בִּ֭ינוּ בֹּעֲרִ֣ים בָּעָ֑ם וּ֝כְסִילִ֗ים מָתַ֥י תַּשְׂכִּֽילוּ׃
עקידת יצחק
*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, תחיל' יאמר, כי קצת הפילוסופים מאמיני הקדמות, אשר חשבו כי העולם ומלואו נמשך כולו מאת הי"ת בהכרח מאז ומקדם בלי ראשית ובלי תכלית, רצו ג"כ להרחיק כל התארים מהי"ת, מיראתם שאם יחייבו לו שום תואר יהיה נוסף על עצמותו, ויתנגד זה אל אמונת אחדותו, וע"כ אמרו, כי הי"ת יודע רק עצמותו לבד, כי ידיעתו זאת ועצמותו, הן דבר אחד, אבל אינו יודע הדברים אשר הם חוצה לו, אך הוא דחה דבריהם אלה, כי הלוא בזה יגרעו מעלת הי"ת ממעלת שאר הנמצאים העלולים ממנו אף לפי דעתם, כי לא לבד המלאכים ובני אדם, כי אם גם כל בע"ח יודעים הרבה ענינים אחרים שחוצ' להם, כמאה"כ "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" ואין ספק שהידיעה מעלה והעדרה חסרון, ואיך ניחס חסרון להשלם לבלי תכלית אשר לו ההוד והתפארת, וכל שלמות בעולם וכן אמר הכ' הנוטע אוזן הלא ישמע" וכו' (ועיין מזה למעלה ביאורי דף קמ"ח וקמ"ט), ויש שיחסו לו רק ידיעת הנמצאות הנצחיות וההכרחיות, ר"ל העולם בכללו שהוא נצחי ומוכרח המציאות לפי דעתם באמונת הקדמות, וכללות האפשריות, אבל לא הענינים האישיים המתחדשים בכל יום, ד"מ שידע דרך כלל, כי לא יחדל אביון ועשיר חכם וכסיל, רשע וצדיק מקרב הארץ, אבל לא ידע מי מהאנשים יהיה עשיר או עני רשע או צדיק חכם או כסיל, ויש שיחסו לו כל התוארים העצמותיים, כתואר חי, חכם, יכול, רוצה, אבל לא התארים הנאמרים רק על הפעולות, כמו מטיב, מרחם, חומל ודומיהם, יען כי בעבור אמונתם בקדמות העולם שללו כל פעולה מהי"ת, וע"ז כ' הרב ז"ל, כי אחרי שאנו מאמינים בתורת משה האמיתית שהי"ת חדש העולם מאין, ומנהיגו תמיד, אנו צריכים ליחס לו גם תארי הפעולות כמו בורא יוצר עושה מעמיד ומנהיג כל וכמו חנון ורחום, ארך אפים ורב חסד, ודומיהם מבלי אשר ניחס לו עי"ז הרבוי חלילה, כי כל אלה התארים האלקיים המיוחסים לו המה עם עצמותו ית' יחדיו אחד פשוט, אף כי אצלינו יהיו כל תארינו האנושיים רק דברים נוספים על עצמותנו, כי לא כתארי הי"ת תארינו, כי כרחוק מזרח ממערב רחוקים אלה מאלה גם בכמות גם באיכות, כמו שביאר בזה המורה חי"א פ' נ"ט מאחז"ל בברכות ל'ג ע"ב על שגיון המיחס לבורא תארי בני אדם, "משל למלך ב"ו שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו ? כי כמו שדינרי זהב שונים מדינרי ככף לא לבד במכסת ערכם וכמות מחירם כ"א גם באיכותם, כן גדלה ד"מ חכמת וגבורת הי"ת לא לבד בכמות' מחכמת וגבורת אנוש קרוץ מחומר (כמו שנבדל ד"מ החדר המואר מהרבה נרות בכמות אורו, מהחדר המואר רק מאור נר אחד) כ"א גם במהותה ואיכותה שונה ומתחלפת היא ממנה מאוד, (כמו שנבדל ד"מ החדר המואר מהשמש בבחינת הארתו גם הבדל איכותיי מהחדר המואר רק מאור נר,) והטועה לדמות תארי הי"ת לתארי בני אדם באיכותם, סופו לנפול גם בטעות יותר גדולה להשוותם גם בכמותם, כמאה"כ "ואל מי תדמיוני (באיכות) ואשוה (אח"כ בעיניכם גם בכמות תארי האיש ההוא,) יאמר קדוש", (כי שורש דמה יורה על שווי ב' דברים באיכות אחת, ושורש שוה יורה על השווי בכמות,) ורק למען שמרנו מנפול בטעות זה, הורונו קצת החכמים, כי כל תארי הי"ת צריך שיבנו רק כשוללות ההפך, ד"מ באמרנו שהוא אחד, רצוננו לומר רק שאיננו שנים או יותר, ובאמרנו נמצא ראשון, ר"ל שהוא איננו נעדר, ולא קדמה סיבה להויתו, וע"ז רומז לדעת הרב ז"ל מאה"כ "וראית את אחורי וכו'", כי ידיעת תארי איש המחויבים, על ידם יוכר ויבדל היטב מכל זולתו תקרא ראית פנים כי האיש אשר נראהו בפניו, נכירהו יותר להבדילו מכל זולתו, ממי שנראהו רק מאחוריו, אבל לא רצו להרחיק בזה מהי"ת כל התארים המחייבים, כי באמת ע"י שלילת ההיפך אנו באים להשגת התואר המחויב, כי באמרנו ד"מ שהי"ת אינו מחודש, הלא נמשך מעצמו שהוא קדמון, וכן נבוא תמיד מהידיע' השוללת הנקראת בלשון הכל פה "ראית אחורים" בבחינה מה גם אל הידיעה החיובית שהיא "ראית פנים" ועיין מזה בס' פהעדאן להחכם רמ"ד, כי שם מבואר הדבר יותר באמרו שם (בשינוי לשון ותוספת ביאור ממני) שרק בעבור היותנו קצרים מהשיג תארי הי"ת המחייבים, בהשכלה ראשונה מצד עצמותן, מוכרחים אנו להגיע אל השגת שלימותו ית' רק ע"י שנשיג תחילה מהות נפשנו המשכלת ותאריה הרוחניים, ונשלול ונרחיק אח"כ בדעתנו ממנה כל חסרון העדר ופחיתות הדבוקים בה, רק בעבור היותנו קרוצי חומר, ורק עי"ז אנו באים להשגת הי"ת כפי יכלתנו האנושית, ד"מ אחרי שנעלה על דעתנו תחילה, כי אנחנו בני אדם ברואי הי"ת כולנו כלם ועובדים בבחינת גופנו כבוא עתנו, וגם לכל כחות נפשנו הרוחנית יש קץ ותכלה, נשלול ונרחיק אח"כ החסרון הזה בדעתנו ממושג האלקות ונאמר תחילה רק דרך שלילה שהי"ת הוא בלי ראשית ובלי תכלית, ולכחו אין קץ ותכלה, ומעצמו נמשך כי נדע עי"ז ג"כ אח"כ שהוא נצחי וכל יכול, וכן בהעלות על דעתנו טובנו וצדקתנו האנושית ונראה כי הם חסרי השלמות ורע ועול דבוקים ואחוזים בהם, אחרי כי גם היותר טוב והיותר צדיק בבני אדם ירע ייעול לפעמים לזולתו, נשלול ונרחיק אח"כ החסרון הזה מהי"ת, ונאמר שטובו וצדקתו בלי שום חסרון ופחיתות, כי אם כוללים כל יצוריו בכל המקומות והזמנים יחד, וא"כ נדע שהוא טוב לכל וצדיק בכל דרכיו, באופן שהידיעה השוללת תמיד היא כסולם לעלות ממנה אל הידיעה המחייבת, היוצא מכל זה הוא, כי האדם בטרם נגלה לו אור החכמה האלקית, לא השיג מאומה מתארי הי"ת, ורק אחר שהשפיע עליו מחכמתו ית', החל לדרוש אלקים וליחס לו תארים יקרים הלקוחים מתארי אנוש רק בהרחקת כל חסרון ופחיתות מהם, כ"א בתכלית השלמות בבחינת האיכות והכמות, וע"ז רומז מחז"ל שהחל בו הרב "משל למערה וכו' כי כמו שהים המלא על כל גדותיו אשר לעומקו אין חקר ממלא תחיל' בעלותו על שפתו, את המערה הקטנה הנתונה שם, ואח"כ נראה כאילו שופכת המערה מימיה אל תוך הים, ואילו היא משותפת ומעורבת אתו כן השפיע הי"ת תחילה אור חכמתו על מין האדם כמאה"כ "ואמלא אותם רוח אלקים" "מלא אותם תכמת לב" ואח"כ, יחסו לו ענינים ותארים אנושיים עד שיראה כעין שיתוף בינו ית' ובינם, כמאה"כ "ויאמר ה' אל משה, ויאמר משה אל ה'." הנה הפלוסופי' האומרים בקדמות העולם ומציאותו על דרך החיוב נתבלבלו בענין התוארים האלהיים. לפי שמביאים אל חבור ענינים בעצמותו או אל מקרים נוספים עליו. וזה וזה אמרו שהוא כפירה במחויב המציאות לטענות חשבום למופתיות. והיה מהם מי שהכחישם לגמרי ואומרים שאין לו ית' תואר כלל עד שלא יתואר בשהוא יודע רק עצמו לבד שידיעתו ועצמיותו דבר אחד ושכל הנמצאות זולתו הם בלתי ידועות אליו. וכבר לעג להם החכם בהפלת הפלוסופים בשאלה הששית שבתוארים. כי הנה אחר שהשתדל להפיל סברת מה שהודה בקצת התוארים וסלק קצתם אמר זה לשונו ואם יאמר זה הספק אינו מתחייב אלא לפי סברת ן' סיני שחשב שהראשון ידע זולתו ואולם מהאמתיים מן הפלוסופים כבר הסכימו שהוא יתע' אינו יודע אלא את עצמו ואצל זה יהיה הספק דחוי מעקרו הנה נאמר אחריתכן בזאת הסברה בושת וכלמה ותכליתכן חרפה וגדופה. ולולי שהיה בתכלית הרפיון לא התרחקו האחרוני' מהחזיק בה: והנה אנחנו נעיר על אופן בשתה וזה כאשר באו בה תת יתרון לעלולי האל יתע' עליו כי המלאך והאדם וכל אחד מהמשכילים ידע את עצמו ואת התחלתו וידע ג"כ לזולתו והראשון לא ידע אלא את עצמו. והנה הוא א"כ חסר בצירוף אל יחידי האנשי' כ"ש מן המלאכים ולא עוד אלא שהבהמות עם שהם משערות בעצמן הנה הם יודעות ענינים אחרים זולתם. ואין ספק שהידיעה היא מעלה והעדרה היא חסרון. ואנה הוא אם כן אומרם כשהוא יתעלה חושק וחשוק כשיש לו ההוד והמעלה ביותר והיופי השלם בתכלית ואי זה יופי יש אל מציאות פשוט שאין לו מהות ולא אמיתות ולא ידיעה במה שהוא רץ בעולם ולא במה שהוא מתחייב בעצמותו ומושפע ממנו ואי זה חסרון יש בעולם האל יותר גדול מזה. שמעו זאת המשכילים והתמהמהו ותמהו מכת האנשים שהם מעמיקים במושכלות בגובה מחשבתם ואחרי כן יכלה עיונם אל שאדון האדוני' ומסבב הסבות אין לו ידיעה כלל במה שהוא רץ בעולם ואי זה הבדל יש בינו ובין המת אלא במה שהוא יודע את עצמו ואי זה שלמות יש בשידע את עצמו עם היותו סכל בזולתו וזאת היא סברה שאין צריך בצייר נבלותה אל דבור ארוך וביאור מופלג: ועוד יאמר לאלה עם שום עצמיכם בדוחק אלה הכלימות אינכם נמלטים מן הרבוי. וזה שאנחנו נאמר וכו'. כל אלו הם דבריו הישרים והנכונים לכל בעלי הדעות וכל שכן ממקבלי התורה האלהית. וזה לעגו הוא עצמו כמ"ש המשורר עליו (תהלים צ"ד) בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו הנוטע אזן וגו'. כמו שיבוא בפרה אדומה שער ע"ט: ויש שבושו והכלמו לתאר השם יתע' בזה השיעור מההעדר והחסרון והודו בקצת תוארי' עצמותיים והם חי חכם יכול רוצה ואמר שאלו הם ענינים ושלמיות שאי אפשר שיהיה הבורא נעדר מהם כלל ואי אפשר שיהיו מכלל פעולותיו כמו שזכר הרב פס"ב ח"א: ויש שהודו בידיעתו בנמצאות הנצחיות ההכרחיות וגם בכללות ה' פשריית מבלי שיכיר וידע באלה הענינים האישיים המתחדשים כלל כמו שכתבנו בשער כ"א: והנה החכם הנזכר השיב על כל אלו הדעות בשאלה הנזכרה ובשאלות י"א י"ב והראה קצור דרכי החקירה בכל אלו החקירות האלהיות ושאי אפשר שלא לסמוך בהם על קבלת הדת. לכן אנחנו הנמשכים אחר משה רבינו ע"ה שהוא אמת ותורתו אמת הנתונה מאל אמת מק"ו שאנחנו נקיים מכל הבלבולים האלו שכיון שידענו נאמנה שהוא יתע' חדש העולם אחר שלא היה ברצונו המוחלט א"א שלא נתארהו בתוארים צרופיים אל פעולותיו כי איך אפשר שברא העולם ולא יהיה בורא או שעשאו ולא יהיה עושה ושיעמידהו ושיקיימהו ויסדרהו תמיד ושלא יתואר במעמיד ומקיי' ומסדר והנה כשימשכו עוד עניני הנמצאי' בעלי הבחיר' אי אפשר שלא נתארהו בכל התארים הנמשכי' מן הרצון והכעס והחסד והחנינה והקנאה והנקמ' בכלל כל התוארי' המורגלי' בתורה שקראם הרב המורה תוארי הפעולות פרק מ"ה נ"ב נ"ג חלק ראשון. וכבר כתב שם בפ' ס"א כי שם בן ארבע אותיות הוא השם המורה על עצמותו ית' מבלי שום שתוף אל ענין מפעולותינו אמנם כל שאר השמות הם מורים על ענינים שנתחדשו בחדוש העולם כי ע"כ נאמר בפרקי רבי אליעזר (פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד והאריך בזה הרבה. והנה השם יחייב תכלית החיוב אמיתת ההמצאה לו יתע' שבחים והלולים עצמיים מתארים ומודיעים רוממות מעלותיו ידועים לו יתע' כמו שיודע את עצמו ומוסכלים מאתנו כמו שסכלנו עצמותו. אבל ידענו נאמנה שהוא חי ולא כחיותינו חכם ולא כחכמתינו ויכול ולא כיכולתנו ודרך כלל תואריו אינם כתוארינו. כי הוא ית' אמנם. יושפעו מעצמותו הפשוט כל אלו הדברים מבלי שיתרבו לו תוארים מקריי' מוסיפים על עצמותו וכ"ש עצמותיים שיתרבו בו בעצמו כמו שהוא ית' משיג כל אלו העניני' הנמצאי' מבלי היות לו כלים חושיים משיגי' כהשגתינו כאשר כתבנו הענין אצל הידיעה כמשל הזכוכית לחלוש הראות ומשענת הקנה לפסח הנו בשער כ"א הנזכר עיין עליו. עם זה צדקו יחדו ההודאה וההרחקה בתוארים כי המודה יודה בתוארים אלהיים ידועים לעצמו יתעלה שלא יביאו לידי רבוי כלל והמרחיק ירחיק אותם שהם כתוארינו המביאים לידי שום רבוי וגשמות בשום צד. וכן הוא ראוי ליזהר מהם מאד כאשר הזהיר האל ית' מהם על פי הנביא אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעי' מ'). כי ההבדל המיוחד שביחודי האיך הוא דומה ובלתי דומה והמיוחד שביחודי הכמה הוא השוה והבלתי שוה. ולזה אמר ואל מי תדמיוני שהוא יחס האיכות ואשוה שהוא יחס הכמות כלומר אם תשתבשי בתוארי' הנופלים תחת הדמות לדמותכם היו אהיה ככם כמו כן מהם תבואו לטעות בנופלי' תחת השווי שהם יותר מגונים ומסוכנים מהם. והנה להרחיק זאת הסכנה החכמים שלא יוכלו להכחישם כמו שאמרנו השתדלו שיובנו שולליים על דרך השלילה הכוללת בהעדר הדבר ממי שאין דרך לימצא בו כאומרך הכותל אינו רואה. וכמה השתדל הרב המורה להמליץ זה הענין בפרק נ"ו נ"ז וזולתי ח"א. והכונה להישירנו בתוארים הבאים בתורה האלהית ובפי כל חכם וחוזה כי באומרנו שהוא אחד לא נרצה בו האחדות המחייב שהוא מקרה באחד אבל נרצה בו שאינו יותר מאחד וכן באמרנו ראשון לא נרצה בו אלא שלא קדמתו סבה וכן בנמצא שאינו נעדר וכן בכלם. והיא כונה רצויה מאד מקיימת ענין שלמות התארי' בסלוק הסכנה והגנאי הנזכר. ולדעתי זה הענין הנפלא הוא מה שאמרו האל ית' למשה במעמד ההוא הנורא כמו שאמר לו והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. כי הפנים בלי ספק הוא כנוי מיוחד אל הידיעה החיובית ואחור כנוי מיוחד אל השוללת שהיא הפכה כי אלו לעומת אלו ודאי הם כמו פנים ואחור. וכבר לוקח שמץ התארי' המחייבי' שהם הפנים מצד הקבלת השוללי' שהם האחורי'. כי כשתאמר האל ית' אינו נעדר כבר נרמזו בזה פני הקבלתו שהוא שרש מציאותו עם שלא תושג אמתת מהותו. וכשתאמר אינו מחודש כבר יובן מזה ענין הקבלתו והוא היותו קדמון ואם שלא תדע אמתת ענין קדמותו. וכן הענין בכל השלליות עד שעל זה האופן יתבאר כי ראיית האחורים בשיעור ההוא שהישירו לשם כמו שיבא הוא ההשגה היותר קרובה שאפשר אל ראיית הפנים עצמם כי אתה כשתשלול מהדבר כל הדמויים שאפשר ליחס לו יתעלה זולת מה שהוא בעצמו כמעט שהגעת בכח השלילות ההם שהם אחריו אל אמתת מהותו שהוא הפנים המקבילים להם ואם לא נראה אליך הדבר ההוא כדמותו בצלמו וזה מה שהישירו אליו האלהיי' ז"ל באומרם (ש"ר פ' כ"ג) ולסוף הראה לו בסימן שנא' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו כמו שבא פירושו בסוף שער ל"ט. וסוף דבר אמר לו שעל זה האופן ישיג כל מה שאפשר לו להשיג בעודני חי ולא יהרוס במה שהוא נמנע לו והוא אומרו וראית את אחורי ופני לא יראו. ותרגום אנקלוס יוכיח על זה באומרו ותחזי ית דבתראי וית דקדמאי לא אתחזין ירצה כי ישיג התוארים אשר יוחסו אל האחור והם השלילות לא החיובים שהם הפנים עצמם. ומהמבואר שהרב המורה גלי חספא בענינים הללו בפרקים הנזכרים וזולתם ותמיה לן דלא אשכח מרגניתא תותא בפירוש זה הפסוק על זה האופן שאמרנו שהוא נפלא מאד ותראה נטייתו ממנו בבירור במה שכתב בפירוש בפ' כ"א ול"ז מזה החלק ובראשון מספר המדע (וסה"ת פ"א ה' י'). ואפשר שיסבלו דבריו שם זאת הכונה ואיך שיהיה משיובנו אלו התארים על דרך השלילות אומרו שיושכלו השכלה אלהית הנה הוא באמת בלתי משולל מאלו השלימיות שהפילו המליצה עליהם לקרוא אותם תוארים שחדשם הוא יתעלה בחדשו את עולמו עד שכבר סובבי אליו ידיעות וענינים מחודשים מצד ברואיו על הצד אשר כתבנו למעלה ענינם והכל מאתו יתעלה כי ממנו הכל ומידו נתנו לו:
עקידת יצחק
אמנם אנחנו עדת ה' עם תורתו בלבנו אין לנו להתאפק בכל אלו הדעות הזרות ומה לנו ולהם בכל אלו הטענות וכי עובדי פסילים או חכמי חרשים אנחנו לפסול ולעשות בחרושת אבן או בחרושת עץ כרצוננו היעשה לו אדם אלהים כאשר עם לבבו ומחשבתו ואנחנו אין לנו כח לעמוד על נפשנו ולא עוד אלא אפילו על יתוש קטן בריאה דקה מן הדקה שבכל נבראיו או על עלה קטן שבצמחיו. ואיך נעמוד בעזות פנים ובזדון לשער ידיעתו ית' לידיעתנו ולמדוד מדותיו כמדותינו עד שיעלה בלב קצתמ שזולת מה ששערוהו באמונת מציאותו הוא נמנע המציאות ומכחישים במציאותו וכופרים בו. חלילה לנו ממנו כי הנה התורה האלהית לא הניחה לנו אלו הענינים למה שיעלה דעתנו בהם בעיונו ולא למה שתשיג בהם יד שכלנו כי איך ישיג הנברא את בוראו ואיך תצרף הפעולה את פועלה הלא היא השימה לפנינו אמתת מציאותו וחדושו העולם ידיעתו והשגחתו ויכלתו, למושכלות ראשונות אשר אין לנו רשות לפקפק ולעורר עליהם שום ערעור ושום פקפוק אבל חייבין אנחנו לקיים בתחלה הנחתם וכי הוא ית' יודע אלו הנמצאים כלם הנצחיים עם רוב חלופיהם לסוגיהם ומיניהם וכל הדברים האפשריים המתחדשים לא ע"ד הכללות והחיוב מסבותיהם לבד כי אם ג"כ ע"ד האישיות המעויין וכל הדברים המתחדשים מפעולות האדם ומחשבותיו כלם בעתותם ורגעם בהשאיר טבע אפשרותן על עמדו. וזה מה שהחלה הודעתו במצות המילה לאברהם אבינו כמו שבא בשער י"ח ונתחזקה מאד בענין העקידה שאלו הן מצות כפעולות מיוחדות שלא היו תלויות בחיוב הסבות הקודמות בשום צד כי אין לשום פילוסוף כשף וכשדאי שיאמר שטבע המציאות והכרח הסבות הביאו אל דבר מזה ואף כי נאמר שכבר יגיע האדם אל שיעור מהאהבה אל אלהיו עד שיסכים בדעתו לשחוט את בנו לעבודתו הנה יש לשאול מה העבודה הזאת עליו ומה מידו יקח. ואם שמא יאמר שהיא עבודה מצד יוקר ענינה הנה מה טוב מאד שיסכים להרוג עצמו ועוד אם כך עלה בלבו למה נמנע מעשותו ומעיקרא מאי סבר מעשותו ולבסוף מאי סבר מהמנעו. ולזה הוא מה שיתבאר תכלית הביאור כי כל זה הוא מה שלא נתעורר אליו מעצמו ולא נמשך משום סבה רק מהרצון האלהי המוחלט אשר בחר בזה האיש המעויין משאר האישיים וראה שיחודש בו זה הענין הנפלא אשר הגיע בו אל סוף שלמותו שעליו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) כמו שיבא וכמ"ש שא"א שיחייב טבע המציאות כל מה שהיה לישראל במצרים מהאותות והמופתים אשר בהם נתבארה הידיעה הפרטית האישיית ובדקדוק הזמנים מהחדש והיום והשעה והרגע תכלית מה שאפשר אשר בזה אין לספק לשום בעל דעת. וכן בכל היעודים הבאים בתורה על אלו ההנחות. אמנם בחקירת איך יהיה זה מבלי שיעמוד אל שכלנו שום ספק בו כבר אמרנו מה שיעיין בו החכם שלמה באומרו כל אמרת אלוה צרופה וכו' אל תוסף על דבריו וכו' (משלי ל׳:ה׳) כמו שזכרנוהו בשער י"ט. והנה הרב המורה אשר הוא קדש שם שמים ברבים כשמוע עצה וקבל מוסר והודה ולא בוש תכלית קצורנו באלו העיונים וכי כאשר גבהו שמים מארץ ע"ד ההעברה כי ע"ד האמת שמים לרום וארץ לעומק. כן גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו עד שלא ?יתחלפו בפחות ויתר כלל רק שלא יכנסו תחת סוג אחד או מאמר אחד. ושכל מה שאמרו לא יספיק לגזור שהאל ית' אינו מבחין באלו הענינים אבל לגזור ולדעת שאין אנו יודעים איך ידע כמו שביאר כל זה בפ"ב ח"ג. והנה היא עצה נכונה והצנע לכת עם אלהינו באמת. אמנם במחילת שמים ונטילת רשות מחכמי האמת והצדק נאמר שעדין יש בידינו דבר מעין התפלספותם יספיק לבטל טענותיהם הנזכרות או רובם ולקיים בו הידיעה האלהית על האופן שחניחה התור' וחייבה השכל ואין צריך לומר שלא ינגדה כלל. וזה שכל טענותם כשיובנו ישובו לשלשה מינים. האחד במה שיאמרו שהוא ית' בלתי משיג אלו הענינים האישיים למה שהם מפועל ההרגש ולא מפועל ההשכל. והשני במה שאמרו שאם היה שישיגם היא ית' משתלם בידיעתם או מתעצם מהם. והג' שכבר יתרבו ויתחדשו הידיעות בהתרבות אלו הדברים המורגשים מצד מקריהם והתחדשם בזמניהם שישוב הרבוי והחדוש ההוא אל עצמות הידיע' אשר הוא עצמותו ית'. והנה על הענין הראשון אני אומר כי מאמרם הוא מבואר הבטול מעצמו שוה אל חלוש הראות הבלתי רוא' כי אם בזכוכית וסובר כי מי שאין לו זכוכית לא יוכל לראות או הקטע ברגליו או הפסח ההולך על משענתו וחושב שמי שאין לו משענת הקנה לא ימיש ממקומו שזה וזה סכלות נפלאה. כי ודאי אלו ההשגות שאנו משיגים בהרגשותנו הם שלמות אלינו נמשך ומושפע משלמות השלם המוחלט כמו שהראות בזכוכית אל חלוש הראות הוא קצת שלמות מהראות השלם וגם ההליכה על המשענת הוא חלק מההליכה שלמה. אבל הוא מבואר שאין הראות מושפע בעצם מהחוש החומרי אבל הוא כלי יועיל לקבל בו הנמצא ההיולאני זה הכח כמו שהזכוכית אינו פועל הראות אבל יועיל לשירא' בו חלוש הראות. וזה מבואר כי ההמצא בנו אלו הכחות החסרות יעיד עדות ברורה שימצאו בעצם וראשונ' על השלמות בפועל ומשפיע אותם אלא שבו ימצאו בזולת אלו הכלים ושאר החסרונות ובנו לחסרוננו א"א להמצא אלא בהם כמו שבאיש הבריא ימצאו הראות וההליכ' זולת כלים חצוניים ובחסרי הכחות לא ימצאו אלא בם וכל כיוצא בזה והוא מבואר האמות והברור שאם לא תאמר כן הנה זה הנמצא החמרי יהי' יותר שלם מהפועל הראשון ית' שמו כי היא ית' לא ידע אלו הנמצאים ולא ישיגם כמוהו. וכבר לעג זה המשורר באומרו בינו בוערים בעם וכו' הנוטע אזן וכו' (תהלים צ"ד) כמו שיתבאר בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה: ואחשוב שאל לעג זה כיון המשורר במאמריו אלה במקומות אשר ידבר בם. ואצל השירה שער מ' ב"ה יתבאר זה. גם החכם בשאלה ששית מספר ההפלה לא השיב ידו מחרף וגדף על זה הענין אזכרנו עוד בדבור על התארים שער נ"ד ב"ה. והכלל כי הנה טענתם זו אינה טענ' רק לשלא ישיג הש"י אלו ההשגות בדרך השגתנו אבל חויב שישיגם הוא ית' באופן יותר שלם ובהשגה משובחת ומעולה אשר אין ערוך אליה כלל. וזהו ולא זולתו טעם חז"ל בכל מה שאמרו על זה דברה תור' כלשון בני אדם וכבר הסכים לזה הרב המור' במה שכתב על התוארים חלק א' פרק נ"ב ונ"ג אמר ז"ל ויהי' כל תואר בספרי האלהיים הוא תואר פעולתו לא תואר עצמו או מורה על שלמות מוחלט, ובחתימת הפרק אמר זהו אשר צריך שיאמן בתוארים הנזכרים בספרי הנבואה או שיאמן בקצתם שהם תוארים יורו בהם על שלמות על צד הדמיון בשלמיותנו המובנות אצלנו כמו שנבאר ע"כ. והוא מה שיבארהו מענין הי"ג מדות בפרק הנמשך ודי בזה לעניין הראשון שאמר מענין ראותו ית': אמנם על מה שיאמרו מהתעצמות או השתלמות באלו הנמצאות השפלות או התרבות הידיע' או חדושה. אומר שמהידוע שהידיע' אצלנו תאמר על ב' פנים. האחד אשר תהי' בהשגת הנמצאות ההכרחיות הנצחיות וידיעת המושכלות אשר לא ישתנו. והשנית אשר תפול על הדברים האפשריים ההווים והנפעלים. אמנם המין הראשון הוא אשר יהי' ידיעה על דרך האמת והשגתה הוא שלמות המשיג וחסרונה או חסרון קצתה יחשב קצור וחסרון אצל החסר או המקצר. אמנם המין השני הנה באמת לא תפול עליו שום ידיע' מצד עצמותו כי אם מצד מציאותו. המשל כי זה האיש שארס אשה או נטע כרם או בנה בית ופעל ועשה זולת זה מהענינים האפשריים מה יוסיף ומה יתן שלמות השגה וידיע' ביודע ומשיג בעניניו זולתי מה שלא תגיעהו חסרון הסכלות במציאותם. ואם כן הוא מבואר שלא יאמר על האדם כשידע אלו הדברים בעצם שיודע אלא שאינו סכל ונעדר מהידיעות ההם. וכן הנביא כשידע אלה הדברים בעת היותם או קודם היותם הנה הוא באמת אינו יודע דבר בעצם אבל הוא בלתי סכל באלו המקרים ההווים וכמו כן השגת אלה הדברים המקריים לא תשלים המשיג ולא תתעצם בו כי ההעדר אינו משלים דבר ואינו מתעצם בדבר. וגם בהתחדש דבר באלקי הזמן לא יתחלף זה התואר השולל אצל העבר והעתיד וההווה מהזמן כי הוא צודק עליהם בשוה בכל הזמנים כי כמו שעכשיו אינו נעדר הידיעה מכלל מה שהיה כן היה בראשונה ומה שלא ידע אז שכבר היה הדבר לא היה בו חסרון אדרבה היה שוא ודבר כזב כמו שיהיה עכשיו אם ידע שהוא עדין עתיד להיות וכן הדבר אצל הראשון בעצמו כי הנה באמת אשר תקרא ידיעה בעצם אצלו הוא לבד מה שידע את עצמו לא זולת כי בידיעה ההיא ישתלם בעצמו ויתעצם בעצמו ולא יתרבה ולא יתחלף כמ"ש ראשונה אמנם בידיעת כל שאר הנמצאות ואף ההכרחיות הנצחיות הנה בהכרח יש להם לומר שאינם לו ידיעה עצמית שא"כ תתרבה לו ידיעתו ותתחלף בהתחלפות ורבוי אל הסוגים והמינים והמקרים הכוללים אשר אין תכלית להם אבל הידיעה מהם הוא מצד מציאותם לבד שלא יתכן לא שיסכל מציאות דבר מה שיצא אל הפועל כי כל סכלות הוא חסרון כ"ש וכ"ש כזה בכל אלה הדברים האפשריים שאע"פ שלא תפול עליהם ידיעה עצמית מצד עצמם הנה לא יתכן שיסכלם מצד מציאותם בהיותם או קודם מציאתם מצד שהם עתידין לצאת אל המציאות ולזה לא יאמר שיתעצם ולא שישתלם בהם שהוא לא ידעם ע"ד האמת אלא שלא יסכלם. וכן הדין בבחינת הזמן לא נתחדש אצלו דבר כי לא נתחלף ולא נשתנה אצלו זה התואר השולל במה שיתחלף העבר מן העתיד או ההווים מן הזמנים כמו שאמרנו. והנה ע"ז האופן תפיל בהם התורה לשון ידיעה בכל מקום. וכשהוא אומר שהוא ית' יודע אלו הדברים האישים ומשתבח בהם כאומרו ראה קראתי בשם בצלאל וכו' (שמות ל״א:ב׳) ושהוא יודע לבות וכליות ויודע הנסתרות והנגלות וכל כדומה לזה. ירצה שלא נעלמו ממנו מציאותם וכמו שסדרו מתקני התפלות הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע אתה יודע רזי עולם וכו'. והפי' שענין הידיעה בכמו אלו הענינים הוא שאין כל דבר נעלם ממנו וכו'. וכן נאמר הממני יפלא כל דבר (ירמיהו ל״ב:כ״ז) היפלא מיי' דבר (בראשית י"ח) ועל זה הענין נאמר במעשה העקידה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ירצה הנה עתה שהגעת אל זה הגבול מהמעשה בפועל כמו שיבא הנה לא נעלם ממני מה שהגעת אליו כבר מהשלמות כמו שבראשונה גם כן לא נעלם ממני השלמות שהיית עליו או מה שעתיד להגיע לך. ועל זה האופן עצמו לא נמנעה התורה מלכתוב שהוא ית' מנסה את האנשים כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ׳:י״ז). כי מנסה ה' אלהיכם אתכם (דברים י״ג:ד׳). והאלהים נסה את אברהם. ושהגיע מהנסיון מה שלא היה ראשונה וכבר נתחדש לו שום ידיעה. אלא שנרצה בידיעה בלתי העלם ירצה שלא נעלם ממנו מה שנתחדש אצל המנוסה מהשלמות בזה הנסיון מה שבראשונה לא היה בלתי נעלם כי מה שאינו אינו נעלם ולא בלתי נעלם עם שגם כן לא נעלם ממנו שיהיה כן. ועל זה האופן נאמר שידיעתו ית' העתיד באחד משני קצות האפשר במעשים הבחיריים היא נמשכת ממה שיצא מהם אל המציאות לא מציאותם ממה שידעם. כי אחר שלא תפול בהם אלא שלילת סכלות או העדרו למה נגרע מיחס התלות את השלילה או ההעדר במציאות הפעולות ההן כי מה שיצאו או יצא מהם אל המציאות לא נעלם ממנו ית' בשום ענין ועם זה לא נצטרך אל הידיעה הסגוליית שזכרו הראשונים בזה כמו שיבא אצל הדרוש בעצמו שער ק"ג ב"ה, זהו הנראה נאות וטוב באלו הענינים ואשר בו יתישבו אלו הדרושים לפי השכל למי שרוצה להתפלסף מעט עם שע"ד האמת אין לנו עדת ה' אלא דברי בן עמרם. כי הם העקר והעולים באמת והצדק על כל מחקר. ועתה אחר שהקדמנו מה שחויב להקדים מענין הידיעה אל פי' זה המעשה הנפלא עוד אציע שתי הצעות מועילות לדעת עניני הנסיון ותוכן המעשים השלמים לכל יבא ובהן תתבאר יפה מדרגת זאת העקידה ומעשה עבודתה:
עקידת יצחק
*אמנם נתעורר וכו' תוכן דעתו הוא, כי עתה מעורר ספק אחד על ההקדמה אשר הניח בתחילת השער (עיין התוכן שם) כי המסבב תואר או מקרה מה בדבר אחר, צריך שיהיה לו התואר והמקרה ההוא בעצמו, כי בהשקפה ראשונה נראה כי עיקר זה בנוי על מוסדות שוא, כי לפי זה יתחייב שהאומן הבונה, אשר בנה בית מקדש ומעון מיוחד לתפילה אשר הוא מקום קדוש, יהיה גם הוא איש קדוש, או מי שיעשה רחים לטחון, יוכל בעצמו להיות טוחן בידיו? וכמו כן כ' גם המורה ח"ג פ' י"ט ששאלוהו קצת המשכילים על הכ' "הנוטע אוזן הלא ישמע" וכו' שעפ"י הנחה זאת נוכל ג"כ לאמר "הבורא פה לא יוכל לאכל? אם יוצר קנה וריאה הלא יצעק"? וגם בבני אדם יורה הנסיון ההפך מזה, כי אב עור ופסח, יוליד בכל זה לפעמים בנים פקחים ושלמים? ולבאר זאת יאמר הרב ז"ל תחילה כי הבדל גדול יש בין מי שהוא רק האמצע להכין החומר דרך מקרה ומבלי דעת מה שיעשה, ובין הנותן בו הצורה או הכשרון והתואר הרוחני, בשכלו ותבונתו, כי הראשון אינו מוכרח שיהיה לו אותו הכשרון אשר הוא בכלי או בדבר המסובב ממנו, כי כמו שלא יעלה על דעת איש לחשוב שהפטיש ד"מ אשר בו יכה החרש על הסדן, את הברזל, לעשות ממנו מחטים, יהיה לו ג"כ בעצמו כשרון המחט לתפור בו הבגדים. כן לא נוכל לתמוה גם על אב עור או פסח שאין לו כשרון הראות או ההליכה הראויה מה שיש לבניו, אשר הוא היה רק במקרה ומבלי דעת הסיבה להכנת חומר גויתם, או על הבונה שאין לו תואר הקדושה אשר יש לבית הבנוי ממנו, אחרי שהוא הכין רק חומר הבית, וקדושתו באה לו רק אח"כ דרך מקרה בעבור שמתפללים עתה בתוכו, אפס מתיקות הסופגנין אחרי שהוא מקרה ותואר עצמיי לו וחלק מצורתו, ומסובבת רק ע"י הדבש הנתון בתוכו, בהכרח יחויב מזה שגם הדבש יהיה לו מקרה המתיקות בעצם וראשונה, ואח"כ יאמר הרב ז"ל כי גם באומן הפועל בדעת והשכל ומוציא כלי למעשהו, לא נוכל לאמר שהוא בעצמו עושה או יוכל לעשות המעשה ההוא מה שיעשה הכלי, כי אם רק שיש לו מושג וידיעה נכונה מאיכות ומהות מעשה הכלי ההוא כי מבלעדי זאת לא היה יכול לעשותו, וע"כ לא נוכל לשפוט שהעושה הרחיים יוכל לטחון בעצמו, כי אם רק שיש לו מושג נכון ממלאכת הטחינה מהותה ואיכותה, כי לולא זאת לא היה יכול לתקן ולעשות הרחיים עם כל חלקיו הפרטיים למען יוכל לפעול פעולת הטחינה כראוי, וכמו כן לא נוכל לשפוט שהי"ת אשר ברא הפה, הקנה והריאה, העין והאוזן, יאכל ויצעק, וירא וישמע, באותו אופן שיעשה האדם כל הפעולות האלה, רק שיש לו מושג וידיעה נכונה ממהות כל הפעולות האלה, באופן שידע מהות ואיכות כל הדברים הנראים והקולות הנשמעות אל נכון, וידע גם טבעי כל המאכלים ואיך יאכלם ויעכלם כח הגופני אשר באדם, כי לולא זאת לא היה יכול לתקן כל האיברים האלה באופן שיהיו ראוים לפעול כל פעולותיהם אלה, ורק על ידיעת הי"ת את כל זאת בשכלו ותבונתו, רצה הכ' לרמוז ולהורות באמרו "הנוטע אוזן וכו'" לא שיהיה כונתו לאמר שיראה וישמע הי"ת באותו אופן שיראה וישמע האדם בחושיו הגשמיים (ועיין מזה גם במורה שם) ועל פי ההנחה זאת יבאר גם ספק אחר אשר יש לעורר בהשקפה הראשונה על ההקדמה אשר הניח בתחילת השער, והוא כי אחר שכל הנפשות לה' הנה, כנפש הצדיק וכנפש החוטאת, הלוא לפי זה יחויבו ב' ענינים, הא' כי לא לבד שמושכלי נפש הטהורה כי אם גם מחשבות ומושכלי הנפש החוטאת אשר לא טהורה היא יהיו בעצם וראשונה גם בחיק הי"ת, מה שלא נוכל להעלות על דעתנו מבלי שום תפלה לאלהים חלילה, והב', כי לפ"ז הלא יוכל כל רשע החוטא ואשם, להצטדק ולאמר לפני שופטי העליון "הנפש אשר נתת עמדי בעלת מדות ותכונות רעות היא היתה בעוכרי להשחית את דרכי על הארץ" אפס לפי דברינו אלה למעלה יבואר זה על נכון, כי באמת נפש האדם טהורה היא מבלי סיג וחלאה מוסרית, אחרי כי היא מושפעת ממקור עליון הקדוש והטהור, כמו שאחז"ל "הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה היא," והמידות והתכונות הרעות אשר בנפש החוטא באו לו רק אחרי כן דרך מקרה ע"י המשכו יותר מדי אחרי נטיות תשוקתו החמרית ותאותי הגופנית. ולא על ה' תוכלנה להיות תלונותיו, כי על עצמו ובשרו, [כעין מה שאמר הכ' (משלי י״ט:ג׳) "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף וכו'] ומעתה יאמר הרב ז"ל כי על רעיון יקר ונכבד זה, המועיל מאוד לבני אדם כי רק מהם ומבחירתם החפשית נסובה הרעת מעשיהם ולא מיד נפשם הטהורה בעצמותה ירמוז גם מעשה הפרה האדומה הטהורה בעצמותה ומסבבת בעבור זה טהרת הטמאים ע"י הזאת מי הפרה עליהם, ובכל זאת יטמאו העוסקים בה, כי היא רמז לנפש האדם אשר גם היא טהורה, ובכל זאת יטמאו בעליה לפעמים דרך מקרה ע"י מעשיהם ועסקיהם, באופן שגם עליה מושבים דברי הקב"ה "גזירה גזרתי וכו'" ר"ל גזירה טובה גזרתי בבריאת האדם, וחוקה זכה וטהורה חקקתי בקרבו, בתתי לו נשמת חיים אשר באפו, אין לך רשות להרהר עליה" ולתת בה דופי כי אם צריך אתה להשתדל תמיד בשמירתה מהטמא במחשבות או פעולות רעות ואם בכל זאת תחטא תשתדל להשיבה אל שלימותה הראשונה, למען תשוב בהפרדה מהגוף אל האלהים אשר נתנה בטהרתה הקדומה כאשר היתה בצאתה מתחת ידו. אמנם נתעורר תחלה על ההנחה ההיא שהנחנוה ספק גלוי לכל ונתירהו וזה שכבר נראה לעינים שלא כל המשים דבר בתאר או איכות מה ימצא לו אותו האיכות והתאר ראשונה גם לא בשנייה וכי מפני שהמקדש והמעון הוא נכון ומזומן להתפלל בו שחרית וערבית הבנאי אשר בנאו גם הוא בית תפלה יקרא. או אם האומן אשר יעשה הריחים לטחון התבואה חוייב שימצא אותו ראשונה טחון היטב. או בורא הפה יאכל והריאה יצעק כמו שכתב הרב המורה ז"ל שטענו עליו קצת משכילים על מ"ש הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו' (תהלי' צ"ד) פרק י"ח ח"ג ומעשים בכל יום עור ופסח יחדיו יולדוו להם בנים שלמים ותמימים. ואם כן כבר בטלה הטענה הזאת שהנחנוה לאמתית מפי החכמה והתורה נביאים וכתיבים ונתבטל הספק שערכנו כנגד המאמר הנזכר. אלא שתוכן הדבר הזה ואמתת ענינו יתבאר כשנבדיל בין המעשים אשר הם הכנת החמרים ובין אשר הם נתינת הצורות. כי הנה כל מה שיהיה ממין הכנת החמרים והזמנתם הוא פועל במקרה לא בעצה וראשונה כמו שהוא אשר ביד האומן. והנה כל שיפעל הדבר במקרה לא נבקש ממנו שימצא לו זה הענין הנפעל ראשונה כמו שלא נבקש מהפטיש או הקורנס שיהיה בו תועלת המחט או הגביע הנעשה בהם או צורתם לפי שאינם במעשה רק מכינים החומר לקבל הצורה אשר היא מושכלת בנפש האומן. אמנם הצורה ההיא אשר כן היתה מושכלת בנפשו ראשונה היא אשר תוציא הכלי לצורתו ותכליתו בלי ספק. וכבר היה עם זה אצל הפעולה כמו החומץ או הדבש בסכנמגבין כי צורת הכלי המופשטת היא עצמה המושכלת אצלו ואלו לא היתה שם בעצם וראשונה לא היתה בכאן בזה החמר. והוא הטעם בנמצאות הטבעיות כי החמרים הוכנו ע"י התנועות השמימיות וזולתם מהסבות הקרובות והרחוקות המגיעות אותם ע"י פגישה ומשוש החזק הוא הרפה והצורה הושפעה אחרי כן מנותן הצורות ב"ח כמו שכתב הרב המורה פי"ב ח"ב. ומזה כבר יהיו המולידי' בנים ובנות כאחד הכלים הנמצאים ביד האומן להכין החמר ולקרבה אותו אל קבלת צורתו וכזורע חטה ושעורה וכדומה ותהיה הצורה מאתו יתעלה כמו שהיה נמצאת ראשונה מושכלת בדפוס שלו כמו שאמר הכתוב נעשה אדם בצלמינו וגו' (בראשית א׳:כ״ו.) ועל זה האופן הוא יתעלה האב האמתי הראשון והבנים בניו בעצם וראשונה כמו שאמר הכתוב הלא הוא אביך קנך הוא עשך וגו' (דברים ל״ב:ו׳) ושם ביאר ההבדלים אשר בין האב בעצם למה שבמקרה כמו שיתבאר שם במקומו בע"ה. ועל זה הענין עצמו אמר ישעיהו (ס"ג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. והנה כאשר היה הוא יתע' הפועל בעצם כל הדברים היוצאים אל המציאות היתה טענת המשורר חזקה מאד במה שאמר הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (תלים צ"ד) כי הוא לא אמר שיחוייב שתהיה לו אזן כזו החמרית ועין כזו המוגשמת כי תכונת האזן והעין ושאר האיברים היותם על האופן ההוא הכל הוא מהדברים אשר במקרה בדברים ההם ומהכנת החמרי' אל ענין ואופן יקבלו צורת שלימותם אבל אמר שסגולת השמיעה וענינה חוייבה שתהיה מושכלת אצלו יתע' ראשונה וכן סגולת הראייה וכן כל כיוצא בזה. ולזה אמר הנוטע אזן וממציאה באותו תוכן הראוי והנאות נגמור בו קבלת החוש הזה וגם היוצר העין על האופן הנאות שבו יושלם הראות חוייב שבו ימצאו השלמיות ההם מושכלות ראשונה. גם בורא הפה והריאה ושאר הדברים הכליים בהכרח שישכיל צורכם ותועלתם בענין האכילה והצעקה וזולתם ואם שהוא בעצמו לא יאכל ולא יצעק הנה הוא מאכיל ומצעיק ע"י האכילה והצעקה המושכלת לו כמו שהאומן החכם הממציא הריחים הוא בעצמו אינו טוחן אבל הוא טוחן ע"י אומנות הטחינה וענינה המושכלת לו. וכל זה הוא מבואר ממה שכתב הרב המורה שם בתשובת השאלה עם מה שדקדקנו והרחבנו בביאורו. וזו היתה כוונת אליפז באומרו אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז) כמו שכתבנו שער ע"ב. והנה עם זה הוא מבואר שלא יקשה כלל בהוליד הסומא בנים ועינים יש וכן בכל שאר העניינים: