תהילים צ:ב מחשבת ישראל: בית אלהים, האמונות והדעות, מורה נבוכים וחובות הלבבות

ואפשר עוד לפרש אני הוא קודם שיחטא אדם כי מקודם שיחטא אדם מסכים האל יתברך להעביר חטאותיו כשישוב, על דרך משאז"ל (ב"ר פ' א') כי תשובה קדמה לעולם, כי מקודם בריאת עולם הסכים האל יתב' לעבור על החטאים ששבו עליהם, כדכתיב (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל וגו' תשב אנוש עד דכא, שאם לא היה מסכים מקודם לקבל תשובת החוטאים, היה בריאת העולם לבטלה, כי לא ימלט אחד מן הברואים לחטוא, ולזה אמרו אני הוא קודם שיחטא, כי כמו שבריאת העולם היתה על קבלת התשובה מהשבים מאיזה אומה שתהיה כמו כן עתה נתרצה להם לישראל ע"י מרע"ה שתהיה תשובתם מקובלת על כל חטאתם שיחטאו.

ואחר הפנים האלה אשר בטלו אצלי שיהיה הדבר מחדש את עצמו, וחייבו שזולתו עשהו, עיינתי ‏במלאכת העיון אם מחדשו עשהו מדבר, או לא מדבר כאשר נכתב בספרים? ומצאתי שנעלה ‏בשכלנו שחדשו מדבר טעות, מפני שהוא דבר סותר קצתו את קצתו, מפני שאמרנו חדשו מחייב ‏שיהיה העצם נברא מוחל. ואם נשער המאמר מדבר נחייב שחומר שלו קדמון לא נברא ולא מוחל, ‏וכאשר נעלה על השכל חדושו לא מדבר, נמצאהו דבר ישר. ואם יאמר לי אומר חייבת לדברים ‏עושה בידוע, מפני שלא ראית במוחש עשוי כי אם מעושה ולא פעול כי אם מפועל, ג"כ לא ראית ‏במוחש שיהיה דבר כי אם מדבר, ואיך שמת ראיתך שאין פעול כי אם מפועל, ולא שמת ראיתך ‏שאין דבר כי אם מדבר, והם שוים במציאה? אומר לו כי היות דבר מדבר או לא מדבר הוא המבוקש ‏אשר דרשתי להביא הראיות עליו, ולא יתכן שיהיה הדבר אשר יתעסקו להביא עד עליו שיעיד הוא ‏על עצמו באחת משתי המעלות, אבל מביאים עד מזולתו כאשר היה אין פעל כי אם מפועל לצד מן ‏המבוקש הזה אשר אנחנו מבקשים אמתתו, לקחתיו לראיה עליו ודן לי היות דבר לא מדבר. עם ‏שמצאתי קצת מהדברים אפשר שיאמר עליו ה, אלא שהמאמר דק יוצא חוץ לענין הספר והנחתיו ‏ולקחתי הגלוי. והתבאר לי עוד, כי כל מה שנחשוב שהנמצאות נבראו ממנו, כבר חייבנו שדבר ההוא ‏הוא קדמון, ואם היה קדמון ישתוה הוא והבורא בקדמות, התחייב שלא יוכל לו לברוא ממנו דברים, ‏ולא היה נשמע לו להפעל כרצונו ולהצטייר כחפצו, אלא שנחבר אליהם עלה שלישית למחשבתנו ‏הפרידה ביניהם, עד שהיה בה זה עושה וזה עשוי, ואם נאמר זה, נאמר דבר שאיננו נמצא, כי לא ‏מצאנו כי אם עושה ועשוי לבד. וזכרתי עוד כי עקר מבוקשנו היה מי עשה מדבר, כי העושה ראוי ‏שיקדם לעשוי, ואין א' מהם יותר ראוי להיות סבה להויית האחר ממה שיהיה האחר סבה להוייתו, ‏וזה שקר גמור. וזכרתי עוד, כי האומר שהוא ברא דבר מדבר, כשימשך האדם עמו ימשכנו עד ‏שיביאנו אל שלא ברא דבר כלל. והוא שהסבה המפלת בלב היות דבר מדבר, הוא המוחש כן ‏השגנוהו, ויאמר כי המוחש גם כן יושג שיהיה במקום ובזמן, והצורה מצויירת, ובשיעור משוער, ‏ובמצב נצב, ובצירוף מצטרף, ושאר התכונות הדומות לאלה, כי משפטם כלם בשער הזה, כמשפט ‏דבר מדבר. ואם נבוא להשלים כל משפטיהם עד שנאמר נברא דבר מדבר בזמן ובמקום ובשיעור ‏משוער ועל מצב נצב ובצירוף מצטרף והדומה להם, והיו כלם קדמוניות, לא נשאר אם כן דבר ‏לבורא, ותבטל הבריאה כלל. ודקדקתי עוד כי אם לא נודה היות דבר לא מדבר לפניו, לא יתכן ‏שימצא דבר כלל. והוא שאם נעלה במחשבתנו דבר מדבר יהיה דרך הדבר השני במאמר כדרך ‏הראשון ותנאו, שלא יהיה כי אם מדבר שלישי, ודרך השלישי כדרך השני ותנאו, שלא יהיה כי אם ‏מדבר רביעי, ויגיע הדבר עד אין תכלית. וכיון שמה שאין לו תכלית לא ישלם, כבר נתחייב שלא ‏נמצא, והנה אנחנו נמצאים; ולולי שהדברים אשר היו לפנים יש להם תכלית לא היו נשלמים עד ‏שנמצינו. ואשר יצא לנו מן המושכל, הוא הכתוב בספרי הנביאים, כי הגשמים תחלתם מאת הבורא, ‏כאשר נאמר (תהלים צ' ב') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועל העולם אתה אל:‏

׳ילד׳. הענין המובן מזאת המלה ידוע והוא – הלידה ״וילדו לו בנים״. ואחר הושאלה זאת המילה להמצאת הדברים הטבעיים ״בטרם הרים יולדו״. והושאלה גם כן לענין הצמחת הארץ מה שתצמיח – דמות בלדה – אמר ״והולידה והצמיחה״. והושאלה עוד לחידושי הזמן כאילו הם ענינים יולדו ״כי לא תדע מה ילד יום״. והושאלה עוד לחידושי המחשבות ומה שיחיבוהו מן הדעות והסברות כמו שאמר ״וילד שקר״; וממנו נאמר: ״ובילדי נכרים ישפיקו״ – יספיק להם בדעותם כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע״ה בפרוש זה ׳ובנימוסי עממיא אזלין׳.