תהילים צג:א מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גן נעול, חובות הלבבות ונר מצוה

וכל זה משל נאות וראי' נכונה לחיוב הנמשך והוא ההבדל אשר בין זאת האומה המיוחדת לאומות העכו"ם כי הנה להיותה היותר שלימה בצורת' בעודה בקיומ' עד שכבר תהיה מדרג' בפני עצמה כמו שאמרנו בשער ט"ו יתחייב היותה בהפסד צורתה היותר חלושה שבכלן משני צדדין. האחד לסבת החמר. והשני מצד הצורה. אמנם לסבת החמר כפי מה שאמרנו שמעלת הצורה תדקדק החומר ותחלישהו בלי ספק. משל לכלים הדקים והנחמדים הנעשים בחרושת אבן ובחרושת עץ כי בהיותם בשמיר' מעולה הנה יש להם מעלה נפלאה על פשוטי החמר אשר מהם נחצבו. אמנם בהבטל שמירתם חזקם ותקפם הגלמית הנמצאת להם ראשונה כבר אבדה במה שהתיכה מהם המלאכ' והשמיר' המעמדת אותם לא תמצא ונמצאו קרחים מכאן ומכאן ויהיה ההשחת' וההפסד להם קרובים מאד. וזה עצמו נמצא למין האדם כי להיותו היותר דק מהנמצאים הטבעיים והיותר רחוק מהיסודות הראשונים בהרכבתו מכלם יהיה היותר שלם שבהם בהיותו בהווייתו. אמנם היותר נכון ומעותד אל ההפסד מכלן אשר לזה אמר הנביא ורחק ה' את האדם ורבה העזוב' בקרב הארץ (ישעיהו ו׳:י״ב) כפי מה שכתבנו קצת והיות זה הענין מיוחד אל האומה הזאת מזה הצד על כל זולתה ביארו יחזקאל הנביא באר היטב באומרו בן אדם מה יהי' עץ הגפן מכל עץ הזמור' אשר היה בעצי היער היוקח ממנו עץ לעשות למלאכ' אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכ' הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכ' אף כי אש אכלתהו ויחר ונעשה עוד למלאכה לכן כה אמר ה' אלקים כאשר עץ הגפן בעצי היער אשר נתתיו לאש לאכל' כן נתתי את יושבי ירושלם (יחזקאל ט״ו:ו׳) אמר בן אדם שים לבך להבין ההבדל אשר בין עצי הגפן מכל עץ שאינה מצד גודלה וחוזק חומרה עליהם רק מצד שבח פריה וא"כ שים לדעתך על הזמורה אשר תמצא בעצי היער שתעשה באושים או שאין לה פרי כל עקר ותדע שאין בכל עצי השדה פחות ממנה לפי שהפרי אין בה. והחוזק לשום מלאכה הוא נעדר ממנה מתחלת הוייתה א"כ מה תועלת יש בה כי אם לאש וכ"ש שאמר שאחר שנתן לאש לאכלה ואם תכבה בשני קצותיה לא יצלח לכל כן הענין בעצמו ביושבי ירושלם כי אין מעלתם ברובה ובחזקם ובגבורתם רק מצד שבח פרי מעשיהם שנמשלי' אל הגפן בהם כי הוא הפרי המשמח אלהים ואנשים. ^*וכבר נתפרסם וכו', כוונתו, כי כמו שיש לגפן ג' מיני פירות, הא', בוסר, הב', הענבים המבושלים, והג' היין היוצא מהם, באופן שברכותיהם שונות, כי על הבוסר מברכים בפה"א, ועל הענבים בפה"ע, ועל היין בורא פרי הגפן, ויחס הבוסר אל הענבים כיחס הדומם פחות המדרגה אל הצומח, והיין הקובע ברכה לעצמו משובח ומהולל מכל שאר הצמחים, כן יש גם באדם ג' כוחות נפשיות הצומחת, החיונית והמשכלת אשר בעבורה לבדו נקרא בשם "אדם" הנבחר מכל בע"ח, וע"כ דמה הכ' פה את בני ישראל אשר ביחוד נקראים בשם "אדם" אל הגפן. וכבר נתפרסם שנמצאו בה שלשה מיני בועלות מתחלפות בעניניהם ובברכותיהם בוסר ב"פ האדמה ענבים ב"פ הען יין ב"פ הגפן. האחד תתייחס אל הדומם. והשנית אל הצומח. והג' אל האישיות המיוחד מצד מה שהוא גפן. וכן נמצאו באדם ג' כחות כנגדן כי את זה לעומת זה עשה האלהים ורצוני באדם ע"ד שארז"ל אתם קרוין אדם (ב"מ קי"ד:) כי בהם לבדם נכללו שני סוגים והבדל מיוחד מהשהוא אדם ממש כמו שכתבנו בשער מ"ד ח"א. וכן היו בגפן שני פירות כוללים ואחד מיוחד במה שהוא גפן ממש אמנם כאשר יהיו בשלמותם ימצא הגפן הנכבד הזה בשלמותו. אמנם כשיתקלקל הגפן הזה ולא יוציא פירותיו כהוגן הוא העץ היותר פחות מכל העצים מצד חמרו אשר לא יועילו ולא יצילו את עצמם מיד להבת המקרים והעונשים כשתסתלק השגחת הש"י מעליהם. והנה אחר שיתחיל הפורעניות בהם מכל שכן שלא יתחזקו לעמוד ולהתיצב כנגד שום אדם כי הנה בהיותם על שלמותם לא היה בהם כח לעמוד מפאת חוזק חומרם וטבעם כי לא בחרבם יירשו ארץ. ואביהם יצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב) וכמ"ש אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם וגו' (תהילים כ׳:ח׳). וכ"ש שלא יוכלו עמוד כאשר התחיל' הפורעניות לחסר בהם ולהתישם ולזה חוייב להם שישתדלו בכל עוז לעמוד על שלמות צורתם אחר שהחמר אשר בהן כפי חבתן בשלמותן כך הוא היותר חלוש והיותר רפה שבחמרים. אמנם מצד הצורה הם ג"כ יותר עלולים מכל זולתם לפי מה שנשרש אלינו מכל החכמים שההתחלה כל מה שהיא יותר שלמה יהיה הנזק הבא מהפסדה יותר חזק כי על כן היו הנפסדים שבאנשים יותר רעים מהחיות הרעות כמ"ש ג"כ זה החכם בפ"ז מהשביעי מספר המדות. וכבר כתבנו זה אצל פרה אדומה שער ע"ט ומזה חוייב שתהיה האומה הזאת עלולה ומעותדת אל ההשחתה וההפסד יותר מכל זולתה לפי שההתחלה בה היא יותר שלימה שבהתחלות וכמ"ש שה כפי חבתן כך היא טומאתן. וזה הענין אשר מצד הצורה ביארו ירמיהו הנביא על צד היותר נכון שאפשר באותה נבואה שאמר כה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על מתניך ובמים לא תביאהו ואקנה את האזור כדבר ה' ואשים על מתני וגו' קח את האזור אשר קנית אשר על מתניך וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק הסלע ואלך ואטמנהו בפרת כאשר צוה ה' אותי ויהי מקץ ימים רבים ויאמר ה' אלי וגו'. ואלך פרתה ואחפור ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה והנה נשחת האזור לא יצלח לכל (ירמיהו י״ג:ז׳). ^*כי מהראוי שיתבונן וכו' ר"ל כי ארבע מעלות נפשיות תיוחסנה לאומה הישראלית כל עוד היא דבקה בה', ושומרת חקיו ומשפטיו האחת, כי היא גוברת אז בעזר הי"ת על כל העמים להיות עליון על כל גויי הארץ, והב' כי אז כל מעשיה נאותים ומתוקנים כראוי, עד שתהולל בעבור זה בפי כל, ועל פני כל תכבד, והג' כי בלכת אנשיה בדרכי התורה השומרת אותם תמיד מפרוץ גדר השיווי והראוי בכל הנאות גופניות, ישארו תמיד גם בריאים ונשמרים מכל חולי ומדוה אשר לרוב רק בעקב פריצת גבול הראוי במאכל ובמשתה ובשאר תשוקות המותרות יבואו לאדם, ועי"ז יהיו תמיד בני האומה הזאת לרוב גם יפה תואר ויפה מראה, אחרי כי החלאים החיצונים והתשוקות החמריות הסוערות ומתרגשות בקרב איש ולב עמוק הם לרוב הסיבה, כי חשך משחור תואר ומראה פניו החיצונים, והד' כי אז שכינת כבוד הי"ת דבקה בהם, והם כלם עם קדוש לאלהים, ועל כל אלה ארבעה רומז מאה"כ (דברים כ״ו:י״ט) "ולתתך עליון וכו', לתהלה ולשם, ולתפארת, ולהיותך עם קדוש" וכו' והנה האזור הוא אות וסימן לכל אלה הארבעה מעלות, כי כפי הנודע בגדי בני קדם הם ארוכים ורחבים מאוד ובעבור זה הם מונעים אותם מעשות מעשיהם כראוי ואף כי ללחום מלחמתם, אם לא יחגרו מתניהם באזור, וע"כ יורה גם פעולת חגירת האזור על הגבורה וההכנעה לפעול גדולות כמאה"כ "אזר נא כגבר חלציך" גם רק ע"י חגירת האזור יהיו בגדי אדם (הרומזים גם על מידותיו ותכונותיו הנפשיות כמ"ש למעלה ויקרא דף ס"ד ע"ז) מסודרים ומתוקנים ויפים כראוי לכבוד ולתפארת והאדם בעצמו הוא על ידו נאה והדור בלבושו כמו שנראה בבגדי כהונה "וחגרת אותם אבנט" (שמות כ״ט:ט׳) ובדוד שהיה חגור אפוד בד, והם ג"כ רק על ידו קשורים ואחוזים ודבוקים היטב בגופו, וע"כ יהיה האזור אות וסימן לא לבד על הגבורה והעוז, כי אם גם על הסדר הראוי, הנוי והיופי, והדיבוק והקישור ולמען הראות לבני ישראל כי כל ארבע המעלות הנפשיות הנכבדות האלה תאבדנה מבעליהן אם לא ישמרו אותן בשמירה מעולה, או שיחדלו מהשתמש בהם, כי כפי הנודע יוחלש כל כח נפשיי גם ע"י מניעת והעדר השימוש בו, (כמ"ש למעלה במדבר דף מ"ב ע"ב) נצטוה ירמיה לקנות אזור פשתים ולשומו על מתניו, ואף שילוכלך שם ע"י הזיעה לא יביאהו במים לכבסו (מה שרומז כי יחדל ממנו השמירה הראויה והמצטרכת לו) ואח"כ יטמנהו בנקוק הסלע על שפת נהר פרת ימים רבים, מה שיורה על מניעת ההשתמשות בו, וכאשר נשחת האזור עי"ז עד אשר לא הצליח עוד לכל, הודיע להם בזאת כי גם כל מעלותיהם הראשונות אבדו מהם בעבור מניעתם לשמור אותן כראוי, ולהשתמש בהם תמיד, כי הלכו אחרי ההבל ויהבלו לזנות אחרי אלהי נכר ולעזוב עי"ז חוקי התורה הצדק והמישרים באופן שהם עתה בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה הנשחת אשר לא יצלח עוד לכל, ובעבור היות האזור סימן כל המעלות היקרות והנכבדות, נאמר לא לבד מאליהו הנביא ע"ה (מלכים ב א׳:ח׳) ואזור עור אזור במתניו, כי אם גם להורות שבאחרית הימים תשובנה כל המעלות האלה עוד לישראל ואף כי למלכם המשיח אשר הוא הראש לכלם אה"כ (ישעיהו י״א:ה׳) ממנו ונחה עליו רוח ה' וכו' והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו," כי ענין האזור ומה שיורה עליו ישוב לאיתנו הראשון, ולא יפסד עוד לעולם. כי מהראוי שיתבונן האדם בענין זה המשל כי מה ראה שיקח אזור כי אם מפני שאמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וגו' (שם) הנה אינה טענה גם כי הבגדים חגורים בו ודבוקים אל מתניו יותר ממנו ולמה צוה שיקנהו ושיהיה של פשתים ושלא יביאו במים אבל הכוונה לו לרמוז אל מה שאמרנו מענין הויית הקנינים הנפשיים ושלמותם בהיותם בהוייתם ותכלית הרע הנמצא בהפסדם. וזה כי האזור לפי מנהג ספורי הנבואה נתייחסו אליו ארבע מעלות נפשיות גדולות מצד עניניו ואופני שמושיו והם אשר כתבנו אותם בפרשת בלעם שנתיחד אל האומה הנבחרת הזאת אשר סדרם הוא באומרו כנחלים נטיו וגו' ובמעט השתכלות יוסכמו אל הנזכרות נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והמה אשר זכרם משה באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה וגו'. (דברים כ״ו:י״ט) כמו שכתבנו שם שער פ"ב. אמנם השם הוא הקנוי במעלת הגבורה אשר בה מתפשט השם בעולם כמו שהיה לאומה זאת על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות שנתפרסמו ההם בעולם והוא הדבר המתיחס אל האזור יפה באומרו אזור נא כגבר חלציך וגו' (שם ירמי'). לבש ה' עוז התאזר (תהילים צ״ג:א׳). והנה מאמר ולתהלה הוא תקון המעשים הנאותים כד"א אשה יראת ה' היא תתהלל וגו' (משלי ל״א:ל׳). והוא ג"כ מיוחד אל האומה הזאת בהישרת המעשים התוריי' האלהיי' והוא ג"כ מיוחס אל האזור באומרו על האשה המהוללה במעשיה חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה כי המעשי' הנאותים הם עקר מעשיה וכל גבורתה. אמנם התפארת הוא הנוי ויופי התמונה הנמשכים אל שלימות הנפש אשר בהם תארה התורה אל השלמים כמו שזכרנו שם והוא ג"כ מיוחס אל האזור כי הוא עשוי לכבוד ולתפארת נאמר בבגדי כהונה ויחגור אותו בחשב האפוד ויאפד לו בו (ויקרא ח׳:ז׳). ונאמר ודוד חגור אפוד בד (שמואל ב ו׳:י״ד-ט״ו) כי כל זה הוא ענין הקישוט והנוי ומה שאמר ולהיותך עם קדוש וגו' הוא התאר המשובח שבכולם והוא הקשר והדבוק האלהי אשר עליו נאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד׳:ד׳) והוא המיוחד אל האזור מצד מה שענינו לדבק ולחבר הבגדים אל מתני האדם כמו שאמרו אבנט אהיכא דאיתיה (זבחים פ"ח:). ויתכן שלכך היה אליהו ז"ל מתואר כשהיה אזור אזור במתניו. והנה כאשר רצה להראות לעם הזה סבת הפסדם ואבדם המעלות האלה המיוחדות להם מצד צורתם צוה שיקנה לו האזור הזה אשר כל ארבעתן מתיחסות אליו יפה ואמר שיקנהו לרמוז שאלו הקנינים היה ראוי להם שיהיו חשובים ויקרים בעיניהם בענינים גדולי המחיר ואמר שיהיה של פשתים לפי שהוא ^רחוק ההפסד על ידי ההטמנה יותר מהצמר וגם כי הוא יותר נאות לשומו על מתניו תמיד. וצוה שאע"פ שיתלכלך על מתניו בזיעה שלא יביאהו במים לכבסו כלל ואע"פ שהוא נקל הכבוס. ונאמר שקנה את האזור ושם על מתניו ואח"כ צוה שילך פרתה ויטמנהו בנקיק הסלע ולקץ הימים מצאו וגו' והענין שהאזור הנכבד הזה אשר ארבעה טורי מעלתם סדורות בו על האופן הנזכר הם חייבים להזהר בשמירתו שמירה מעולה ולהתפאר בו תמיד וכל עוד שיהיה להם כן יהיה האזור נכון וקיים בודם אמנם כשיפשעו בשמירתו כמו שנרמז במשל האזור ההוא אשר לכלוכו בשמושו ולא כבסו וגם במה שטמנו ולא נשתמש ממנו ימים רבים והוא בלתי ההשתמש במעלות ההם בנקיות וטהרה וגם השליכם אחרי גוום ימים רבים ללכת אחרי אלהים אחרים משם נתהוה להם ההפסד המוחלט בכל ארבעת חלקיו. הוא אשר פירשו בבירור באומרו ככה אשחית את גאון יהודה ואת גאון ירושלם הרב העם הזה הרע המאנים לשמוע את דברי ההולכים בשרירות לבם וגו' (ירמי' שם). הנה שבאומרו ההולכים בשרירות לבם כיון אל הפשיעה הראשונה ובאומרו וילכו אחרי אלהים אחרים כיון אל השנייה. ואמר כי כמו שבהיותם בהויותם הם מעלות שלמיות על כל שאר העמים כן ועל הערך ההוא יהיו בהפסדם בתכלית ההפסד וההשחתה כאזור הזה אשר לא יצלח לכל. וסיים הביאור ואמר כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות וגו'. ואמר שהיתה כוונת האל יתעלה שישמרו להם אלו הד' ענינים המזומנים באזור תמיד על צד היותר נאות שאפשר: אמנם לסבת בלתי שומעם היו נפסדות בידם ונהפכות לדברים נפסדים ונשחתים מאד. והנה להיות ענין האזור הזה נודע ומורגל בדברי הנבואה אמר ישעיהו הנביא על חזרת אלו הדברים בימי המשיח העתיד אשר נאמר עליו ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיהו י״א:ב׳-ג׳). רוח ה' הרי הדבוק האלהי. רוח חכמה ובינה הרי התפארת שנא' רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳). רוח עצה וגבורה הרי הגבורה מפורשת. רוח דעת ויראת ה' הרי תקון המעשים אשר האריך בביאורם באומרו והריחו ביראת ה' ושפט בצדק דלים וגו'. ולבסוף אמר על כלם והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. ואמר שיחזור ענין האזור הנכבד הזה לאיתנו ושלא יפסד עוד לעולם וגם עמו יבא בעל האזור אשר אמרנו. והנה עכ"פ נתבארה כוונת הנמשך שאמרנו כי להיות האומה הזאת היותר משובחת בצורתה משאר האומות כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העמים אשר על פני האדמה (שמות ל״ג:ט״ז) הנה מהצד ההיא תהיה יותר עלולה ומעותדת אל תכלית ההפסד יותר מזולתה משני הצדדים אם מפני חולשת החומר ואם מפני חוזק הצורה שיהפך להם למשחית. וזה עצמו כוונת רי"בז במ"ש על המעשה ההוא של בתו של נקדימון שנהפך לה טוב ענינה ליותר רע שאפשר אשריכם ישראל בזמן שהם עושים רצונו של מקום אין כל בריה וכו'. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום הקב"ה מוסרן וכו' (כתובות ס"ו:). יורה הוראה עצומה כי שני הענינים האלה רצוני הטוב והרע שניהם הם להם מצד שלמותם כי על כן אמר על שניהם בשוה אשריכם ישראל כי כמו שבהיותם בשלמותם הם היותר חזקים שבאומות מצד מעלת צורתם כן ג"כ מזה הצד עצמו יהיו עלולים לקבל ההפסד וההשחתה יותר מכלם בענין שבהפוך ענינם לא לבד האומות שולטות עליהם אלא האומה היותר שפלה והוא תכלית הרוע וההפסד הנמשכים מצד חולשת החמר והפסד הצורה. וזאת הית' הסבה העצומה אשר בעבורה מנע האל ית' כניסת הארץ מדור המדבר כי היו חלושים מאד ונצוחים משני הצדדים ואינן כדאי לבא מנחמת גוים ועצומים כמו שכתבנו שם שער ע"ז עד שיבאו אחריהם דור אחר בנים יולדו יתחזקו באלו הענינים כמו שאז"ל עליהם לאלה תחלק הארץ (במד' כ"ו). לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) כמו שביאר בפירוש באומרו בסוף הענין ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו וגו'. כלומר שלא היה איש מתכונת הראשונים וחסרונם אשר מאסו בארץ חמדה ובשלמיות הדבקות בה כמי שכתבנו שם. אבל נמצאו הפכים להם לגמרי כי לא די שלא מאסו בה אבל היו בתכלית החפץ והתשוק' אליה עד שהבנות בנותיהן השתדלו בכל עוז בנחלתה כמו שהיה הענין הנכבד ממעשה בנות צלפחד ומזה הטעם זכו אליה ואל השגת תכליתה כל זמן שנמשכה שלמותם. וזה יראה ענין המשך אלו הספורים אשר אנחנו בביאורם וטעם סמיכתם והרדפתם כמו שיתבאר עוד לפי דרכנו בפירוש אמנם אחר שנתעורר אל הספקות הנופלים בכל אחד מהם. והנה אכלול כל ענין מלחמת מדין בכאן אצל צרור את המדינים כי הוא הנאות לפי כוונתנו עם היות שנתמצעו ביניהם קצת ענינים בדרך אשר ספרה אותו התורה כמו שיתבאר:

מלבד מה שיתקיימו בידם הפנות התוריות באמונה האלהית מצד הרגלים עצמם שיתפרסם ענינם יותר בעלותם שם לאותו פומבי המופלא ויגיעו כלם להודות האלהות והאדנות לו ית' מארבע פנים. כי הנה בחג המצות תתבאר להם הממשלה הגבוריית אשר בחזקת היד הוא מולך על עליוני' ותחתוני' כמו שנתברר בכל היד החזקה ובכל המורא הגדול אשר עשה משה לפרעה ולכל מצרים והוא אשר עליה אמר המשורר (תהילים צ״ג:א׳) יי' מלך גאות לבש לבש יי' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט שיאות לו השם. המלכות מצד כי הנה יי' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו. ובחג השבועות תתבאר ותתפרסם להם ממשלה שנייה והיא הטבעית המתיחסת לאנשים השלמים מצד שלמותם והוא שמתן התורה בכלל יושר דרכיה ומצותיה יפרסם כי צדיק וישר יי' אין בלתו מנהיג ומסדר ומצד שיסכימו טבעי הנמצאות כלם אל הנהגתו זאת יראה כי הוא מנהיג ומצוה בעולמות שברא ואין שלימות טבעי גדול מזה ועליו אמר המשורר אף תכון תבל בל תמוט (שם.) ^*ובחג הסוכות וכו' אשר יתחלק לשנים כצ"ל ור"ל כי החג הזה כולל שני מועדים יחד, חג הסכות בשבעת ימיו הראשונים, וחג העצרת ביום השמיני שלו, שהוא רגל בפ"ע לענין כמה דברים (עיין סוכה נ"ה ע"ב ומ"ק כ"ד ע"ב) ובחג הסוכות אשר הוא עולה לשנים תתבאר להם ממשלה השלישית גם כן אשר תתחלק לשנים אם אל קדימת כסא המלכות מצד עצמו ואם אל קדימת ממשלתו ושבתו עליו שעליהם אמר המשורר נכון כסאך מאז מעולם אתה (שם) הרי שתיהן. והנה בישיבת הסוכה וכוונתה על דרך שאמרו (סוכה ב'.) צא מדירת קבע ושב בדירת עראי ומיעוט הפרים אשר בשבעת ימי החג יתבא' להם פחיתות זה העולם אשר הוא עולם של עראי וחיוב מיעוט עסקיו השפלים כמו שנתבאר היטב בפרשת סוכה שער ס"ז פרק ז' ותתקיים אצלם מציאות העולם העליון הרוחני המוצלח אשר הוא קודם במעלה בלתי נערכת והעול' העליון ההוא הוא ראשית ממלכתו יתעלה על הנמצאים ואליו תיוחס מלכותו ראשונה וזה המין מהמלוכה חוייב כל אדם להמליכו להמנות מכלל ממליכיו ואליו כיון המשורר באומרו נכון כסאך מאז (תלים צ"ב) כמו שאמרנו. אמנם שמיני עצרת שהוא יום אחד גם הוא מיוחד בקרבנותיו פר אחד איל אחד כבש אחד ירמוז לקבלת עול מלכותו מצד יחוסו הקדמון כי ענין קדמותו אינו רק שהוא האחד הפשוט בהחלט מכל הצדדי' אשר על הכת הזה נאמר בסוף התלאות ביום ההוא יהיה יי' האחד הפשוט בהחלט (זכריה י״ד:ט׳) והוא מה שאמר מעולם אתה כנזכר. והנה כנגד ארבעתם חזר ואמר מקולו' מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום יי' (שם) אמנם על הכל הכל חתם ואמר עדותיך נאמנו מאד וגו' לאורך ימים ירצה כי עדות נאמנה יש לו יתע' על כלן אי אפשר להכחישם אמנם לביתו נאוה קדושת ידיעות אלו ופרסומם וקיומם בבוא כל ישראל לראות לפניו שלש פעמים בשנה כי בכל מה שיראו וישמעו וילמדו שם כאשר אמרנו יתקיימו בידם בלי שום ספק ולזה היה מבקש שיותמד כן לאורך ימים. והוא עצמו מה שאמרו המשורר באומרו למען בית יי' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים שם קכ"ב) כמו שאמרנו. והנה לזה ראה הרועה הנאמן באהבתו ובחמלתו לעם מרעיתו כדי יי' הטובה עליו ועליהם בסוף ימיו ועניניו עמהם לשום לפניהם ההישרה זו משלם. וזה אחרי הודיעם שכבר מלאו ימיו בהיותו בן מאה ועשרי' שנה ולא נשאר בו כח לפי המנהג הטבעי כשאר האנשים לצאת ולבא כי כלב עודו בן חמש ושמונים שנה אמר כמפליג ככחי אז וככחי עתה (יושע י"ד) ואם לסמוך על הנס שעליו נאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה אי אפשר כי הוא האומר אליו לא תעבור את הירדן אשר לזה היה הפירוד מהם הזה הכרחי וכבר החזיק לבם ואמץ אותם על היות האל יתעלה עמהם ובא בצבאותם לעשות מלחמותם כמו שהיה בימיו וגם את יהושע צוה וזרז בפניהם על אודותם. ואחרי מוסרו ספר התורה האלהית אשר בידו אל יד הכהנים בני לוי נושאי ארון ברית יי' ואת כל זקני ישראל היתה תחלת דברי פי צוואתו אליהם על הענין הנכבד הלזה אשר עמדנו עליו כמו שנאמר ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני יי' אלהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יי' אלהיכ' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את יי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן וגו'. כוון בחכמת בוראו כי לשמיעתם את דברי התורה מפי המלך באותו פומבי הנפלא יכוון זמן מיוחד שבו יושלמו כל הענינים מהארבעה הצדדים הנזכרים על צד היותר שלם שאפשר. ולזה בחר מכל השנים שנת השמטה ומכל המועדים את חג הסוכות ומכל ביאותיהם לשם בחר אותה שבה יבאו כל ישראל כמעט לראות את פני יי'. וזה כי בהיות שנת שמטה כבר נסתלק המטריד הראשון מבקשת הצרכים המחוייבות לפי טבעם באופן יותר חזק מכל שאר השנים כי בשנה ההיא הם פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה וכלם שובתים מחרישה זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכות להם בברכת השם יתעלה כמו שאמר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף וגו' וצויתי את ברכתי להם ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כ״ה:כ״א) וזה דבר מבואר מאד. והנה בהיות המיוחד מכל המועדים חג הסוכות כבר נסתלק המטריד השני שהוא הנזק הנמשך מבלתי שווי תקופות הימים בענין יותר נאות משאר המועדים אף מחדש האביב לפי שאין השווי הבא על החורף שוה בענינו על השווי הבא אל הקיץ לפי שבשווי הראשון עדיין יד הקור תקפה ומי הנהרות והנחלים גוברין ועולין מהפשרת השלגים ומהמסת הקרחים ואין האנשים ניצולין מצערם והיזקם כמו שהם בטוחים מכל זה בשווי השני ולזה נקרא החדש הזה חדש זיו שמצד השואתו זאת עם שאר הענינים הנלוים זיוו הולך ואור על המעשים הנעשים בו יותר מזולתו. והנה בהיות הזמן ההוא מיוחד לבא שם כל ישראל או יותר מרובם לסבת השביתה הנזכרת יהיה הבטחון יותר עצום משלוח האויבים עליהם ועל ארצם באופן שיגיע להם שום צער ונזק כי ברבות העם המתעסקים במצוה ירבה כח ההשגחה אפילו על הדברים המתרגשים לבא בעודם בבתיהם כמו מגנבים ומשמירות גרועות כמו שכתבנו ראשונה ואפשר שהענינים ההם בעלייתם זו אשר במועד שנת השמטה נאמרו שאז ההשגחה מופלגת בהם. אמנם על הענין הרביעי והוא הלמוד היותר נכון והיותר מספיק להוציאם משבוש הדעות ומההמונות הנפסדות על צד היותר שלם שאפשר הוא מה שאמר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם כי היא מה שתסיר כל דעת משובש וכל אמונה נפסדת וגם הגיעו למודיה על הדרך היותר נאות שאפשר כמו שאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז) וממה שיחזיק כח הלימוד הזה וירבה תועלת ההוא היות הקורא מלך ישראל ביופיו עולה על בימה גדולה שהיו עושין אל הקריאה הזאת כי כל העם ישמעו וייראו יותר ממה שישמעו מפי קורא אחר והוא מבואר. ולפי שנשלם ענינה מכל הפנים הקודמים הקפיד על שיהיו הנמצאים כלם בכללם ופרטם תכלית ההקפדה ואמר הקהל את העם האנשים והטף וגרך אשר בשערך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יי' אלהיכם וגו' ובניהם אשר לא ידעו וגו'. והנראה לפי הפשט כי אומרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את יי' וגו' חוזר אל הגרים אשר זכר בסוף ואל האנשים והנשים כי הגרים אין להם רק השמיעה והאנשים ילמדו את דברי התורה לעשות אותה ולקיים את כל מצותיה בין שיש בה קום ועשה ובין שאין בה קום ועשה. והנשים תשמענה לירוא את יי' ולהמנע מעשות כל מצות לא תעשה שישנן בשמירתן כמו האנשים ולזה אמר בהנה ויראו את יי' אלהיכם ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ועל הטף אמר ובניכם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את יי' בבואם בימים שתחול עליהם חובת שמירת המצות וקיומם וכבר תקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה.

אבל יש מן הענינים שאסור לו להיות נוהג בענוה להשפיל מעלתו וּלְהַשְׁוֹתָה עם הקטן שבישראל, והם בעניני מצות השם. על דרך משל שהשם ב"ה יצוהו על ידי נביא שיעשה מעשה גבורה גדולה ויהרוג מדינה שלמה, לא יחוס ולא יחמול עליהן. אז יגבה לבו בדרכי ה' כמו שבארנו על נכון למעלה (חדר ד חלון י) קחנו משם. ויאמר בלבו, "לי נאה לעשותו כי בי בחר מכל ישראל ועשה לי את הנפש הזאת היקרה. ואם אחי ועמי רכי הלב. אני לאל ידי לעשות כי גדול אני מהם מאד. ואם אנהג בְּרַכּוּת הלב כמוהם אביא עלי חרון אף ה', והמה ינצלו". כי הפרעון והגמול על המעשים קבעה החכמה העליונה במשקל ובמדה עם משקל יוקר הנפשות, כמבואר למעלה (חלון א'). אבל אם יחשוב גם באלה מחשבת ענוה, ויאמר "מה אני יותר מכל אחי? ואיך אשלח יד לעשות יותר מהם?" הרי הוא חוטא חטא גדול. ולכן אחר שאמר "לבלתי רום לבבו מאֶחָיו", אמר עוד "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". והיא מצות הנביא לפי שעה. כל אשר יאמר יעשה, גם אם יהיה באותה המצוה דבר-כבוד ותפארת וגדולה גדולה המופלא מכח זולתו, לא יניחנה ואל יעזבנה בעבור ענוָתו, ולא ישוה עצמו אל זולתו. אך יגבה לבו בדרכי ה' לקיים המצוה בעבור שהוא גדול מכל אחיו. כי כך דרך השם ב"ה אע"פי שהוא נוהג עם בריותיו בענוה גדולה כמבואר למעלה, לפעמים ילבש גאה וגאון בארח משפט. כמו (ישעיה ה, טז) "ויגבה יי' צבאות במשפט". (תהלים צג, א) "יי' מלך גאות לבש, לבש יי' עוז התאזר". (איוב מ, י) "עֲדֵה נא גאון וגבה". וזה בדרך אמת. וכן המלך או ראשי ישראל ינהגו לעתים כפי המשפט, בדרך גאה וגאון להכניע זדים ולהשפלם.