תהילים צט:ו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

מֹ֘שֶׁ֤ה וְאַהֲרֹ֨ן ׀ בְּֽכֹהֲנָ֗יו וּ֭שְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵ֣י שְׁמ֑וֹ קֹרִ֥אים אֶל־יְ֝הוָ֗ה וְה֣וּא יַעֲנֵֽם׃

עקידת יצחק

והנה כן מנהגנו ומשפטנו עם אלהינו כי הנה בהיותינו בדמותינו בצלמנו נבא לבקשת כל צרכנו בחק זכיותינו ובחוב המוטל על כל הנמצאות להפיק רצוננו ולעבור עבודתנו כי הוא היה כח וחוזק השלמים הבאים על הדברים כלם בכח מעשיהם ואין מוחה על דרך שאמר הכתוב ותגזור אומר ויקם לך (איוב כ״ב:כ״ח) כמו שבארנו זה הענין היטב אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו ובשאר המקומות הנמשכים אליו. אמנם כשיצא סמפון על השער ונחלש כח זה הזכות באופן מן האופנים כבר יבאו המבקשים בתורת תפלות ותחנונים לבקש מאל בעל הרחמים כענין שנאמר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני (ישעיהו נ״ח:ט׳). כי על שתי הכתות האלו נאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תלים צ"ט) כמו שכתבנו ענינו בפרשת בלעם שער פ"ב. אמנם כאשר ננעלו שערי תפילה ממנו לסבות חסרונותינו ואין בידינו די ספוקנו או השלמת רצוננו הנה נחזור אחרי צדדים בלתי הגונים מינים ממינים שונים מהם דרכיה עקשים מהם מקולקלים יש נהנה מן העולם בלא ברכה והודאה שהיא מעילה גדולה כמו שכתבנו שער ט"ו ויש בגנבת דעת העליונה ויש שחוטאים ביד רמה בחטאים גדולים ופשעים מפורסמים קלים וחמורים כאשר עשו אבותינו מלפנים בכל המשך ימות המלכים אשר לישראל ויהודה להודיע כמה ארך אפים לפניו. אמנם לסוף לא נפטרו מהפורעניות כי על כן הכם ע"י מלכי הארצות כמה פעמים ואחריתם מפח נפש כחרבן הבית וביטול עבודתו והגלות הבנים מעל שולחן אביהם והשליכם אל ארצות אחרות וממלכות רחוקות כמעט חמש עשרה מאות מהשנים והנה שגלינו מעל אדמתנו והיינו נבזים ושפלים בקצות הארץ שדודים ושלולים מכל טובות העולם וחמודותיו כל זה באתנו ומוצאים אנחנו רע ומר ממות אפיסת שפע הטובות הנפשיות והעדר ההצלחות האלהיות אשר היו אתנו מסוגלות מכל העמים ובעונותינו שרבו אין בידינו לא מייסורי הצדיקים ולא משלותן ואומר אבד נצחנו כי אין לנו עוד תקוה זולתי אלהינו כי רבים רחמיו על כן נקוה לו בשתים אלה יחוס עלינו ויגן בעדנו היום יקימנו ונחיה לפניו כמו שהבטיח הנביא ירמיהו ע"ה על זה באותה אלפא ביתא המשולשת לו במגלת איכה כי אחר שזכר עניו ומרודו בעמל ישראל אמר זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו חדשים לבקרים רבה אמונתיך חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו (איכה ג׳:כ״ב-כ״ד) כי הנה הוא עליו השלום אחר שאמר בשם הכנסיה ואמר אבד נצחי ותוחלתי מיי' היה משיב אל לבו זאת התשובה המחזקת אל לבו על כי יוחיל. ואי זו היא חסדי יי' כי לא תמנו וגו'. והכוונה כי עם שהוא יתברך מצד גדלו ועוצם מוראו ראוי שלא יעבור על מדותיו אך שישלם לעושה הרעה כרעתו אבל מצד היותו רב חסד מטה כלפי חסד יש לנו תוחלת גדולה כי אם עונותינו גברו מעלה ראש חסדיו ורוב רחמיו עד גבהי שמים ולכן יכוין הדבור עם לבו הנזכר ויגזור המשפט לו חדשים לבקרים רבה אמונתך. ירצה לכך לבי יאות לך שתעביר מעליך בגדי המחשבות הרעות אשר עליך והלבש אותך חדשים ונקיים בבקר בבקר להרבות אמונתך ובטחונך בו ית' אשר הוא ישיב שבותך ורחמך והרבך בכל הדברים אשר אתה דואג על חסרונם מטובות העולם וחמודותיו אשר היו בידך ראשונה. והנה אחר שגמר חוזק דבריו וטענתו אשר אל לבו החומד אלו הטובות הגופיות והוא עובר בעבורם זכר מה שהוסיף אומץ בזה נפשו המשכלת המשתוחחת על הרעה אשר מצא את עמה כמו שאמר ראשונה ותשוח עלי נפשי ואמר חלקי יי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. ירצה אם שהתקוה המיוחדת אל הלב מצד כחו המתאוה אשר עליו אמרו עינא וליבא סרסורי דעבירה היא (ירושלמי ברכות פ"א) אל חסדי יי' והצלחות העולם שישובו למקומן כמו שאמרנו הנה הנפש המשכלת מצד גזרתה ומחצבה יש אלהים קרובים אליה והיא לבדה חלק אדם מאל וחלק אלוה מעולמו לכן יש לה תקוה ותוחלת בו ית' מצד עצמו מבלי השקפת רוב החסדים הנזכר ים כי עשר ידות לו במלך והוא לבדו חלקה ונחלתה ועל כן ייחדה דבריה ותאמר לו והוא ענין הטובות הנפשיות האלהיות אשר זכרנו. והנה להיות מאמר הנפש אמתי ונכון עד מאד אמר טוב יי' לקויו וגו' והכוונה כי עם שהוא טוב לכל קויו מצד חסדיו יותר ויותר לנפש תדרשנו מצד עצמו כמ"ש בשם נפשו על כן אוחיל לו והוא אומרם ז"ל (איכה רבתי פ"ג.) יכול לכל תלמוד לומר לנפש תדרשנו (איכה ג׳:כ״ה). והנה נמשך הנביא בזה בענין חוזק הנפש וטענתה באלו הענינים דברי המשורר אשר דבר בצביונן וצורתן וזה כי אחר שזכר כל הרע המגיע לאומה הנבחרת מאויבי יי' האומרים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב על הדרך שזכרנו ענינו עמהם בפרה אדומה שער ע"ט. אמר לולי יי' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי אם אמרתי וגו' ברוב שרעפי בקרבי וגו' (תלים צ"ד). ירצה לולי יי' עזרתה לי אשר נתן חכמה ותבונה בלבי להחזיק בתקוה והתוחלת כראוי כמעט שכנה דומה נפשי וענין טיב התוחלת הוא כי אם אמרתי מטה רגלי בהווה זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו כי חסדך יי' יסעדני לעתיד והוא ענין הנחמה הראשונה אשר הזכיר הנביא באומרו (איכה שם) חסדי יי' כי לא תמנו וגו'. ואח"כ אומר כי בהטיב מחשבותיו ובהרבות שרעפיו ועשתונותיו אל היותר נכון הנה שתנחומי יי' מצד עצמו המה ישעשעו נפשו לא בבחינת החסדים אשר זכר וכמו שאמר חלקי יי' אמרה נפשי וגו'. והדרך זה עצמו דרך הנביא ישעיה עליו השלום אחר שהזכיר כל הרעות המעותדות לבא עליהם לא נפלו אמר לסוף נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה וגו' (ישעיהו מ׳:א׳-ב׳) וזה שתהיה בטוחה לשוב לאיתנה בכל מיני הצלחותיה בצאתה מהגלות אשר היא בו כי תדע בלי ספק יבא עת יאמר בו כי מלאה צבאה הנגזר עליה להיותה בצער הגלות ולא יוסיף להגלותה וזולת זה כי נרצה עונה בתשובה ומעשים כי זה מה שימהר את הקץ כמו שאמר זכו אחישנה (סנהדרין צ"ח.) ועוד בה שלישיה כי לקחה מיד יי' כפלים בכל חטאתיה והרי הוא ית' כאלו לווה ממנה וחייב לשלם לה ניחומין והרי נאמן הוא לשלם אמנם זה המאמר הג' הוא מבואר שהוא דרך פיוס כמו שאמר דברו על לב ירושלים כי הוא ית' מורה מעצמו ומקבל לעשותו כדי שתתפייס ותתישב דעתה ולבה עליה. ובפרשת החדש שער ל"ז כתבתי טעם נכבד אל מאמר כפלים בכל חטאתיה. והנה על הנחמה היותר חזקה אשר לנפש בדברים האלהיים המיוחדים אליה אמר קול קורא במדבר פנו דרך יי' וגו' (ישעיהו מ׳:ג׳). אין דרך המדבר ומסלת הערבה כי אם ההישרות הלמודיות להשיג שלמות הנפש הדברית כי הוא באמת דרך יי' ומסלה לאלהינו ואמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו למשל על אופן תקון הפעולות המדותיות בעצת החוקר בפרק ז' מהמאמר השני מספר המדות כי אשר הוא נוטה בפעולות אל אחד הקצוות יהיה תקונו להרגיל אל הקצה האחר עד שישאר מוטבע באמצעי. ולזה אמר כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו באופן שישאר העקוב למישור והרכסים לבקעה והנה כשיהיו האנשים מלומדים על יושר בכל מעשיהם עם זה יהיו נכונים לגשת אל מקום דבקותם והראות כבודו עליהם כבתחלה כמו שאמר ונגלה כבוד ה' כי היא ההשכלה באל יתעלה וראו כל בשר יחדיו כי פי יי' דבר ואותו העם אשר דבר אתו פנים בפנים יהיה במדרגה שכלית עליונה על כל העמים אשר על פני האדמה. והנה לחוזק ההבטחה וקיומה אמר קול אומר קרא ואמר וגו' (שם). אמר כי קול הנבואה אומר לנביא קרא והעד בעם את אשר יהיה באחרית הימים בלי שום ספק והנביא אומר מה אקרא כי אחר שכל הבשר חציר וכל חסרו כציץ השדה מה תועלת בייעודים האלו כי סופו יבש חציר נבל ציץ ואפילו המין המדבר כי רוח ה' נשבה בו דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳) גם הוא הולך אחרי בצעו ולכן אכן חציר. והיתה התשובה האמת כי יבש חציר נבל ציץ בכלל טבע האנשים אמנם דבר אלהינו יקום לעולם כי אותו החלק הדברי אשר לו הוא נבדל משאר המדברים כמו שהעידו על עצמם ביום המעמד הנורא היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) כמו שבא פירושו יפה בספור מתן תורה בשער מ"ד ולזה על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון מבשרת ירושלם וגו' כענין שאמר כתבוה בשוקא וחתמוה בברא (ב"ב מ':) כי זה העם יהיה בטוח באלו הבשורות הטובות ועל כן בבטחון גמור אמרו לערי יהודה הנה אלהיכם:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולך בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז"ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח'.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א"א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע"ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית' אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו. אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו' כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ"ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז"ל: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו וגו' ויבכו בני ישראל וגו'. הראוי לכאורה שיקדים בכיתו למספר שני חייו אלא שהכוונה כי לפי שראו היותו על זה השיעור מהחוזק הכירו שלא מת להתכת הכחות ולאפיסת הלחות הטבעי כשאר הזקנים אבל שהיתה מיתתו לחטא העם אשר היה להם לרועה ולהסיר צלם מעליהם וזה ממה שיכפיל הבכי למרגישים כמו שאמר בקינת דוד על אבנר ידיך לא חסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) אמר כי אחר שלא נמצאו אצלו סבות שיגרמו מיתתו כשאר אנשי הצבא שכבר נתפרסם ממנו שידיו ורגליו מלומדות ומזורזות למלחמה הנה באמת לא נפל רק כנפול לפני בני עולה והם העם אשר היה להם לשר כי בחטאם מת שאינם הגונים להיות תחתיו ולזה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות עליו. וכן בכאן כאשר ראו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ועדין יש לו להאריך ימים רבים כפי המנהג הטבעי הכירו וידעו כי מפני רעתם נאסף ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ואף שיהיה מה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה דרך נס כמו שכתבנו אצל אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא יש לבכות על הסתלק הנס ההוא לעת ההיא. ושמעתי שנמצא במדרש (סוטה י"ג:) הר העברים י"ב פסיעות היה וכלן קפצן משה בפסיעה אחת ואני לא ראיתיו במדרשות אבל אם ישנו יראה לי שכיוני לפרש זה הכתוב ע"ד שפירשנוהו. *וזה כי פסיעות וכו' ר"ל אחרי. נראה שהתנא ספ"ה דאבות חלק חיי האדם מעשרים עד מאה שנים לחלקים של עשר ועשר שנים נוכל לאמר כי גם פה חלק המדרש חיי משה שהם מאה ועשרים שנה לי"ב חלקים של עשר ועשר שנים, וקראם בשם "י"ב פסיעות", ואמר עליו "שקפצם בקפיצה אחת" ר"ל שחי בכולם באופן אחד ושוה, וכחו וגבורתו לא עזבוהו עד יום מותו, כי אם ככחו אז בעשר שניו הראשונים, כן כחו עתה במותו בכלות עשר שניו האחרונים כמו שאה"כ ג"כ "ומשה וגו' במותו לא כהתה עינו" וכו' וזה כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים כמו שבא במשנה (אבות פ"ה) בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ואמרו שקפצן בפסיעה אחת לפי מה שאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה וזה כי לא זרקה בו זקנה ושיבה ולא שום תשישות כח כדרך העולם אלא שנכרת עודנו באבו והוא מה שאמרנו. ומ"מ הבכי ההוא היה היותר הגון ובטענה יותר חזקה מכל אשר בכו עדנה כי אז נגנז ארון קדש ונאסף מבחר המין האנושי אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו ועם שהוא יתעלה הולך ואור באור החיים את ה' אלהיו לא יסור ממנו ראוי לבכות עלינו שעזב אותנו לאנחות כמו שנמשכו לנו הענינים עד היום כאשר הוא מורגל לבכות על כל המנהיגים הגדולים הלוחמים מלחמותיהם כי הוא מאמר אלישע אל אליהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) שהוא אינו מצעק עליו רק על הנזק המגיע אל כלל ישראל מי שהיה להם מגדל עוז שם ה' גם רכב גם פרשים. וכן הענין באבלו של משה אמרו בספרי פרשת הן קרבו ימיך כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצטער ומתאבל עליו והוא אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני מנעורי רבי שלמדתני תורה והיה מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לי הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני כענין שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ב) ולא עוד אלא שמובטח אני שהיה בן העולם הבא שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והכוונה כי להסתלקו מבינינו לא פסקה משלחננו תמיד סעודת תלאות וצרות והמה מרו ועצבו את רוח קדשו תמיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה':) שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ועליו זכרו זה הכתוב עצמו כמו שכתבנו בפרשת נדרים שער פ"ז והנה לפי זה אמרו ז"ל שלא תאבל עליו על דברים חלקיים מצד שהוא אביו או רבו. אמנם על הענין הכללי ההוא דבר שאין לו קצבה וראוי לפסוק ממנו לשעה ולא עוד אלא שהוא בן העולם הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלימותו באשר הוא שם שמח ומענג בזיו השכינה. ועכ"ז הוקבע בישראל יום סיום התורה האלהית שבו נקראת פרשה זו יום זכרון לפטירתו והרבו דברים *והפליגו פיוטים וכו', פה רצה הרב ז"ל לתת רק טעם וסיבה למה שהפליגו הפייטנים במליצתם ושיריהם אשר חברו לאמרם בשמחת תורה, יום כלות קריאת התורה וזכירת מיתת משה, לספוד עליו מר עד מאוד, שלא יחשוב איש כי מיתת משה רע"ה היתה חלילה לרעתו, כי נהפוך הוא, הוא יושב עלז ושמח בצל שדי, ומתענג שם נעימות נצח בימינו, אך כונתם בזה היתה רק לעורר את לבנו ולהזכירנו ביום מותנו, למען נשוב אל ה' באמת, ובכל לבנו, כי אם משה השלם בבני אדם מת על פי ה', אף כי אנו מלאי עון. מי זה גבר ממנו אשר יחיה ולא יראה מות ? והפליגו פיוטים המזכירים מעלותיו עם אלהיו ועם כל צבאות הנמצאות העליונים ותחתונים ושכלם לא עצרו כח לשלא ילקח זה האדון מעל ראשינו כמו שהוא במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שהכל המציאו החכמים לעורר הלבבות לדעת כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושמהמות הזה יחוייב מה שימשך מהרעה אל המונהגי' אשר יסור צלם מעליה' וכ"ש האדון הזה העומד בפרץ לפניו תמיד להשיב חמתו מהם וגם זה המחייב שיעמוד התלמיד במקום רבו ושאר ענינים אשר יזכרו שם הם ענינים נאותים כשיושכלו ומהם למדו הפיטני' לעשות פיוטים רבים מזה הענין כוונת כלם בנגלה ממנו לעורר הלבבות למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית אדון כל הארץ הוא מה שיעשה רושם גדול בכללות העם מאמות התורה וחבת מצותיה לא כמו שיאמינוהו הנשים והאנשים הדומים להנה שכל הענינים האלה שהזכירו עשה משה לבלתי לכת לפני ה' בארצות החיי' והיה להם דמיון למכשול ולרפיון ידים בהתעסקם על שלמותם כי אמרו לא נראה יה בארץ החיי' חלילה רק הוא כמו שאמרנו לעורר הלבבות למה שהוא חובת היום וכההוא דאמר אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ודוגמת זה מצינו ביומא (כ"ג.) תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצין ועולין לכבש קדם אחד מהם בתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו'. וכתיב ויצאו זקניך ושפטיך וגו'. אנו על מי נביא עגלה ערופה על ההיכל או על העזרות מיד געו בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם. ואמרו עלה בגמרא וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה וכו'. ומהדר כדי להרבות בכיה בישראל. וכן הוא אצלי כל מה שדברה נעמי לכלותיה העוד לי בנים במעי וגו'. כי אמרתי יש לי תקוה וגו'. גם הייתי הלילה לאיש וגו' (רות א׳:י״ב). כי מהידוע שהן אסורות על אותן הנולדים אחרי כן לפי שאין מצות יבום כי אם באה מן האב שיהיה עמו בעולמו ותרוייהו ליתנהו אבל הפליגה בדברים כדי להרבות בבכיה וכמו שנאמר מיד ותשאן קולן ותבכינה עוד (שם). וזהו דרך ישר בכוונה ההיא ממה שאמרו המפרשי' סוף דבר זהו טעם הפיוטים ההם ואין זולתו. ולזה תקנו צעקה יוכבד בקול מר וקשה סני סני איה משה והדומים לו המחממים את הלב ומגדלי' התמרור כי על דרך האמת בנוה השלום והמנוחה הוא יושב ושמחת עולם על ראשו: ויתמו ימי בכי אבל משה כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער ג"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם שיהיה שלשים ויתנחמו במה שנאמר בסמוך ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכבר מלא מקומו לענין הנהגתם וגם נעתקה אליו מגדולתו של רבו בעיניהם עד שנאמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי ידעו שהשמיעה ממנו וקיום דברו הוא ממש שמועתו של משה וקיום דבריו כי הוא העמידו במקומו במצות השם יתעל' ועכ"ז המעלה של יהושע נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וכבר כתבנו פירושיו אצל ומשרתו יהושע בן נון בשער נ"ג. והנה בכתיב הזה תלה עצמו הרלב"ג ז"ל והנמשכים אחריו במה שהשתדלו לבטל הנסים המפורסמים שבאו בכתיבים כגון שמש בגבעון וחזרת השמש וזולתם כי אמרו שכוונת הכתוב הזה היא לומר שלא קם אחריו מי שישוה עליו בעשות נסי' כמוהו כ"ש שיוסיף עליו לחדש ענינים נפלאים במערכות השמים וככביהם אשר לא סופר ממנו בכתוב ואצל ספור המבול הארכנו בתוכחה זו ובטלנו דבריהם מכמה צדדים כלם נכוחים וביררנו שלא תבחן מעלת הנביא לפי הצטרכו אל הנסים הנפלאים כי אם לפי העשותם על ידו כמו שיבא הצורך *כמו שתראהו שם וכו' (עיין ביאורי שם בשער י"ג בראשית דף צ"ה) כמו שתראהו שם יפה שער י"ג. אמנם בפרשת בלעם הוכחנו כי טעם הכתוב הזה הוא להבדיל עקרי המעשים המופתיים אשר נתיחדו לו למשה מעקרי המופתים המיוחדים לשאר הנביאים בענין ההתאמתות וסמיכות הדעת מתחלה ועד סוף ועל פי הפי' ההוא יצא לנו אורה לדעת כוונת חז"ל (ספרי פ' הברכה) באומרם עליו אבל באומות עכו"ם קם ומנו בלעם כמו שתמצאהו מפורש היטב *שם בשער פ"ב, (עיין ביאורי שם תוכן שער פ"ב). שם בשער פ"ב. ומעתה לפי שבכאן הוא גמר התור' האלהית וסיומה נזקק להורות ולהודיע בסופה מה שיור' הוראה עצומה על תמידיותה ונצחיותה החזק אשר בעבורו א"א לה ולא לחלק מחלקיה להבטל ולהשתנות בשום זמן מהזמנים כי זה לא יתכן כי אם ע"י נביא שישוה אליו במדרגת הנפלאות העצומות אשר עשה או שיוסיף עליו ואחר שהראנו לדעת שאיש כזה אע"פ שלא יקרה מהנחת מציאותו בטל אצל הטבע שהוא לא יצא אל המציאות כלל כמו שכתבנו זה הענין יפה וביררנו אמתתו *בפרשת מי מריבה (עיין ביאורי שם תוכן שער פ'). בפ' מי מריבה שער פ' הנה אם כן הביטול או השנוי בתור' או בשום חלק ממנה הוא נמנע והוא מה שחתם ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואין צ"ל בשאר האומות שלא נמצאת הנבואה בהם בשום פנים כמו שנתבאר לנו היטב בפרשת בלעם הנזכר כאשר ידעו יי' פנים אל פנים שהוא תכלית ההודעה וההתאמתות בכל השגותיו במדרגה גדולה מכלן אמנם ייחד מדרגת אותותיו ומופתיו בשלשה מיני מעשים שכלם היו צורך התור' והכרחיותה האחד לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו הנה שהיו ענינים גדולים ומפורסמים כנגד מתנגדים רבים ועצומים והכל נעשה לצורך נתינת התורה הזאת כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). והשני לכל היד החזקה אשר הראתה עליהם בספוק כל צרכיהם במדבר כל מ' שנה אשר לא חסרו דבר גם בסלק מעיקיהם בהפלת סיחון ועוג לפניהם שהכל צורך התור' ולמודה הוא כמו שביאר זה משלם בפ' בפני עצמה בסוף דברי הברית אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים המסות הגדולות וגומר. ולא נתן יי' לכם וגומר: ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם וגומר. לחם לא אכלתם וגו' למען תדעו כי אני יי' אלהיכם. וכן אמר ותבוא אל המקום הזה ויצא סיחון וגומר. ואקח את ארצם וגומר (דברים כ״ט:ח׳). וסיים ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. הנה שהסב פני כל היד החזקה הזאת לצורך למוד התורה וההשכל בה: וכבר נתבארה פרשה זו יפה במקומה. והענין הג' הוא העקר עצמו אשר עליו אמר ולכל המורא הגדול והוא המעמד הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגומר. כי מי כל בשר אשר שמע וגומר (שם ה'). ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגומר (שמות כ׳:י״ז). והנה כלם הם ענינים נפלאים ועצומים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא המופת היותר חזק שבמופתים כמו שנתבאר על ידי משה ג"כ תמיד אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (שם י"ט). אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ'). אתם ראיתם את אשר עשה ה' לעיניכם וגו'. עיניכם הרואות את אשר עשה יי' לבעל פעור וגו'. ואתם הדבקים וגו' הנה שנתבארה מדרגתו של משה רבן של נביאים בענין אותותיו ומופתיו מכלן מלבד מה שנתעלה במהות הנבואה עצמה בארבעה ענינים שזכרם הש"י מפיו במאמר אם יהיה נביאכם יי' וגומר (במדבר י״ב:ו׳) כמו שביארנוהו שם יפה שער ע"ו. וכבר יראו מזה במופתים הבדלים רבים מכל שאר המופתים אם מרובם ואם מזמן המשכם ואם מהיותם כנגד חולקים גדולים ועצומים ואם בפרסומם וכבר כתב קצת זה הרב המור' פל"ה ת"ב גם הרמב"ן ז"ל כתב קצתו כמו שנמצא בפירושיו. אשר כל זה יקיים בלי שום ספק שתורתו תהי' קיימת לעד מבלי שום חילוף ושינוי כלל בעולם. ואולם יחוייב זה ג"כ תכלית החיוב ממה שנתפרס' באומתנו באמות חזק שכל התור' כלה שמותיו של הקב"ה היא וכך היא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה קודם שנברא העולם וכשם שהוא יתברך אינו משתנ' ואינו מתחלף לעולם כך שמותיו לא ישתנו ולא יתחלפו והנה על הסדר ההוא הקדום לפניו יתע' נמצאו בה אוצרות החכמה וגנזי הסודות הנעלמות אשר על פיהם יחדשו יודעיהם חדושי הויות ופליאות בשמים ובארץ כמו שנתברר אמות זה לחכמי האמת המקובלים האמתיים כיד אלהיהם הטובה עליהם כמשז"ל (שוח"ט תהלים ג') מטולטלים הם שבילי' של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה היו יודעים לרפאת את החולים ולהחיות את המתים כמו שכתבנו זה אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים שער ע"ז אשר כל זה יחייב תכלית החיוב שהיא תורת יי' תמימה ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע בשום זמן מהזמנים. אמנם כשבוא יבא ויגיע מורה צדק אשר יגדל לעשות ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי' ובהוסיף יי' ידו להכין דעות אנשי עמו בכללם ינתן לו מקום ורשות לבאר סודותיה ולהאיר עינינו במצפוניה ויתגלו אלינו בה דברים שכסן עתיק יומין תחת כנפי ספוריה וחקותיה ומשפטיה ויזרח עלינו שמש תועלות שמושיה וצרופיה ופליאות שמותיה כי על זה האיש אשר על ידו יעשה הענין הגדול הזה אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) תאנא דבי אליהו שתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. אשר נבוכו בכוונתו רבים ונכבדים *ואנחנו בארנוהו וכו' (עיין ביאורי למעלה שער ה' בראשית דף מ"ב ע"א ושער י"ג שם דף ע"ב). ואנחנו ביארנוהו לפי זאת הכוונה יפה בהקדמת וישב יעקב שער כ"ח עם ענינים ומאמרים אחרים מסכימים ובאמת בהתפרסם זה בזמן המור' צדק הלזה שיגלה במהרה בימינו יודע בגוים לעינינו מעלות זאת התורה האלהית ויכירו וידעו כי אוי להם כי נדדו ממנה ולזה חתם משה אדון הנביאים כל דבריו אשר דבר עם ישראל ברמוז להם לסוף המעשים כלם. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך וגו'. יאמר כי נוחלי תורתו זאת בהשתמשם בה כדרכה יהיו נושעים ביי' כי הוא יהי' מגן עזרם בכל אשר יצטרכו אליו וכמו שאמר מגדל עוז שם יי' וגו' (משלי י״ח:י׳). שם ממש. וכן נאמר קוראים אל יי' והוא יענם (תהילים צ״ט:ו׳) *קורים ננקד בחירק, כונתו כי פעל קוראים" יורה על התפלה אפס פעל "קורים" יורה רק על אמירת וקריאת דבר מה כמו בלשון חז"ל "קורים את שמע" וע"כ רומזת פה מלת "קוראים" המנוקדת כמו "קורים" לא לבד על הקריאה והתפלה אל הי"ת כי אם גם על סוד הזכרת שמו אשר לפי דעת חכמי הקבלה תועיל מאוד ליודעים להשתמש כראוי בהזכרת השמות הקדושים כנודע וע"ז רומז גם מאה"כ לדעתו "וקראתי בשם ה'" ויקרא בשם ה'. קורים ננקד בחירק תחת הרי"ש וכן קראתי בשם יי' לפניך וכן נאמר ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי' (שמות ל״ד:ה׳) וזהו סוד הזכרת השמות בלי ספק. ואשר חרב זאת התורה היא גאותך כי לא בחרב ולא בחנית זולת' תושע ויכחשו אויביך לך ממה שכפרו בה עד היום ההוא הבא. ועל אמתת העולם הרוחני הנצחי הדבק והסמוך אל אלו הענינים הנפלאים בקשר חזק אמר ואתה על במותימו תדרוך והכוונה כי יודע ויתפרסם לכל שאתה במציאותך ועצמותך דורך מהלך השלמות עליהם כמדרגת הצורה אל החומר אשר תנשא עליו ולזה יאמר כי צורתם העליונה להם הוא עצמו מקום מדרך כף רגלך והיא מליצה נכבדת נמשכת למה שכתבנו ממדרגות הנמצאות אצל ומוראכם וחתכם שער ט"ו ובפרשת המן שער מ"א וזהו מה שרצינו בביאור זה החלק. אמנם מה שיתכן שיאמר מענין זה האושר ומציאותו אצל התורה האלהית ויחד אליו דבור בפני עצמו בו וסיים זה הספר ויהי' נעילת שעריו בעזרת העוזר אשר עזרנו עד הנה:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

ובמדרש (ש"ר פרש' כ"א) אמר רבי אלעזר בן פדת בשר ודם אם הוא שומע אדם יודע לעשות דינו ואם לא אינו יודע לדון דינו אבל הק"בה אינו כן עד שלא ידבר האדם יודע מה בלבו וכן הוא אומר (ישעיהו ס״ה:כ״ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע לכך נאמר מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. ועתה ראה כמה כיון ממה שכתבנו כי הנה הוא יתברך שמע מה שכיון אליו משה מהצעקה ואם לא הוציא בשפתיו והוא נכון מאד ויש במשמע מאמר מה תצעק אלי כלומר כבר נתתיך אלהים לפרעה בכל מה שיעשה בו להוציא את בני ישראל מידו א"כ מה תצעק אלי שום תפלה וצעקה דבר אל בני ישראל ויסעו (ו) ואתה מעצמך הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו כי לא ימרה את דבריך כי אתה מהשרים הרודים בשבט על הדברי' הטבעיים שישתנו על פיך ובגזרתך לא מכח המתפללים כמו שנאמר (תהילים צ״ט:ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' כאשר יתבאר זה הענין היטב בפרשת בלעם שער פ"ב ב"ה. ואתה הרם את מטך וגו' שם גלה לו סוד אופן ישועתם שתהיה על הצד היותר נפלא שאיפשר אם בשיבקע הים ויבאו בתוכו בחרבה מה שלא צוייר לו מתחלה ואם בשיסכל עצת המצריים ליכנס אחריהם ויוטבעו. (ובזה הותר הספק ו'):
שאל רבBookmarkShareCopy