תהילים צ:א מחשבת ישראל: אורות, עקידת יצחק, דרשות מהר''ל ואגרות צפון

ישראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה, במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם, (נחמיה ט ה): "ומרומם על כל ברכה ותהלה", זהו גורל ישראל. ישראל מכיר הוא את כח מעשי ד', ישראל מכיר ומעיד עדות אל גבור יוצר כל לבדו, (ישעיהו מג יב): "ואתם עדי נאם ד' ואני אל". מלא הוא ישראל מאור הגבורה והתפארת העליונה, שהכרתן מלאה חיי חכמת עולמים, חיי חסד ואהבת כל הבריות, חיי פאר מקדושים. ישראל עומד הוא בקרן אורה זו ברוחו, בחיי כל נשמה בפרטיות ובחיי האומה כולה, בבנינה, בדורותיה, בשאיפת שיגוב פאר זיו הדר כוננניות מלכותה, בהיכל קדש מקדשה, בלהט אש חיי נעוריה, (תהלים קמד יב): "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל", וחפץ רכושה ועשרה (תהלים קמד): "מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו, אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו". והעם אשר ד' אלהיו יודע לספר כח מעשי ד', יודע לספר, שאלהי ישראל אלוה עולם הוא, בורא שמים וארץ ושהכל ברא לכבודו, וכבודו כבוד כל עולמים, חיי כל עולמים, וחקר כבודו כבוד. וידיעתו זאת היא תכונת רוחו, מורשת אבותיו והכרתו הפנימית, חודרת בו בכל לב ובכל נשמה, אחוזה, קשורה ודבוקה, בנעימת אמונתו, אמונת אומן, בבירור תולדתו, בנצחונותיו על כל, בסגולת קיומו ועמדתו נגד צריו הרבים, אשר המה כשלו ונפלו והוא קם והתעודד. ויותר מכל חרותה ידיעת קדש עולמי עולמים זו בנשמתו הפנימית, בתביעת רוחו, בזהר שירתו, בהתגלמות חייו, מותאמת לאֹפי מוסרו, לתכנית מדיניותו, והיא יסוד כל שאיפותיו. והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם, כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה, כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב, כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, - על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו. אור ישראל זורח והולך ואור, מפעם בקרב נשמתו את הלמות גאולתו. (תהילים קי״א:ו׳-ז׳): "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. מעשי ידיו אמת ומשפט, נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר, פדות שלח לעמו, צוה לעולם בריתו, קדוש ונורא שמו". וגבורת אלהי עולם אלהי ישראל, אדון כל העולמים, מתברכת ומתגברת בתועפות הופעותיה ברוממות קרנם של ישראל, ביסוד האומה היא זורחת ומופיעה, בתאות גאולתה היא חיה ומתעוררת, - האל, הבורא היוצר, הקורא כל יש מאין, הנוטה צפון על תהו[1], (תהילים צ׳:א׳-ב׳ה ד): "אשר בידו מחקרי ארץ ותועפות הרים לו", (דברים לג כז): "מעונה אלהי קדם". (תהלים צ): "מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל". ותפארת אל זאת, כתר מלכות אלהים חיים, בישראל היא שרויה. אין עם ולשון בעולם שיוכל להגות ברוחו אמת חודרת תבל ומלאה זאת. עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר. עוררה גבורתך אל אלהים עליון. (תהלים פ ג): "לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו". הושיעה את עמך ופדה גוי ואלהיו, ופדה תפדה, כי גואל חזק אתה. (ירמיהו י ז): "כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך", (ירמיהו י ו): "מאין כמוך ד' גדול אתה וגדול שמך בגבורה". (תהלים פט): "מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם. אתה דכית כחלל רהב, בזרע עזך פזרת אויביך. לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלאה אתה יסדתם. צפון וימין אתה בראתם, תבור וחרמון בשמך ירננו". (תהלים פט יט): "כי לד' מגננו, לקדוש ישראל מלכנו", (תהלים צו ה): "כי כל אלהי העמים אלילים וד' שמים עשה".

תפלה למשה איש האלהים וגו' (תלים צ'). הנה המזמור הזה יכלול חמשה ענינים. שם המתפלל ותוארו. וסדור השבח הראוי מעין התפלה. וצורך תפלתו. וביאור הענין המבוקש עצמו, ותועלתו. אמנם הענין הראשון הזכירו להודיע כי שאלה כזאת היא מיוחדת למשה מצד שעל ידו קבלו ישראל את התורה אשר היא המעשה והמלאכה המיוחדת להם בכל ימי זמנם כמו שנאמר (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'. ועליה צוה והגית בו יומם ולילה ותחלת דינו של אדם קבעת עתים לתורה. ותאר אותו באיש האלהים כי הדורש ומבקש שאלה זו הוא באמת אלהי ונבדל מדרכי האדם. והקדים השבח הראוי ואמר (תהילים צ׳:א׳) אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור והוא כענין אומרו (דברים ג׳:כ״ד) אדני ה' אתה החלות וגו' כאשר זכרנו בשער הקודם. והכוונה כי בכל דור ודור היית לנו צור מעון להושיענו מכל רעותנו אשר מזה תתחייב לגמור הטוב על ידיו. בטרם הרים יולדו וגו'. אין צרכך כצורך מלך בשר ודם שמשגיח ומגין על בני עמו מפני שמלכותו תלוי בהם כמי שאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון כי אתה ה' בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם שהוא המשך יותר כולל ואין צריך אתה לזולתך וכמו שאמר המשורר (תהילים י׳:ט״ז-י״ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו. וסיים ענין השבח ואמר. תשב אנוש עד דכא וגו'. והכוונה שאתה בחסדך תסבב סבות רבות בעבורם ישוב האדם מדרכו הרעה וכאשר יקשה את לבו ויכביד את לבבו לא תסור מהשיבו עד דכדוכ' של נפש כדי שישוב על כרחו. ואחר כך תלית הדבר בו והחזקת לו טובה כאלו עשה מעצמו וזהו אמרו ותאמר שובו בני אדם כענין שנאמר (דברים ל״ג:כ״ז) ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד וכמה יתבאר אמות דברים אלה (ישעיהו ל״ח:א׳) במכתב לחזקיה וזולתו: כי אלף שנים בעיניך וגו'. הנה אחר שסיים דברי השבח נעתק לתת סבת צורך האדם אל החסד הגדול הזה אשר היא עצמה הסבה המניעה אותו אל בקשתו זאת והוא מה שנתן האל יתעלה לכל איש מהאנשים קצב זמן ומדת ימים שיערה חכמתו ואותם יספיקו להשלים להם כל אחד מלאכתו המוטלת עליו כאלו חיה אלף שנים והנה בני האדם יוציאו ימיהם לריק ונחשבים בעיניהם לאין ויתלוננו על קוצר זמנם שלא הספיק בידם לעשות דבר גדול או קטן מאשר החלו לעשות. ושיעור הכתוב כי הזמן שהוא נחשב לאלף שנים בעיניך למלאת בו כל האדם די מחסורו. הוא נחשב אצלנו כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה כלומר שסוף מה שיגיעהו מיומו זה הוא היותו בסוף האשמורה הראשונה הנמשכת לו כי אז היא תכלית אפלת הלילה אשר עליה אמרו (ברכות ג'.) משמרה ראשונה חמור נוער. זרמתם שינה יהיו וגו'. ירצה ממה שנתמעט זמנינו זה לרוע בחירתינו חוייב שילוה אליו עוד קיצור אחר נוסף עליו על דרך ההשגח' עד שכבר לא יהיו כיום אתמול ואשמור' רק כענין השינה שיחלום החולם בה שיש לו קצת הצלחה והקיץ וריקה נפשו והוא אומרו בבקר כחציר יחלוף כי יחלוף וחלף שניהם מן יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א). וענין דמיון השינה ביארו בסמוך בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש ונתן סבה לזה ואמר כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו יאמר כי זה בא דרך העונש ע"י האף והחמה המענישים לחייבים. כאומרו כי יגורתי מפני האף והחמה (דברים ט׳:י״ט) וזה כי שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך והוא כי כל ימינו אשר נתת לנו להשלים בהם את חקנו פנו בעשות דברים המכעיסים אותך כלינו שנינו כמו הגה והכוונה כלינו שנינו בהבל וריק כמו שדברנו. ואחר שזכר הדבר הרע הזה דרך כלל ביאר אותו דרך פרט ואמר. ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. ירצה הזמן אשר זכרנו למעלה שהוא אלף שנים בעיניך הוא מה קצבת על מין האדם כדרך המנהג הטבעי שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה כי זה מה שראתה החכמה האלהית שיספיק בדורות האחרונים להשיג שלמותם באותו שיעור שהושלמו הראשונים אשר האריכו ימים רבים בדורותם כי קוצר זמן אלו הדורות האחרונים עם מה שמצאוהו כבר מהנסיונות בהמצאת החכמות והמלאכות ויתר הדברים וארך הזמנים הראשונים עם מה שהיו חסרים מהם ימדו יהיו תמים. ולזה אמר כי זה הזמן המספיק שהוא שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורוב שיהיו ימי האדם יותר על זה המספר לא יהיו רק עמל ואון הנה הוא גז חיש לעינינו ונעופה ממנו בידים רקניות כאלו לא היה והוא פירוש מה שאמרנו למעלה כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה: מי יודע עוז אפך וגו'. ירצה וסבת נפילת האדם בחטא הזה הוא כי מי מהם יודע עוז אפך והכעס אשר תכעוס על כל אחד ממנו בבא עתו לתת את הדין על קיצורו במלאכת זמנו. ואמר וכיראתך עברתך לומר ומי יודע אם כיראתך שאתה מירא ומאיים בתורתך לעוברי רצונך כן הוא עברתך כי ודאי בזה יספקו המון האנשים ובפתיותם עברו ונענשו. והנה אחר שזכר הרע המגיע אל כללות האדם לבלתי הרגישם בקצב הזמן הזה המסתפק ולבלתי הקפיד עליו לשמור משמרתו כמו שאמרנו התפלל על תקון הענין הזה באנשי זאת האומה. ואמר למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. ירצה חנני מאתך דעה ובינה למנות ימינו ולהחשיב ענינם לכל מספרם ולכל פקודם ולהקפיד על כל הגבולים ההם אשר זכרנו ולא יעבור יום כי אם בהשלים מלאכת חקו כמו שאמרנו ראשונה ועם זה ונביא לבב חכמה לא כאשר אנחנו עושים פה היום שאין אנחנו מקפידים על הזמן והחדש והשנה גם השבוע כאין הם בעינינו. ולפי שצריך לזה במעט שנוי טבע וחלוף בריאה אמר שובה יי' עד מתי והנחם על עבדיך שבענו בבקר חסדך וגו'. והכוונה שיתקן מזגם וישביעם בתחלת זמנם שהוא בקר יומם מחסדו והוא ההבנ' וההשתכלות על מעשיהם ויהיה סבה שנרננה ונשמחה בכל ימינו ואז תשמחנו כימות עיניתנו בענשנו בזמנים שעברו שנות ראינו רעה לרוע בחירתנו. והתועלת הנפלא המגיע מזה שיראה אל עבדיך פעליך אשר יתבוננו בו בקרב שני חייהם ועם זה יראה הדרך על בניהם כי כאשר יצטרפו העיונים אשר יעיינום הראשונים עם מה שיעיינו אותם הבאים אחריהם תוסיף הדר ונעימות בהם. ויהי נועם יי' אלהינו עלינו ירצה ולא יהיה עוד קצף על עדתך כמו שאמר תחלה כי כלינו באפך וגו'. אבל יהיה נועם רצונך ואור פניך עלינו כי תרצנו. ומעשה ידינו כוננה עלינו שאתה תכין ותזמין עלינו מעשה ידינו הראוי לנו לעשות בימי חלדנו ומעשה ידינו בהשלמתו אשר תכוננהו. והכלל שהוא יתעלה יסדר לפניהם מעשים רצויים אליו בהם ישתדלו כל זמנם כמו שכן הרבה להם תורה ומצות על ידי המתפלל הזה בכל דברי התורה האלהית ושהוא יסייע על ידם לעשות כן ושלא יעזבו אל התרשלותם ועצלתם אשר בהם יצא זמנם באפס תקוה. הנך רואה בעיניך כי כל דברי התפלה והתחנה הזאת מוכיחים הוכחה עצומה על הצורך ההכרחי לאדם להיות עיניו פקוחות על חלקי זמנו והקפידו עליהם כהקפידו על ימי חייו ודי בזה לביאור הקודם:

הן אלה מעט מהרבה מהספקות אשר ראוי לשום אליהן לב כל בעל דעת. אם בתורת מעיין ואם בתורת בעל דת. אשר מצדן יגיע הספק והבלבול אשר לא יעלם. והאדם אינו ניצול מזה כי קרוב הוא. והוא ממשש בו בינו לבין עצמו כאשר ימשש העור. וירא לדרוש ולחקור עליו עם זולתו ברבים אשר עמו. פן תצא כאש ומצאה קוצים כסוחים ופשה תפשה מספחת הפקפוק. ותהפך לנגע הייאוש וצרעת המינות וההתפקרות. ובין כה וכה נופל במה שאמר איוב (ט') תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי. לפי פשוטו כי איננו מוצא קורת רוח לנפשו. והעצה היעוצה לתקונו שישקוד על זה בתכלית עיונו גם שיוציא בשפתיו להשמיע לאזנו. והעולה לו והמתיישב על לבו יגידנו בלשון קולמוסו להועיל לזולתו. ויבטח ביי' אשר אליו מגמתו. כי הוא אשר יסכים על ידו. כמו שזה הענין בעצמו מצאנוהו כתוב לאדננו דוד ע"ה על הדרוש הזה בעינו מזמור ל"ט שנתעורר על זה הענין מצד אחר. והוא כי אחר שזה התכלית המשובח בלתי נקנה רק בהשתדלות רב. הנה יחוייב שימצא לכל אדם זמן קצוב בטוח בו יוכל להשתדל להגיע עדיו. כמו שאמר (שם) אמרתי אשמרה דרכי וכו'. נאלמתי דומיה וכו'. חם לבי בקרבי וכו'. הודיעני יי' קצי וכו'. הנה בכתוב הרביעי הודיע ענין שאלתו ובקשתו היותה זאת עצמה אשר עמדנו עליה: אמנם בראשונים הקדים להודיע צערו באשר הוא שם בצרת נפשו. ואשר אמר בלבו להשמר מחטוא בו בהגדת לשונו. וכל שכן שיוסיף ההשמר בעוד רשע לנגדו. שמתוך דבריו ילמוד לפקר. ושאם נאלם דומיה לבלתי דבר בו אפילו בדבור פנימי ישאר עם הספק בעצמו ויחשה מהטוב המקווה לו. ויהיה עם זה כאבו נמכר. והנה עם זה נמצא רחוק משני הצדדין. שאם יחשה לגמרי חם לבו בקרבו מהשרפה אשר שרף הספק ההוא בקרבו ואינו יוצא לחוץ. ואם יהגה אותו לזולתו לדעת מה בפיו גם הוא ירא פן יבער כמעט אש ההתפקרות ואין מכבה. ולצאת מזה ומזה היה מסכים לדבר בלשונו להשמיע לעצמו לבד. כי ברית כרותה לשפתים להאיר הדברים. ואחר שזכר זה החחיל לזכור ענין השאלה ואחר כך חלקי הסותר אשר יעמדו לו בה. ועל המבוקש אמר הודיעני יי' קצי ומדת ימי מה היא וכו'. התחנן לפניו יודיעהו סוד קצו ותכליתו אשר יעלה לו ממדת ימיו כדי שידע מה חדל הוא. כלומר מה הוא בעולם הזה אשר נוצר בו. וזה אינו רק התשוקה לעמוד על נפשו. כי היה רואה בענינו עיונים הפכיים. ועל הא' אמר (שם) הנה טפחות נתת ימי וכו'. ירצה הציקתני שאלתי זאת לפי שלא ראיתי בחיי זמני ומדת ימי הגופיים דבר קיים וראוי לסמוך עליו מהזמן מה שיורה שיש לו לאדם דבר מוגבל לעשותו להשלים עסק תכליתו. אך ראיתי שנתת מספר הימים מעט מעט יום אחר יום. כאדם המקבל דבר משוער בשיעור רב טפח טפח ומוציאו. כי לא ימלא את נפשו ולא ישמח בו כי איננו רואה את כל מאומה בידו. ובזה הענין אלו חיה אלף שנים פעמים לא תשבע נפשו. כי מעולם לא הובטח על יום המחרת ולא על הבאים אחריו לכוין להשלים בהם המעשים הנאותים לשלמותו. וזהו שאמר (שם) וחלדי כאין נגדך וכו'. ירצה אין צריך לומר שיצדק זה לפי חלדי וחלד כיוצא בו שכבר הוא כאין נגדך כלומר נגד עיניך. כי אתה הרואה ויודע ועד לפי קוצר הימים שבזמנינו. אך כל הבל כל אדם נצב סלה (שם). ירצה שאפי' אל כל אדם שהיה בעולם מאותם אנשי השם שהאריכו שנים רבות בימים הראשונים קרה להם כל זה ההבל שאמרתי. וזה מה שיחליש מציאות התכלית ההוא המקווה מאחר שלא נמצא זמן בטוח וקיים בעולם הזה להשגתו. ואחר שזכר החלק הסותר מציאות זה התכלית זכר החלק המקיימו. ואמר (שם) אך בצלם יתהלך איש וכו'. ירצה זהו אשר יעמוד כנגד זה הדרוש אך הנה ראיתי סותרו מצד כי הוא הרואה ויודע במין האינושי דבר מיוחד ומסוגל בלתי יכול להכחישו. והוא מה שבטבעו להתהלך בצלם אלהים ודמותו, ושמהתחלת יצירתו יש לו כח והכנה להשכיל כאחד מצבא המרום. וכמו שאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה וכו'. שמזה הצד יחוייב שימשך לכל אחד מהם מזמן החיות מה שיספיק להשגת תכליתו. אך מה שיתחלף מהיות על זה האופן הוא מצד שהבל יהמיון בכל עסקיהם. כי אינם פונים בכל עסקם והמייתם כי אם לצבור כסף וזהב וכיוצא מהבלי העולם. והפתי ההוא ההולך בדרך הזה יצבור ולא ידע מי אוספם אל כלל האנשים. והכוונה בזה אחד משני ענינים או שאין איש מהם שם על לב כי מפני רעתם נאספו. ושהם הם המאספין את עצמם ולא ידעו. או שלא נתנו את לבם ענין סופם ותכליתם. ומי הוא המאסף אותם האסיפה הכתובה בתור' ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג) כמו שיתבאר בפרשת רדי שרה שער כ"ב ב"ה. וזהו כענין שאמר שלמה לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שיבא. ומה מאד הפליג המשורר במזמור תפלה למשה (תהילים צ׳:א׳) וכו' להורות כי בלתי ספוק הזמן להשלמת האדם הוא לאשמתו יתבאר זה שער נ"ט ב"ה: ואחר שזכר הטענה החזקה הסותרת בנין הספק הראשון כפי שנתיישב בלבו. אמר (שם ל"ט) ועתם מה קויתי ה' וכו'. מכל פשעי הצילני וכו' נאלמתי לא אפתח פי וכו'. הסר מעלי וכו'. בתוכחות על עון וכו'. שמעה תפלתי וכו'. השע ממני וכו'. ירצה ועתה אחר שהטענה החזקה מקיימת אמתת התכלית החשוב ההוא לאדם אשר עשית אותו בצלם אלהים כי לא לחנם היה זה. כי לא יחשד פועל חכם בזה וכיוצא בו. מה קויתי ה' בעולמי זולת זה. ולכן תוחלתי לך היא להתענג בזיו כבודך. ואם חטאתי לבוא בחקירה זו הצילני מהעונש ואל תשים עלי עון וחרפת נבל אשר נמצא בקרבו רוח מינות. וכמ"ש אמר נבל בלבו אין אלהים (שם י"ד) כי הדברים קרובים. כי מה שעלה בדמיוני בזה נאלמתי לא אפתח פי עוד. אחר שאתה עשית את כל אלה בכוונה עצומה ובחכמה נפלאה. אמנם מה שיבקש ממנו שיסיר מעליו נגעי העונשין והייסורין לבל יכלה מתגרת ידו. כי מדרכו להוכיח וליסר את האדם על עונותיו. ובזה נמס כעש חיותו שהוא הדבר היותר חמור אליו. והוא הסבה להיות הבל כל אדם סלה (שם ל"ט). ולזה שמעה תפלתי יי' וכו'. כי ידעת כי גר אנכי עמך בארץ הזאת. אמנם מצד הנפש הריני תושב ככל אבותי הקדושים אשר חלקם בחיים. והנה בסוף דבריו כלל הכוונה כלה. לומר שחיות האדם נשאר או לא נשאר הכל תלוי בידו. והוא אומר (שם) השע ממני ואבלוגה. ירצה הרף ממני הצרות והטרדות בימי חלדי. באופן שאוכל להתחזק ולהתאמץ למצוא תכלית הוייתי בטרם אלך בלא חמדה ואינני. כי ישאר קרח מכאן ומכאן. והוא באמת עקר כל הדרוש הזה ותכלית סודו כמו שיתבאר ב"ה: