תָּשֵׁ֣ב אֱ֭נוֹשׁ עַד־דַּכָּ֑א וַ֝תֹּ֗אמֶר שׁ֣וּבוּ בְנֵי־אָדָֽם׃
עקידת יצחק
במסכת (נדרים ל"ט) שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם תורה תשובה גן עדן גהינם כסא הכבוד בית המקדש ושמו של משיח. תורה מנין דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. תשובה מנין דכתיב בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ וגו' תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן מנין דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. גהינם מנין דכתיבה כי ערוך מאתמול תפתח כסא הכבוד מנין דכתיב נכון כסאך מאז בית המקדש מנין דכתיב מרום מראשון מקום מקדשנו שמו של משיח מנין דכתיב לפני שמש ינון שמו.
עקידת יצחק
והנה מכל זה יצא לנו צד גדול של התר אל הספק הראשון אשר עוררנו במאמר אשר זכרנו ראשונה כי הנה האדם אשר כן יצר לבו רק רע מנעוריו ואור נוגה צורתו לא זכר עליו. אחרי כן בשיעור שיעור שיגיע אל אמתת שלמותו אע"פי שתושפע עליו הישרת התורה האלהות ע"י למוד הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על הישרתו ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים פעמים יחזור לחשכו הראשון ופעם יצא מאפלתו. וכך הוא דרכו כמו שכן היה הענין מבואר בעושי העגל כמו שיבא כי לזה גזר עליו החכם (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והנה לזה אמרו במדרש הזה (ע"א ד':) שאין מטבע האדם שלא יחטא כלל עד שאם יחטא נגזור עליו שכבר יצא מטבע אנושותו ושוב אין מקבלין אותו ולא תהיה לו עוד תקנה כי האמת הוא שאין מתכונת האדם לעמוד על מידה זו אפי' יום אחד. ולזה לא יבוקש ממנו זה אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל וכמו שאמרו (ר"ה י"ב:) י"י י"י אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב. ירצה שהענין בהם כמעט שוה וכמו שאמר דוד אם עונות תשמור יה י"י מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל). ירצה אם תשמור לאדם מצד נופלו בעונות אין אחד מהם שיוכל לעמוד בזה כי כלם מטבעם לחטוא. אמנם בענין הסליחה הבאה על התשובה יש עמך טענה חזקה למען תורא כי מי שלא ישוב ויבקש הסליחה ראוי שיענש עונש גדול. ולזה ש? חכמים זכרם לברכה (פסחים נ"ד.) התשובה מהדברים שקדמו לעולם כמו שנאמר (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל וגו' ותאמר שובו בני אדם: והוא מה שרצוהו באומרם לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וגו'. כלומר אם היה אפשר לשום אדם שלא יחטא אם לטוב טבעו. ואם להישרתו מזולתו. הנה באמת לא היו ישראל עושין את העגל כי הנה הדור ההוא היו בטבעם השלמים שבאפשרות עד שכבר נתאוה בוראם יתעלה שיהיו תמיד על השלמות ההוא כמו שאמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם והמישרים להם היו בתכלית השלמות. אבל מתוך מה שעשו יראה שאין מאפשרות האדם שלא לחטוא. מזה ישאר דרך נכון ופתח פתוח לבעלי תשובה לאמר הן בעוון חוללנו ובחטא נתיסדנו עד שאפילו הדור השלם בישראל שזכו לעמוד על הר סיני ובוראם אמר אליהם מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען יטב להם וגו' חטאו חטא נמרץ כזה הנה אם כן אין כל שלמות האדם תלוי בבלי חטוא כלל רק שכאשר יחטא שיזדרז אל התשובה וימחל: וזה הוא ענין שהיתה ידיעתו הכרחית אל שלמות האדם והגעת הצלחתו. והוא מה שביארו רבי יוחנן באומרו בפירוש לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה אם ישראל מהטעם שאמרנו ואם דוד שכבר אמר על עצמו ברוח קדשו ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה חטאו שאם חטא יחיד וכו' כלומר מפני מה שחטאו נמשך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ולא יאמר נואש מפני שזכות היחיד הוא מעט. ואם חטאו רבים ילכו אצל צבור ולא יאמרו הואיל ונתפרסם החטא אין להשיב: והנכון שהיה מאמר שאם חטא יחיד וכו' אם חטאו רבים וכו' מה שימשך מהתשובה העצמית. וזה שהתשובה העצמית לשאלת מפני מה חטאו היא מפני שהיה בטבעם לחטא בהנה וימשך ממנה אם כן דבר יש לומר אל היחיד וכו' ואל הרבים וכו'. אלא שהשמיט אותה תשובה אם לביאורה ואם מצד שאין הכוונה במאמר רק אל מה שימשך ממנה. משל לאומר מפני מה נבנה הבית כדי שיראה רבים ויעשו ומן הידוע שאין הכוונה לו שזה הוא תכלית הבנין וכוונתו העצמית אבל הוא דבר שנמשך לסבה העצמית שהיא מציאות הסבות שאחר שנמצאו הסבות למעשה ההוא אם כן כבר אפשר לאחרים שיעשו כמוהו. והנה זה הפירוש נכון מאד בעיני ביישוב דברי המאמר ואמת ויציב לפי ענינו ומועיל הפלא ופלא בכונתו לתת חרב ביד החוטאים אם רבים ואם יחיד להרוג השונא העומד להרגם הוא שטן הוא יצר הרע המדבר באזני עם הארץ החטאים בנפשותם לאמר עוד תוסיפו סרה כי המתחיל בחטא שוב אין לו תקנה. אמנם שומעי דבריהם ז"ל יזכרו וישובו אל ה'. והנה לזה מועיל הספור ודוגמתו בכלל ספורי התורה ואם הוא מגונה כי רצה האל יתעלה בתקון האנשים החטאים כדי שיקחו ממנו דוגמא כי התועלת הוא מרובה מאד מנזק החרפה והכלמה. ועוד כי יהיה בידנו כשטר פרוע השמור בקופתו של לוה לפטור עצמנו מקול מחרף ומגדף שאם לא נכתב זה הענין בתורה היה הענין עלינו לשמצה גדולה כי יאמרו צרינו לא ימלט משהיתה יד אלהיהם במעל ההוא. או שנשא להם פנים בו אשר לא כדת. או שהי' עון זה שמור להם בלבו ועליו מאס אותם וישליכם מפניו כיום הזה והנה אחר שנכתב בתורה מעשה העגל בצורתו ורוב כעסו וכל אשר נגזר עליו הנה סרו כל הטענות כי הרי ראיה בידנו דמאי דאזל אזל ומכאן ואילך חושבנא והוא מה שאמר ישעיהו הנביא הזכירנו ונשפט' יחד ספר אתה למען תצדק אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים ועתה שמע יעקב עבדי וישראל אשר בחרתי בו כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו כבן חציר כערבי' על יבלי מים. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לי"י ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ג ומ"ד). הכונה אם תאבה לעצתי אל תכחש דבר מכל אשר עשית כי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי (שבועות מ"א:) וכן האומר לא חטאתי כאומר לא נפרע ממני החטא לזה ספר אתה למען תצדק כלומר אמור כי לוית למען תצדק באמרך כי פרעת ותפטר. וזה כי אם אביך הראשון חטא בעטיו של נחש הקדמוני ומליצך פשעו בי במעשה העגל וכדומה כי על כן אני חללתי שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים הרי השטרות פרועים. ומעתה שמע יעקב עבדי ונחזור לאהבתנו הראשונה ולא תירא ולא תחת מהחובות הראשונות כי עוד תתחדש ותצמח צמח צדקה על הכללים והפרטים עד שזה יאמר לה' אני וגו'. ובפרק הקורא את המגלה (כ"ה.) תנו רבנן יש נקראים ומתרגמין מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא חיישינן דילמא אתו לשייולי מה למעלה מה למטה וכו'. מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ולא חיישי' לכבודו של אברהם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם דשבח הוא ליהודה דאודי. מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה. הנה הזכירו שתי סבות אשר לכל אחת מהנה היה אפשר לנותן התורה ברוך הו' להעלים קצת דבריו. האחת במה שיגע מהנזק והמבוכה בשרשי התורה והאמונה בשאלות במעשה בראשית או קודם שנברא העולם. והשנית במה שיגיע ממנו חרפה ובוז לאדם גדול נשוא פנים שרש האומה וענף מגדולי ענפיה כמו שהיה הענין באברהם אבינו וביהודה או לכל האומה בכלל כמו מעשה העגל. ואמרו כי לשום סבה מאלו אין למנוע פרסום מה שנכתב בתורה בשום פני' אם בשרשים התוריים נתפרסם האמת והמשכילים יבינו ולא יהרסו אל ה' לראות ונם למשוא פנים אין לחוש. וזהו מדה משובחת בתורה כי אע"פ שלא ימשך מספור ענין לוט רק הודעת התחלת שתי האומות ההן עמון ומואב אין למנוע פרסומו משום כבודו של אברהם כ"ש כשיהי' דבר שאפי' ההמון ילמדו ממנו מדה טובה כענין יהודה שמתוך גנותו למדנו שבחו שהודה ולא בוש וכ"ש כאשר תהי' ההזכרה לתועלת המבוייש ויגיע לו ממנה פרסום כפרת העון כי אז ודאי יצא הפסדו בשכרו כמו שאמרו בפירוש ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה והוא ראיית הפרעון שאמרנו. אמנם כאשר יובן מפשט הכתובי' שהעוון היה חמור ומגונה יותר ממה שהיה כשיובן ענינו היטב הנה אז חסו חכמים עליו ואמרו שיקרא בהמון ככתבו אמנם שלא יתורגם באזניהם כדי שלא יבינהו הלועזי' בעם כפשוטו ויקחו ממנו כוונה שלא עלתה על לבו והוא מה שאמרו שם מעשה עגל שני נקרא ולא מיתרגם משום כבודו של אהרן ואלו הן מעשה עגל שני מן מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. וגם ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהכוונה בכתובים האלו הוא זולתי מה שיבינוהו ההמון מפשוטם כמו שיבוא היטב ב"ה וכוונו שלא לייחס עוון למי שלא עשהו לא לחוש אל כבוד מי שאינו ראוי לחוש אליו. ולזה הדרישה ברבים לפרש ולבאר כוונת הכתובים ההם לפי מה שכוון מהמסדר אותם היא מצוה שאם התרגום היה מענינו לפרש אותם היה ממצוה לתרגמם ברבים. והנה בזה נתבאר מה שרצינו להקדימו אל זה הפועל המגונה מאופן נפילתם עליו ותועלת זכרונו בתורה. ומעתה נבוא אל ביאורו אך בזכרון ספקות הנופלות בספור:
גן נעול
(תהלים צ, יב) "למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חָכְמָה". פירוש "חכמה", לב המצייר ציורי החכמה בטבע, וכדברי הכלל הכ"ז. ודברי הכתוב הזה קשים בטעמם. ועתה אפרש. דע כי הוא כתוב בתפלת משה איש האלהים. והתפלה הזאת התפלל אדוננו משה ע"ה אל ה' על עם ישראל שירחם עליהם וישוב לשוש עליהם כבתחלה. ויתוקן העולם כמבראשונה קודם שחטא אדם הראשון ע"ה. ובארנו הענין הזה בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). ואמרנו שהיה לבו קודם החטא מצייר דרכי החכמה בטבע, ושכן יעשה ה' באחרית הימים. כדרך (דברים ל, ו) "ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" וגו'. וכדרך (ירמיה לא, לג) "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" ועוד במקומות רבים מספרי הנביאים. ואילו זכו ישראל בזמנים שעברו היתה ההבטחה הגדולה הזאת מקויימת בם. וכמו שאמרנו שם (שם חלון ח'). שכשעמדו במעמד הנבחר חזרו וזכו לסגולה הנפלאה הזאת (שבת קמו, א) ועמדו בכתר זה ארבעים יום. ואח"כ כשחטאו בעגל התנצלו עֶדְיָם וְזַכּוּת נפשם חלף הלך לו. וכשנבנה המשכן והבטיח השם ב"ה שישכון בתוכם היה זה הכנה חדשה שיזכו למתנה הגדולה הזאת, אם ייטיבו מעשיהם. ולכן כשנשלמה מלאכת המשכן אז ברך משה את עושי המלאכה. כמו שכתוב בתורה (שמות לט, מג) "וירא משה וגו' ויברך אותם משה". ואמרו קדמונינו ז"ל (רש"י לשמות לט, מג) "שהתפלל (תהלים צ, יז) 'ויהי נועם אדני אלהינו עלינו וגו' ומעשה ידינו כוננהו'" [עכ"ל]. ראו בחכמתם כי המזמור הזה וחבריו התפלל משה ע"ה כשהוקם המשכן ומטעם שאמרנו. ולפי שהיתה כונת תפלתו להפיק רצון מה' כי עתה יעשה ככל נפלאותיו לשפוך את רוחו על כל בשר. ולתקן עולמו ואת בריותיו שאַל ישובו עוד לכסלה, תקן המזמור הזה וְיִסְדוֹ על הכונה הזאת. ולכן החל (תהלים צ, א-ב) "אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור. בטרם הרים יֻלָדוּ" וגו'. כלומר הנך מעולם ועד עולם אֵל לבדך. ואתה מעון לכל יושבי תבל. וכולם חוסים בחסדך, ואתה חפץ חיים וחסד. ולכן בעבור שיצר לב האדם רע וסר מדרך החכמה, הכינות תוכחה ומוסר להוכיח וליסר את בני האדם להשיבם מפשעיהם. ועל זה אמר (צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ואמר עוד שבערך השם ב"ה דורות רבים נחשבים כיום אחד. אבל בערך האדם יעברו ימים רבים בלי תקוה. ועל זה אמר (צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה". ולכן אע"פ שאתה השם תמלא דברך אשר הבטחתנו אחרי דורות רבים, הנה כל אחד ממנו שימיו מתי מספר יכלו באפס תקוה. ועל זה אמר (צ, ה-ו) "זרמתם שֵׁנָה יהיו בבקר כחציר יחלוף. בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש". כלומר לפעמים יגוע האדם בימי הבחרות ואז דומה לחציר יחלוף. ולפעמים ימות לעת זקנתו ודומה לחציר ימולל ויבש. כן תכלינה כחותיו עד שיגוע, והנה יגוע וימות ולא בחכמה. כי לא יחכם לבבו בימי חייו בעבור טבע היצר הנוטה לרע. ולכן מוסיפים חטאת על חטאת, ובעבור כן עֶבְרַת השם וחמתו תבער בם. ועל זה אמר (צ, ז-ט) "כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו. שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך. כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה". ואמר הטעם (צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה". כלומר איך אפשר לטהר הלב ולכבסו מרעתו, בעוד אנו אסורים בתאות היצר? ועד שבעים שנה היצר עומד בתקפו בציור הלב. ועל זה אמר מלת "בהם" ומוסב על עונותינו הנזכר למעלה. כלומר שכל השבעים שנה כלים בתוקף היצר. ואין היצר מתמוטט והלב מתגבר בהחלט על יצרו ותאותו עד מלאת לו שמונים שנה, כי אז יאפסו הכחות ותאות הבשר והדם. ועל זה אמר "ואם בגבורות שמונים שנה" כלומר שיבא האדם בגבורות, כדרך (אבות, ד) "איזו הוא גבור? הכובש את יצרו". צריך שיהיה שמונים שנה. כי אז יחלש הגוף. אבל בעוד הגוף בתקפו יחטא ויעות בעבור רוע יצרו. ועל זה אמר "ורהבם עמל ואון". כלומר תוקף של ימי חייו הכל עמל ואון. וכל זה אם יגיע לכלל זקנה ושיבה. ולפעמים ימות בילדותו, ואז דומה לעוף הפורח. ועל זה אמר "כי גז חיש ונעופה". כלומר אם יגוז מהן מן העולם, דומה לעוף יעופף שאינו עומד זמן רב על מקום אחד. ובפירושינו למסכת אבות (סוף פרק ה) פרשנו משנת בן תימא ששנה בן שמונים לגבורה, על דרך שפרשנו הפסוק הזה.1יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 505-506 ואין הכוונה להאריך פה ללא צורך. ולפי שכל ימיו עמל ואון, תהיינה כל ימיו מכאוב ויגון. ומה טוב אם היו בני אדם לוקחים מוסר והיו שבים בצרותיהם מדרכם הרעה! אבל הם אינן שָׂמִים על לב מוסר השם ברוך הוא ותוכחותיו, עֶבְרָתוֹ ואפו, כי השם ב"ה מיסר את האדם לטובתו להשיבו מפשעיו. וכמו שהחל ותאמר "שובו בני אדם". וכענין שאמר (הושע ז, טו) "ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ואילו היו נותנים זאת על לב היה המוסר מועיל להם לחזק זרועם להתגבר על יצרם. וכמו שיתבאר בחדר העשירי בעז"ה בפסוק "מוסר יי' בני אל תמאס" וגו'. וכמו שהמתאמץ ביראת ה' ומתגבר על יצרו ימצא עוז ממרומים, וכדרך (משלי כד, ה) "גבר חכם בעוז" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ו'), כן מוסר השם ב"ה ועברתו נותנים עוז ותעצומת לנשברי לב להתגבר על היצר הרע. אלא שאין בני אדם מבינים זה. ועל כן אמר (תהלים צ, יא) "מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך". כלומר מי ממנו, ואחד מני אלף, היודע ומבין עוז אפך. העוז הנמשך לאדם מאפך שאתה מתעבר עליו? כי באמת עֶבְרָתֶךָ דומה ליראתך. כמו שהשָׂם יראתך על לבו להתגבר על יצרו ימצא עוז ממרום, כן הנותן עברתך על לבו גם הוא יעוז על יצרו. ובעבור שמעטים הם היו היודעים זאת אנא ה' הושיענו בחסדך! וַעֲשֵׂה עמנו אות לטובה, לתת לנו לב לדעת ולהבין. ועל ידי כן נשוב מפשענו ונסור מרע, ויצטיירו בלבבינו ציורי החכמה ונעבדך כל ימינו בשמחה. כדרך חכמי לב השמחים לעשות טוב, וכדברי הכלל הכ"ז. ועל זה אמר (צ, יב) "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה". כלומר לא כמו עתה שיעברו ימים אחר ימים והכל בעמל ואון, ואין איש יודע שׂוּם על לב. אלא "למנות ימינו" כלומר כמו שאנו מונים ימי חיינו כן אתה ה' הודע בלבבינו דעה והשכל. כדרך (תהלים קמד, ג) "יי' מה אדם ותדעהו". וכמו שאנו מוסיפים ימים על ימים, כן תוסף בנו מדע על מדע. ועל ידי כן באחרית נביא לפניך לבב חכמה. כמו (שמואל א ט, ו) "ומה נביא לאיש". כלומר נזכה להביא לך לב המצייר ציורי החכמה והמדע בטבעו, כדרך (משלי כג, כו) "תנה בני לבך לי", ונהיה בתכלית הטוב והתקון. והנה תראה כי תפלת איש האלהים גדולה למאוד. כי התפלל על תקון העולם כולו, שישפוך השם ב"ה את רוחו עלינו ולא נשוב עוד לכסלה. ולפי שראה אדוננו משה ע"ה ברוח הקדש שלא יהיה הפלא הזה בימיו אלא באחרית הימים, אמר (תהלים צ, יג-יד) "שובה יי' עד מתי, והנחם על עבדיך. שַׂבְּעֵנוּ בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו". כלומר עד מתי יהיה לב האדם אנוש? הנחם ומהר לתקננו ושבענו חסדך. כדרך (פה, יא) "חסד ואמת נפגשו". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). וכאשר יהיה האות הזה, הנה "נרננה ונשמחה כל ימינו". כי לא נהיה עוד שרויין בתגרת היצר, ואל יחר עוד אפך בנו. וע"י כן "נרננה ונשמחה בכל ימינו". כדרך (קהלת ה, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" ובארנוהו למעלה (חדר ז' חלון ז'). וכדרך שהזכיר חזקיה במכתבו בקומו מחליו, ויתבאר בעז"ה במקומו. ואמר עוד (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". כלומר כבר עברו יותר מאלפים שנה שנפלו בני אדם ממעלתן, מיום עבר האב הראשון על מצותיך אשר צוית אותו. ומאז היינו בענוי נפש ובדאבון מפני רוע היצר, ושנים רבות ראינו וציירנו בלבנו רעה. ואמר (צ, טז) "יֵרָאֶה אל עבדיך פעלך וַהֲדָרְךָ על בניהם". כלומר נא יֵרָאֶה לנו פעליך ונפלאותיך! ותשים עליהם הַדְרְךָ. כדרך (ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". וכדרך (כא, ו) "הוד והדר תשוה עליו". והוא הרוח העליון. כי בהיות הלב טהור יחול עליו הרוח העליון והעזר האלוהי ממרומים. וכמו שהארכנו בענין הנפלא הזה בבית הראשון (חדר חמישי, חלון ט) כשדברנו על הלוחות שהיו עשוים במעשה אלהים, והמכתב שעליהן מכתב אלהים. ואמר עוד (שם צ, יז) "ויהי נועם אדני אלהינו עלינו". כדרך (תהלים טז, יא) "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" שהוא על נועם אור החכמה. וכן (משלי ב, י) "ודעת לנפשך ינעם". וכן (ג, יז) "דרכיה דרכי נועם" האמור על החכמה וכמו שיתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ואמר עוד "ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". כלומר מלבד מַתַּת הדעת והחכמה לחפוץ בטוב, עוד תתקן עלילות וסיבות שנוכל להשלים הכל כפי חפץ החכמה, שהיא התושיה. וכדרך שאמר (משלי ב, ז) "יצפון לישרים תושיה", ויתבאר בבית השלישי בעז"ה. שים לבבך על הפירוש הזה כי בארנו בקצרה כל דברי המזמור להוכיח יושר ביאורינו בפירוש מלת "חכמה" הנזכרת בו.