותליו וחלונותיו קירותיו ועליותיו וחדריו ואולמיו, כולם עשוים ומתוקנים היטב לחפץ ולתשמישי האדם לטוב לו. כן הנפש הזאת מתוקנת בכל כחותיה לתשמיש טוב, ובעל הנפש ישב בהשקט בביתו, לא יצטער בו, ולא יצר לו המקום, לפי שהכל מסודר ומתוקן כראוי. וגם זה משל, כמו שאם הבית בנוי כתקנו ידור בו בעליו בלי צער, וימצא הרוחה בכל עתותיו ובכל עסקיו ומלאכתו, וינצל מזרם וממטר ומקור ומשלג, כן בהיות בית הנפש על מכונו בנוי בחכמה, יוכל הלב להשכיל ולהבין ולעלות ממעלה למעלה, וממדרגה למדרגה עד "יֵרָאֶה אל אלהים בציון",³תהלים פד, ח בעבור שהוא נעזר, ואינו מוצא צער וצרה בקרב נפשו מאחד כחותיו, ולא יטרידוהו בשום ענין. ועל זה אמר "חכמות נשים בנתה ביתה", כלומר החכמות שבנשים, והן הנפשות ששמעו לעצת בעליהן החכמים לשכל ולבינה, ותקנו כחותיהן להתנהג בכל ענין כפי החכמה, כל אחת מן הנשים הללו בנתה ביתה. כלומר דבר גדול עשתה כי ע"י כן בנתה ביתה, ובעלה יוכל מעתה לשבת בביתו ולגור עמה בשמחה, אין שטן ואין פגע רע, כי לא ימצא מטריד מכחות הנפש, ולא צרה ומכשול מחפציהן; וע"י כן יפעול פעולותיו הנכבדים ויגדל האיש מאד ויעש לו שם כשם הגדולים.