הֲנֹ֣טַֽע אֹ֭זֶן הֲלֹ֣א יִשְׁמָ֑ע אִֽם־יֹ֥צֵֽר עַ֝֗יִן הֲלֹ֣א יַבִּֽיט׃
עקידת יצחק
*כונת הרב, כי בעבור היות האדם מורכב מגוף ונשמה, שהם שני עצמים שונים יש לו ג"כ ב' מיני השגות, השגת החושים הנקראת בכלל בשם הכרה, והשגת השכל הנקראת ידיע' וההבדל ביניהם, כי כל השגות החושים הן רק בפרטים מיוחדים, תחת כי השגות השכל הן בענינים הכוללים, המשל בזה האדם יראה בעיניו רק האילן הא' העומד לפניו עם כל תואריו ומשיגיו, אבל לא שאר האילנות שאינם עומדים לפניו, אף שדומים לו, אבל השכל מדי יתבונן על גדר ומהות האילן בכלל יכיר וידע מהות כל האילנות שהם ממין אחד. ושוים יחד בעצמותם ותאריהם הכוללים. והחוקר אמר. כי בעבור היות הענינים הכוללים ידועים יותר מהמיוחדים והפרטים, ומדרך כל למוד לעלות תמיד מהידוע אל האינו ידוע, ע"כ מהראוי שכל למוד יחל תחילה בדברים הכוללים, ומהם ירד אח"כ אל הפרטים, ולמוד זה נקרא מן הקודם אל המתאחר בל"א המשל בזה, תחילה ילמד אדם לבנו גדר החי בכלל, ורק אח"כ יוכל לבאר לו מיני החי השונים. אפס כאשר נרצה להביא מופת על אמיתת דבר מה צריכין אנו ללכת במשפטנו מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מן המיוחד אל הכולל, המשל בזה למען הראות במופת, כי האדם המיוחד העומד לפנינו הוא מרגיש נאמר תחילה זה האדם העומד לפנינו הוא ממין האדם בכלל, ומין האדם נכלל בסוג החי וכל חי מרגיש א"כ כל אדם מרגיש, וכן גם זה העומד לפנינו מרגיש.
והנה אצל האדם תקדם תחילה הכרתו המיוחדת לידיעתו הכוללת, כי כאשר יגדל הילד יחל להשתמש תחילה בחושיו החמש', להכיר על ידם הדברים הפרטים הנרגשים מהם, ורק אח"כ כאשר יתחזק כח שכלו יעלה למעל' להתבונן גם הענינים הכוללים, ולדעת גדר ועצמות הדברים אשר ראה והרגיש הכוללים (ועל סדר זה רמז לדעתו גם הנביא ע"ה (ישעי' ו') באמרו תחלה פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע שהם השגות חושיות בענינים פרטים, ואח"כ "ולבבו יבין" המור' על השגת שכלית שהיא ידועה כוללת), אבל אצל הי"ת שהוא בעצמו השכל העליון ועצם החכמ' תקדם ידיעת הענינים הכוללים, ורק על ידם ידע גם את הפרטים, וע"ז רומז הראב"ע באמרו "כי הכל ידע כל דרך כל, לא דרך חלק ור"ל שהי"ת שהוא הכל. ידע כל הדברים הפרטים, ע"י ובאמצעות ידיעת הכללים, וזה "דרך כל" אבל לא הכללים ע"י ידיעת החלקים כמשפט בני אדם וזש"א לא דרך חלק, והשכלים הנבדלים, ר"ל המלאכים ידעו בשכלם רק הענינים הכוללים אבל לא הפרטים, לפי שאין להם כלי חושים להכיר כל דבר מצד פרטותו, וע"כ דמה המדרש דרך משל את האדם ליושב בחושך ורואה באור, ר"ל מצד ובעבור חמרו החשוך והעכור יכיר תחילה רק האישים הפרטים, ורק על ידם ישיג אח"כ גם הענינים הכוללים, שהיא הידיע' האמיתית, אשר תכונה בשם ראיה באור. והמלאכים דמה ליושבים באור, ואינם רואים בחושך, ר"ל באור שכלם משיגים רק הענינים הכוללים שהם ענינים שכלים לא הפרטים שהם גשמים חושיים וחומרים חשוכים. אבל הקב"ה יושב באור ורואה בחושך, ר"ל באור שכלו, שהוא לבלי תכלית מכיר גם האישים הפרטיים על ידי הענינים הכוללים:
ועל יתרון זה שיש לאדם על המלאכים להכיר גם הפרטים ולקרוא לכל אחד מהם השם הראוי לו לפי תכונתו מהותו ואיכותו הפרטית לא רק לפי גדרו המיניי והכללי רומז מאמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ר"ל מין הבע"ח כולם הי' נודע בתחיל' לשכלים הנבדלים רק בשם הכולל נפש חיה על פי גדרם ועצמותם הכללית שהיא החיות. ורק האדם הבדיל ביניהם לפי מהותם ואיכותם הפרטית וקרא למין זה סוס, ולמין זה גמל, אשר הוא שמו האמיתי אחרי שבאמת הם נבדלים זה מזה ובבחינה זאת צדקו דברי המדרש שאמר הקב"ה למלאכי השרת, אדם שאני רוצה לברוא, חכמתו מרובה משלכם.
אח"כ אמר, כי בהיות מושגי הטוב והגאה, גם בענינים הכוללים הידועים למלאכים ובידיעתם יודע להם גם מושגי ההפכי מהם, ר"ל מושגי הרע והמגונה, א"כ מדוע לא נוכל לאמר שמאה"כ "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" מובב על המלאכים? והרמב"ם והנמשכים אחריו מאנו בזה רק בעבור שחשבו שידיעת המלאכים נופלת רק בגדר האמת או השקר שהם מושגים תמידים ובלתי משתנים, והמשל בזה משפט השכל שב' פעמים שלשה הוא ששה הוא לעולם אמת, והמשפט שב' פעמים שלשה הוא ח' הוא לעולם שקר, אבל מושגי הטוב והרע שהם לפי דעתם כוללים רק מושגי הנאה והמגונה, הנקראים בל' הפלוסופים האחרונים בשם מפורסמות הן משתנים לפי המקום והזמן, עד"מ כסוי הראש והפה אשר בקצת המקומות, באייראפא לעזות יחשב בעמוד איש נקלה ככה לפני הנכבד ממנו יחשב לפי מנהג ארץ קדם לצניעות וכניע' (וכן הי' לימוד חכמת הניגון והריקוד במחול, נאה לאיש חשוב ונכבד בעיני היונים הקדמונים, ומגונה בעיני הרומיים) ובענינים כאלה הנופלים תמיד תחת השינוי לא יתכן הידיע' למלאכים הבלתי משתנים. ועל דעתם זאת השיב הרב שאם רק מושגים כאלה יכונו בלה"ק בשם טוב ורע, איך נמצא במקראי קודש שתיוחס לפעמים ידיעת הטוב והרע אל הי"ת אשר לא ישתנה לעולם? ועוד כי יש גם רע וטוב מוסרי, אשר לא ישתנה לעולם, והמשל בזה כיבוד האבות, והידור הזקנים. ועשית משפט וצדקה בארץ הם דברים הטובים תמיד ולעולם, תחת כי פעולות גנב רצוח ונאף הן רעות לעולם ? וכן אמר החוקר, כי החקים והנימוסים בדברים כאלה הם שוים בכל העמים וקיימים תמיד בכל המקומות והזמנים, אף שאינם כל כך קיימים כדברים האלהיים והטבעים כשריפת האש הדברים הנשרפים, וליחות המים אשר הן סגולות תמידיות להם, וחקים אלה דומים לפי דעתו לחוזק יד ימין, אשר הוא ברוב בני אדם, ובכל זאת נמצא לפעמים איש אטר, אשר יד ימינו כהה, כן גם הרגש הצדק והיושר מוטבע בלב רוב בני אדם, ומה שהוא צדק עתה הי' ויהיה כן מהעולם ועד העולם, ורק על צד הזרות יקרה לפעמים שיחייב השכל לבלתי עשות מעשה שהיא בכל שאר העתים אך טוב וצדק עד"מ, איש אשר יפקיד ביד רעהו חרבו, ויבקש ממנו אח"כ שישיבנה לו, והאיש יודע שרצינו להרגו בו, הלא יחייב הדין ומשפע השכל הישר שימנע מעשות עתה פעולת הצדק הזאת שהיא השבת הפקדון למען הציל נפשו ממות ואת רעהו מבוא בדמים ? גם מה שחשבו כי תאר טוב ורע לא יאמר רק בדברים גשמיים ופעולות גופניות לא בדברים עיונים דחה הרב באמרו כי גם כאשר יצדק השכל לחייב או לשלול דבר מה כאשר הוא באמת נקרא משפטו זה המחייב או השולל טוב, ובהפך אם יש טעות במשפטו נקראהו רע, אף שמשפט השכל הוא רק דבר עיוני, (כמו "לא תהי' אחרי רבים לרעות," שהכונה לבלתי נטות אחרי רבים הטועים במשפט מעוקל, או בהכרעת דין אחד לחובה לפי דחז"ל) וע"כ פי' כאלהים יודעי טוב ורע כפשוטו, ר"ל שיהיו כמלאכים, המכירים בשכלם את הטוב ואת הרע מבלי שיהי' להם האפשרות להרע, ואם נשאר בגן עדן ושלח ידו ואכל מעץ החיים לקנות לו גם חיים בלתי נפסקים כחיי השכלים הנבדלים היה שוה אליהם מכל צד, והי' זה נגד כונת הבורא אשר רצה בחכמתו העליונה לברוא במין האדם בריאה חדשה השונה בזה מטבע השכלים הנבדלים בהיות לו לבדו האפשרות והיכולת להרע ולהטיב, כמו שאמרו ז"ל "אם אברא אותו מן העליונים יחיה ולא ימות" ע"כ שלחו מגן עדן, והכריחו לעבוד האדמ' בזיעת אפו ובזה יוחלש כח שכלו בעבור עשקו בעניני החומר ותהיינה ההשגות האלהיות נשגבות ממני ויהיה חסר ממלאכי מעלה במדרגת השגתו מצד עומק המושג וקוצר המשיג כמאמר הכ' פליאה דעת ממני. ר"ל מצד עומק המושג, נשגבה לא אוכל לה, ר"ל מצד קוצר המשיג. וע"ז רומז גם הכ' במאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים. לפי שהוית האדם אינו רק מציאות שתי קצוות הבריאה וחבורם יחד כמו שנתבאר בשערים הקודמים הנה היתה השגתו הדברים על שני פנים אם על דרך הידיעה ואם ע"ד ההכרה. הידיעה היא מה שנשכיל בקצה העליון שהוא השכל. וההכרה היא מה שנרגיש בקצה השפל שהוא החוש. אמנם מה שנשכיל אינו מה שנרגיש ומה שנרגיש הוא זולת מה שנשכיל. כי ההרגש החושיי הוא בדבר המיוחד כמו זאת הארץ הרמוזה וזה האיש הרמוז אליו אשר ירגישהו מצד מקריו ויכירהו ברשמיו. אמנם מה שנשכיל אינו אלא טבע הארץ או האיש המשולח הכולל הנמצא בנפש והוא ידיעת עצם הדבר ומהותו כלומר גדר הדבר הכולל מינו כלומר כי השכל לא ירגיש הפרטים אשר בהם יפרד האיש ההוא בחמרו הרמוז אליו. כמו שהחוש לא ידע הענינים הכוללים המהותיים. וזה דבר שביארו החוקר בתחלת ספר השמע כי כשאמר שהטוב והנאות שילך בלמוד בנמצאות הטבעיות מן הדברים הכוללים אל החלקיים אמר שם ז"ל. ואמנם היה זה לפי שהדברים היותר כוללים ידועים אצלנו מן המיוחדים כמו שהמורכבים יותר ידועים אצלנו מן הפשוטים. והכוונה לו שעם שכבר הקדים לומר שבדרך המופתים ילך מהמתאחר אל הקודם עכ"ז בסדר הלמוד הנה הוא יתחיל מן הכוללים הקודמים אצל הטבע ויותר ידועים אצל השכל וילך מהם אל המיוחדים לפי שזה וזה הוא ממש ההליכ' מן הידוע אל הנעלם כי יש לנו להקדים בלמוד הענינים הכוללים הידועים תחלה אצל השכל אל המיוחדים המתאחרים אליו. כמו שבעמידה על המופתים הנעשים בדרך החקיר' נלך מהמורכב המתאחר אשר הוא ידוע ונכר אצלנו בחוש אל הקודם הפשוט הנודע בסוף אצל השכל. כי המורכב הכללי הנמצא חוץ לנפש הוא באמת ידוע אצל החוש מפשוטיו. כמו שהשמות הנפרדים המורים על האדם והסוס דרך משל הם ידועים יותר מהגדרים המורים על חלקי כל אחד מהם וקבוצם יחד. זהו תוכן כוונתו שם. והנה אם כן הנמצא כל אשר יהיה יותר כולל יהיה יותר נודע אצל השכל וכל אשר יהיה יותר מיוחד ורמוז אליו יהיה יותר מורגש בחוש. ויחוייב מזה שהשגת האנשים תהיה ראשונה בנמצאים המורגשים הנמצאים בחמר וממנה יעלו אל ידיעת הדברים הכוללים הנמצאים בשכל כמו שהאל ית' ויתעלה השכלתו ראשונה היא בנמצאים הכוללים הידועים בעצמם ומשם תחוייב הכרתו וידיעתו אל המיוחדים הרמוזים שידעם בידיע' עליונה נפלאת בלתי ידועה אצלנו. אבל יחייב הדעת תכלית החיוב כי אחר שהשכלתו אותם זו היא עצם מציאותם שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החמר ומעשהו כמ"ש היוצר יחד לבם כו' (תהלים ל"ג) וכמ"ש המשורר אם יוצר עין כו' (שם צ"ד) יתבאר בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מאמר ראב"ע ז"ל כי הכל ידע כל דרך כל לא דרך חלק. כוונתו אצלי כי הוא הפך האדם שידיעת החלק הוא דרך לו לידיעת הכל אמנם הוא ית' יודע הכל דרך כל יראה כי החלקים ידועים אצלו מפני ידיעתו הכל ובמקומו יתבאר ב"ה. אמנם הנבדלים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי הם משיגים הדברים הנודעים אצל השכל והם מהויות הנמצאות ועצמיותיהם מצד שהם דברים כוללים מושכלים אם הסוגים ואם המינים. אמנם אין מטבעם להכיר הדברים המיוחדים המורגשים בהם בחושים ההיולאניים במקריהם וברשמיהם. ואין שום טענה במה שידעם ב"ה אחר שהם עלולים נבראים לא בוראים וממציאים אלו הדברים. והנה א"כ יש בכאן שלשה חלוקי השגות. מי שידועים אצלי בעצם וראשונה הכוללים ומפני זה לא יעלמו ממנו המיוחדים הרמוזים והוא האל ית'. ומי שמורגשים אצלו בעצם וראשונה המיוחדים הרמוזים ומזה ישיג מה שישיג בהשכלת הכוללים והוא האדם. ומי שישכיל הכוללים ולא ירגיש במיוחדים הרמוזים והוא המלאך. וזה בעיני מה שכוונו אותו חז"ל (תנחומא פ' תצוה) באומרם אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מי שהוא באור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב"ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שנאמר ידע מה בחשוכא כו' (דניאל ב') מוסף על מה שיתבאר פשוטו בשער כ"ט ב"ה. הנה שחלקו המשיגים לג' חלוקים האחד הוא השגת האדם שהוא יושב בחשך מצד חשכת חמרו והמיוחד אליו הוא ההרגש בחוש לבד ועכ"ז רואה ומשיג מה שהוא באור מההשגות השכליות הכוללות מה שישיג מהם. אמנם המלאך הוא יושב באור מצד הפשטתו מחשכת החמר וממשיגיו ולזה אינו רואה ומשיג מה שהוא בחשך מאלו הדברים הפרטיים המורים עליהם אלו השמות והרשמים. אמנם הקב"ה אע"פ שהוא אורו של עולם והדברים כלם ידועים אצלו במדע כולל מושכל הנה לא נעלם ממנו דבר מכל אשר הוא בחשך ההרכבה מצד מה שהוא יוצר הכל בידיעה נפלאה מושכלת מהותה ממנו ומשארת אותו על יחסו הנבדל מהם הבדל בלתי בעל תכלית. וכבר שמענו מי שפי' בכאן כי האדם השכלתי אור הנמצאות באמתת גדריהם הוא מצד היותו בחשכת החמר ומכיר אותן בהרגשיהם תחלה אמנם הקב"ה אינו כן אבל מציאותם בחמר ימשך מהשכלתו אותם ראשונה כמ"ש. והדרוש הוא אמיתי בלי ספק אבל לא יסבלהו לשון המאמר. כי למה יאמר ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך. ואשר כתבתי הוא הנכון לפי הלשון והאמיתי בעצם הדרוש אשר היינו עליו ואשר תאמתהו התורה בכללה. ומה נפלא מאמר החכם בזה אתה ידעת לבדך את לבב בני האדם (מ"א ח'). והנביא אמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כו' (ירמי' י"ז) יורה שאין כמוהו בכל העליונים ישיג באלו הדברים המיוחדים הרמוזים אליהם ויבא עוד בשער י"ד ב"ה. והנה מכל מה שאמרנו יתחייב שכל מה שיהיה ענינו הכרה והרגש אישיי הוא הדבר אשר יוחד יותר אל השגת האדם. וכל מה שתהיה השגתו ענין כולל נמצא בשכל הוא אשר יוחד אל הנבדל. אלא שנבדלו שניהם במה שלאדם יש לו מהלכים בין הידועים הכוללים עד מקום אשר תשיג יד שכלו. אמנם הנבדלים אין להם מבא באלו הענינים המורגשים הרמוזים אליהם. וזו היא כוונת המאמר ההוא שזכרנו האומר שיש לו לאדם חכמה מרובה מהמלאכים כי הנה המלאכים טענו על האדם באומרם מה אנוש כו' כי מצד שהוא אנוש בן אדם וילוד אשה מיוסד בזה החמר הנתעב מחוייב שתהיה השגתו חסרה לחולשה באלו ההשגות אשר הם ידועות בעצמן והם הענינים הכוללים כמ"ש שהם להם לזרה מצד טבעו. והנה האל ית' הליץ בעדו כי גם מהצד ההוא עצמו תמצא לו השגה מה שלא תמצא להם. והוא ההכר' והשפעה בין פרטי אלו הנמצאות המורכבות הנבדלות במקריהם לבד. עד שיספיק להבדילם בשמות נרשמים פרטיים לקוחים מצד מה שירגיש בחלופיהן יבדלו בהם כל כת וכת מהם. ואם הם כאלו תחת מין א'. מה שלא תיוחס ידיעה זו אל השכלים העליונים שאם הם ידעו והשיגו המינים הכוללים מצד כוללות צורותם כמין החיה או מין הבהמה או העוף הנה לא ישיגו פרטי חלקיותם לתת הבדל בין הגמל והסוס והחמור או בין הארי והזאב והדוב או בין הנשר והפרס והעזניה וכדומה. כי הבדליהם לקוחים מענינים חלקיים תלויים בחלוף חמריהם ותמונתם קרוב להבדל אשר בין כלבי הרועים או כלבי הציד או כהבדל אשר בין פרד המשא לפרד הרכיבה. והוא מה שאמר לזה נאה לקרות סוס ולזה גמל ולזה חמור ולזה נשר. וזהו פירוש ויקרא אדם שמות לכל הבהמה כו'. כי השמות אינם הגדרים הכוללים כמ"ש. ובפירוש אמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם כו' יאמר כי אלו הנמצאים כלם אשר יקרא להם האדם אלו השמות הפרטיים כבר היה שמו מתחלה נפש חיה שהוא גדרו הכולל הידוע אצל המלאכים כמו שכתבנו במקומו. וביארו הדבר לגמרי במ"ש ואתה מה שמך אמר אדם שנבראתי מן האדמה כי לא על השם המורה על מהות האדם וגדרו אמרו אלא על ענין רושם חלקי לקוח מדבר חיצוני ממהותו. והוא עצמו מ"ש אדני מפני שאתה אדון כל הבריות שזה אינו מעצמות השם הנכבד והנורא רק מענין חיצוני ממנו. כי באלו הענינים השכליים המלאכים הם ראשונ' מצואין אצלם. והוא מה שביארו הקב"ה בעצמו באומרו הוא שמי שקרא לי אדם הראשון והוא מה שהתנתי ביני ובין בריותי ירצה שהוא השם שלקחו אדם הראשון מצד היחס אשר לו ית' עם בריותיו. לא שהוא השם העצמי וכבר כתב על זה השם הרב המורה זה הענין עצמו פרק ס' חלק א'. והתבונן באומרו אדם שאני רוצה לבראת יש בו חכמה מרובה יותר משלכם ולא אמר חכמה יתירה או מעולה או גדול' כי בזה דמה אותו אל עובד האדמ' שנעשה חכם ויושב בשבת תחכמוני שיאמר עליו שהוא יודע ידיעה מרוב' מכל בני החבור' לפי שיודע להציב הדרבן ולכוין התלם או להבחין בין טעם הפולין לטעם העדשים מה שלא ידעו הם והיא באמת יתרון בענין הכמות לא באיכות. והענין מבואר מעצמו. ועתה כאשר נתישב זה והיו בכאן קצת דברים כוללים נשואים על מין האדם מצויירים בנפש רצוני מושכלים לא מורגשים כמו שהוא ענין המעלה והחכמה והכבוד וזולתם מהדברים הידועים בגדריהם אצל החכמים אשר הן לפי כן מושכלים אצל הנבדלים ומשיגים אותם במהיותיהם בלי ספק והיה הטוב והנאות כל אחד מהם דבר מושכל מוגדר אצל החכמים בשהוא אשר יכספוהו הכל וכאשר היה הטוב מושכל חוייב שיהיה הרע כמו כן אשר ימאסוהו הכל כי ידיעת ההפכים אחת. גם התורה תראה אותה בידיעה בכמה מקומות. עץ הדעת טוב ורע. כאלהים יודעי טוב ורע. הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כמלאך האלהים לדעת את הטוב ואת הרע (שמואל ב' י"ד). א"כ למה נגרע מיחס אל השכלים הנבדלים ידיעת הטוב והרע שנראה שברחו כל החכמים מיחס אותם אליהם כבורח מן הסכנה העצומה. וזה שכלם פה אחד אשר ראינו דבריהם נלחצו ונדחקו בו בשיעור מופלג. והרב המורה ראש הפלוסופים התורניים דחק ופירש ז"ל. הן האדם היה מיוחד בעולם הזה כשהוא ממנו כלומר מעצמו ומחשבתו יודע טוב ורע ועושה כל מה שהוא חפץ בין טוב ובין רע ועתה פן ישלח ידו כו'.
והנה אצל האדם תקדם תחילה הכרתו המיוחדת לידיעתו הכוללת, כי כאשר יגדל הילד יחל להשתמש תחילה בחושיו החמש', להכיר על ידם הדברים הפרטים הנרגשים מהם, ורק אח"כ כאשר יתחזק כח שכלו יעלה למעל' להתבונן גם הענינים הכוללים, ולדעת גדר ועצמות הדברים אשר ראה והרגיש הכוללים (ועל סדר זה רמז לדעתו גם הנביא ע"ה (ישעי' ו') באמרו תחלה פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע שהם השגות חושיות בענינים פרטים, ואח"כ "ולבבו יבין" המור' על השגת שכלית שהיא ידועה כוללת), אבל אצל הי"ת שהוא בעצמו השכל העליון ועצם החכמ' תקדם ידיעת הענינים הכוללים, ורק על ידם ידע גם את הפרטים, וע"ז רומז הראב"ע באמרו "כי הכל ידע כל דרך כל, לא דרך חלק ור"ל שהי"ת שהוא הכל. ידע כל הדברים הפרטים, ע"י ובאמצעות ידיעת הכללים, וזה "דרך כל" אבל לא הכללים ע"י ידיעת החלקים כמשפט בני אדם וזש"א לא דרך חלק, והשכלים הנבדלים, ר"ל המלאכים ידעו בשכלם רק הענינים הכוללים אבל לא הפרטים, לפי שאין להם כלי חושים להכיר כל דבר מצד פרטותו, וע"כ דמה המדרש דרך משל את האדם ליושב בחושך ורואה באור, ר"ל מצד ובעבור חמרו החשוך והעכור יכיר תחילה רק האישים הפרטים, ורק על ידם ישיג אח"כ גם הענינים הכוללים, שהיא הידיע' האמיתית, אשר תכונה בשם ראיה באור. והמלאכים דמה ליושבים באור, ואינם רואים בחושך, ר"ל באור שכלם משיגים רק הענינים הכוללים שהם ענינים שכלים לא הפרטים שהם גשמים חושיים וחומרים חשוכים. אבל הקב"ה יושב באור ורואה בחושך, ר"ל באור שכלו, שהוא לבלי תכלית מכיר גם האישים הפרטיים על ידי הענינים הכוללים:
ועל יתרון זה שיש לאדם על המלאכים להכיר גם הפרטים ולקרוא לכל אחד מהם השם הראוי לו לפי תכונתו מהותו ואיכותו הפרטית לא רק לפי גדרו המיניי והכללי רומז מאמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ר"ל מין הבע"ח כולם הי' נודע בתחיל' לשכלים הנבדלים רק בשם הכולל נפש חיה על פי גדרם ועצמותם הכללית שהיא החיות. ורק האדם הבדיל ביניהם לפי מהותם ואיכותם הפרטית וקרא למין זה סוס, ולמין זה גמל, אשר הוא שמו האמיתי אחרי שבאמת הם נבדלים זה מזה ובבחינה זאת צדקו דברי המדרש שאמר הקב"ה למלאכי השרת, אדם שאני רוצה לברוא, חכמתו מרובה משלכם.
אח"כ אמר, כי בהיות מושגי הטוב והגאה, גם בענינים הכוללים הידועים למלאכים ובידיעתם יודע להם גם מושגי ההפכי מהם, ר"ל מושגי הרע והמגונה, א"כ מדוע לא נוכל לאמר שמאה"כ "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" מובב על המלאכים? והרמב"ם והנמשכים אחריו מאנו בזה רק בעבור שחשבו שידיעת המלאכים נופלת רק בגדר האמת או השקר שהם מושגים תמידים ובלתי משתנים, והמשל בזה משפט השכל שב' פעמים שלשה הוא ששה הוא לעולם אמת, והמשפט שב' פעמים שלשה הוא ח' הוא לעולם שקר, אבל מושגי הטוב והרע שהם לפי דעתם כוללים רק מושגי הנאה והמגונה, הנקראים בל' הפלוסופים האחרונים בשם מפורסמות הן משתנים לפי המקום והזמן, עד"מ כסוי הראש והפה אשר בקצת המקומות, באייראפא לעזות יחשב בעמוד איש נקלה ככה לפני הנכבד ממנו יחשב לפי מנהג ארץ קדם לצניעות וכניע' (וכן הי' לימוד חכמת הניגון והריקוד במחול, נאה לאיש חשוב ונכבד בעיני היונים הקדמונים, ומגונה בעיני הרומיים) ובענינים כאלה הנופלים תמיד תחת השינוי לא יתכן הידיע' למלאכים הבלתי משתנים. ועל דעתם זאת השיב הרב שאם רק מושגים כאלה יכונו בלה"ק בשם טוב ורע, איך נמצא במקראי קודש שתיוחס לפעמים ידיעת הטוב והרע אל הי"ת אשר לא ישתנה לעולם? ועוד כי יש גם רע וטוב מוסרי, אשר לא ישתנה לעולם, והמשל בזה כיבוד האבות, והידור הזקנים. ועשית משפט וצדקה בארץ הם דברים הטובים תמיד ולעולם, תחת כי פעולות גנב רצוח ונאף הן רעות לעולם ? וכן אמר החוקר, כי החקים והנימוסים בדברים כאלה הם שוים בכל העמים וקיימים תמיד בכל המקומות והזמנים, אף שאינם כל כך קיימים כדברים האלהיים והטבעים כשריפת האש הדברים הנשרפים, וליחות המים אשר הן סגולות תמידיות להם, וחקים אלה דומים לפי דעתו לחוזק יד ימין, אשר הוא ברוב בני אדם, ובכל זאת נמצא לפעמים איש אטר, אשר יד ימינו כהה, כן גם הרגש הצדק והיושר מוטבע בלב רוב בני אדם, ומה שהוא צדק עתה הי' ויהיה כן מהעולם ועד העולם, ורק על צד הזרות יקרה לפעמים שיחייב השכל לבלתי עשות מעשה שהיא בכל שאר העתים אך טוב וצדק עד"מ, איש אשר יפקיד ביד רעהו חרבו, ויבקש ממנו אח"כ שישיבנה לו, והאיש יודע שרצינו להרגו בו, הלא יחייב הדין ומשפע השכל הישר שימנע מעשות עתה פעולת הצדק הזאת שהיא השבת הפקדון למען הציל נפשו ממות ואת רעהו מבוא בדמים ? גם מה שחשבו כי תאר טוב ורע לא יאמר רק בדברים גשמיים ופעולות גופניות לא בדברים עיונים דחה הרב באמרו כי גם כאשר יצדק השכל לחייב או לשלול דבר מה כאשר הוא באמת נקרא משפטו זה המחייב או השולל טוב, ובהפך אם יש טעות במשפטו נקראהו רע, אף שמשפט השכל הוא רק דבר עיוני, (כמו "לא תהי' אחרי רבים לרעות," שהכונה לבלתי נטות אחרי רבים הטועים במשפט מעוקל, או בהכרעת דין אחד לחובה לפי דחז"ל) וע"כ פי' כאלהים יודעי טוב ורע כפשוטו, ר"ל שיהיו כמלאכים, המכירים בשכלם את הטוב ואת הרע מבלי שיהי' להם האפשרות להרע, ואם נשאר בגן עדן ושלח ידו ואכל מעץ החיים לקנות לו גם חיים בלתי נפסקים כחיי השכלים הנבדלים היה שוה אליהם מכל צד, והי' זה נגד כונת הבורא אשר רצה בחכמתו העליונה לברוא במין האדם בריאה חדשה השונה בזה מטבע השכלים הנבדלים בהיות לו לבדו האפשרות והיכולת להרע ולהטיב, כמו שאמרו ז"ל "אם אברא אותו מן העליונים יחיה ולא ימות" ע"כ שלחו מגן עדן, והכריחו לעבוד האדמ' בזיעת אפו ובזה יוחלש כח שכלו בעבור עשקו בעניני החומר ותהיינה ההשגות האלהיות נשגבות ממני ויהיה חסר ממלאכי מעלה במדרגת השגתו מצד עומק המושג וקוצר המשיג כמאמר הכ' פליאה דעת ממני. ר"ל מצד עומק המושג, נשגבה לא אוכל לה, ר"ל מצד קוצר המשיג. וע"ז רומז גם הכ' במאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים. לפי שהוית האדם אינו רק מציאות שתי קצוות הבריאה וחבורם יחד כמו שנתבאר בשערים הקודמים הנה היתה השגתו הדברים על שני פנים אם על דרך הידיעה ואם ע"ד ההכרה. הידיעה היא מה שנשכיל בקצה העליון שהוא השכל. וההכרה היא מה שנרגיש בקצה השפל שהוא החוש. אמנם מה שנשכיל אינו מה שנרגיש ומה שנרגיש הוא זולת מה שנשכיל. כי ההרגש החושיי הוא בדבר המיוחד כמו זאת הארץ הרמוזה וזה האיש הרמוז אליו אשר ירגישהו מצד מקריו ויכירהו ברשמיו. אמנם מה שנשכיל אינו אלא טבע הארץ או האיש המשולח הכולל הנמצא בנפש והוא ידיעת עצם הדבר ומהותו כלומר גדר הדבר הכולל מינו כלומר כי השכל לא ירגיש הפרטים אשר בהם יפרד האיש ההוא בחמרו הרמוז אליו. כמו שהחוש לא ידע הענינים הכוללים המהותיים. וזה דבר שביארו החוקר בתחלת ספר השמע כי כשאמר שהטוב והנאות שילך בלמוד בנמצאות הטבעיות מן הדברים הכוללים אל החלקיים אמר שם ז"ל. ואמנם היה זה לפי שהדברים היותר כוללים ידועים אצלנו מן המיוחדים כמו שהמורכבים יותר ידועים אצלנו מן הפשוטים. והכוונה לו שעם שכבר הקדים לומר שבדרך המופתים ילך מהמתאחר אל הקודם עכ"ז בסדר הלמוד הנה הוא יתחיל מן הכוללים הקודמים אצל הטבע ויותר ידועים אצל השכל וילך מהם אל המיוחדים לפי שזה וזה הוא ממש ההליכ' מן הידוע אל הנעלם כי יש לנו להקדים בלמוד הענינים הכוללים הידועים תחלה אצל השכל אל המיוחדים המתאחרים אליו. כמו שבעמידה על המופתים הנעשים בדרך החקיר' נלך מהמורכב המתאחר אשר הוא ידוע ונכר אצלנו בחוש אל הקודם הפשוט הנודע בסוף אצל השכל. כי המורכב הכללי הנמצא חוץ לנפש הוא באמת ידוע אצל החוש מפשוטיו. כמו שהשמות הנפרדים המורים על האדם והסוס דרך משל הם ידועים יותר מהגדרים המורים על חלקי כל אחד מהם וקבוצם יחד. זהו תוכן כוונתו שם. והנה אם כן הנמצא כל אשר יהיה יותר כולל יהיה יותר נודע אצל השכל וכל אשר יהיה יותר מיוחד ורמוז אליו יהיה יותר מורגש בחוש. ויחוייב מזה שהשגת האנשים תהיה ראשונה בנמצאים המורגשים הנמצאים בחמר וממנה יעלו אל ידיעת הדברים הכוללים הנמצאים בשכל כמו שהאל ית' ויתעלה השכלתו ראשונה היא בנמצאים הכוללים הידועים בעצמם ומשם תחוייב הכרתו וידיעתו אל המיוחדים הרמוזים שידעם בידיע' עליונה נפלאת בלתי ידועה אצלנו. אבל יחייב הדעת תכלית החיוב כי אחר שהשכלתו אותם זו היא עצם מציאותם שלא יפלא מהיוצר דבר ממלאכת החמר ומעשהו כמ"ש היוצר יחד לבם כו' (תהלים ל"ג) וכמ"ש המשורר אם יוצר עין כו' (שם צ"ד) יתבאר בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. והוא מאמר ראב"ע ז"ל כי הכל ידע כל דרך כל לא דרך חלק. כוונתו אצלי כי הוא הפך האדם שידיעת החלק הוא דרך לו לידיעת הכל אמנם הוא ית' יודע הכל דרך כל יראה כי החלקים ידועים אצלו מפני ידיעתו הכל ובמקומו יתבאר ב"ה. אמנם הנבדלים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי הם משיגים הדברים הנודעים אצל השכל והם מהויות הנמצאות ועצמיותיהם מצד שהם דברים כוללים מושכלים אם הסוגים ואם המינים. אמנם אין מטבעם להכיר הדברים המיוחדים המורגשים בהם בחושים ההיולאניים במקריהם וברשמיהם. ואין שום טענה במה שידעם ב"ה אחר שהם עלולים נבראים לא בוראים וממציאים אלו הדברים. והנה א"כ יש בכאן שלשה חלוקי השגות. מי שידועים אצלי בעצם וראשונה הכוללים ומפני זה לא יעלמו ממנו המיוחדים הרמוזים והוא האל ית'. ומי שמורגשים אצלו בעצם וראשונה המיוחדים הרמוזים ומזה ישיג מה שישיג בהשכלת הכוללים והוא האדם. ומי שישכיל הכוללים ולא ירגיש במיוחדים הרמוזים והוא המלאך. וזה בעיני מה שכוונו אותו חז"ל (תנחומא פ' תצוה) באומרם אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מי שהוא באור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב"ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שנאמר ידע מה בחשוכא כו' (דניאל ב') מוסף על מה שיתבאר פשוטו בשער כ"ט ב"ה. הנה שחלקו המשיגים לג' חלוקים האחד הוא השגת האדם שהוא יושב בחשך מצד חשכת חמרו והמיוחד אליו הוא ההרגש בחוש לבד ועכ"ז רואה ומשיג מה שהוא באור מההשגות השכליות הכוללות מה שישיג מהם. אמנם המלאך הוא יושב באור מצד הפשטתו מחשכת החמר וממשיגיו ולזה אינו רואה ומשיג מה שהוא בחשך מאלו הדברים הפרטיים המורים עליהם אלו השמות והרשמים. אמנם הקב"ה אע"פ שהוא אורו של עולם והדברים כלם ידועים אצלו במדע כולל מושכל הנה לא נעלם ממנו דבר מכל אשר הוא בחשך ההרכבה מצד מה שהוא יוצר הכל בידיעה נפלאה מושכלת מהותה ממנו ומשארת אותו על יחסו הנבדל מהם הבדל בלתי בעל תכלית. וכבר שמענו מי שפי' בכאן כי האדם השכלתי אור הנמצאות באמתת גדריהם הוא מצד היותו בחשכת החמר ומכיר אותן בהרגשיהם תחלה אמנם הקב"ה אינו כן אבל מציאותם בחמר ימשך מהשכלתו אותם ראשונה כמ"ש. והדרוש הוא אמיתי בלי ספק אבל לא יסבלהו לשון המאמר. כי למה יאמר ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך. ואשר כתבתי הוא הנכון לפי הלשון והאמיתי בעצם הדרוש אשר היינו עליו ואשר תאמתהו התורה בכללה. ומה נפלא מאמר החכם בזה אתה ידעת לבדך את לבב בני האדם (מ"א ח'). והנביא אמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כו' (ירמי' י"ז) יורה שאין כמוהו בכל העליונים ישיג באלו הדברים המיוחדים הרמוזים אליהם ויבא עוד בשער י"ד ב"ה. והנה מכל מה שאמרנו יתחייב שכל מה שיהיה ענינו הכרה והרגש אישיי הוא הדבר אשר יוחד יותר אל השגת האדם. וכל מה שתהיה השגתו ענין כולל נמצא בשכל הוא אשר יוחד אל הנבדל. אלא שנבדלו שניהם במה שלאדם יש לו מהלכים בין הידועים הכוללים עד מקום אשר תשיג יד שכלו. אמנם הנבדלים אין להם מבא באלו הענינים המורגשים הרמוזים אליהם. וזו היא כוונת המאמר ההוא שזכרנו האומר שיש לו לאדם חכמה מרובה מהמלאכים כי הנה המלאכים טענו על האדם באומרם מה אנוש כו' כי מצד שהוא אנוש בן אדם וילוד אשה מיוסד בזה החמר הנתעב מחוייב שתהיה השגתו חסרה לחולשה באלו ההשגות אשר הם ידועות בעצמן והם הענינים הכוללים כמ"ש שהם להם לזרה מצד טבעו. והנה האל ית' הליץ בעדו כי גם מהצד ההוא עצמו תמצא לו השגה מה שלא תמצא להם. והוא ההכר' והשפעה בין פרטי אלו הנמצאות המורכבות הנבדלות במקריהם לבד. עד שיספיק להבדילם בשמות נרשמים פרטיים לקוחים מצד מה שירגיש בחלופיהן יבדלו בהם כל כת וכת מהם. ואם הם כאלו תחת מין א'. מה שלא תיוחס ידיעה זו אל השכלים העליונים שאם הם ידעו והשיגו המינים הכוללים מצד כוללות צורותם כמין החיה או מין הבהמה או העוף הנה לא ישיגו פרטי חלקיותם לתת הבדל בין הגמל והסוס והחמור או בין הארי והזאב והדוב או בין הנשר והפרס והעזניה וכדומה. כי הבדליהם לקוחים מענינים חלקיים תלויים בחלוף חמריהם ותמונתם קרוב להבדל אשר בין כלבי הרועים או כלבי הציד או כהבדל אשר בין פרד המשא לפרד הרכיבה. והוא מה שאמר לזה נאה לקרות סוס ולזה גמל ולזה חמור ולזה נשר. וזהו פירוש ויקרא אדם שמות לכל הבהמה כו'. כי השמות אינם הגדרים הכוללים כמ"ש. ובפירוש אמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם כו' יאמר כי אלו הנמצאים כלם אשר יקרא להם האדם אלו השמות הפרטיים כבר היה שמו מתחלה נפש חיה שהוא גדרו הכולל הידוע אצל המלאכים כמו שכתבנו במקומו. וביארו הדבר לגמרי במ"ש ואתה מה שמך אמר אדם שנבראתי מן האדמה כי לא על השם המורה על מהות האדם וגדרו אמרו אלא על ענין רושם חלקי לקוח מדבר חיצוני ממהותו. והוא עצמו מ"ש אדני מפני שאתה אדון כל הבריות שזה אינו מעצמות השם הנכבד והנורא רק מענין חיצוני ממנו. כי באלו הענינים השכליים המלאכים הם ראשונ' מצואין אצלם. והוא מה שביארו הקב"ה בעצמו באומרו הוא שמי שקרא לי אדם הראשון והוא מה שהתנתי ביני ובין בריותי ירצה שהוא השם שלקחו אדם הראשון מצד היחס אשר לו ית' עם בריותיו. לא שהוא השם העצמי וכבר כתב על זה השם הרב המורה זה הענין עצמו פרק ס' חלק א'. והתבונן באומרו אדם שאני רוצה לבראת יש בו חכמה מרובה יותר משלכם ולא אמר חכמה יתירה או מעולה או גדול' כי בזה דמה אותו אל עובד האדמ' שנעשה חכם ויושב בשבת תחכמוני שיאמר עליו שהוא יודע ידיעה מרוב' מכל בני החבור' לפי שיודע להציב הדרבן ולכוין התלם או להבחין בין טעם הפולין לטעם העדשים מה שלא ידעו הם והיא באמת יתרון בענין הכמות לא באיכות. והענין מבואר מעצמו. ועתה כאשר נתישב זה והיו בכאן קצת דברים כוללים נשואים על מין האדם מצויירים בנפש רצוני מושכלים לא מורגשים כמו שהוא ענין המעלה והחכמה והכבוד וזולתם מהדברים הידועים בגדריהם אצל החכמים אשר הן לפי כן מושכלים אצל הנבדלים ומשיגים אותם במהיותיהם בלי ספק והיה הטוב והנאות כל אחד מהם דבר מושכל מוגדר אצל החכמים בשהוא אשר יכספוהו הכל וכאשר היה הטוב מושכל חוייב שיהיה הרע כמו כן אשר ימאסוהו הכל כי ידיעת ההפכים אחת. גם התורה תראה אותה בידיעה בכמה מקומות. עץ הדעת טוב ורע. כאלהים יודעי טוב ורע. הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כמלאך האלהים לדעת את הטוב ואת הרע (שמואל ב' י"ד). א"כ למה נגרע מיחס אל השכלים הנבדלים ידיעת הטוב והרע שנראה שברחו כל החכמים מיחס אותם אליהם כבורח מן הסכנה העצומה. וזה שכלם פה אחד אשר ראינו דבריהם נלחצו ונדחקו בו בשיעור מופלג. והרב המורה ראש הפלוסופים התורניים דחק ופירש ז"ל. הן האדם היה מיוחד בעולם הזה כשהוא ממנו כלומר מעצמו ומחשבתו יודע טוב ורע ועושה כל מה שהוא חפץ בין טוב ובין רע ועתה פן ישלח ידו כו'.
עקידת יצחק
*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי הנה ידוע שכל דבר הנסבב לדבר אחר תואר ומקרה מה, מוכרח ומחויב הוא שהדבר ההוא המסבב זאת, יהיה לו בעצמו אותו התואר ומקרה המסובב ממנו בעצם וראשונה, ד"מ מתיקות הסופגנין (כצ"ל לדעתי בדברי הרב ז"ל), מסובבת רק מהדבש אשר ישימו בהבצק, אשר ממנו ילושו אותו, כי כל שאר חלקיו אשר מהם הורכב ר"ל הקמח והמים אינם מתוקים, ונמשך מזה כי כל האוכל אותו הלא ישפוט ממנו בהכרח על מתיקות הדבש בעצמו שהיא בו תואר ומקרה הכרחי, וכן גם השוכן בבית החורף אשר היה קר בתחילה ופתאום יוחם האויר שבתוכו ע"י האח אשר לפניו מבוערת, הלוא ישפוט כי החום המסובב מהאש הזה אשר על האח, הוא מקרה ותואר הכרחי באש עצמו, וכאשר יושם אבן, משקל בכף מאזנים אשר היתה בתחילה נשאת למעלה, ותרד עתה מכובדו למטה, הלא ישפוט כי הכובד הוא מקרה הכרחי באבן משקל זה (ואף שבעלי הכימיאה החדשים מצאו כי לפעמים יולד מחיבור שני דברים יחד גוף שלישי אשר יש לו תארים ומקרים חדשים החסרים מכל א' מב' הדברים האלה בהיותו עוד בפני עצמו, כמו שיולד ד"מ מחיבור גפרית שמראהו ירוק, וכסף חי שמראהו לבן, גוף שלישי הנקרא ציגאבער שמראהו אדום, ויש לו איכיות חדשות ואחרות מה שאין לגפרית וכסף חי לבדם, בכל זאת ימצא ענין זה רק בתוארם גופניים, אבל לא בתארים ומקרים מוסריים, כי כל אלה צריכים להיות גם בהמסבב אותם כמו שהם בהמסובב ממנו, וכן אמר גם החוקר בבחינת תואר מוסרי שאם נאהב ד"מ איש חכם אחד רק בעבור שיורה בנינו ללכת בדרך הישרה וילמד אותם חכמה ודעת, הלוא ימשך מזה בהכרח, כי בנינו אלה נאהבים לנו בעצם וראשונה, כי לולא זאת מה יתכן ומה יוסיף לנו כי יורה האיש הזה אותם (עד שנאהב אותו בעבור זה) אחרי כי הם בעצמם כנכרים נחשבו לנו, ואין חלק להם באהבתנו? והקדמה שכלית זאת קיימו ואמתו גם חז"ל באמרם הרבה פעמים, "די לבא מן הדין להיות כנדון," ר"ל אם נלמוד ד"מ חומרא או קולא לדבר א רק מדבר ב לא תוכל להיות החומרא או הקולא ההיא בא במדרגה יותר גדולה ממה שהיא בב, אחרי שרק היות חומרא או קולא זאת בדבר ב הסבה אותנו לדעת שהיא גם בא, וכעין זה אמרו ג"כ: "מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כ"ש?" ר"ל אם חייבנו לקום בפני ת"ח, ולהדרם רק בעבור שקנו להם מעלת התורה הנותנת ומסבבת להם הכבוד הזה, אף כי שאני מחוייבים להדר התורה בעצמה ולקום מפניה, (ומה שאמר רבא: "כמה טפשאי הנהו אינשי דקיימי מקמי ס"ת, ולא קיימי מקמי רבנן," אשר בהשקפה הראשונה נראה שחושב שראוי יותר לכבד חכמי התורה מהתורה עצמה, אינו סותר בכל זאת הקדמתנו ומאמרם הראשון, כי כוונתו רק יען כי להמון העם יגיע תועלת יותר מהחכמים אשר ילמדום דברי התורה, ממה שיגיע להם מס"ת בעצמו הנתון בארון ומונח בקרן זויות, אשר לא ידעו ולא יכירו ממנו מאומה, אם לא יורום ויבינום החכמים ע"כ טפש כחלב לבם ונואלו הם מאוד אם יקומו מפני הס"ת ויכבדו אותו, ויקלו בכבוד החכמים המורים ומלמדים אותם, אבל איש חכם ונבון אשר מעצמו יבין דברי התורה, ובכל זאת הוא מחויב להדר פני ת"ח אחר, הלוא ק"ו וכ"ש הוא שמחויב להדר פני התורה בעצמה המסבבת לו ולמרעהו את כל הכבוד הזה?) והקדמתנו זאת מאומתת ג"כ, לא לבד מדברי עבדי דוד (שמואל ב י״ב:כ״א) אשר אמרו אליו "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמח ותאכל לחם?" שר"ל אם הפחד לבדו שנולד רק ממחשבת אפשרות מות הילד העתיד להיות שעלתה בתחילה על רעיונך הסב לך הצום והבכיה, אף כי שמות הילד בעצמו (אשר אפשרותו לבדה הסבה הפחד והאבל בתחילה) היה לך להסב, אבל ובכי ומספד תמרורים? כי אם גם מדברי דוד עצמו אשר אמר "הנוטע אוזן הלוא ישמע" וכו', כי במאמר הזה הוכיח עפ"י הקדמה זאת ידיעת הי"ת את כל הדברים הנראים והנשמעים מבני אדם, אחרי שהוא לבדו נתן להם הכשרון הזה לראות ולשמוע? א"כ היפלא מה' המסבב כשרון זה המסובב מאתו לבדו? ואחרי הדברים האלה הלוא יקשה לנו איך יוכל להיות שהפרה האדומה אשר כל העוסקים בה טמאים ומטמאים בגדים מה שמחייב לחשוב שהיא בעצמה מקור הטומאה תסבב בכל זאת ע"י הזאת מי אפרה טהרת הטמאים, הלוא בענין זה נוכל לשאול שאלת ה"כ "מי יתן טהור מטמא?" והנה חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל נראה שהרגישו בזה ואמרו כי בעבור שיש מקום לשאול על טעם מצוה זאת, לפיכך כתב בה חקה וכו' אין לך רשות להרהר אחריה, ולהבין זאת יותר יאמר הרב ז"ל, כי בקרב העם החונים תחת דגל התורה האלהית יש שלשה כתות, האחת כוללת המון העם אשר יקחו כל דברי התורה כפשוטן גם במקום אשר תיחס אל הי"ת פעולות גשמיות ואנושיות (אחרי שלא ישימו על לב להשכיל ולהבין, כי הי"ת נעלה ונשגב מכל אלה והתורה דברה רק כלשון בני אדם. והכת השנית הם אנשי מחקר, והיא מתחלקת לשתי מחלקות, האחת כוללת בעלי דעת ויראת ה' היודעים כי כל אלה הפעולות והתארים הגשמיים ייוחסו לו, רק דרך משל וכדי לשבר את האוזן, (עיין ביאורי לשער ע"ו) וע"כ ישתדלו ג"כ תמיד בכל מאמצי כחם לפרש דברי התורה באופן שיסכימו עם מחקרי השכל והתבונה, ובמקום אשר תקצר ידם לחברם יחד, יקיימו דברי התורה ויחשבו כי עיני שכלם האנושי טחו מראות, ואין כח בידם להשיג הענין ההוא, ובעלי המחלקה השניה שהם הכת השלישית הם בהפך, כי חושבים כל משפטי שכלם ותבונתם אמיתיים ונכונים, אין בם נפתל ועקש וע"כ במצאם בדברי תורה מה שיתנגד בהשקפה ראשונה לבינת האדם יכחישו ויבטלו אותם ויתנו היתרון למשפטי שכלם האנושי, ועל כל זה רומז לדעתו מאה"כ (משלי י"ד) שאמר בתחילה שיש בכלל בני האדם ב' מחלקות, האחת אשר כל אחד מבעליה הוא "פתי יאמין לכל דבר" (אף בהיותו מתנגד לשכלו מבלי שום לבו כלל על זה) והשנית אשר מכל אחד מאנשיה שהם בעלי דעת ומחקר אמר, "ונבון יבין לאשורו," מתחלקת עוד לשתים, כי מכל אחד מהטובים שבהם אמר "חכם ירא וסר מרע" (ר"ל אף שהוא ג"כ חכם בכל זאת בראותו כי יוכל לנפול ברשת הכפירה להכחיש בדברי תורה אשר לא יוכלו להסכים בהשקפה ראשונה עם משפטי בינתו, ירא מהמשך אחר דעתי ביותר, כי אם יבטל אותה מפני דברי התורה באמרו כי קצר קצרה יד שכלו להשיג האמת) אפס מכל אחד ואחד מהרעים שבהם, אשר ישימו כסלם בשכלם יותר מהראוי, והם החכמים בעיניהם הבוטחים על שכלם, בחשבם כי הולך תמיד למישרים, וכל מה שיתנגד לו הוא שוא ושקר, עד שיכחישו בעבור זה גם בדברי התורה הנראים כמתנגדים לו. אמר "וכסיל מתעבר ובוטח", (כי שם כסיל נגזר מלשון כסל, ר"ל יען כי הוא איש בוטח ומשים כסלו בתבונתו האנושית, ע"כ הוא מתעבר ר"ל עובר גם גדר השיווי בזה לתת היתרון לשכלו גם על דברי התורה הנראים כמתנגדים לו) וכל שלש אלה מיני בני אדם השונים בדעתם, נמצא גם במדרש ילקוט רמז תשנ"ט, מה שיובא עוד לפנינו, כי הנכרי שאמר לריב"ז על מעשה הפרה שהיא כעין מעשה כשפים, והוא ענהו כאולתו ודחה אותה בתשובה שאינה מספקת, באופן ששב לחשוב שהוא ענין טבעי היה פתי המאמין לכל דבר, ותלמידיו שלא נתרצו בזה ושאלוהו "לנו מה אתה משיב"? היו במדרגת נבון אשר יבין לאשורו, וריב"ז למדם דעת ויראת ה' כי ראוי לאדם להיות תמיד במדרגת "חכם ירא וסר מרע" וזש"א להם "חייכם לא המת מטמא, ולא המים מטהרים," (ר"ל כי עפ"י חקי הטבע לא נוכל להבין היטב מדוע יטמא המת והמים יטהרו כל טמא? אחרי ששניהם הם דברים טבעיים, ואין התנגדות טבעית ביניהם כמו שהוא דרך משל בין האש והמים) וכמו כן לא נבין גם טומאת העוסקים בפרה וטהרת הטמאים ע"י מי אפרה," אלא כך אהקב"ה חוקה חקקתי וכו', אין לך רשות להרהר אחריה," וזש"א ג"כ שם מאמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) "אמרתי אחכמה" וכו' אמר על פרשה זו של פרה, שר"ל שבכל עת שהגיע שלמה לעניני התורה כאלה אשר לא תבינם דעת האדם על קנלה, השתדל בכל זאת לקרבם אל שכלו, ואם בכל זאת לא הסכימו עמו, הודה ולא בוש לאמר כי החסרון תלוי רק בקוצר השגתו וזש"א "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אפס על פי הדברים האלה הלוא תשאלנו נפשנו לדעת מדוע תמצא מצוה כזאת בתורה אשר העלם יעלים הי"ת טעמה וסבתה גם מנביאים ואנשי הרוח כשלמה המלך ודומיהו? כי הלוא כל משכיל יחשוב בהפך כי הדברים התוריים, אף שהם דקים ועמוקים מאוד עד שלא יבינום כל איש מהמון העם, בכל זאת ראוי היה שיגלה עכ"פ הי"ת סודו זה אל עבדיו הנביאים ויחידי סגולה כאלה? וכן כ' גם המורה ח"א פ' ל"ג כי גם חז"ל לא העלימו סודות התורה לדבר בהם רק במשלים וחידות למען הסתירם מעיני כל כי אם למען יהיו רק צפונים מעיני המון העם אשר דעתם קצרה להבין אמיתיות אלה כראוי, ואם היו גלוים וחשופים לפניהם, היו מחפאים עליהם דברים אשר לא כן, ונופלים עי"ז בפח הטעות ומוקש הכפירה, וע"כ הניחו בדבריהם בכל זאת יד ומקום פתוח למען יוכלו החכמים לחדור אל תוכם ולהבין מצפוניהם, ע"כ דעתו, (בשינוי לשון ותוספת ביאור ממני), וכמו כן עשתה גם התורה בדברה בענינים אלהים ורוחניים בלשון חידה ומשל, אשר ע"כ התפלל גם דהע"ה לאמר, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך," ובכל זאת הלוא תגדל התמיהה עוד יותד מדוע נסתרה מצות פרה אדומה ושאר מצות כמוה גם משלמה ושאר הנביאים ואנשי הרוח? ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל הקדמה אחת, והיא, כי כל מצות התורה תשקפנה להשגת תכלית כפולה, והיא להמציא לשומרי כל אחת מהנה, אושר זמני ואושר נצחי, כמו שנראה במצות שילוח הקן, שאף שהיא קלה מאוד לקיים אותה מבלי עמל ותלאה כלל, ובמצות כיבוד האבות, אף שהיא מצוה שכלית ואנושית, בכל זאת אה"כ בהן "למען ייטב לך והארכת ימים," מאמר המורה לא לבד על השכר הגופני, וחיים טובים על ארץ, כי אם גם על השכר הנצחי לחיי עד כמו שבארו חז"ל, והנה אחרי שתכלית אחת משתי אלה ר"ל האושר הזמני והגופני הוא דבר נודע ונגלה לעיני כל, וכל איש אף שהוא מהמון העם ידע מה הוא? נוכל לדעת ולהבין ג"כ, איך תהיה כל מצוה ומצוה אמצע ראוי להביא לזה, וע"כ נתנה לנו לא לבד הרשות לחקור אל זה, כי אם גם פעולה רצויה בעיני ה' היא ממנו, אם נשתדל לתור ולדרוש על הדרך והאופן איך תביא כל מצוה ומצוה להשגת התכלית הזאת לסבב לנו האושר הזמני אשר יחפצנו כל אדם, כי עי"ז נשתדל אז יותר להיישיר דרכינו ולקיים כל מצות הי"ת ועל זה העיר גם ה"כ באמרו "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו," ר"ל חקור היטב על כל דרכיך אשר תלך עפ"י חקי התורה והמצוה, למען דעת איך יביאוך להשגת האושר הזמני, כי אז תשתדל יותר שיהיו כלם נכונים ונכוחים כראוי, ועל זה האופן השתדל גם הרמב"ם ז"ל בספרו המורה (חלק ג' מפרק ל"א עד פרק נ') והרב ז"ל בספרו זה, ושאר החכמים שהלכו בעקבותם, למצוא טעמי המצות ולהורות לעם כפי יכלתם איך תהיינה כמעט כל המצות האמצעים הראוים להשגת, האדם אך טוב וחסד עלי ארץ, אפס התכלית השניה שהיא להשיג האושר הרוחני והנצחי, אחרי שהוא בעצמו דבר בלתי נודע ומושג לנו כל עוד אשר אנחנו עוטים מעיל הגוף, ולוטים בשמלת הגויה החמרית עלי ארץ, כמאה"כ ממנו "עין לא ראתה" וכו' (כי אנחנו קרוצי חומר ביחסנו אל הטוב הרוחני הזה, כיחס העור מבטן אל האור, אשר אף שידע מהבטחת כל זולתו, שהאור היא דבר יקר ונכבד מאוד, מרפא לנפש ושיקוי לעצם, בכל זאת לא יוכל לצייר ברעיוניו מהותו ואיכותו כלל, כן גם אנחנו יודעים, רק בכלל, מה רב טוב צפון ליריאים בעולם הנצחי, מבלי אשר נדע ונבין מהותו ואיכותו) ע"כ לא נדע ג"כ הדרך והאופן איך תביא שמירת כל מצוה ומצוה להשגת הטוב היקר ההוא, ורק כמו שיבטח הסומא על הפקח אשר הוא נשען עליו, כי יוליכנו בשלום אל מחוז חפצו, מבלי אשר ידע איזה דרך יוליכנו? וכמו שיבטח החולה על הרופא שירפאנו מחליו ע"י שתותו סמי מרקחתו אשר יתן לו, מבלי אשר ידע איך יהיו הסמים האלה אמצע וסיבה להעלות ארוכתו ולהיטיב לו גהה? כן לא נדע גם אנחנו האופן איך נשיג ע"י עשותנו מצות ה' את האושר הרוחני והנצחי, כי אם נשען בזה רק על הבטחת נביאינו מפי הי"ת אשר הוא רופאנו הנאמן כמאה"כ "כי אני ה' רופאיך" והמדריכנו להועיל, כמאה"כ "והולכתי עורים בדרך לא ידעו" וכו', והנה אחרי שמבואר עד עתה כי ימצאו שתי תכליות בשמירת כל אחת ממצות ה', הלא נמשך מזה בהכרח כי מאוד יתעה האדם בחשבו כי רק השגת האושר הזמני והגופני לבדה היא מכוונת מעשייתו המצות, מלבד כי רעיון זה, יסבב לו לפעמים גם חטא ומכשול רב, כי בחשבו שיוכל להשיג התכלית ההיא גם מבלעדי שמירת המצוה, יחדל לעשותה ד"מ מי שיחשוב שתכלית שמירת השבת היא רק למען יתענג לשבות ולנוח בו מעבודתו כל ימי השבוע, הלוא בראותו שמלאכתו או סחורתו אובדת, יוסיף לעבוד גם ביום השביעי, באמרו כי מתענג הוא יותר בהצלת מלאכתו ושמירתה מהפסד ונזק ממה שיתענג בשביתת יום השביעי הזה, וכן כאשר יחשוב כי סיבת חיוב שביתת השבת היא רק למען ימצא עת מנוחה ומרגוע לעסוק בתורה, או לבקר את אוהביו ומיודעיו, הלא יחדל, אם יהיה איש בטל ממלאכה תמיד, אשר יש לו מרגוע לבקר את אוהביו בכל עת שירצה, לשבות ולהנפש ביום השבת, או אם יהיה איש עוסק בתורה כל ימי השבוע, וכן יהיה הענין גם במאכלות האסורות כי מי שיחשוב שאיסורם רק בעבור שיזיקו לבריאות גוף האדם יאמר לנפשו לפעמים "אני בריא וחזק, ולא יזיקני מאומה ומדוע אחדל מאכול דברים אלה הערבים לחכי?", או שיחשוב להסיר הנזק המסובב מקשי עיכולם ע"י שיאכל עמהם גם דברים חרופים וחמוצים העוזרים וממהרים פעולת עיכול כל המאכלים, מלבד שישפיל ויגרע בזה מעלת ספר התורה בחשבו אותה רק כאחד מספרי הרפואה המלמדים לאדם רק דרך הנהגת בריאותו הגופנית, (עיין מכל זה ביאורי למעלה ויקרא דף ל"א ע"א) או שיקרהו כמקרה שהע"ה אשר ממנו אמרו חז"ל כי בעבור שחשב שרק מטעם הנכתב בצדם נאסרו למלך (דברים י״ז:י״ז) ריבוי הנשים, הסוסים, והכסף וזהב, אמר "אני ארבה ולא אסור," ובכל זאת לא נזהר אח"כ ונשיו הטו את לבבו, אפס בשום האדם תמיד אל לבו, כי מלבד הטעם המפורש בתורה, או מה שנגלה וידוע לנו עפ"י חקירת שכלנו האנושי להיטיב במעשה המצות מידותינו המוסריות, או לסבב בזה בריאות גופנו ושאר מיני אושר זמני וגופני, יש עוד טעם נסתר ונעלם לכל מצות התורה, הנשקף רק להשגת תכלית רוחנית בעולם הנצחי אשר נשגבה ממנו להשיגה כל עוד נתהלך עלי ארץ, ונשכון בית חומר הגויה, הלא אז יירא ויחדל להחליף ולהמיר, או להפיל דבר מכל אשר נצטוה בתורה לעשותו או לחדול מעשותו, וזשאחז"ל "אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר," (ר"ל שרק בעבור זה אני חדל לאכלו בעבור שאני קץ בו, או בעבור שהוא מסבב נזק והפסד לבריאות גופי ע"י קשי עיכולו,) "אלא אפשי ומה אעשה? ואבי שבשמים גזר עלי" (ר"ל אף אם יסורו כל הסיבות השכליות האלה המונעות אותי מאכול דבר איסור זה, לא אוכלנו בכל זאת לבלתי עבור את פי ה' אשר הזהירנו עליו מטעם הכמוס עמדו ונעלם ממני,) ומעתה עפ"י ההקדמה הזאת תבואר מעצמה הערת הרב ז"ל למעלה בענין העלם טעם מצות פרה אדומה ושאר מצות כמוה גם מעיני הנביאים והחכמים, שהוא רק למען השריש בזה עיקר זה ההכרחי מאוד לשמירת מצות התורה בלב כל ישראל ר"ל שידעו כלם ויבינו כי לא אשר יראה האדם בעיני שכלו לבדו הוא הטעם והסיבה לכל מצות התורה, כי אם גם אשר יראנו ה' ויסכים עליו בדעתו הנשגבה הנעלמת ממנו, אחרי אשר יראו בעיניהם כי יש מצות בתורה כפרה אדומה, שעטנז, וכלאים ודומיהם אשר מעין כל חי גם מעיני הנביאים ואנשי הרוח נעלמה סיבתם, וזש"א גם חז"ל על מצות הפרה "מפני שהשטן ואומות העולם משיבים עליה וכו'," ר"ל מפני שהשטן שהוא יצר לבנו הרע, והחולקים עלינו משאר האומות משתדלים למצוא תמיד טעם וסיבה שכלית, לכל המצות, למען יוכלו אח"כ לשפוט כי בסור הסיבה עי"ז שינוי העתים והזמנים, ושינוי הארצות אשר נדחנו שמה, יסור גם המסובב שהוא חיוב שמירתן, אפס ע"י מצות פרה אדומה יוכרחו להודות, כי כמו שלא ידעו מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, עד שיוכרחו להודות כי היא חקה וגזירת מלך שאין להרהר אחריה, כן נוכל להקיש ממנה גם על כל שאר המצות, כי ילאה שכל אנושי להשיג גם טעמם הנסתר על נכון, וע"כ ושאר גם חיוב שמירתן תמיד, וע"ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז"ל "תמן תנינן וכו'," שר"ל כי בעבור שהיות הפרה מטהרת במי אפרה אשר יזה על הטמאים, אף כי שכל העוסקים בה יטמאו, הוא ענין הנראה כסותר את עצמו, אנו מוכרחים להודות כי גזרת מלך היא שאין להרהר אחריה. דבר מושכל ומחוייב אל הדעת כי הענין אשר בעבורו נמצא דבר מה בתואר מה חוייב שימצא באותו ענין התאר הוא בעצם וראשונה. המשל אם מתיקות הסכנגבין + (פי' שירופו בלשון ערבי עשוי מדבש וחומץ) הוא מצד הדבש אשר בו חוייב שימצא המתיקות בדבש ראשונה ובעצם וכן בחמימות והכבדות וזולתם מהדברים.
עקידת יצחק
ובמדרש א"ר ברכי' הכהן מאי דכתיב האנוש מאלו' יצדק אם מעושהו יטהר גבר (איוב ד׳:י״ז) אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו שנאמר ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ״ז:ז׳) אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ׳:כ״א). וכן עשה כשבא לשכון שכינתו במשכן ברכם דכתיב יברכך יאר וישא וסמיך ליה ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן הוי אם מעושהו יטהר גבר (במ"ר פ' י"ב). *והכונה וכו' תוכן דעתו שרק בבני אדם נמצא לפעמים שהבן או התלמיד יחכם יותר מאביו או ממורהו אף כי יחס הבן והתלמיד אל האב ומורה כיחס העלול אל עלתו, יען כי אחרי שלמד תחילת לימודו אצלו וקבל ממנו הקדמות חכמה יוכל להיות שהבין אח"כ יותר מדעתו ממה שהבין מורהו, אם בעבור שהיה לו בטבעו ותולדתו שכל צח ורעיון זך יותר ממנו, או בעבור שיחסי ועניני זמנו ומקומו, היו יותר טובים ויותר מוכשרים ללימוד החכמה מיחסי ועניני האב או המורה ד"מ אם היה אביו או רבו בעל אשה ובנים רבים ואין כל מאומה בידו להחיות נפשו ונפש ביתו, הלא אז יחיה במצור ובמצוק בדאגה וחוסר כל, ואיך יוכל להגביה עוף ברעיוניו להשיג החכמה כראוי,? תחת כי בנו או תלמידו זה יחיה בעושר ורוב כל, ונפשו חפשי מכל דאגה ותוגה באופן שיוכל ללמוד ולעיין בחכמה ככל אות נפשו מבלי מכלים דבר, ונמשך מזה שגם בזאת ידמו התורה והחכמה למים, אשר כל עוד יתרחקו ממקורם שהוא המעין, יתרחבו ויתפשטו יותר ויהיה לנחלים ונהרות, (וע"כ יאמר מהאיש השלם המלא חכמה ותבונה כנהר המלא מים על כל גדותיו, שיש לו רוחב לב (כמו שנאמר בשלמה מ"א ה') תחת כי איש חסר תבונות אשר לא יחפוץ בתורה וחכמה יקרא בשם "גבה לב" יען כי במרד ובמעל הגביה לבו ד"מ עד שלא יוכל להכיל מי התורה והחכמה כהר או גבעה גבוהה אשר המים ירדו מהם לארץ, וזשאה"כ "תועבת ה' כל גבה לב") אפס כל זה הוא רק בבני אדם ר"ל באב או מורה אנושי, שיוכל הבן או התלמיד לחכום ממנו בעבור איזה סיבה חיצונית וצדדית, אבל אצל הי"ת הנעלה הנשגב מכל יחסי הזמן והמקום ושאר סיבות חיצוניות, אין שום אפשרות שתמצא איזה שלימות בשום נמצא שלא תהיה אצלו בעצם וראשונה כמאה"כ "אם מעושהו יטהר גבר?" אה"כ "הנוטע אוזן הלא ישמע?" כי המשים דבר בתואר מה חיוב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונה, ר"ל אם לא יהיה התואר ההוא נמשך מחסרון ופחיתות קדום, [כי ע"כ לא נוכל לאמר היוצר פה ושנים לאכול הלא יאכל אחרי שכשרון האכילה הכרחי לאדם רק בעבור חסרונו הקדום שהוא גוף ארציי אשר ימות לשחת אם ירעב או יצמא עיין מ"נ ח"א פ' כ"ו] ועפ"י הדברים האלה תבין מאמר המדרש הזה "אמר להם הקב"ה לישראל כשירד יעקב אצל פרעה לא יצא ממנו עד שברכו (יען כי תומת וישרת לבו הרהיבתהו לברך אותו בעבור שהיטיב מאוד לבנו ליוסף שגדלו על כל השרים אשר אתו ונתן לו בזה אות אהבתו, גם לו הראה ידידותו, במה שקבלו בסבר פנים יפות) "אף אני כשאבוא אצליכם טעון ברכות אני בא וכו'" (ר"ל אם תבנו לי בית לשכן שמי שם, ובכל מקום אשר תעבדו אותי שם בלב שלם ונפש חפצה ותראו לי בזה אהבתכם אלי, אריק לכם ברכותי שם עד בלי די,) ע"כ לא לבד כאשר הוקם המשכן אמר להם אהרן יברכך ה' וכו', יאר ה', וכו', ישא ה' וכו', כי אם גם בכל עת ובכל מקום אשר יזכירו ישראל את שם ה' לעבדו ולאהבה אותו יברכם בכל טוב, כמאה"כ להם כבר בעמדם על הר סיני "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". והכוונ' שאם שכבר אפשר שיהיה העלול באנשים מוסיף מעלה ושלימות על עלתו הקרובה עד שיהי' איש חכם גבור ועשיר מאביו או מרבו כמו שהיה ענין הנבוא' במשה רבן של כל הנביאים ושלמה המלך ע"ה אב החכמים ודומיהם בזה הענין. אולם היה זה לפי סבות חצוניות נזדמנו לבן או לתלמיד באופן יתר נאות ממה שנזדמנו לאב או לרב כי הנה התור' והחכמ' נמשלה למים להרבה ענינים ונדון בזה הענין מאחד מהם. וזה כי עומק הנהר ורחבו אינו לפי קורבת המקור רק כפי עומק ורוחב התעלה אשר יבא בו וכן באמת לבות האנשים הם התעלות אשר בם ימשכו מי מעייני החכמ' ולפי עמקם ורחבם כן יכלו מהם אמר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כ״ה:ג׳) מאן מלכי רבנן כמה דאת אמר וכבוד מלכים חקור דבר (שם). ועל זה נאמר בשלמה ויתן אלהים חכמ' לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים וגומר (מלכים א ה׳:ט׳) כי כארכו ורחבו כן ימלא אותו מהם דכתיב אשר מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳) ואמלא אותו רוח אלהים (שם ל"א) מלא אותם חכמת לב (שם ל"ה). ולזה נאמר תועבת ה' כל גבה לב (משלי ט״ז:ה׳) כי לא יכיל המים. אמנם זה אפשר בבני אדם ולפי סבות חצוניות אמנם הוא יתעל' שהוא אלהי הכל וסבת הכל ושלמותו הוא עצמי אליו אשר מעצמיותו יושפע אי זה שלמות על כל הנמצאות כלן הנה א"א שתמצא מעל' ושום שלימות בשום נמצא שלא יהיו אצלו בעצם וראשונ'. וזה הוא מה שרצה אליפז באומרו אם מעושהו יעהר גבר שוה למאמר הנוטע אזן הלא ישמע וגומר (תהילים צ״ד:ט׳) כי המשיב דבר בתואר מה (חוייב שימצא ענין התואר ההוא בו בעצם וראשונ') כמו שיבא ביאור זה הדרוש יפה בפר' אדומה שער ע"ט ב"ה והוא כח משפטו אשר זכר בתחלת הכתוב שעליו ייסד כוונת המאמר כי הנה אחר שנמצא השלמות ההוא אצל יעקב אבינו ע"ה כי כשבא לגור במצרים אע"פ שלא ירד להשתקע הנה הוא לא נפטר מפרעה עד שברכו. מק"ו שימצא זה השלמות וההטבה אצלו יתעל' כאשר בא לקבוע שכינתו בתוכם שהרי כל השלמיות הם אצלו בעצם וראשונ' והוא מאמר מחייב בלי ספק. ולזה אמר אף אני כשאבא אצלכם טעון ברכות אני בא. ומה היא הטעינ' הזאת והלא יברכך יאר ישא אינם משא גדול. אמנם כשיושקפו בטוב תגלה ותרא' עוצם תועלתם שכל אחת מהנה הוא ענין בפ"ע. ולא עוד אלא שכל אחד אמתחתו עמו יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום והוא האמתחת הגדול שהוא מחזיק את הכל כמו שאמרנו. א"ר יהושע בן לוי בסיני רמזה להם וכו'. והכונ' כי לא על הביאה ההיא בייחוד נתייחדו אלו הברכות שא"כ חוייב שכל עוד שלא יהי' המשכן ביישובו או המקדש במעמדו שלא ימצאו שם ברכות ח"ו לז"א כי בסיני רמזה להם ודרך כלל הבטיחם בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומההבטח' הכוללת הזאת עשה מה שעשה בבאו להשכין שכינתו במשכן שברכן ביברכך יאר ישא וקודם שנבאר ענין אלו הברכות ותועלתם יש להתעורר על ענין מצוה זו שלש ספקות: