אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף׃
עקידת יצחק
ואולם כשיאמר המאמר ההוא על זה האיש החלקי הרמוז ועל אהבתו המיוחדת כמו שתאמר אברהם אבינו או אי זה מהאבות והנביאים עד שנאמר שהאהבה אשר עליה נאמר אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) או עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) היא קדמה למעשה צדקתם ושלימותם ושלא יאהבו בם לזכותם אבל שזכותם נמשך מהאהב' ההיא הקודמת הנה זהו שקר גמור מכמה צדדים. האחד למה שכבר יהיה האדם הכרחי על הטוב ורצוני על הרע וכבר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מס' המדות היות האדם רצוני על כל מעשיו אם טוב ואם רע ואם נזכרה שם סברא בהיות האדם בלתי רצוני בקצת מעשיו הנה היתה הפך הנאמר וזה היותו רצוני על הטוב ומוכרח על הרע ואף על פי שיהיה עול בחקו ית' כי אשר לא אהב יי' תחלה אי אפשר להיותו טוב ואחר כך הוא מוכרח להיותו בלתי טוב ואין עול גדול מהיותו אוהב קצת ובלתי אוהב קצת. הב' שאם כן אי אפשר שיהפך צדיק לרשע ורשע לצדיק כי אחר שקדמה אהבת הש"י לצדיק ואהבת הש"י לא תסור כי לא אדם הוא להנחם הנה א"א שיהפך רשע והנה אם לא קדמה אהבתו את הרשע קודם שירשע איך אפשר שיאהבנו ברשעתו ומשלא קדמה לו אהבה אי אפשר שיצדק הנה אם כן אי אפשר לרשע שישוב בתשובה ויעשה צדיק והנה שני הענינים נמצאו בטלים לפי המציאות. הג' מפני הכתובים המכחישים זאת ההנחה בפורוש אמר הכתוב ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י׳:י״ב). מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' (שם ה'). ואם כן מהו שואל דבר ממי שאין בידו כלל לעשותו אם לא שתקדם לו אהבתו יאהבנו וינתן לו שאלתו וכן בכיוצא באלו יש הרבה מאד. אלא שהאמת הברור כי האלהים עשה את האדם ישר מתחלת בריאתו ראוי ומוכן להשלים עצמו בדעות ומעשים וזאת ההכנה שמה בשוה בכל איש ממין האדם ההיא תקרא בשם הטבה או אהבה או כמו שנרצה ומנהו והלאה לא יעשה יי' אלהים דבר יתרון לשום איש מהאישים על זולתו רק מצד מה שימצא תחלה מהטוב והיושר בשלימותו הראשון מזולתו. והנה בהוסיף האדם בשלמות יוסיף האל ית' באהבה וכן עד שיגיע לאותה מדרגה שעליה נאמר אברהם אוהבי רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים י׳:ט״ו) ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) וזולתם וזה ממה שיאות ע"ד שאמר הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) הנה הכרת האמת תחוייב שתצמח מארץ כלומר מיושבי הארץ הלזו ההיולאניים ועם זה צדק משמים נשקף. וזכר ראיה גדולה תחלת דברי פיהו של שלמה עם אלהיו אמר אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמור לו את החסד הגדול הזה ותתן וגו' (מלכים א' ג'). הנה שזכר ב' מיני חסדים הראשון הכולל אשר בעבורו היה בכחו לעשות צדקה ומשפט והאחרון אשר היטיב אליו בעבור צדקתו והוא ענין אמתי מאד. ובפרשת לך לך שער י"ו נתבאר יפה למה הקדים הכתוב לספר אהבת הקב"ה עם אברהם אל הגדת זכיותיו שלא כמנהג בשלמים עיין עליו. והנה זה הענין שאמרנו מהקדים זכות האיש תחלה אל קבלתו הטובות המיוחדות מאת האלהים יצדק בכל סוגי הטובות הן גופניות הן נפשיות בלי ספק כי בכלן מטיבין מלמעלה לפי המעשים שמקדימין המקבלין מלמטה ולא באופן אחר וכבר יחדתי בזה הענין השער הרביעי בחבור קטן שקראתי חזות קשה על סדר הויכוח שהיה לי בזה הדרוש עם חכם אחד מחכמי נכרים. והנה לפי שסוגי הטובות הם שלשה. אם טובות גופרות ממש כעין חיי הגופות וקיומם. או טובות נפשיות אשר יחלקו לתקוני הפעולות המעשיות ושלימותם. ואם אל שלמות המעלות השכליות האלהיות. לזה מה שיראה שכוונו חז"ל (מכות כ"ג:) במאמר שזכרנו ראשונה אל הדרוש הזה עצמו אשר אמרו ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה והיא מליצה נכבדת להיות התחלת הדברים מתעוררות משלמות משפט האנשים וגמר שלמותם בא אליהם מפאת מעלה ואמר שהם מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. והנה במקרא מגלה כוונו אל הענין הראשון כי באמת ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע נתפרסם מאד היות על זה האופן כמ"ש אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו ג' ימים לילה ויום וגו' (אסתר ד׳:ט״ז) והוא מבואר כי בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים וכמ"ש גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו' (מגילה י"ד.) והנה לענין התשובה עצמו כך הוא כמ"ש שיתעורר אדם עליו מהכח הכולל הנתון בו בשעת הבריאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים נ"ד.) שהתשובה היא מהדברים שקדמו לעולם. ואחר התעוררותו מחזיקין ידיו מלמעלה וכל עוד שיתחזק עוד משלימין ענינו בה והוא דבר שנתבאר מאד בפ רש' התשובה בסדר אתם נצבים כי שם נאמר ראשונה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואחר נאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ואחר נאמר ואתה תשוב ושמעת וגו' ואח"כ אמר והותירך ה' אלהיך וגו' (דברים ל׳:ח׳) כמו שיבא ביאורו בשער ק'. ולזה אמר שקיימו למעלה מקרא מגלה והוא הלילה של ישועה מצד מה שקבלוה למטה והוא ענין נכבד ומבואר מאד מצד עצמו. ועל הענין השני אמר והבאת מעשר כי הנה הוא מבואר שהוא ענין שנופל תחת הפעולות המדותיות והנה המדות כך הוא ענינם בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בתחלת המאמר השני מספר המדות *שהמעלות וכו' ר"ל כי הפעולות יחלקו בכלל לג' הא' פעולות טבעיות שאין ביכולת האדם למנעם, כמו כל פעולות החושים, שכל עוד שלא יעצים האדם ד"מ עיניו מראות, או יאטים אזנו בשום דבר, יראה בהכרח מה שעומד לנגדו וישמע קול מדבר אליו, אף אם לא ירצה לשמוע אותו, וכשרון עשיית הפעולות הטבעיות האלה מוטבע באדם מלדה ומבטן, מבלי שיצטרך תחילה אל לימוד והרגל, כי מדי תפקחנה עיני ואזני הנער יראה וישמע כל הדברים הנראים, והקולות הנשמעים, והב' הם פעולות שהן חוץ לטבע, ד"מ עלית האבן וכל דבר כבד למעלה היא פעולה המתנגדת אל הטבע ואין האדם יכול לעשותה כלל, כי אם גם הרבה פעמים ישליכם למעלה בכל מאמצי כחו. בכל זאת הלוא מהר חיש ישובו לרדת עוד למטה, ומעתה יאמר החוקר כי המעלות והמידות טובות הן הפעולות הממוצעות בין שתי אלה כי אינן טבעיות לאדם עד שלא יצטרך לקנות אותן בלימוד והרגל, גם אינן הפכיות לטבעו עד שנוכל לאמר ממנו שיעמול לריק לקנותן, כי אם נקנות הם לו ע"י לימוד והרגל תמיד. שהמעלות אינם לאדם בטבע ואינם חוץ מהטבע. אינם בטבע עד שנפעל אותה בזולת למוד והרגל. לפי שאינם לנו כמו החושים שאנו משתמשין בהם לפי שהם נמצאים בנו. אמנם המדות נמצאות בנו לפי שנפעלם. ואינם חוץ מן הטבע עד שלא נוכל לקנותם שאם היו הפכיים בעבע לא היו הן בקנין והרגל כי לא תעלה האבן מאליה למעל' אע"פ שנשליכה לשם פעמים אין מספר וכן האש למטה ואנחנו נראה כי האנשים מצד ההרגל יקנו הרבה מהמדות או ימנעו מאשר להם. אבל נקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל כלומר שהטבע הוא מוכן לקבלם וההרגל ישלימם. והנה הוא מבואר שכל זה אינו רק מה שאמרנו שהתחלת המדות המעשיות הן ביד האדם כשירגילם ע"י למוד. אמנם אחר שישלים ההרגל יקויימו עליו מלמעלה כשאר הצורות המושפעות לפי שהקנין השלם הוא כעין הצורה אל הכח אשר בו ולזה נתבאר במאמר ההוא איך יהיו הפעולות סבת הקנינים כמו שביארנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז עד שכבר חודשה שם שאלה לומר כי במה נדע ונכיר בין הפעולות הקודמות אל הקנין ומהווה אותו ובין אותם שנמשכים ממנו באותן מעשים שאינם נכרים מצד עצמן כמלאכת הכתיבה והניגון וכיוצא שהפועל מיד בעצמו אם הוא מאומן בקי או ממתלמד. *אמנם במעשה הנדיבות וכו' (עיין מזה ביאורי לס' שמות דף ע"ז ע"א,) אמנם במעשה הנדיבות מי יודע אם זה שנתן מתנה עשה כן לפי הקנין אשר בו או בעבור קנות הקנין ואמר החכם שהכרת פניו תענה בו כי העושה הוא שמח בפעולתו כמי שפועל הדבר הטבעי והנאות לו אמנם העושה בזולת הקנין הוא עושה בעצב הפנים מצד מה שפועל כנגד רצונו וטבעו. ולזה הפועל בשמחה ובטוב לב הוא הנדיב אמנם העושה בעצב יקרא נותן לא נדיב. והוא הדבר עצמו אשר ביארו גדול המתנדבים אדוננו דוד על אותה נדבה שהתנדב הוא ושרי המלכות לבית יי' כמ"ש וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' (ד"ה א' כ"ט). אמר כי מה שהוא התנדב בוחן לב וכליות יודע שהיא נדבה ודאי כיון שביושר לבבו התנדב כל אלה ירצה השלשה אלפים זהב מזוקק וז' אלפים כסף מזוקק על מה שנאמר ראשונה והנה בעניי הכינותי לבית יי' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל (שם א' כ"ב) שאע"פ שהנדבה היא גדולה מרוב נדבת לבו היה הכל מעט בעיניו וכמו שאמר בכאן ועוד ברצות בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש ועתה עמך הנמצאים המתנדבים בעם עם שאין אלהים אני לדעת את אשר בלבבם הנה באמת הכרת פניהם ענתה בם שהם ג"כ באו אל המעשה בתורת נדיבות שלימה במה שראיתים בשמחה להתנדב לך כי השמחה היא סימן הקנין השלם בלי ספק וכן העיד הכתוב עליהם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (שם) הנה שהודה על מילתא בטעמא ולזה אמר יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' (שם) ירצה שישמור תוכן לבבם זה שיהיה להם לזכות לעמוד עליהם בכל שעה שיחטאו מצד יצר מחשבות לבבם. והנה סוד כל הענין הזה נזכר בחלק אשר לפנינו מפורש באומרו להלן נתן תתן לו ולא ירע לבבך (דברים ט״ו:י׳). ירצה שיהיה שיעור ההרגל במתנות אשר יתחיל בהם לקנות מעלות הנדיבות עד שירגיש בעצמו לפחות שלא ירע לבבו ולא יתעצב בנתינה כמו שהיה ענינו בתחלה ויגיע משם לשישמח שמחה גמורה כמו שיבא אחר כך בביאור ומזה הענין מה שאמר בראשיתו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (שם י"ד) ויהיה כפל מאמר עשר תעשר כענין נתון תתן לו כי בהתמדת הפעולות מלמטה במעשים הגופיים יתחזקו ויתקיימו הקנינים למעלה בנפש וכמו שאמרו הבאת בשנה זה תביא באחרת (תנחומא פ' תבא) ולזה מ"ש שהבאת מעשר היא מהדברים אשר עשו בית דין של מטה וקיימו אותו ב"ד של מעלה וזה שהם התחילו להביא אותו מעצמם שנאמר וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳). וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (מלאכי ג׳:י׳) וזה כי מעצמם התחילו לקבל טורח ההבאה שהתורה לא צותה רק שיתנהו בגרנות ואחר נקבע להם לקנין ולזה אמר הביאו את כל המעשר שלא יורו הוראה לעצמם ליקח מקצתו בשביל טורח ההבאה. ומאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' (שם) הוא מה שיורה על שלימות הקנין בהרגל שהוא דבר מנוסה בלי ספק כי כל עוד שירגילו מלמטה בפעולות יקיימו מלמעלה בקנינים עד שעל זה האופן ייטיבו הפעולות יותר ויהיה השפע מתרבה והוא ענין נכבד מאד כתבתיו בשלמות בשער מ"ז הנזכר עיין עליו. ובמדרש רות (פ"ג) מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזר' ובשחרית מצאוהו חתום בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים (נחמי' י') כתוב אחד אומר על החתומים (שם) וכתוב א' אומר ועל החתום (שם) אלא החתומים זה בית דין של מטה ועל החתום זה ב"ד של מעלה:
עקידת יצחק
והנה אחר כל אלה הדברים המוצעים נבא אל הדבור בביאור מה שיכלול אותו זה החלק הבא בציווי לקיחת השמן ומעשה בגדי כהונה שאנו בעיונו על פי המאמר אשר זכרנו ראשונה אך ראוי שנעורר תחלה במאמר הראשון ממנה שלש ספקות: האחד מה טעם אומרו ואתה תצוה היה לו לומר צו את בני ישראל כמ"ש בפרשת אמור אל הכהנים. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שאמר שבא להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמו שאמר ואתה הקרב: והשני כי אין טעם לצוות אהרן על עריכת הנרות עד אחר עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם: והשלישי שהרי פרשה זו עצמה נשנית שם בפ' אמור אל הכהנים בלי שום שנוי רק ממלת תצוה לנו כמו שאמרנו והרי זה מותר גמור: אלא שהכוונה היא לעורר אותנו לדעת שהבגדים האלו אשר יצוה אותם לעשות הם צורך מעשה המנורה שקדם והדלקת נרותיה על הדרך אשר ביארנו בשער מ"ט כמו שנתבאר זה ממרא' זכריה שנאמר שם ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ומיד ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עוונך והלבש אותך מחלצות (זכריה ג׳:ד׳). הנה שפירש טעם העברת הבגדים הצואים וחליפותם כי הוא הסרת החטאים והמדות הפחותות וחסרונם. והנה אחר שנאמר (שם) ישימו צניף טהור על ראשו וישימו וגומר. ועוד נאמר וילבישוהו בגדים ומלאך ה' עומד שיורה שהיה כבר מלאך ה' עומד לפניו מה שהיה בראשונה הוא בלתי יכול לעמוד בפני המלאך. הנה אחר זה נאמר (שם ד') ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגו'. הנה שלא ראה אותה דולקת על האופן ההוא רק אחר שנטהר ויחלף שמלותיו. וכן אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ואח"כ ושמן על ראשך אל יחסר. וזהו מבואר מאד שהקנינים המדותיים הם קודמים לעיונים בלי ספק. וכמו שאמר החכם (משלי ח׳:ל״ג) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו כאשר ביארנו במקום אחר. והנה עם זה תהיה כונת המאמר מה שנאמר אותה. ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית וגומר. ירצה ואתה עתיד לצוות את בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ובאהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדורותם אשר לזה תצטרך להקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו לכהנו לי וגו'. והנה אין מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לכן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. והנה באמת אם שהבגדים האלה חצוניותם היה לכבוד ולתפארת בגדי קדש הם בפנימיותם בקדוש מעשיהם ומחשבותיהם מכל פועל מגונה והדומה לו ומכל הרהור ומחשבה פוגמת. ורמז גדול הוא לזה מה שסמך ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי כי באמת חכמה ותבונה יש בהמה וכל רואיהם יכירום בהם כמו שיבא: ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפד ומעיל וגו'. הנה חז"ל באותו מאמר שזכרנו בפתח השער אמרו למה נכתבו בגדי כהונה אצל פרשת הקרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים. ויש לשאול מה ענין בגדי כהונה אצל הקרבנות לענין כפרה כי הנה הקרבנות באו על החטאים אמנם הבגדים היו לכבוד ולתפארת. אלא להגיד כי כמו שהשתדלות בענינו הקרבנות ותועלותיהם יועיל מאד לאנשים אפי' בשעה שאין לנו מזבח ולא קרבן כמו שאמרנו. וזה אם לכפר על החטאים ואם להרחיק האנשים מהחטא. כן הוא בעצמו ענין בגדי כהונה שהלומד בתורתן ומעיין בתכונתם ותכליתן יועיל לו בכל עת וזמן להסיר הבגדים הצואים מעליו ולהלבישו מחלצות טהורות ונקיות. והנה אין לך כפרה וקינוח גדול מזה: וראה בעיניך שעם שהבגדים הם במדרגת הקנינים המעשיים אצל השלחן והמנורה שהם במדרגת הקנינים העיונים. הנה גם בבגדים עצמם ימצאו החשן והאפוד גם ציץ הזהב אשר יבדלו משאר הבגדים בזה הענין עצמו עד שנזכר שם ה' עליהם מזולתם כמו שיבא. אמרו החושן מכפר על המשפט שכן הוא אומר על חשן המשפט ירצו שהמתבונן במעשה החשן ובענינו יתקן עצמו מאד בדבר המשפט עד שלא יחטא בו בשום צד מהצדדים שאדם עשוי לחטא בו. ואין צריך לומר שאם כבר חטא שישוב בו. וזה כי הטועים בדבר המשפט ומעוותין אותו יהיה לאחת מארבע סבות אשר נזכרו בפרשת יתרו שער מ"ג. והנה מעשה החשן מזהיר למתבונן בו מארבעתן כמו שאזכרם על הסדר שסדרם משה ע"ה במשנה תורה באומרו (דברים א') לא תכירו פנים במשפט. והנה כנגד הענין הראשון שהזהיר בו לאמר לא תכירו פנים במשפט שהוא סבה חזקה לחטוא בדין. היו בחשן שמות כל שבטי ישראל כסדר לידתן כמו שנאמר בתולדת' כי שה. לא נכר שוע לפני דל. ולא נחשבה לשם גדולה כי אם הטבעית שהיא קדימת הזמן והיא אשר לא חשבוה האנשים לכלום רק קדימת העושר והכבוד וכדומה אשר לזה באה המצוה (ויקרא י"ט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני י"י והיא הישרה נפלאה למלאכת המשפט בלי ספק: וכנגד מה שאמר (דברים שם) כקטון כגדול תשמעון שהכוונה שיהיה חשוב לפניו דין של פרוטה כדין של מאה מנה (סנהדרין ח'.) כי כאשר לא יהיה לו כן יראה שאינו חפץ במשפט מצד עצמו כי אם מצד תקון הממון התלוי בו. וכאשר לא יהיה בו ממון רב לא יחוש אל עינוי או עיוות הדין. כי על זה אמר המשורר (תהלים פ"ב). שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו כאשר ביארנו שם. ולהישרה זאת היו שם בחשן ארבעה טורי אבן כנגד שבטי ישראל אשר היו בהם מהאבנים היקרות הנמצאות בהיכלי מלך ועמהם יחד במעלה האבנים אשר אינם בערכם בשווי ומעלה כמו שהיו לשם שבו וישפה וזולתם אשר לא הושוו בערך אדם פטרה וברקת וכדומה. וכבר אמרו קצת שהשבו הוא האלזב"ג השחור. והנה על כל פנים כבר הושוו שם אבן ואבן גדולה וקטנה אשר זה יורה שאין משגיחין בדין בשווי הממון אך שיהיה שוים לפניו כקטן כגדול: וכנגד לא תגורו מפני איש (דברים שם) אשר הוא הענין הג' אשר יחטאו בעבורו היה שם השם המפורש חקוק כלו' המשפט לאלהים הוא ומי יוכל להזיק ולהרע לעושה משפטו: וכנגד והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי וגו' (דברים שם). שהסבה היותר עצומה לחטוא במשפט הוא בלא ידיעה והיו שם האורים והתומים המאירים ומתמימים דבריהם על פי תשובותיהם בכל ספק שיסופק בהם. וא"כ איפה לא תשאר סבה שבה נוכל לשפוט עול. ומזה הטעם יהיה החשן מכפר על המשפט ואין כפרה גדולה ממה שתהיה סבה לשפוט תבל בצדק ושלא לחטא בו ואף כי יחטא ישוב: וכן אמרו האפוד מכפר על ע"א שנאמר אין אפוד ותרפים. וזה שכבר נתפרס' היות האפוד תכשיט מורגל לעובדי פסילים כמו שנראה מראייתם אין אפוד ותרפים שכבר היו שניהם אחים וריעים לע"א ופסל מיכה יוכיח נאמר (שופטים י״ז:ה׳) והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וגו'. ולזה צוה האל יתעלה שיעשו זה האפוד בבגדי הכהן אך שיהא תלוי ומושלך אחרי גוו של כהן מהחגורה ולמטה במקום השפל שבאדם והוא ודאי דרך ביזיון וע"ד שאז"ל (מגילה כ"ה:) כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"א דשרי ליה למימר לעכ"ום טול עי"ן זי"ן שלי בשי"ן תי"ו שלך. אמנם צוה שיהא נתלה משתי כתפות האפוד בחשן להורות שאף כל הכחות ואופני ההשקפות שיש לכל עובדי ע"א בבקשת צרכיהם דרך עבודתם מהנמצאים העליונים כלו הוא טפל ותלוי בחוט השערה מהחשן אשר בו האורים והתומים כלומר ממדרגת המעלה הנבואיית אשר נתנה לישראל בדרך ייחוד. וכשנשגיח על זה האופן ונכוין אליו כראוי ודאי תתבזה בעינינו כל ע"א שבעולם ולא נחוש אליה כלל ולזה אמר שמכפר האפוד על ע"א כלומר שמבטלה ומישיר להדבק באלהים חיים ומלך עולם. ולפי שמעשה החושן הוא חסד ורב טוב שהטיב האל יתעלה עמנו ליחד אותנו מכל עם לגלות אלינו סודותיו כמ"ש (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. לזה מה שנאמר בו ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש לזכרון לפני ה'. תמיד כי הוא למען חסדו רוצה להעלות זכרוננו לפניו ושנהיה שם נזכרים ונעשים תמיד. ולפי שהיה האפוד הוא הגמול אשר אנחנו חייבים לגמול לפניו חלף היותינו עם אהבתו. והוא כי כאשר הבדיננו מכל העמים לנחלה לו כן נבדילהו אנחנו מכל הגוים לנחלתנו. לזה מה שנאמר בו ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל והוא שיהיה זכרונו יתע' לפניהם תמיד לקבל עול מלכותו ובלתי לכת אחרי אלהים אחרים ולא אחר שום עבודה מעבודתם וע"ד שאמר (דברים כ"ו) את י"י האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. ועל זה הסדר עצמו צוה הכתוב שיעשו האפוד תחל' כי הראוי שאמת מארץ תצמח ראשונ' ואחר כך צדק משמים נשקף (תהלים פ"ו:) מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקב"ה וכו' למה שהי' המנהג בכל הדורות ללבוש מלבושים מתיחסים ונאותים איש לפי משפטו ומעשהו והיה המפורסים שעטיית המעיל נתייחד' לאנשים החסידים והפרושי' כמו שנתבאר בשמואל (א' כ"ח) ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא ומהראוי למי שיעטה המעיל שיהיו מעשיו הפנימיים כפי מה שיורה עליו המלבוש החיצון לא שילבש בגדי פרוש ויעש' מעש' פריץ כמו שהי' מתפאר איוב (כ"ט) מתוך צערו באומרו צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי. ירצה שאם לבש לבוש שיור' על הצדק שהוא נאות לו ומתלבש עליו כמעיל וכצניף ההוא המתרא' בו מחוץ כן הוא משפטו בפנים. ולזה צוה השם יתעלה שיהיה הכהן עוטה מעיל זה המור' על הפרישות והנקיות הגמור ושיהיו שוליו מלאי' פעמוני זהב לומר שיצא קולו ופרסומו ממין מלבושו והוא אומרו ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות כי הראוי שישמע ממנו תמיד יהיה בואו אל הקדש מיום אל יום לא חלוף זה פן ימות כמות אדם חנף. אמנם צוה שיהיו פעמוני זהב בקרב רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני לפי שהענבל הנתון תוך זוג כזה שהוא מצמר ופשתים מהידוע שלא יקשקש ולא ישמע רק כאוב מארץ ובזה רמז נפלא לשלש' דברים: האחד שלא ישתדל האדם לפרסם דבריו אלא שירצה שהנשמע ממנו יהיה מעט מזער ממה שיש בו ושאפילו אותו המעט לא יעשה ממנו עקר כי על כן נתנו הפעמוני' בשולי המעיל שהוא המקוה הטפל שבו: והשני שממה שישמע ממנו לא יהיה רק מענין הרמון אשר הפעמון מקשקש בתוכו כי הוא פרי נחמד וטוב פנימיותו מחיצונו וגם כאשר נניח שהיו הפעמונים מסודרים בין הרמונים כמו שכתב רש"י ז"ל יורה על כי הפעמון אין לו להשמיע קולו רק מזה הענין שאצלו. והנה המעיל הזה המתוקן על זה האופן יהיה סבה חזקה לבטל חטא לשון הרע כי יבוקש לדבריו מהעוטה זה המעיל ואיננו: והשלישי מצד מה שילמדו הכל ממנו שאין ראוי להשמיע קול בדבר גנאי כי אם בשבח האנשים ומהטובות שבהם שאפילו הרקים מלאים מצוות כרמון. ולזה אמר הקב"ה יבא דבר שבקול ויכפר על מעש' הקול כי ענין קול זה במעיל הוא הערה גדולה להעביר קול לשון הרע מהעולם וכ"ש לכפר אותו: כתונת מכפר על שפיכות דמים שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם לפי שהאנשים הרשעים אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם מדרכם ג"כ ללבוש לפי מעשיהם וכלם יהיו בגדיהם קצוצי פאה ושוליהם לא יגיעו להם לבד משוק עד ירך כי בזה יקלו לרדוף ולהשיג. והיתה הכתנת הפך זה ממש כי היא מגעת עד העקב והלובש אותה פסיעותיו מתקצרות ויצרו צעדיו מלכת. ולכן היה לבוש מיוחד לבתולות שנאמר בתמר (שמואל ב י״ג:י״ט) וכתונת הפסים אשר עליה קרעה. או לאנשים המורגלים לשבת בית כמו שנאמר (בראשית ל"ז) ועשה לו כתנת פסים. לזה היה הלבוש הזה מצייר ומחקה בלב האנשים ההתעטפות וההסתבכות מלכת ברחובות קריה וכ"ש לצאת לרדוף האנשים להרוג אותם בהרים. ולזה היתה משבצת כי לפי כל אחד מהפירושים הוא ענין מורה על עיכוב ההליכה או המרוצה. והנה לזה היא מונעת משפיכות דמים אדרבה הלובש אותה הוא מהאנשים אשר יפחדו ורגזו וחלו מפני הרוצחים לא שירצחו הם זולתם. ולזה הביא ראיה מאומרו ויטבלו את הכתנת בדם כי בעל הכתנת הוזק מזולתו: מצנפת מכפר על גסות הרוח יבא דבר שבגובה וכו'. אמר הכתוב (קהלת י׳:ג׳) גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא במה הסכל מפרסם סכלותי על הדרך אשר הולך כי אם בתנועותיו או בתוכן מלבושיו ואחד מדרכיו לתת על ראשו כובע מעולה ארוכה וגבוה' נוגעת ואינה נוגעת כמדומה שפורחת באויר ויחשבה כעטרה לראש כמנהג היום לרבים. אמנם האיש המיושב אשר דעתו נכונה יספיק לו מאלה העניינים ההכרחי לצורך כסוי הראש לבד והנה כשנראה הכהן הגדול מאחיו עם כל יקר תפארת גדולתו יקח לו מצנפת שהוא שש ע"ד רש"י ז"ל כובע קטן מתישב על ראשו מהודק לא יספיק לכסות כל השער כי שם נשאר מקום להנחת תפילין וצניף היה מלמטה מי הוא זה ואי זה הוא אשר לא יקח לו מוסר להרחיק הסכלות וגסות הרוח. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שהיה צניף ארוך שהיה נצנף בו ראשו כפל על כפל הנה אמרו שהיה משש לא מהמשי והארגמן או מריקמת זהב ואבן יקרה וגם מדרך עטופו יוקח ראיה על הרחקת גסות הרוח וכמ"ש יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה הגוב':
עקידת יצחק
והנה אחר שבאנו על צורך המנין הזה למנין המלחמות נבא לענין בנות צלפחד אשר נמשך ממנו בלי ספק (ב) כי כששמעו אלו הבנות מאמר לאלה תחלק הארץ וגו' חשבו שהיתה הכוונה שתחלק לזכרים דוקא שנמנו לשם ולא לנקבות ושהיה קצת סמך לזה מהיות נחלה זו משונה משאר הנחלות הנהוגות עד עתה לפי שהארץ עדיין אינה כבושה לפניהם ולכאורה יראה שאשר ימסור נפשו עליה לתפשה הוא ינחל אותה לא הנשאר בירכתי ביתו שאנן ושקט ומדברי משה נלמוד האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (במדבר ל״ב:ו׳) ומכאן באו לחשוב כי מאמר לאלה תחלק בא להוציא הנשים מ"מ שכיון שאין דרכן לעשות מלחמ' לא ינחלו כלל אפילו במקום שאין בנים. אמנם לפי פקחותם וחכמתם טענו כנגד המובן הזה טענות חזקות עד שנכבש' הארץ לפניהם (א) וזכו שיפורש המאמר על ידם וחוזק טענתם הוא אומרם אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו' אמרו שכבר נתנה הארץ למורשה ליוצאי מצרים לפקודיהם ומהשע' ההיא כבר זכה איש בחלקו. ואם נגזרה גזרה על מתי מדבר שלא יבאו שמה לא בעבור זה נטלה נחלתם מהם ונתנה לזולתם אדרבה כי שם נאמר להם וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם (שם י"ד) ויחוייב שכל שישנו בכלל וטפכם וכו' (ה) וא"כ כיון שאבינו מת במדבר כלומר כאחד ממתי המדבר שנגזרה עליהם גזרת מרגלים לאמר ופגריכם אתם יפלו במדבר (שם) והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח שיחשב עליו שבחטאו של קרח מת כדתן ואבירם אשר נאבדו מתוך הקהל ולא יירשום בניהם אחריהם כאומרו ופקודת כל האדם יפקד עליהם (שם ט"ז) והוא היותם מצווים לביתם ומנחילים נכסיהם לבאים אחריהם. ואחר שהדבר כן ובנים לא היו לו למה נגרע שם אבינו מתוך משפחתו שאין לו בן שיתקיים בו מה שנאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו' כי זה יחוייב שיתקיים על כל פנים (ד) ולחוזק טענה זו אמרו חז"ל (ב"ב קי"ט:) ואם לאו במקום בן היינו עומדות תתייבם אמנו ליבם כלומר שמ"מ חוייב להמצא שם מי שיקום תחת אבינו. או שירצו זה שאין לאבינו בנים לא היה מפני שהסכימו הוא והם בעברה או מחלקת שמחמתם נאספו אב על בנים כי לא היה כן אבל כשמת אבינו במדבר לא היו לו בנים בחטאו כלומר שלא זכה בהם מעולם ואיך שיהיה בזה היתה שאלתם הגונה. (ב) והנה להמצא טעם נכון לכל אחד משני חלקי הסותר כאשר אמרנו לא ראו לפסוק אותו מעצמן אבל נאמר ויקרב משה את משפטן לפני ה'. *ואפשר שטעם הגון רבתי וכו' ר"ל כי המשפט הזה בעצמו בבחינה כללית לא היה נעלם ממנו עד שהוצרך להקריבו לפני ה', כי כבר יחייבנו גם השכל האנושית שכאשר ימות איש ובן אין לו יותן נחלתו לבנותיו, ורק בבחינת בנות צלפחד אלה הפרטית, היה הדבר בספק לפניו כי אחרי שעוד לא זכה צלפחד בחלקו, והארץ לא תחלק רק למי שיעזור בכבישתה לא למי שיחבק ידיו וישב בביתו שלאנן ושלו, ובנות צלפחד אלה ככל שאר הנשים לא יצאו בקרב, היה לו מקום לחשוב שלא יגיע להם חלק בירושת הארץ, וע"ז יורה ן רבתי במלת משפטן המורה על כינוי הקנין, ור"ל שרק משפט שלהן הפרטי הזה הוצרך להקריב לפני ה', לא משפט כל איש אשר ימות ובן אין לו כי אם בנות. ואפשר שטעם הנו"ן רבתי לומר שלא הוצרך להקריב המשפט הזה אליו ית' מצד מה שהוא משפט של נחלות אלא מצד שהוא מיוחד להן שהוא דבר קשה ומסופק כמו שנתבאר. ובספרי (פ' פנחס) ויקרב משה את משפטן אמר רבי חדקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידיו של ר' עקיבא ואמר יודע היה משה רבינו שהבנות נחלות על מה נחלקו אם יורשות בראוי אם לאו וראויה היתה פרשה נחלות שתאמר על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד כו' יראה שכוונו למה שאמרנו שאין ראוי לומר שנסתפק משה בראוי לבא משאר נכסים כי למה לא יירשוהו יוצאי ירכו כבמוחזק אלא הכוונה להם מצד שיש הפרש לא מעט בנחלת הארץ בין המוחזק לראוי לבא שיש לומר כי מי שלא יעבור על הפקודים לצבא צבא לכבשה לא יטול חלק ממנה ובנות צלפחד טענו שאחר שאלמלא גזרת מתי מדבר כבר היה אביהן מכובשיה ולא היה נחלתן בה כראוי אלא כבמוחזק כמו שאמרנו והקדוש ברוך הוא הודה לדברי חריפותן ופלפולן ואמר כן בנות צלפחד דוברות נתן תתן להם אחוזה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן אמר שדקדקו יפה ומהטעם שהזכירו ראוי להעביר להן הנחלה שלא זכה בה אביהן. אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו וכמה הפליגו חז"ל (ספרי שם) באמרם כך כתובה לפני במרום מלמד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה (ג) וזה שבטוב ההשתדלות כך נכתב בתורה תחלה כשנזכר בה וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה לבסוף נאמר לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות כי כל מי שנזכר בשם במספר הזה הוא ראוי ליטול נחלה ומובן זה עם מה שאמר אח"כ לשמות מטות אבותם כך הוא באמת שכל מי שאין לו בנים כי אם בנות מיוצאי מצרים יטלו נחלה כמו שהם אומרות שאם הקפיד שלא יטלו כפי האבות לבד לא המעיט הבנות היורשות מירושתן. ואיפשר כי לזה כיון אנקלוס בתרגומו ושום בת אתת אשר לומר שסרח לא היתה בת יורשת נחלה שלא היתה בת בן יורש ולא הזכירה בשמה אלא מפני היותה בחיים כאשר אמרנו. והנה א"כ כוונה זו כבר כתובה כך בתורה במרום ולא נשתנה הדין ממה שהיה בראשונה אלא שנתבאר ולזה אמר שראתה עינם בצורך עסקיהם מה שנסתפק בו משה מתוך הכתובים עד שנתבארו לו (א) והנה גרמה זכותם ונכתבה על ידיהן פרשת נחלות (סנהדרין ח'.) עם שלא היתה מענינם כמו שאמר אחרי כן ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות וגו' שיראה אחר שהודעתיך את אשר תעשה במעשה בנות צלפחד הודע את בני ישראל דיני הנחלות הראויים לנהוג בהם בכל מאי דמקרי נכסי והנה מפני קדימת מציאות דין בנות צלפחד בתורה כאשר אמרנו צדק עליו יפה מאמר כן בנות צלפחד דוברות שפירושו יאות כפי רש"י ז"ל (ח) *שהכונה אמת וכו' ר"ל כי בשם "אמת" יכונה רק הרעיון והדיבור אשר יסכים עם המציאות שחוצה לנו, אבל אם לא יסכימו עמם הן שקר, ד"מ כאשר נחשב או נאמר שב' פעמים ב' הוא ד', יהיה הרעיון או הדיבור הזה אמת, אבל אם נחשוב או נאמר שהוא ג' או ה' יהיה שקר, והנה אם יבקש איש שיתנו לו דבר מה שיחשוב ממנו שהוא ראוי לו, כמו שהיה הענין פה בבנות צלפחד שבקשו שיותן להם נחלת אביהם נוכל רק אז לאמר שדבריו כנים ואמיתיים, אם הם מסכימים עם הדין והמשפט הקדום כבר, ואחרי כי משפט הירושה לא היה נודע עוד לבני ישראל ובכל זאת אמר הי"ת "כן בנות צלפחד דוברות" הוצרך רש"י ז"ל לפרש "כך כתובה לפני במרום", ר"ל שדברי משפטן אמתיים, יען כי מסכימים הם עם חוקי הצדק והמשפט החקוקים כבר ממני עפ"י חכמתי העליונה במרום אפס בקשת בני יוסף (במדבר ל״ו:י׳) שתהיינה בנות צלפחד לנשים רק לבני שבטן, אינו מסכים עם הדין הקדום, אחרי שלא נודע דין כזה, גם אינו מסכים עם משפט החכמה העליונה, אחרי שנראה כי רק לפי שעה נתחדשה הלכה זאת, אבל לדורות הותר לבת יורשת נחלה להנשא לכל מי שתרצה (עיין מס' תענית דף ל"א ע"ב) ולדעת ר"י אמר שמואל (ב"ב דף ק"נ) הותרה זאת גם לבנות צלפחד, ורק עצה טובה השיאן הכתוב (עיין שם) ע"כ לא היה יכול רש"י לפרש גם שם "כך כתובה לפני וכו'" ומאה"כ "כן בני יוסף דוברים" מוסב רק על מאמרם שאם יתוסף נחלות בנות צלפחד משבט מנשה על נחלת שבט אחר תהיה נחלת השבט ההוא יותר גדולה, כי דבר זה אמת ומסכים עם המציאות כי הוא א' מהמושכלות הראשונות אשר לא יסתפק בהן כל בן דעת, שאם ב' דברים ד"מ א' וב' שוים בתחילה בכמותם ואח"כ ניתוסף על א סך ידוע שיהיה א גדול מב' באותו סך שניתוסף עליו אח"כ. שהכוונה אמת כמ"ש ז"ל כנים אמתיים כמו כן בנות צלפחד לא כן בדיו (ישעי' י"ו) ע"כ. ומלת אמת לא תצדק כי אם בהמצא הדבר חוץ לנפש כמו שהוא בנפש ולזה אמר אמת כי כך כתובה פרשה זו במרום שאם לא כן אלא שראה עכשיו שהוא נכון לעשות כן היה אומר טוב בנות צלפחד דוברות וכבר נאמר על זה וכיוצא אמת מארץ תצמח וגו' (תהלים פ"ה) כמו שכתבנו ענינו בשער ס"ז פ"ה עיין עליו. (ח) אמנם מאמר כן מטה בני יוסף דוברים (במדבר ל״ו:ה׳) לא היה אמת מצד קדימת הדין ההוא שהרי אז נתחדש שתהיין לנשים לאנשי משפחתה כדי שלא תשתנה הנחלה קודם בואה אליהם וגם לא נתקיים אחרי כן אבל היה אמת מוחלט נמצא חוץ לנפש מה שאמרוהו בטענתם וזה שמההתחלות הלימודיות שכשיוקח משיעור מהדבר ויתוסף על שיעור שוה לו יהיה הדבר ההוא נוסף על הראשון כפל החלק הזה והוא מאמרם ממש את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו (שם) אשר מזה יתחייב כשתהיינה לאחד שבטי ישראל זולתינו לנשים כי אז תגרע נחלתן מנחלת אבותינו ונוספה על נחלת המטה אשר תהיינה לנשים. והנה יגרע נחלתינו מנחלת המטה ההוא כפל נחלתן וזה יהיה עוות שלא יקבל תיקון אף כי יבא היובל לפי שאלו לא ישובו לבעליהם כמו הנמכרים. ולזה אמר כן מטה בני יוסף דוברים שכן הוא באמת שימשך הבלתי שווי הנזכר בלי ספק. אמנם התקון לזה זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהן תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים ולא תסוב נחלה וגו' (שם). (ז) אמנם הודה להם זה לפי שעה אל הטעם שנזכר לפי שלא נכבשה עדיין הארץ ולא יתכן שיעברו הם חלוצים לכבוש אותה ואחר כך תנתן חלק מגורלה אל מטה אחד נוסף על מה שהפסד בזה צורת שווי החלוקה אבל אחר שזכו כל השבטים איש בנחלתו ונאחזו בה כל אחד מהם יורישהו לבא אחריו אם בן אם בת ואין חשש שתעביר הנחלה ממטה אל מטה. וזה מה שפירשו הכתוב לגמרי באומרו וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו (שם) הורה שהכוונה היתה כדי שינחלו בני ישראל דרך כלל בתחלה איש נחלת אבותיו היוצאים ממצרים. ולזה לא אמר למען יחזיקו כל איש מבני ישראל בנחלת אבותיו שהנה אז משמעו על חלק כל אחד ואחד מהם ולכל הדורות אבל עכשיו אינו במשמע אלא אל הנחל' הכללית אשר בדור ההוא וזה שאמר אחר כך ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל. זהו הנרא' נכון בענין הזה ובהתר ספקותיו: