יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ׃
עקידת יצחק
הלא*הלא, להבינך דברי הרב ז"ל יותר אציג לפניך קורא נחמד, איך בארתי כבר זה כ"ב שנה הכתובים האלה, לפני ראיתי עוד ס' העקידה פה ובשער ט"ו, ושמחתי מאוד לראות אח"כ, כי כונתי ת"ל לרוב דבריו, וזה תוכן דעתי, דה"עה כשמעו גידופי גלית הפלשתי קנא לכבוד אלקיו, וקנאתו זאת הרהיב' עוז בנפשו להלחם אתו, למען הסיר חרפתו מעל מערכות אלקים חיים. ובנפשו היקרה חשב ג"כ שבעד פעולה טובה ונכוחה כזאת, אין ראוי לאדם לבקש או לקבל שכר וגמול עליה, כי מעשה כזה ראוי להעשות רק מאהבת הטוב והישר הנרצה בעיני ה', והמעשה הטוב הזה בעצמו הוא השכר היותר גדול שיקבל עושהו, כמאחז"ל "שכר מצוה מצוה" ולמען השרש הרעיון היקר הזה גם בלב אנשי המלחמה העומדים מסביב לו, שאל אותם כמתמיה "מה יעשה לאיש אשר יכה וכו' והסיר חרפה וכו'" והם הבינו כונתו והשיב לו, כי לא בעבור השב גמול לפעלו היקר הזה, יעשה לו כן, כ"א בעבור היות העושה זאת איש חזק ואמיץ ויקר המעלות והמדות, ראוי שיהיו לו כל אלה שהמלך יתן לו בתו, כי טוב תתו אותה לאיש יקר כזה מתתו לאיש אחר, גם ראוי הוא שיעשרנו המלך ויעשה ביתו חפשי בישראל, בעבור היותו חתן המלך ואמיץ לבו בגבורים, וזה אשר השיבוהו העם "כה יעשה לאיש אשר יכנו", ר"ל רק בבחינת האיש ההוא בעצמו ראוים לו כל אלה, אף אם לא יבקש שכר על פעולתו היקרה הזאת, להסיר חרפת הערל מעל ישראל, ודה"עה ברצותו להודיע רעיון ולמוד מוסרי זה כפי יכלתו לרוב העם הנקבצים שם, הסב דבורו זה גם אל מול אחר, אף כי גער בו אליאב אחיו הגדול. וכאשר נשמעו דבריו אלה המעידים על תומת וישרת לבו, וכי הוא איש גבור חיל, נלקח אל המלך.
הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:
הנה וכו', תוכן דעת הרב ז"ל בזה הוא כי מעלת האדם תוכל להבחן בשתי בחינות, האחת, בבחינת עצמותו והנהגת עניניו הפרטיים, והשנית בבחינת הנהגתו את העם בהיותו מלך או שר ומושל, ושתי אלה תתנגדנה לפעמים, כי מה שהוא טוב וראוי בבחינת האדם הפרטי, הוא לפעמים רע בבחינת הנהגת העם הכללית, ד"מ בבחינה פרטית ראוי ונכון הוא לאדם להיות בעל חמלה וחנינה ובכל זאת יחייב לפעמים הטוב הכללי, שלא תחס עין המלך על הצר הצורר, למען יוסיף להרע לעמו, וע"כ אין ראוי לו להשקיף על הרגשי נפשו והתפעליותיו הפרטיות, אף כי טובות הנה בעצמותן, אם תוכלנה לסבב רע כללי לעמו, כי אין רחמים ואין חנינה פרטית נחשבת לצדקה, בסבותה רע כללי, וע"כ חובה על המלך הרוצה לשחר טוב עמו וארצו, כי גם את אחיו לא יכיר ואת בניו לא ידע, ולמשל אביא לך קורא נחמד, ספור א' אשר שמעתי ממלכינו פראנץ הקיסר ע"ה, כי בבואו לעיר פאריז בשנת תקע"ד, וטוב ארצו ועמו הכריחהו אז, להסיר עם המלכים והשרים אשר היו אתו את חתנו נאפאלאן, מהיות עוד גביר ומלך פראנקרייך, התנפלה בתו אשת נאפאלעאן לפניו, ותאמר לו, "אל נא אבי, אל תעשה זאת חוסה נא עלי, כי בתך אני", ויעניה אביה הקיסר ויאמר הלא ידעת בתי, כי המלכות אין לה בת. ואם כן הדבר בהנהגת כל מלך את מדינתו אף כי בהיות בישורון מלך, אשר התחייב להנהיג ישראל רק ע"פי חקי אלקים ותורותיו, ובענין זה היה נעלה דה"עה משאול כי שאול בטוב לבו חמל על אגג, ומחמלתו זאת נולד אויב, אשר היה לפח ולמוקש למו, גם באחרית הימים בימי המן, ונמשך מזה, כי מטוב לבו אשר בבחינה פרטית היא מדה טוב' לאדם, לחמול גם על אויבו ומבקש רעתו בנפלו תחת ידו, היתה נסיבה רעה כללית לישראל בדור אחרון, וע"ז רמז גם שמואל בהוכיחו את שאול לאמר, "הנה שמוע מזבח טוב" וכו' ר"ל כי הכרת חסד הי"ת וזביחת תודה לו על תגמולוהי, היתה בחיק שאול רק מדה טובה פרטית, תחת כי השמיעה בקול ד' להשמיד האויב הרע הזה עד כלה. אף כי היתה מתנגדת לטוב לבו, היתה בכל זה מסבבת טובה כללית לישראל, כי נמחה ע"י זרע אויבם, ולא הוסיף עוד לערוץ ולהרע להם, אפס דה"עה שמר רגלו מלכד בחטא כזה, אף כי גם הוא לא היה אכזר בטבעו, כמ"שא "הלא משנאיך ד' אשנא" ר"ל את המסבבים רע כללי לעמך שנאה נפשי, "לאויבים היו לי", ר"ל אף כי לא הרעו לי מאומה בבחינה פרטית ואף אם ייטיבו לי בכל זאת נחשבו לי לאויבים בעבור הרע הכללי המשובב לעמי על ידם, כי בצרתם לי צר, וחז"ל התעוררו עוד על הבדל אחר אשר בין שאול לדוד בענין זה, כי בדוד נראה שהמתין להלחם עם הפלשתים עד שנודע לו בזה רצון הי"ת ע"פי שאלתו באורים ותומים, אף כי גם נפשו חשקה מאוד להלחם עמם, אפס שאול להלח עם הפלשתים, ולא רצה לשאול תחילה באורים, כ"א צווה לכהן "ויאמר לו אסוף ידיך אשר מכל זה נראה, כי שאול הלך רק אחרי תשוקת נפשו להכניע האויב תחת כי דוד כבש יצרו ותאותו זאת, רק למען שמוע בקול ד' לשחר טוב עמו הכללי רק באופן שיצוהו יי' היוצא מכל זה, שאף שבבחינת מדות נפשו הפרטיות הטובות האלה היה שאול דומה לדוד ואולי נעלה עוד ממנו, כי לא נמצא לו בבחינה זאת שום חטא ושמץ דופי, עד שנאמר עליו "כבן שנה (שלא חטא) היה שאול במלכו" אפס בכל זאת בבחינת הנהגת העם כלו, נגרע ערכו ומעלתו ממעלת דה"עה, והנה פה עלי ארץ תבחן מעלת המלך רק לפי הטוב או הרע הכללי המסובב מהנהגתו המדינית, ובבחינה זאת בצדק קרא שמואל את דוד בהתיחסו לשאול, "רעך הטוב ממך", אפס בעולם הרוחני והנצחי, מקום ישפוט ד' את כל מעללי איש ואיש הפרטיים והכלליים, שם שאול ודוד במאזנים ישאו יחד, זה בעבור טוב לבו ויקרת מדותיו הפרטיות, וזה בעבור טוב הנהגתו הכללית, וע"כ קרא שמואל אחרי מותו את דוד רק בשם "רעך", וזש"א חז"ל, "דהוינא בעלמא דשיקרא אמינא "ונתנה לרעך הטוב ממך", השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא "לרעך לדוד", תראה במלחמת הפלשתי שהיא היתה תחלת מעשיו כמה הפליג להראות היות פניו אל המלחמה ההיא לשמה ולא לשום תועלת מהמחיר והכבוד שהיו מכריזים עליה עד שגער בהם לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז (שם י"ז) זולתי שהמעשה עצמו יהיה שכרו כי חרף מערכות אלהים חיים כמו שביארנו זה הענין יפה בשער ט"ו. וזה הענין מחרפת המערכות היה מזכיר תמיד כי הוא התכלית האחרון אצלו ולא אחר. שקיים בעצמו מה שאמר אחרי כן (תהלים קל"ט) הלא משנאיך י"י אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כמו שביארנו שער ל"ט ומזה אוייב לתת אליו שלמות במלאכתו כי לא הספיק לו במה שהטביע האבן במצחו ונפל על פניו אלא שהתחזק עליו בקלע ובאבן עד שהמיתו שנאמר (ש"א י"ז) וימיתיהו וחרב אין ביד דוד ולא סר מן המלאכה עד שעמד עליו ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימותתהו ויכרת בה את ראשו. כל זה מה שיורה על שלמות המעשה ועל עמידתו וקיומו עליו לבלתי סיגו אחור להיותו קץ בו וזה תועלת הספורים ההם על זה הפרטיות בלא ספק. והנה כשקמה בידו ממלכות ישראל ובאת לידו מצות בנין ב"ה הוא נתעורר מעצמו ואמר (שמואל ב ז׳:ב׳) אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית האלהים יושב בתוך היריעה וגם כי דחה אותו (שם) לשעה שמע וקבל עצה ומ"מ לא מנע מהכין כל צורכי הבנייה (ש"ב ח') אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב נחשת וברזל ועצי ארזים אשר לא יספרו מרוב כל ולא סר מתשוקתו זאת עד כי בסוף ימיו צוה (ד"ה א' כ"ח) לשלמה בנו ולכל השרים ונתן לו את תבנית המלאכה וחזר להתנדב נדבה אחרת. סוף דבר כי הנה הבית אשר נקרא שמו עליו כאלו עשאו שנאמר (מלכים א י״ב:ט״ז) ראה ביתך דוד (תהילים ל׳:א׳) מזמור שיר חנכת הבית לדוד גם בבוא לפניו מצות ה' לפי שעה הנה הוא שמע אותה ולא סר ממנה ימין ושמאל כי זה ענין מיוחד למלך כמו שאמרנו ועליו בנו חז"ל כל הבנין הזה אמרו במדרש שוחר טוב במזמור כ"ז בשעה שהלך שמואל למשוח לדוד היה מלאכי השרת מקטרגים לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע מפני מה אתה נוטל המלכות משאול ונותנה לדוד. אמר להם בואו וראו מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים ותומים כיון שראה את הפלשתים אמר אל הכהן אסף ידיך ולא הספיק לגמור הדבר שנאמר (שמואל א י״ד:י״ט) ויהי עד דבר שאול אל הכהן אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים שנאמר (ש"ב ה') ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים וישאל עוד דוד באלהים ויאמר לא תעלה הסב מאחריהם אין לך רשות לפשוט בהם יד עד שאתה רואה ראשי האילנות מנענעין שנאמר (שם) ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ מהו תחרץ לשון חתוך שנאמר (איוב י״ד:ה׳) אם חרוצים ימיו. ולמה נתן לו סי' בראשי הבכאים א"ר ברכיה מפני שכלם קוצים שכל זמן שישראל נתונין בצרה כאלו צרה לפניו שנא' (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה כיון שבאו הפלשתים ולא היו רחוקים מהם כששים אמה אמרו ישראל לדוד למה אנו עומדין אמר להם כבר נצטוויתי שלא לפשוט בהם יד עד שנראה ראשי הבכאים מנענעין ואם אנו פושטים יד בהם הורגים אותנו אלא מוטב שנמות זכאין ולא נמות חייבין אלא אני ואתם נתלה עינינו לאבינו שבשמים כיון שנתנו בטחון בהש"י ברוך הוא נתנדדו האילנות מיד התחילו לפשוט יד בהם שנאמר (ש"ב שם) ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' ויך את הפלשתים. אמר הק"בה למה"ש ראו מה בין שאול לדוד מי גרם לו לדוד שנצול דברו של הקב"ה שהאיר לו הה"ד (תהילים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. הנה באמת המאמר הזה הוא יקר הערך מאד להשקיט תלונות האנשים על ענייני שאול ודוד כהא דאמרינן במסכת יומא (כ"ב:) כמה לא חלי ולא מרגיש גנברא דמאריה סייעיה. שאול באחת ועלתה לו. דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחד מאי היא מעשה דאגג דכתיב ביה, נחמתי כי המלכתי את שאול. דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה והסתה. וזה שכבר כתבנו אצל מעשה שכם שער כ"ו כי האנשים התורנים האלהיים הם שממשיכים כל עיוניהם ופעולותיהם אחר התחלתם העליונה האלהית. ולא שנמשכים בעיוניהם גם בפעולות אחר התחלתם הטבעית ונתבאר כי הרבה מהפעולות שנראות לעינים שהם טובות לפי המדות האנושיות הנה הם לפי דרך התורה והנבואה פעולות נפסדות ומשחיתות העולם והנה לזה הוא מבואר כי בזאת יבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגח' האלהית. כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה' ולא נוטה ימין ושמאל הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד כי הוא הענין המיוחד לו שנאמר (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה. אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבוא' אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלהית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו (שם י"ז) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל (במדבר כ"ז) על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל וכל העדה והוא גורם הסרת ההשגחה מעמו. והנה באמת זה הוא חטא שסופג את הכל ואין לו בו שום תקנה לפי שהוא מוטבע בשרשו ובעיקר אמונתו וזה היה עון שאול בלי ספק כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים כמו ע"א וגילוי עריות וכדומה והיה נאות במדותיו האנושיות כי על זה אמרו עליו (יומא שם) שלא נמצא בו שום דופי כמו שאמר (יומא שם) בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה חזא רב נחמן בר יצחק סיוטא בחלמיה אמר נענתי לכם עצמות שאול הדר חזא סיוטא בחלמי' אמר נענתי לך עצמות שאול בן קיש מלך ישראל ושם אמרו מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומר לו חזור לאחוריך. ואחשוב שלסבה זו אמרו (שו"ח ט' ש"א כ"ח) שכשדבר שמואל אל שאול אחרי מותו ע"י הבעלת אוב שא"ל התם דהוינא בעלמא דשקרא אמינא (ש"א ט"ו) ונתנה לרעך הטוב ממך השתא דהוינא בעלמא דקשוט אמינא (שם כ"ח) לרעך לדוד כי אז לא רצה להחליט המשפט עליהם מצד שידעהו לאיש צנוע ועניו ומתוקן בתכונותיו ומדותיו האנושיות אולי יותר מדוד אבל בלי ספק לא היה בלבו הכח האלהי הלזה לשום ארחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצוה האלהית אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המדות והמנהגים האנושיים כמו שעשה באותו מעשה שהביאו במדרש (פר"א פ' ל"ג). וגם במלחמת עמלק נתפתה אל מדת החמלה והותרנות ואל דרכי הפרישות במה שלא היה לו רשות לעשות כן. כמו שעל זה האופן נתפתה וניסת אחאב מלך ישראל למה שאמרו (מלכים א כ׳:ל״א) עבדי בן הדד מלכי בית ישראל מלכי חסד הם וקבל אותו בסבר פנים ושלחו וילך בשלום כי זה היה דבר נאות מצד מעלת הפרישות אבל בענייני ההנהגה המלכיית אשר בידו מהכח האלהי לא היה לו רשות לעשות כן. וכ"ש כי לא נתן האיש ההוא בידו לזכותו לבד כי אם לזכות כל ישראל בכלל ולזה אפילו בדיני אדם ובמנהגים האנושיים לא היה לו לעשות במקום שחב לאחרים. ולזה היה מאתו יתברך שיבא אליו הנביא נגוע ומוכה בדבר אלהים (שם) ויאמר לו עבדך יצא בקרב המלחמה והנה איש סר ויבא אלי איש ויאמר שמור את האיש הזה אם הפקד יפקד והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול ויהי עבדך עושה הנה והנה והוא איננו ויאמר אליו מלך ישראל כן משפטיך אתה חרצת הנה הפליא עצה בזה להורות לו כי אפי' לפי משפטו ומנהגו האנושי טעה במה שרשע בשמירת הדבר הנפקד בידו לזכות זולתו ולזה א"ל (שם) כה אמר ה' יען שלחת איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו וגו'. וזה מקל וחומר שאם אני לא כוונתי לשלחו אלא שפשעתי בשמירתי חייבתני בו כ"ש אתה ששלחת אותו לדעת. וכן ג"כ האיש ההוא שאמר אליו הנביא (שם) בדבר ה' הכני נא והוא נטה אחר שרירות רעיונו ואחר הפרסום במה שהוא מגונה לעשות כך הנה הוא בזה את דבר ה' ונענש עליו כמו שנאמר לו ויען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו אמנם אשר הכה הכות ופצוע בדבר הש"י עשה וקבל שכר כמו שזכרו חז"ל בדרש (סנהדרין פ"ט:) הנה אלה הם דרכי האנשים האלו הרחוקים מהכונה האלהית בענין ההנהגה אשר בהם נזהר דוד המלך מכל אשר לפניו ואחריו כמו שנתברר מאותו הענין שזכרוהו חז"ל (ש"ט תהלים כ"ז) אשר חיובו בסכנה עצומה ולא הרימו את ידם ואת רגלם והיה מקוה המות לבלתי עבור את פי ה'. לא כמו שעשה שאול כשנאמר לו (שמואל א י׳:ח׳) שבעת ימים תוחיל כי כשראה (שם י"ג) שעת הצורך לפי ראות עיניו לא המתין עוד. והוא נסיון נפלא במה שיבחן בו האדם כמ"ש לו שמואל אז (שם) בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו כי לא שמרת את אשר צוך ה'. ולזה אמרו (יומא כ"ב:) ראו מה בין שאול לדוד והוא שריצוהו במה שאמרו שאול באחת ועלתה לו כי היא אחת אבל היא בנין אב לכל המעשים המלכיים. אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים לא נמשכה תשוקתם או תאותם לזולתם וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כחו מבלי הפצר ומרי כמו שעשה שאול ולא עוד אלא שבמספר העם הוא עצמו נתחרט מאליו כמו שנאמר (שמואל ב י״ד:ח׳) ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד ואחרי כן אמר תהי נא ידך בי ובבית אבי ואלה הצאן מה עשו. אמנם שאול הטיל האשמה על צאנו כשאמר (ש"א ט"ו) ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו' כי יראתי את העם ואשמע בקולם: והנה לכל הבחינות האלה אשר כתבנו שהם מיוחדות אל דבר המלכות היה דבר שמואל אל שאול (שם) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. הנה הוא הראוי לעשות כן מצדכם אחר שמקבל המתנה הוא טוב מאותו אשר לוקחה ממנו וגם מצד הנותן ב"ה לא יהיה בזה צד שינוי וחסרון כי הנה הוא יתברך עומד בנצחיותו וקיומו לא ישקר בך כי לא לקח מאשר לך מאומה כי הוא נתן והוא לקח וגם לא יפול בזה התנחמות כי ההתנחמות יהיה כאשר לא נשתנה המקבל אמנם כאשר נשתנה אין אומרין על החוזר בדברי הטוב שהוא מתנחם כמו שכתבנו אצל וינחם ה' כי עשה את האדם בשער י"א. והוא אומרו כי האל ית' לא אדם הוא להנחם חוזר אל דוד יאמר כי מה שיתן המלכות לדוד תהיה מתנה קיימת לעד כי נצח ישראל לא ישקר לו ולא ינחם לשוב ממנה כמ"ש המשורר על זה (תהלים פ"ט) וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונתי. והטעם כי (דוד) לא אדם הוא להנחם מהטובה אשר תנתן לו כי הוא ג"כ קיים בבריתו ונאמן בעבודתו והוא פירוש נכון. וכבר היה זה הענין האחרון הבדל גדול בין דוד לשאול שנמשכו אליו להצדיק דינו יתעלה נוסף על מה שהיינו עליו מתחלה מתנאי שלמות הפעולות וחסרונן אשר אליו היתה עיקר הכוונה לבוא בו אל רשעו של עמלק במלחמה זו ואל חטאתו של שאול בנקמה ממנו אשר לפיהן קדמה השבועה הגדולה לאלהים כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. כי הצור תמים פעלו וכל מעשיו שלמים מבלי חסרון. וישועתו לעולם תהיה וצדקתו לא תחת כמו שיזכור המאמר שזכרנו תחלה. אמנם קודם שנבא אל ביאור זה נבאר סיפור המאורע בזכרון הספקות תחלה:
עקידת יצחק
ובספרי (פ' וזאת הברכה) וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז (בראשית מ״ט:ז׳) משל לשנים שלוו מן המלך אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה כך שמעון ולוי שניהם לוו בשכם וכו'. לוי פרע במדבר במעש' העגל והלוה עוד בשטים. ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגומר (במדבר כ״ה:י״ד). לכך נאמר וללוי אמר יראה שלא הוזקקו לבקש טעם אלא על מה שזכר את לוי כי מברכת אביהם היה ראוי שיצאו שניהם ואשר כתבנו הוא הגון וקרוב אליו. גם שם אמר שנזכר ברמז עם יהודה למה שנכלל חלקו בחלק בארץ כמו שאמר מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון ובזה נתפייס הרמב"ן ז"ל. וזאת הברכה כלה היא מבוארת שהיא המתיחסת אל התורה לא זולת אמנם טעם וללוי אמר ודאי יהי' כחביריו כלם שאי אפשר לפרשם רק על דרך שפירשו הראשוני' כטעם ועל והנה לא נמצא מי שיסבול לפרשו כפשטו רק זבולן שנאמר שמח זבולן וגומר. ומה שאמר הרמב"ן ז"ל כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה יחי ראובן קול יהוד' ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתו יזכיר הכתוב וללוי אמר ולבנימין אמר יגיד כי היו השבטים לפניו ויקרא ללוי וישים עליו עיניו ויאמר תומיך ואוריך וכן לכל שבט ושבט פנים בפנים יברך אותם כמו שהוא בפירושיו הנה לא נמצא מי שבא לסוף דעתו שהרי אין שום שבט שלא נזכר שמו בברכתו זולתי לוי ובנימין תבאתה לראש יוסף שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך ברוך מרחיב גד דן גור אריה נפתלי שבע רצון ברוך מבנים אשר *ואם מפני שלא אמר שמח זבולון בצאתך כצ"ל ור"ל כי אז הי' מוסב אל ה', כעין תפלה שישמח את זבולן כמו "יחי ראובן" וכו' "שמע ה'" וכו' שהם ג"כ רק תפלות אל הי"ת. ואם מפני שלא אמר שמח זבולן בצאתך שוה למאמר יחי ראובן או שמח נפש זבולן כמו שאמר שמע יי' קול יהוד' זהו דקדוק דק מחוספס שלא תסבול הדעת שאתו ויותר יתכן שנפל טעות בכתיבה לכתוב במקום וכן יזכיר שם שאר השבטים ולא יזכיר ואם אינו כן אע"ג דמיסתפינא אמינא דאגב עיוניה דמר לא חש אל הכתובים רק בלוי ובנימין. וכן קרה להרלב"ג שכתב בפירוש הכתוב הזה פעמים ושלש שענין מסה ומריבה היה כתוב בפרשת יתרו (כתב בגליון הג"הה לא מצאנו כן בספרינו) ואולם לישב מאמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה בפנים אחרים יותר חשובים הוא שנוכל להסב פני נכחיות כל הכפי"ן הבאים במאמר תומיך ואוריך לאיש חסידך וזולתם כלם אל כלל ישראל *אלא כי יגורתי וכו' ר"ל שרוצה הוא לפרש שכל כינוי הנוכח שבכתובים אלה מוסבים על ישראל ולא על הי"ת, ור"ל אתה ישראל נסית את שבט לוי ר"ל את משה ואהרן שהם משבט לוי במסה ומריב' וכן תמיך ואוריך וכו' ורק הכ' "ישימו קטורה באפך" קשה לו לפ"ז אחרי כי רק לה' ולא לישראל יקטרו הכהנים ? וע"ז השיב כי אולי פי' באפך כמו לפניך, כמו שנמצא "וישתחו לאפיו" כמו לפניו, אלא כי יגורתי מפני האף רצוני ישימו קטורה באפך אבל גם לזה מצאנו פנים רבים בלשון זה וישתחו לאפיו (בראשית מ״ח:י״ב) וישתחו למלך על אפיו (מלכים א א׳:כ״ג) ויפול לאפיו (שמואל א כ׳:מ״א) לאפי דוד (שמואל א כ״ה:כ״ג) וזולת זה לרוב וכן ת"א ויקומו לפני משה (במדבר ע"ז) באפי משה. והכוונה כי שבע לוי הוא איש חסידו של ישראל בכלל כמו שכתבנו. אשר נסיתו במסה כי כלם נסו את זה השבט במה שנסו את הגדול או הגדולים שבו כמו שהיה הענין במסה ומריבה עד שאמר משה מה תריבון עמדי מה תנסון את יי' ושם אמר עוד מעט וסקלוני (שמות י״ז:ב׳) וכן להלן וירב העם עם משה וגו'. ולמה הבאתם את קהל יי' (במדבר כ׳:ד׳). ועם כל זה הוא האומר אל אביו ולאמו לא ראיתיו וגומר. להנזר לשמור משמרתך בלמוד התור' והמצוה המועלים עליהם ובריתך ינצורו כי הם השומרים את ספר הברית אשר בינם לבין אלהיהם כמו שנאמר ויצו משה את הלוים נושאי ארון ברית ה' לאמר לקוח את ספר התור' הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד והם אשר יורו משפטיך אשר נתן יי' אלהיך ליעקב וכן ותורתך לישראל וכן ישימו קטורה לפניך להקטיר אשה ליי' וכליל על מזבחך הרי לפניך ב' פירושים ואתה תבחר או תפרש מעצמך: לבנימין אמר וגו'. אחר שדבר בשבטי המלכות והכהונה כמו שנזכר סמך אליהם השבט אשר בו יבנ' הבית הגדול והקדוש בירושלם עיר הקדש ראש ממלכת יהודה כי על כן לא סרו איש מעל אחיו לעולם ואמר כי בנימין הוא ידיד יי' אשר תוכר ידידותו במה שהוא יתברך בחר לשכנו בו מכל השבעים והוא שוכן לבטח עליו כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמך לבו שיקבלנו בשמחות וגיל ולא עוד אלא שהוא חופף עליו תמיד שהיא הוראה יותר עצומה. והנה כאשר סמך עליו כן מצא את לבו נאמן לפניו שקבל אותו באהב' רבה ובין כתפיו שכן כלומר שקבלו בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו כאומרו (איוב ל״א:ל״ו) על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי: ואחר שזכר עניני השבט המולך והחונים עליו סמך ואמר וליוסף אמר וגו'. לפי שהוא היה העקר למלכות ישראל רצוני לעשרת השבטי' אשר נחלקו מעצמם והראשון ממלכיהם היה מאפרים ולפי רוב השבעים האלה המתחברים אליו אז ולפי התחלפות ארצותם וגבוליהם הרבה ברכות ושבחות בארצו בענינים מתחלפים אמר מבורכת יי' ארצו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת וממגד תבואות שמש וממגד וגומר. ומראש הררי וגו'. וממגד ארץ ומלואה וגו'. אמר שכל אלו העניני' יתחברו יחדיו ויקראו על שם יוסף והוא מה שביאר באומרו תבאתה לראש יוסף ולקדקוד נזיר אחיו ירצה שכל אלו הברכות תבאתה לראש יוסף ולקדקדו מצד מה שינזר מאחיו הנזכרים למעלה יהוד' לוי ובנימן אשר היו אחים גם יחד תמיד בבתי מלוכה וכהונ' ויעשו אגודה בפני עצמם להמליך עליהם מלך אמנם סיים ביוסף בעצמו ואמר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו וגו'. ירצה אע"פ שילוו אליו השבעים מ"מ בכור שורו של זה החבור הוא ההדר לו אשר קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח וגומר. והנה דמה נעילת פי שנים אשר לפי הבכורה לב' הקרנים שהן בגלגלת אחת ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה כמו שאמר אביהם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (בראשית מ״ח:ה׳). והכלל שתלה בהם עצם השבע ההוא ועקר הקבוץ אשר אמרנו. *ואולם טעם וכו' עיין בשער ל' ור"ל כי דיבור האנשים השלמים חסרי המדות והתשוקות הרעות המסתפקים רק במלאות צרכיהם ומחסוריהם ההכרחים, ולא יתאוו להנאות ותאוות המותריות כמו שהיה יוסף כובש את יצרו ועומד חזק כראוי מוצק ננד הסתת ופתויי אשת אדוניו נדמה לדיבור השור אשר הוא בן תרבות אשר לא יגעה על בלילו ולא ישמיע קולו בהיות לו רק מספוא באבוס בעליו, תחת כי דבור האנשים הפראים בבני אדם אשר בכח ידם ועוצם עוזם ממגברים על זולתם, נדמה לשאגת ארי טורף טרף (ועפי"ז צריך לתקן דברי ביאורי שם בראשית דף רל"ח ע"א שורה ו' מלמטה כי בטעות נכתבו שם הדברים בהפך מזה). ואולם טעם יחס זה התואר של שור ליוסף כתבנו אצל מה שאז"ל אמרו מלאכי השרת בואו ונרא' לארי ושור מתוכחין זה עם זה בשער ל': ואחר שזכר ליוסף על זה האופן זכר יששכר וזבולן שנשארו מבני הגבירות וגם שבהם יושלם דגל יהודה אשר זכר ראשונה אמנם הסכימו להקדים את זבולן לפי שהוא לקח וקבל עליו פרנסת אחיו יששכר אשר היו לומדי תור' ולפי שמדרך הפרנסות הזה הוא בשיהיו רבני הישיבות ותלמידיהם אצל זבולן ושהם ספקו להם מזון וכל צרכי פרנסתם בהיותם בבתיהם כי רחוק הוא שיעשה באופן אחר ולפי שכבר יקרה בזה מהעצב והפחד לבעלי הבית מצאת אל עסקיהם וסחורותיהם ולהשאיר התלמידים אשר משבט יששכר בתוך בתיהם. לזה אמר שמח זבולן בצאתך לפרקמטיא שלך ויששכר נשאר באהלך לומד תורה כי כל בניו למודי יי' ולא תירא ולא תחת משישיגך שום נגע וקלון ועל דרך שנאמר לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צ"ח) כי יהיה נשמר מבית ומבחוץ. עמים הר יקראו וגומר. יאמר כי אע"פ שהם בעלי סחורות וארצם לחוף אניות ומזה הטעם לא תהיה הארץ רבת העבוד' וצריכין להסתפק מארצות אחרות כמשפט צידונים וכל המדינות אשר יושביה סוחרים עם כל זה אמר שיגיע מרוב הצלחתם בענין שימצא שם כל צרכם בשפע נמרץ עד כי עמים רבים יקראו למשתה ושמתה בהרים ושם יזבחו לפניהם זבחי צדק כלומר שלא יחסר להם מכל אשר יצטרכו דבר כי לא יחשבו כסף והם יענו את הדגן ואת התירוש והיצהר וכל מיני פירות מגדים לשובע. ונתן הטעם ואמר כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול יאמר כן על הצלחת הסחורות הבאות בדרך הים *ועל הדגה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול וכו' כצ"ל, ור"ל שרומז הכ' באמר ושפונ' טמוני חול" על הדגים הרבים אשר מחירם רב מאוד הנמצאים בלב ים אשר החול הושם לגבול מסביב לו. על הגדה הרבה אשר בקרבו שהם מצפונים טמונים בחול למה שהחול גבול לים אשר בתוכו. *ואולי היה וכו', הרב רומז פה על החול הדק הנעתק ממקום למקום ע"י הרוח ונקרא בל"א אשר יכסה לפעמים כל ארחות הסוחרים אשר ילכו במדבר ערב עם כל רכושם והונם עד שלא ידע איש מקומם איה, ורק זמן מה אח"כ ישב לפעמים הרוח את החול הזה למקום אחר, וימצאו שם כסף וזהב ואבן יקרה לרוב, גם פגרי האנשים המומתים באופן זה ימכרו במחיר רב, ועל כל זה אפשר שרומז הכ' פה באמרו "ושפוני טמוני חול" ואולי היה בארצם קצת הרי החול שאמרו שיעתק ממקום למקום ע"י הרוח החזק יכסה הסוחרים הבאים לארץ ההיא אשר לא ידעו משפטם עם רוב כספם וזהבם וכל אבן יקרה אשר עמהם ואחר ישוב הרוח ויגלה החול מעליהם וימצאום יושבי הארץ והיו להם לשלל שפוני האנשים ההם שהיו טמוני חול גם בשרם ימכר ביוקר לתרופה. ולגד אמר וגו'. מהטעם שכתבנו על קריאת שם גד וכי על הודאתו נאמר נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי ויקרא שמו יששכר (בראשית ל׳:י״ח) כמו שתראהו משם אם תרצה שער כ"ה ח"ב יש טעם גדול לסמיכתו ליששכר גם הוצרך לזכור אותו הנה להשלים בו דגל ראובן עם שמעון שלא נזכר או שנזכר ברמז כמו שנשלם דגל יהודה עם יששכר וזבולון ואמר ברוך מרחיב גד וגו'. לפי שהוא היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח כי לא בטחו שתהיה להם נחלה בארץ ומהרו לקחת מאשר ימצאו ולזה אמר ברוך שהרחיב גבולו והוציאו ממגורות אשר פחד שיצר לו המקום והנה כבר קרה לו כלביא אשר ישקוט שקט ושאנן כדי שלא יברחו ממנו שאר החיות ואחר בשבתם בטח וטרף זרוע אף קדקד כללו של ענין ששאל תחלה כעני כי יעטוף ואח"כ נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים. וירא ראשית לו וגו'. אמר כי ראה לקחת לעצמו ראשית הארץ ההיא לפי ששם חלקת מחוקק צפון הוא קבר איש האלהים וסמך בדעתו כי בפקוד יי' להביא ראשי עם והם משה ואהרן ומרים אשר שם יפקדו כל הנמצאים שם עמהם. ואמר צדקת יי' עשה על מה שהצדיק עצמו בזה ולא כאשר חשבו עליהם בני ישראל בבנותם המזבח וגם משפטיו עשה עם ישראל במה ששמרו להם תנאם והלכו בראשי גייסות כל י"ד שנה של כבוש וחלוק. ובמדרש (ספרי פ' הברכה) הוא בא בראש תחלה הוא יבא בראש לעולם הבא: ולדן אמר וגו' הנה הוא ראש הדגל ושני ואחיו הנזכרים אחריו הם הנלוים עליו ואמר דן גור אריה יזנק וגו' *כי הזנוק וכו' ר"ל כי המים המזנקים והמקלחים ממקום גבוה אל הנמוך, כל עוד יתרחק ממקורו על ההר מלמעלה, ויתקרב יותר על הארץ מתחת, יגדל חזקו ומרוצתו. כנודע ע"פי חקי הטבע, כי כל דבר הנופל ממקום גבוה למטה, יוכפל וירבה תמיד גדול כמות כח מרוצתו לפי התרחקו ממקום נפילתו והתקרבו אל הארץ, כי כח המושך בארץ הולך תמיד הלוך וגדול בקרבת הארץ, יותר ויותר. וע"ז ירמוז גם הכ' פה כי כמו שחוזק הקלוח מתגבר כל עוד יתרחקו המים ממקום מוצאם, כן יתחזקו גם כחות הגור כל עוד יתרחק יותר מעת הולדו וצאתו מרחם אמו ויגדל להיות כאריה. כי הזנוק והקלוח החזק כל עוד שיתרחק קצת ממקום מוצאו יראה חזקו ותקפו כן הגור כל עוד שמתקרב להיות אריה יוכר אומץ גבורתו ואמר זה שיהיו פעולותיו בגבורה עצומה. ואחשוב כי מפני שעל הרוב כל דבר המקלח על זה האופן לא נתמד ירמוז בזה אל ענין שמשון שפתח בגבורה לפי שעתו ומיד נפסק: ולנפתלי אמר וגו'. הקדים נפתלי לאשר מפני שהוא גדול ממנו כמו שכתב הרבי אברהם ן' עזרא ז"ל ולפי שלא שמר זה הסדר אל השאר אחשוב שעשה כן לסיים באשר ולסמוך אליו אין כאל ישורון שהוא נופל על הלשון דכגון דא יש דקדוק בשמות ואמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת יי' וגו'. כי להיות ירושתו חלק בחוף הים כמו זבולון וחלק ביבשה כשאר השבטים ימצא אתם ברכת יי' מהעושר והם שבעי רצון התבואות והפירות ושאין עיניהם תלויין להם כמו המצפים לארץ אחרת: ולאשר אמר ברוך מבנים אשר וגו'. לפי שעל הרוב כהצליח האח בין האחים תרבה קנאתם עליו וישנאוהו לזה אמר שעם היותו מוצלח בנכסים ובשפע ארצו עד שכבר יטבול בשמן רגלו מרוב כל יהי רצוי אחיו ומבורך מפיהם תמיד כי יהיה לו פת ערבה ושלוה בה. ברזל ונחשת מנעליך וגו' יאמר שתהיה ארצו טובת האויר ושוות המזג עד שהדברים המתהוים בה יהיו קשי הבלייה וההפסד כענין שנ' לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך (דברים כ״ט:ד׳) ועל זה האופן אמר ברזל ונחשת מנעליך וכן שאר השמושי'. ואמר וכימיך דבאיך לומר *שלא יהיה זובו וכו' ר"ל כי התמעטות וחולשת כחות האדם והפסד גופו וחייתו, לעת זקנתו קורא הרב ז"ל בשם התכה וזיבה ובלשון הכ' פה בשם דבא, כי הזין משורש זאב מתחלף בדלית כדרכו לפעמים וידוע ג"כ כי ההתכה והזיבה הזאת תהיה בקצת ב"א לפעמים כבר בעמדם עוד בחצי ימיהם בעבור סיבות שונות נגעים וחלאים או מדוים שונים עד שימותו באפם כח חיותם כבר בהיותם בני חמשים או ארבעים שנה, וע"כ יאמר פה הכ' ההפך מזה וכימיך דבאך ר"ל שהדבא וההתכה יבואו לך רק בעת הראוי לפי ערך ימיך ושנותיך ולא תמהר הוקנה לבוא אליך בלא עתך. שלא יהיה זובו והתכתו רק לפי ימיו כמו שאמר תבא בכלח אלי קבר (איוב ה׳:כ״ו) והוא דרך צחות שלא נאמר שלא בלו נעליו על רגלו מקוצר שנים כי ההוא דאחיך עליה אשמדאי דחזייאה דשאיל מסאני לשבע שנים (גיטין ס"ח.) והיה הפסוק הזה מפורש כעין יחי ראובן והיו ראש וסוף דבריו נדברים בסגנון אחד. עד כאן מה שדבר להם דרך פרט ואחר כך חזר וכללם כבתחלה ואמר. אין כאל ישורון רוכב שמים וגו'. אחר שייעד להם הטובות המיומנות אליהם מאתו יתע' איש ואיש כפי נחלתו אמר אחר שידעת זה ישורון תודה שאין כאל שייטב לקויו על זה האופן ואמר רוכב שמים בעזרך לבשר להם כי לא לעתים רחוקים הוא נבא כענין בלעם שאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב (במדבר כ״ד:י״ז) כי הנה יי' רוכב על השמים היותר קלים במרוצות' לעזרך ולא יאחר רכבו לבא בארץ ההיא ולכבשה לפניך ובגאותו שחקים כי הם השמים העליונים מהירי התנועה מכלם ואפשר שירצה כאשר ירכב שמים ראוי הוא שיהיה בעזרך שאתה תכין מעשיך אליו ויהיה נעזר מאתך ועל דרך שאמר (שבת פ"ט.) מכל מקום היה לך לעזרני והוא הוספת כח של מעלה הנזכר בכל מקום ואם תעשה כן יועיל עזרך וירכב הוא בגאותו השחקים העליונים ויכריחם לעבודתך והרב המורה פרק ס"ט ח"א פי' שחקים על הכדורים אשר בתוך העליון החלק שמתנועעים בכח העליון החלק בכל ובזה נראית יותר גאותו יתעלה ומזה אמר האומר על ברוב עזך יכחשו לך אויביך (תהילים ס״ו:ג׳) כי להיות תנועות המתנועעים מכחך בעוז וגאוה עצומה והוא בהיותם *בזולת פגישת וכו', ר"ל יען כי הי"ת יניע כל גרמי השמים מבלי שיגיע בהם, ע"כ יכחישו קצת בני אדם ולא ירצו להאמין כלל כי הוא י"ת המניע אותם. בזולת פגישת המניע במתנועע אבל ע"ד הכוסף והתשוקה לזה יכחשו האויבים היותו הוא יתעלה סבה להם מה שלא יעשו זה אם היה על דרך הפגישה החושיית מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם אמר שיעזרם ויפלטם עד שיכבשו הארץ אשר בה יהיה המעון הקדוש לאלהים אשר נאמר עליו מכון לשבתך פעלת יי' מקדש יי' כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז) ולפי שהמעון הוא במדרגת הראש וכל השאר הוא במדרגת שאר האיברים אמר ומתחת זרועות עולם כי היתה ארץ ישראל זרועות עולם אצל ירושלם וכל הארצות במדרגת שאר האיברים השפלים ואמר ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד ועל דרך שאמר אחלצהו ואכבדה (תהילים צ״א:ט״ו) כי הוא המגרש האויב מפניך בכלי זעמי אשר שלח בהם לא בחרבך ולא בקשתך ויאמר לך קום השמד אותם כדי שתטול את השם לכבוד ולתפארת ומכאן למדה מלכות כמו ששלח יואב אל דוד אחר שנלחם על רבה שיבא לכבשה פן יקרא שמו עליה. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו' המפרשים ז"ל נתחלפו בפירוש עין יעקב יש אומרים מעין יעקב ויש אומרים כעין יעקב ואני מפרש אותו כפשוטו עין ממש וזה כי אמר יצחק לעשו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומעל השמים מעל (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) שמע יעקב וירע בעיניו שמא נטלה ממנו ברכת ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' (שם) ונתנה לעשו ומהיום ההוא היה עויין בעינו ולבו הדבר ולזה אמר כי כאשר יתקיים זה כבר ישכון ישראל בטח בדד מבלי ערעור במה שהיתה עין יעקב עויינת עליו והוא אל ארץ דגן ותירוש גם שמיו יערפו על כמו שנאמר ויתן לך האלהים מעל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ומעתה אין שטן ואין פגע רע. אשריך ישראל מי כמוך וגו'. לפי שהנצחון השלם יושלם בארבעה עניינים. האחד במה שלא יקבל נזק מהאויב. והשני בשיקבל האויב נזק ממנו. השלישי שיהיה הנזק ההוא דבר נכר ומפורסם שלא יוכל להכחישו. הרביעי בשיהיה הנצחון בדבר טוב ומועיל לא בענין מדומה לבד. ולארבעתם אמר אשריך ישראל מי כמוך מצד שאתה עם נושע ביי' שיושלמו עמך כל אלו הענינים. על האחד אמר מגן עזרך. ועל השני אמר ואשר חרב גאותך ירצה והוא יתעלה אשר חרבו גאותך לא לבד להגין עליך כי גם להכות באויביך. ועל השלישי אמר ויכחשו אויביך לך והוא תכלית ההכנעה והשתעבד כי אין להם פה להכחיש נצחונך עליהם. ועל הרביעי אמר ואתה על במותימו תדרך כי לא היה שם נצחון של כבוד לבד או דמיון אחר רק כלוחם על עיר גדולה ויבקיענה אליו והוא כובש אותה ודורך בארמנותיה. אמנם מה שיכוון ממנו לעקר בזה המאמר אל האושר הקיים אשר בו נושע ביי' תשועת עולמים יתבאר אחרי כל בענין בפני עצמו בעזרת האל אשר מכל מה שנזכר בברכותיו מתחלה ועד סוף נתבאר מה שאמרנו ראשונה שכוון ממנו בקשר וא"ו וזאת הברכה שהברכה אשר יברכם תהיה כעין התורה ונמשכת אליה ומתיחסת אל כוונותיה כי עם זה היתה התחלתו של משה ממלת וזאת אשר בה סיים יעקב אבינו עליו השלום כמו שאמרנו. ודי בזה למה שהיתה כוונתינו אליו בזה החלק:
נפש החיים
ואמרו בשמו"ר פ"ב. ובחזית בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. ובתנחומא ס"פ אחרי כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה שנאמר עמו אנכי בצרה גו' (ר"ל ומסיים ואראהו בישועתי). הישועה שלך היא שנא' ולכה לישועתה לנו. ובש"ט תהלים מזמור י"ג יגל לבי בישועתך אר"א זה א' מן המקראות הקשים שישועתו של הקב"ה היא ישועתן של ישראל. בישועתנו אין כתיב אלא בישועתך כו' ישועתך היא ישועתנו. ועיין זוהר אמור צ' ריש ע"ב בענין הכתוב לה' הישועה.