תהילים פט:ג מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק, מוסר אביך וגבורות השם

כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם ׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם׃

נתיבות עולם

ועם כי פרשנו פירושים נכונים וברורים בפרק משה קבל בענין אלו שלשה עמודים, יש לך עוד לדעת כי אלו שלשה עמודים נגד מה שיש באדם שלשה דברים, השכל, הנפש החיוני, והגוף, וכולם אין להם עמידה וקיום רק בו יתברך. וקיום הנפש הוא שמקריב נפשו אל השם יתברך בעבודתו אליו, וכמו שכתוב אצל העבודה (ילקוט ויקרא תמ"ז) ונפש כי תקריב ואמרו ז"ל מי דרכו להקריב מנחה עני ונחשב אליו כאלו הקריב נפשו, ובודאי אפילו מנחה שהיא עשרון סולת בלבד נחשב כאלו הקריב נפשו, ומכל שכן מי שמביא קרבן יותר נחשב כאלו הקריב נפשו, ולכך בעבודה יש לו קיום מצד הנפש. ומצד השכל שלו יש לאדם קיום על ידי התורה, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות אל השם יתברך וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התורה, ומצד הזה יש לאדם קיום מצד שכלו. ומצד גופו יש לאדם קיום מצד גמילות חסדים, כי הגוף של אדם אין לו קירוב ודבוק אל השם יתברך רק מצד כי השם יתברך גומל חסדים עם הכל ומצד הזה יש לו קיום, וכאשר האדם גומל חסדים השם יתברך גומל חסד עמו גם כן כמו שבארנו במקומו, ולכך כתיב (תהלים פ"ט) עולם חסד יבנה. והנה אלו שלשה דברים הם קיום העולם, ומאחר שבארנו בנתיב הקודם מה ששייך אל התורה שהיא עמוד העולם, יש לבאר אחר זה מה ששייך אל העבודה. ומפני כי בטל בית מקדשנו ותפארתנו ונטלה העבודה ואין לנו בעונותינו לא זבח ולא מנחה רק העבודה שהיא בלב, יש לבאר ענין העבודה מה שנמצא בגמרא אשר הורו לנו חכמים על זה וכמה גדול מעלת העבודה הזאת והנמשך ממנו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

פירש"י ז"ל בעשרה מאמרות תשעה פעמים ויאמר, ובראשית נמי מאמר הוא, שנאמר בדבר ה' שמים נעשו (תהילים ל״ג:ו׳). שמאבדים את העולם וכו' שטרח הקב"ה לברא בעשרה מאמרות עכ"ל. והנה הרשב"ם ז"ל נכדו נמשך אחריו והאריך יותר וכתב בעשרה מאמרות בר"ה (ל"ב.) מפרש מאי ניהו. ט' ויאמר שיש במעש' בראשית. ובפרקי רבי אליעזר (פ"ג) ובפסיקתא משלימין מאותן הכתובים אצל יצירת האדם אע"פ שאינם עם מעשה בראשית לפני ויכלו איתיה ומה תלמוד לומר ויאמר ויאמר הללו מה אנו למדין מהן והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלו אמר יתקיים כל העולם כלו ברצוני זהו במאמר אחד. ומה טעם לא בראו במאמר אחד. ומפרש כדי ליפרע מן הרשעים פרעון קשה וגדול. שמאבדים את העולם שטרח הקב"ה כל כך לברא אותו בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב וכו' עכ"ל. ותמהני מאד על הסכמת רש"י ז"ל במספרי העשר' מאמרות עם בראשית. כי לפי מה שכתב בפי' התורה הוא מבואר שהספור נמשך אל ויאמר אלהים יהי אור. ושלא בא הכתוב להורות סדר הבריא' ולומר ששמים וארץ קדמו. והרמב"ן ז"ל כתב שם והנה לדעתי לא נברא ביום ראשון רק האור והוא מבואר. והנה אם כן חוייב לו שמאמרות הבריא' יתחילו מן ויאמר אלהים יהי אור. ובפירוש המאמר גם לשניהם קשיא טובא. ראשונה טורח זה מה טבו כי מה טורח יגיעו לו ית' מברוא אותו בעשר' מאמרות מברוא אותו במאמר אחד. ובורא עולם ה' לא ייעף ולא ייגע. שנית כי מה טעם שיכוין הש"י בתחלת בריאת העולם לברא אותו בעשר' מאמרות כדי להגדיל עונש המאבדים אותו. ואין זה ממדת הטוב והמטיב. והכתוב צווח עולם חסד יבנה (תהילים פ"ט) שלישית אם נאמר שסבת עונש הרשעים הוא מפני שטרח בבריאת העולם בעשר' מאמרות. הנה לא יתחייב מזה שיוסיף ליתו שכר למקיימו. אדרב' כי אם רבוי המאמרים יחייב עונש להורסים עולם בנוי בטורח גדול. היא עצמה הסבה אשר לבעבור' אין ראוי שיוחזק כל כך טובה למקיימים. לפי שאין כל כך טורח לקיים מה שיש לו סבות חזקות לקיימו: והנה הרמב"ם ז"ל כבר נטה מפירוש זה ואמר היה יכול לספר הבריאה במאמר אחד שיכול לומר ויאמר אלהים יהיו שמים ויקוו המים וכו'. ואמנם ייחד מאמר לכל אחד להודיעך גודל כח המציאות וטוב סדרו. וכשמפסידו יפסיד דבר גדול וכאשר יתקנו יתקן דבר גדול וכו': ואחריו נמשך הרמ"ה ז"ל. ואם שכבר יצאו מידי הספקות שכתבנו במה שאמרו שלא באו לתת צורך לגופן של מאמרות. כי ודאי נברא העולם בעשרה לצורך העולם ותועלתו. אבל דרשו יתורי הכתובים שהיה יכול לקצר ולכלול הספור כלו במאמר אחד. עם כל זה איננו שוה לי. כי לא יסכים לשון המאמר אל פירושם. שהיה להם לומר והלא במאמר אחד יכול לאמרה. אבל כשאמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות. נראה בבירור שכוונתם היא לתת טעם אל עצם הבריא' היותה בעשרה מאמרות. לא אל האמירה או הכתיבה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ואחשוב שאל זה הענין עצמו נאמר (יחזקאל א׳:י׳) במרכבה העליונה שהיו שם פני איש פני שור פני אריה פני נשר להורות כי הרבוי אשר יאמר בצורת השמים ומניעיה' הוא רבוי מיניי כמו שאלו המינים מתחלפים. והשואל להם מהב"ח הבלתי מדברים היותר נכבדים הפנים לבד כי הם המורים על עצם המהות. והיא השאלה שתורה על השלמות יותר מענין העופפות שכתב הרב המור' פרק מ"ט חלק א' כלומר שנבדלים במהותם זה מזה הבדל מיניי אשר עליו יפול בהם הרבוי כנזכר והוא עצמו טעם רבוי התנועות והתחלפותם אצל הגרמים השמימיים כמוזכר שם בטענה ז'. ויתכן שזה עצמו כיון במאמר (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויברא אלדים את האדם בצלמו וגומר זכר ונקבה ברא אותם לומר שכבר ימצא בבריאות האדם מזווגו דמות פמליא של מעלה אשר עמם ידבר במה שיהיו שניהם על חלוף וההקבלה הסוגיית לא על אמתת הרבוי אשר לאישים לגמרי כמו שלמעלה היה הרבוי מצד מיני העילות והעלולים לא רבוי אישי כלל. ואמר והיו הכרובי' פורשי כנפים למעלה וגו' להורות על אמתת הסבה הראשונה יתעל' שמו שהוא גבוה על כל גבוהים שאליו הם נושאים לבם ותשוקותיהם. להגביה עוף להפיק ממנו שפע שבע רצון אשר הם חיים וקיימים עליו. אמנם היו סוככים בכנפיהם על הכפרת להורות כי עם שתשוקתם להדמות לעליון מכל מקום כבר נשארו כנפיהם שפלות ונמוכות כי ילאו להשיג התשוקה ההיא והנה הם נשארים תמיד במדרגת העלולים אצל העלה. והנה לדעתי הוא עצמו יראה ענין הגלגלים בתנועתם הסביבית המתמדת כי מצד מה שהם בתנועה תורה על שאין עמם השלמות העצום הזה הנכסף להם ורודפים אחריו כמו שנודע מדרכה. אמנם היותה סבובית מדובקת יורה שאין זה הדבר החסר מהם איפשר להמצא להם ברוב השתדלות כי מה שיתנועעו אליו יתנועעו והם נשארים תמיד על ענין אחד. והמובן מענינם הוא לומר שעם שמניעהם הם היותר שלמים שבנמצאים כלם עדין לא הגיעו למעלת יוצרם הנכספת להם תמיד ונמצא שאין הילולים אצל השכלים הנבדלים שהם מניעיהם רק ככלי הזמר אשר ביד המשורר כענין שנאמר (תהילים צ״ב:ג׳) להגיד בבקר חסדך וגו'. ותנועותיהם כעין הנגון עצמו. וחבור שני הענינים אשר אמרנו שהם בתנועה הם הם דברי השיר והשבח שבו משבחים ליוצרם ומודים לפניו תמיד בלי הפסק לומר שאפילו היותר שלמים שבנמצאים מרגישים חסרונם בערכו והם משתוקקים אל שלמותו כוסף תמידי ונמרץ אשר אי אפשר להם להגיע עדיו. והוא באמת תכלית נכבד ונורא להם מלבד מה שכוון ממנו יתעלה להמשיך מהם ע"י חלוף תנועותיהם ומיני כוכביהם הקיימים והנבוכים התועלות ההכרחיות לקיום הנמצאים השפלים והתמדתם כי הכלמעשה ידיו כי על ענין הראשון אמר הכתוב (שם מ"ט) השמים מספרים כבוד אל. ועל השני (שם) ומעשה ידיו מגיד הרקיע. והנה בשער הששי כתבנו ענין נכבד מאד מזה הקילוס נמשך אל איחור התנועות השמימיות ומהירותם תראנו משם וייטב לך. ועכ"פ זה ענין יותר נאות ממה שכתבו הפילוסופים בסבות התנועות האלו שאמרו שהוא חשק הגלגל בעצמו שיהיו כל חלקיו בכל מיני המצב כאשר נתבאר באלדיות בטענה הרביעית מהמאמר הרביעי. וזה כי מלבד מה שהם חטאים ובלתי מתברר להם אם הגלגלים בעצמם הם בעלי נפש ורצון כמו שכתב החכם בספרו בהפלה בשאלת י"ד. הנה לא יודע איפה להם בזה שום מעלה ויתרון שיתקרר בה הדעת אבל יראה אותה וייחסה לשגעון נפלא כמ"ש החכם שם. אמנם מה שאמרנו הוא ענין נכבד בשאלה ומסכים עליו מה שהיינו בו מהיות כנפי הכרובים על שני הענינים האלה. פורשי כנפים למעלה להורות על הענין האחד. סוככים בכנפיהם על הכפרת להורות על הענין השני והכל נכון. וחתם זה הענין המעולה באומרו. ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים את כל אשר אני מצוה אותך אל בני ישראל. להורות כי משם תצא ההנהנה ע"י האיש השלם הראוי לשמוע דבר מפי הגבורה אשר בהנהגה אשר על זה האופן יתנהג העולם על צד היותר משובח. וכמו שהמלאכים הם האמצעיים בין האל יתעל' ובין הנביא. כן הנביא הוא אמצעי בינם לבין העם כי הוא המגיע להם את כל אשר יצוה לצורך ההנהגה השלמה ההיא:
שאל רבBookmarkShareCopy

זכרון ליום ראשון

זמין למנויי פרימיום בלבד