תהילים צ:י מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, מורה נבוכי הזמן ובאר הגולה

^* תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שבכתיבת אותיות ומלות התורה נתנה ההלכה להשמר מאוד שלא יחסר ולא יעדף אף אות אחת למען לא יפסל הספר כלו עי"ז, הלוא מזה יוכל לשפוט כל משכיל, כי אם בחומר התורה כן הוא, אף כי בצורתה, ר"ל בבחינת כל חקיה ומצותיה הרבים, שלא נוכל לחשוב שיהיה בהם דבר מה אך למותר, אשר לא יכוין לתכלית יקרה ונמשך מזה, כי גם מעשה המנורה כולה וכל חלקיה הפרטיים בלתי ספק רומזים אל רעיונים יקרים ונשגבים, ורק בבחינ' זאת אמרו חז"ל, כי נתקשה מרע"ה במעשה המנורה עד שגלה אליו הי"ת סודה, ולמען באר זאת כפי היכולת גם לנו קצרי ראות, יקדים הרב ז"ל ויאמר, יען כי בבחינת האמת וחכמת הי"ת יקדמו הסבות במעלה אל המסובבים, ע"כ צוה הי"ת להקדים במעשה המשכן וכל כליו, עשיית הדברים הרומזים על הסבות תחלה, ואח"כ, אותם הרומזים על המסובבים, אשר ע"כ, קדם מעשה הארון והכפורת אשר עליו שוכן כבוד הי"ת שהוא הסיבה הראשונה לכל הנמצאים לעשיית שאר הדברים, כמו שביאר הרב ז"ל בשער הקדום, אפס בבחינת האדם אשר בהשגתו הטבעית, ילך תמיד מהמתאחר אל הקודם, ר"ל מהמסובב אל הסיבה (עיין ביאורי לשער י' ושער מ"ה) צריך שיפגע תמיד בבואו אל הקודש תחילה בדברים הרומזים על המסובבים, ואח"כ ברומזים אל הסיבות, כי בבואו אל החצר החיצונה יפגעהו מצד אחד מזבח העולה, אשר תעודתו להקריב עליו עולה ומנחה להתם פשע ולכלא חטאות היחיד והצבור, ומצד אחר הכיור וכנו לרחצה, אשר מכל זה יבין וישכיל כי אין לבוא אל היכל המלך הפנימי הרומז אל השגת השלמות הנפשיית בלבוש שק כאחד הפחותים מעמי הארץ ובגדים צואים, כי אם לרחוץ בנקיון כפיו ולהסר מעליו תחילה כל חלאת המדות הרעות והמגונות, וגם ע"ז ירמוז מאה"כ "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" כי האיש אשר יערב לגשת אל הקודש פנימה, ר"ל להשגת העיונים הרוחניים והאלקים, מבלי אשר טהר נפשו תחיל' למדי להסיר ממדותיו כל סיג וחלאה, הלוא יקראהו אסון, כאותו שאחז"ל ממנו (בחגיגה י"ד ע"ב) שבהכנסו לפרדס, ר"ל, לדרישת וחקירת העיונים האלקיים, הציץ ונפגע, ורק אחרי טהרתו בחצר החיצונם יוכל לבוא אל הקודש פנימ' אשר שם המנורה הרומזת לא לבד על החכמה בכלל, אשר סעיפיה וראשי' מתחלקים לשבעה חכמות, כמאה"כ "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", (כי הנה ידוע שהקדמונים חלקו החכמה האנושית לשבע' מחלקות הלא הן חכמת המדידה והחשבון המדברת על גודל כמות ומספר הדברים, חכמת הטבע, המדברת על מהות ותכונות כל הדברום הטבעיים, מכוכבי שמים וכסיליהם והררי עוז הרמים והנשאים, עד גרגיר חול, והאזוב אשר בקיר, והרמש הזוחל על הארץ, חכמת ההגיון, המלמדת לאדם לחשוב מחשבות עיוניות כראוי, ולעשות הקשי ומופתי שכל אמיתיים, חכמת מה שאחר הטבע, המדברת על מהות ותכונת נפש האדם וכוחותיה, מהות המלאכים ותארי הי"ת, החכמ' המדינית הכוללת גם חכמת המדות, המלמדת לאדם להנהיג נפשו וביתו, והמדינה והאומה אשר הוא שוכן בקרבה או מושל עליה, כראוי, חכמת הניגון, המלמדת לאדם לחבר כראוי קולות הפה, או קולות כלי השור להיות מסכימים יחד באופן שיערב לאוזן השומע, חכמת הדיבור השיר והמליצה, המלמדת לאדם איך ידבר, ישיר וימליץ כראוי למען מצוא חן בעיני שומעיו ולהכניס דבריו בלבם.) כי אם גם בפרט רומזת המנורה על התורה האלקית, כי הקנה האמצעי הנצב על קו ישר, יורה על כונתה בכלל, שהיא להדריך את האדם בדרך הישר, כמאה"כ "כי נר מצוה" וכו' ומאה"כ נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי וששה קנים היוצאים משני צידיה, רומזים אל ששה כונות חלקיות העוזרות להשלים הכונה הכוללות הזאת, (עד שתדמה בזה אל השמש שהוא המאור הגדול והעיקרי, וסביבותיו ששה כוכבי לכת העובדים עבודתו ושומרים משמרתו, אשר על כל זה ירמוז המשורר (תילים י"ט) באמרו תחילה מהשמש "והוא כחתן וכו', ואח"כ" תורת ה' תמימה" וכו' כמו שהולך ומבאר הרב ז"ל,) ושלשה הקנים אשר מצדה השמאלי רומזים אל כח החמרי ר"ל שכל המעשיי באדם, אשר ראוי לו, כי על פי שני שרי צבאיו, הרצון והבחירה, ירצה ויבחר בשלש אלה, הא' להרחיק מכל מדה תכונ' ופעול' רעה, כעושק גזל שנאה רכילות נקימ' ונטירה, והב' לבחור במדות ופעולות טובות, כרחמנות וחנינה על זולתו, והטבתו כפי היכולת לאחרים, והג' לעשות שאר המצות התוריות, אף אותן אשר לא יחייבן השכל, כמצות ציצית תפילין ומזוזה ושמירת המועדות, ושלשה הקנים אשר הם לצד הימין רומזים על השכל העיוני באדם, אשר עליו החוב להשריש בקרבו שלש אלה, הא' לירא' את ה' בכל לבבו, הב' להאמין בשכר ועונש גופניים הבאים לאדם לרוב כבר פה עלי ארץ חלף מעשיו הטובים והרעים, והג' להאמין בשלמות הנפשית אשר יקנה האדם לו בשמירתו מצות אלקיו שהיא השכר העיקרי והיותר גדול המגיע לאדם, ושם קנים משורש קנה, יורה בצדק על ששה תכונות וקניני שכל המעשיי והעיוני האלה, שהם כלים חלולים ובעלי בית קבול, והכפתורים שהם גופים בולטים, ויוצאים לחוץ מגוף המנור', והפרחים, המורים על צמיחת דבר חדש ממה שהיה כבר, שלשתם אלה יורו, כי החפץ לקנות חכמת התורה יצטרך תחילה ללמוד ולקבל בלבו דברי זולתו המורה אותו, ואח"כ ילמד לזולתו ויוציא חכמתו החוצה לאחרים, ועי"ז ימציא חדשות להבין דבר מתוך דבר ע"ד מאחז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם" (ועיין רמב"ם פ"ה מהל' ת"ת), ויען כי המנורה רומזת על התורה האלקית בכלל נסמך אליה השולחן עם הלחם הפנים אשר עליו, כי הלחם שהוא המאכל והמזון הגופני לאדם, רומז על התורה שהיא המזון הרוחני לנפש, ושש חלות אשר במערכת האחת רומזות על ה' חומשי התורה, ותורה שבעל פה שהיא אחת בבחינה כללית, ושש חלות המערכת השני', רומזת על חלקי התורה שבעל פה הפרטיים שהם ששה סדרי משנה. - כבר דברנו בענין המנורה הטהורה בכלל שאר הכלים הנוראים מה שהיה נאות על פי הדרך שדרכנו בשער הקודם. אמנם כבר העירונו בה שלא יספיק הדבור ההוא לתת טעם אל כל מעשיה ודקדוקיה ושראוי ליחד עליהם הדבור. וזה במה שנתבונן כמה הקפידה החכמה האלהית במעשה המנורה תבניתה וצלמה וזאת קומתה וצורתה כי מלבד היותה קנה אחד באמצע ושלשה קנים יוצאים מצדה האחד ושלשה מצדה השנית כמו שביארנו הנה יש עוד לעיין ולא מעט בהמצא שמה שלשה מיני ציורים מתחלפים גביעים כפתורים ופרחים. וכן היות שלשה גביעים משוקדים בכל קנה וקנה כפתור ופרח כפתור תחת שני הקנים ממנה מלבד מה שהיו במטרה עצמה גביעים כפתורים ופרחים. שכל אלו הענינים לא יאמן שבאו בתורת האלהית במקרה וכאשר הזדמן כי אות אחת מכל הספור הזה אם תהיה פסוקה או בלתי מוקפת גויל הס"ת כלו פסול (מנחות כ"ט:) וחלילה ליוצרנו שיצוה לכתוב בתורתו התמימה כל זאת ההקפדה קודם מעשה ובשעת מעשה מדמיונות האנשים אשר יכוונו בהם ליופי לא זולת. ובדין היה באמת שיתקשה משה במעשה המנורה עד שיגלה לו סודה בלי ספק. וקשה עוד כי במצות בהעלותך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו' וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרח' (במדבר ח׳:ד׳) כי מה ענין מעשה המנורה אצל ההדלקה ועוד מהו אומרו (שם) כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה מי הוא העושה ולמה יזכיר זה. ועוד מה שאמרו ז"ל (ספרי פ' בהעלותך) מגיד שבחו של אהרן שלא שנה מה קושי יש בהטבת הנרות שהיה לו לשנות והלא כל הכהנים כשרים בה. ועוד מה שנמצא במדרשות (תנחומא בהעלותך) והביאה הרמב"ן ז"ל שם א"ל הקב"ה לך אמור אל אהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מוכן הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלים לעולם. כי כמו שהקשה הוא ז"ל שם בהבטל הבית הכל בטל ומה שתירץ הרב ז"ל שעל צרות חנוכה היו אומרים הוא רחוק שיתישב דעתו במצוה קלה מדברי סופרים תחת העבודה הגדולה ההיא מה שלא נתיישב בכל העבודות שעשה קודם בשמונה ימי המלואים ובעבודות כלן שהיו בידו. לכל זה אני אומר שראוי ומחוייב שיצורף אל העיון הראשון עיון או עיונים אחרים בהם יתיישב דעת השומע והמשמיע בכמו אלו הענינים הנפלאים. ואומר כי עם היות שהתורה האלהית זכרה אלו הענינים הנפלאים שנזכרו בשער הקודם לפי טבעם וסדרה אותם מהקודם אל המתאחר כמו שהם ידועים ומסודרים אצל חכמתו ית' שהוא הסבה ראשונה לכל ב"ה. הנה הוא מבואר שהגעת האדם אליהם אינה על זה האופן רק ענינו הוא בהפך לפי שצריך להתחיל מהקרוב אליו ראשונה ולעלות מהמתאחר אצל הטבע אל הקודם עד שיעלה אל מעלת הנבואה כי אז תגיע מחשבתו וידיעתו בהם דרך ירידה כענין שנאמר בו יתברך (בראשית י״ח:כ״א) ארדה נא ואראה וגו'. (שם י"א) הבה נרדה וגו' וכמו שנאמר במראה הסולם (שם כ"ח) עולים ויורדים בו וכאשר יתבאר במקומו. והנה יתכן זה כשיושקף בזה הענין הנכבד דרך מבוא הבית הגדול והקדוש הזה מן המחיצה הראשונה אל הבית התיכון וממנו אל קדש הקדשים וזה כי כבוא עיון האיש הנלבב אל החצר החצונה ויתבונן בענינה ובמעשים אשר יעשו בה אשר כלם מכוונים להתם פשע ולכלות חטאות הצבור והיחיד. הנה הוא יתן אל לבו כי אין לבא אל שער המלך והוא לבוש בגדים צואים מהמדות הרעות והתכונות הפחותות הבהמיות המטרידות מכל שלמות וכי הוא מחוייב להפשיטן ולהסירם מעליו ולכלותם מהר. כאשר נתאכלו שם על המזבח החצון כל גופי אלו הבעלי חיים הדומים אליו בזה לפי שהם המחטיאים האנשים והמרחיקים אותם מהצלחתו. ואחרי כן ישתדל ללבוש בגדי נקיות וטהרה כאשר היו שמה מי כיור לרחצ' כי זה מה שיכליל לסור מרע ועשה טוב (תהילים ל״ד:ט״ו) המחוייב קדימתו למעלת העיון כי הבא אליו זולת זה יציץ ונפגע וכמו שאמר (שמות ל׳:כ׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. אמנם אחרי התקון הזה כבר יהיה לו רשות לבוא לבית המקדש הוא ההיכל אשר שם כלי הקדש הנזכר מנורה בדרום ושלחן בצפון (יומא כ"א:) על דרך שאמר החכם חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה (משלי ט'). כל החכמים הסכימו שהחכמה כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלקה לשבעה חלקים למספר חלופי הנושאים אשר יתחלקו אליהם מיני דרושים עד שלזה יקראו שבע חכמות וכמו שאמר (שם) שלחה נערותיה תקרא וגו'. וזה ענין המנורה בעצמה כי כלה אחת מקשה אחת היא ונחלקה לשבעה קנים. האמנה כי היותר נכון הוא שירמוז החכם במאמריו אלו אל התורה האלהית שכך ענינה ושתהיה היא גם כן הוראת המנורה הטהורה אשר בהיכל על דרך שאמר החכם (שם ו') כי נר מצוה ותורה אור כי מפני שהוטלה עליה הנהגת האדם והישרתו להדריכו באור אמתתה היה ענינה להיות הקנה האמצעי רומז אל כללות כוונתה והששה קנים מפה ומפה מיוחסים אל כוונות חלקיות נפרדות אשר בהם תושלם אותה הכוונה עד שתהיה בזה כמנורה העליונה אשר בשמים. השמש שהוא הקנה האמצעי הוא אשר עליו הוטל עקר ההנהגה וששה כוכבי לכת שלשה מפה ושלשה מפה הם עוזרות ומשרתות לשלמות הכוונה אשר כתבנו בשער שעבר. והנה זה הענין בעינו כוונו וסדרו המשורר בדמותו וצלמו במזמור השמים מספרים (תהלים י"ט). כי אחר שזכר הנהגת העולם ע"י מנורת צבא השמים ואמר כי השמש הוא העקרי בכלם והשאר כאלו הם עובדים עבודתו ושומרים משמרתו כי על זה אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי החתן ודאי כך ענינו הוא העקר כמלך בגדוד ושושביניו הולכים מימינו ומשמאלו. אמר כי כן הוא התורה האלהית מנורה טהורה על זאת התמונה עצמה ואמר. תורת י"י תמימה וגו' עדות ה' נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה וגו' יראת ה' טהורה וגו' משפטי ה' אמת וגו' הנחמדים וגו'. והנה הפסוק הראשון הוא הקנה האמצעי שבה כלומר עקר הכוונה ותכליתה והוא השבת הנפש אל מקום נצחיותה אשר א"א זולתה אמנם יחלקו כוונתיה לשני חלקים ראשונים. הראשון אל השמאל אשר ענינו עם הכח החמרי. והשני אל הימין אשר ענינו עם הכח השכלי. וכל אחד מהם נחלק לשלשה חלקים נפרדים. והנה עם זה יהיו שלשה מפה ושלשה מפה והיא לבד. והנה להיות החלק החמרי נבדל מטבעו מכל שלמות עד שיהיה זר וקשה אצלו כענין רועה בקר או עובד אדמה שלא יצייר בלבו יוכל להצליח למלוכה יועיל מאד לזה החלק התוריי ההגדיי אשר אמר עליו עדות ה' נאמנה בהעיד מהצלחת אבותינו הראשונים והשתלשלות זרעם אחריהם אשר כל זה מורה שאין מחיצת החומר מפרדת בין האדם ובין שלמותו. ולזה אמר בראשון משלשה קני השמאל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. והנה שהרצון והבחירה אשר בכח המתעורר הם שרי צבאות של זה החמר וכבר קדמו להם תכונות רעות ומדות פחותות וראוי להחליפם ולהמיר אותם רעות בטובות לזה הוצרכה התורה להפריד חלק מחלקיה והוא הבא על המצות המידותיות בהרחקת העושק והגזל והשנאה והרכילות והנקימה והנטירה ורבית כמו אלה גם לקבוע מדות טובות כהטבת הזולת והרחמנות והחנינה בכל מה שיבא הצורך עד שיהיו המדות הטובות בהם בטבע ובקנין ואל זה החלק קרא המשורר פקודי ה' ישרים משמחי לב מפני שהוא מבואר שקניני המעלות הם נתנים לו לאדם בתורת פקדון אשר הפקד אתו להשתמש בו בעת צורכו ואז הם משמחות לבעליהן ולא באופן אחר שכבר נתבאר אל החוקר שהשמחה היא האות והסימן אשר יורה על הקנין השלם. וכמו שאמר הכתוב (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כמו שיתבאר במקומו. אמנם לפי שכבר יאות אל זה החלק החמרי אחרי הכבס והטהר על זה האופן לקבל עליו עול המצות התוריות בדברים שבינו למקום כענין ציצית תפילין מזוזה ופסח וסוכה ולולב וכיוצא בו אשר יוכל בהם לפקוח עיניו על תכליתו האחרון אחר שלא היה ענינם מועיל אל החיים הזמניים. וזה מה שאמר עליהם מצות ה' ברה מאירת עינים ואלה הם שלשה קני מנורה אשר מצדה השמאלית. אמנם השלשה אשר לימינה אשר הוא החלק השכלי הענין הראשון והיותר מיוחד הוא החלק אשר אמר עליו יראת ה' טהורה כי זה מה שיחוייב מההשכלה בו יתברך ומהשגת נוראותיו כי סוף כל מה שנאמר באברהם (בראשית כ״ב:י״ב). עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' ואמר הוא יתברך (דברים ה׳:כ״ו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי. ומזה הענין באו כמה מצות בתורה (שם ו') מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' את ה' אלהיך תירא וגו' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול הגבור והנורא. ושלמה אמר (קהלת י״ב:י״ג) את האלהים ירא ומצותיו שמור כי זה כל האדם. ואמר עומדת לעד בהשאר השכל. והענין השני אשר ראוי לישרו אליו הוא אמונת השכר והעונש כי לא יפול ברשת הפילוסופים האומרים כי מרוב רוממותו אינו מסדר אלו העמנים השפלים כי לזה סמך משה לשם (דברים י׳:י״ח) עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם וגו' ולזה ייחדה התורה החלק אשר תספר מכל האנשים המורדים והפושעים אשר הביא עליהם משפט כתיב כענין דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ומצרים אנשי המדבר קרח ועדתו ורבים זולתם אשר על כלם אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו לומר כי המשפטים צדקו יחדו עם המרדים כמו שאמר במצרים (שמות י״ח:י״א) כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מה שיורה על עוצם ההשגחה המוטל על השכל להשכילו. ועוד יש להישיר זה החלק אל ההצלחה הנפשיית המיוחדת אליו והוא תכלית הכל אשר עליו נאמר ראשונה תורת ה' תמימה משיבת נפש אשר לזה החלק ייחדה התורה החקים אשר המקיימים לא יקוה מהם תועלת אחר זולת זה. וכמ"ש המשורר (תהילים קי״ט:ל״ג) הורני ה' דרך חקיך ואצרנה עקב יאמר שטבע שמירת אלו החקים הוא לשכר הכרוך בעקבם לעו"הב. ולזה אמר (שם) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב. ולזה אמר על זה הקנה השלישי מהמנורה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' גם עבדיך נזהר בהם בשמרם עקב רב. לומר כי החקים בייחוד וכל שאר המצות הם ענינם נחמדים מאד מצד מה שישיגו עושיהן בהם מיד התועלת והערבות המגיעים מזהב ומפז ומהדבש ונופת צופים. אמנם גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב שהוא ההצלחה הנפשיית המכוונת מהן כמו שכתבנו בפרש' משפטים שער מ"ו. והנה על זה האופן היתה התורה האלהית מנורה טהורה מאירה אל עבר פניה ואשרי הזוכה להעלות נרותיה כתקנן כי הנה היא מצוה תמידי' לא תסור לעולם כי על זה היה מתפלל בסמוך שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך וגו'. וכבר יצדק על זה מאמר חז"ל מלמד שבחו של אהרן שלא שנה כי כמרא' אשר צוה ה' את משה כן עשה את המנורה. וזהו מה שסדר סמוך אליה השלחן הטהור כמ"ש החכם (משלי ח') אף ערכה שלחנה כי שם מערכות לחם הפנים הוא הלחם אשר נתן ה' לאוכל' ליושבים על שולחנו המראה בתורה פנים מאירים וצוחקים פנים נוראים תמידים. והיה הערך האחד שש חלות (ויקרא כ"ד) כמספר חמשה חומשי תורה ותורה שבעל פה לחלק אחד. ושש חלות המערכת השנית כנגד שתא סדרים שאליהם תחלק תורה שבעל פה. ומספר העשרונים שבהם ארבע ועשרים ספרים שיש בתורה שבכתב ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואולם לפי מה שאמרנו המנורה הטהור' תרמוז אל חכמת התור' האלהית בכלליה וחלקיה הכוללים כל החכמות כמו שכתבנו בשער מ"ו הנה מהראוי שצורתה ותכונת' בכל חלקי פרטיה ועניניה אשר זכרנו אותם ראשונ' תרמוז אל נושא זאת החכמ' והתורה ושלמותה הוא המחוייב לרדוף אחריה עד השיגה ואופן השגותיו ודרך הגעתן ממדרגה למדרג' וענין השתמשו בכחותיו הנפשיות המעשיות והעיוניות אשר זה לעומת זה עשה האלהים להאיר אל פני השכל עצמו. ואמנם צורת המנורה תבנית' וכל מלאכת' לעבודת' זאת תורת האדם השלם שחכמתו תאיר פניו כמ"ש החכם (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם שעל הדרך הזה אמר המליץ (בחינות עולם פ' ט"ז) התורה והאדם חבורם הוא נר ה' בארץ. וכמו שהשלמנו הענין בשער מ"ד. ולפי שנתקיים זה השם אל האיש השלם קיום שכלי מבואר. הנה כאשר ראה זכריה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וגו' ושאל אל המלאך הדובר בו ואמר מה אלה אדוני (זכריה ד׳:ב׳) באה לו התשוב' בתמי' וכדמות גערה ואמר הלא ידעת מה המה אלה זה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל. כי בנקל היה לו להשכיל מזה כי האיש ההוא המתואר במנורה באלו המראות יצליח למלוכה לא בחיל ולא בכח כמו שראה המנור' ההיא מאירה ומסתפקת מעצמה מהזתים אשר עליה ולא תקוה לאיש ולא תיחל לבני אדם. ואחר ששמה מורה על מהותה מסכים אל מה שאמרנו הנה הוא מבואר שחלקי' גם כן יורו על משיגים ממשיגיו. וזה כי ענין הקנים יורה קנין דבר מהוראת השם הקרוב שנאמר (משלי ד׳:ז׳) קנה חכמה קנה בינה ובכל קניניך קנה בינה. והגביעים ירמזו אל הקבול והשמיעה כמו שהם צורת כלים מקבלים ומחזיקים הדבר הנתון בתוכם. והכפתורים יורו על הגלות והראות ענין כמו שהם בשמים בולטים ונראים סביב הדבר שנעשו לו למראה. והפרחים הוא סימן הצמיח' מהדבר אשר לא היה מתחל'. ואחר שנתבארו כל אלו הגבולי' הנמצאים בה ראוי לכוין אל ענינה בצירוף מה שקבלו חז"ל משיעור קומת' ותוכן מעמד הגביעים והכפתורים והפרחים הן בגוף המנורה הן בקני' אשר לא באו ענינים אלו מפורשין בשיעורן בכתוב ^*ותחילה וכו' ר"ל כי שיעור קומת המנורה הרומזת על האדם השלם היתה בעבור זה י"ח טפחים כשיעור קומת גוף האדם הבינוני וכמנין חי, יען כי רק השלם האמיתי המתבונן בדרכי הי"ת, ופועל פעולת תעודתו עלי ארץ כראוי בשם חי אמיתי יקרא, (עיין ביאורי למעל' דף קמ"ח ע"א ובשער מ"ח הקדום) כמאה"כ "חי חי הוא יודוך", ועליו רומזים גם דחז"ל "תמני סרי אלפי פרסא הוי דרא קמא" כי בעבור היות האדם המדבר שהוא המדרג' הרביעית בכל הנמצאים התחתונים, שהם דומם, צומח, חי, מדבר דומה בזה למספר האלף שהוא ג"כ המדרג' הרביעית מהמספרים, שהם האחדים, העשרות המאות האלפים וכו' ע"כ כנו האדם השלם שהוא החי האמיתי בשם י"ח אלפי, ואמרו ממנו שהוא וכל הדומים לו הם הדור הראשון הרואה פני עליון, ומכיר אמיתתו יותר מכל שאר בני אדם זולתם, ומהם אמרו ז"ל "דמסתכלי באספקלריא המאיר' ועיילי בלא בר" ר"ל בלי רשות בגבול האמת, והם בני עליה המעטים, כי מספר י"ח רומז רק על אדם חי אחד, שהוא סימן המיעוט, ומספר ל"ו שהוא הכפל מי"ח, אשר עליו רומז מאה"כ "אשרי כל חוכי לו" מורה על מספר רבים, כי מיעוט רבים שנים, כי מספר השלמים האלה אשר הם ממדרג' שניה "דמקבלי אפי שכינתא בכל יום, ומסתכלי באספקלריא שאינ' מאירה" הם רבים יותר, כי כל עדת ישראל מקבלי התורה קדושים, ובתוכם ה' אשר יכירו וידעו כולם אם מעט ואם הרבה, ומהם אמרו ח"זל ג"כ "הא דעיילי בבר" ר"ל שצריכים רשות והכנה להכנס אל העיון האלקי. ותחלה נתעורר אל שיעור קומתה אמרו (מנחות כ"ח:) שהוא י"ח טפחים שהוא שיעור קומת האדם הבינוני. וגם הוא כמספר י"ח לומר שהחי המאיר המזהיר חוייב להמשך אל הענין אשר תרמזנו צורת המנורה הזאת. כמו שאמר (ישעיהו ל״ח:י״ט) חי חי הוא יודך כמוני היום. ואמר (ד"ה א' י"א) בן איש חי רב פעלים. (קהלת ז׳:ב׳) והחי יתן אל לבו ולדעתי בלשון הזה נשתמשו חז"ל כמו שאמרו במסכת סוכה בפרק ד' (מ"ה:) ובמסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין צ"ז:) א"ר חזקיה א"ר ירמיה בשם רשב"י ראיתי בני עליה והנם מועטים אם אלף הם אני ובני מהם ואם מאה הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני מהם ומי זוטרי כולי האי והאמר מר תמני סרי אלפא פרסא הוו דרא קמא דקב"ה שנאמר (יחזקאל מ״ח:ל״ה) סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דאסתכלי באספקלרי' המאיר' הא דמסתכלי באספקלר' שאינ' מאיר' ודאסתכלי באספקלרי' המאיר' זוטרי כולי האי דקאמר אם ב' הם והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא כל יומא שנאמר (ישעיהו ל׳:י״ח) אשרי כל חוכי לו ל"ו בגמטריא הכי הוו לא קשיא הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. הנה כי באמרם תמני סרי אלפי פרסא הוו דרא קמא יראה שהוא שוה לאומרם שהחי המדבר הוא המדרג' הראשונ' אשר יראו בפני שכינה כי הנה השמנה עשר הוא מספר החי כמו שהשלשים ושש אמרו שהוא מספר ל"ו והאלף הוא סימן למדבר שכן הוא המדבר מדרגה רביעית בנמצאות כמו שהאלף היא מדרגה רביעית במספר. אמנם אמר שהחי מדבר בכלל הוא מתראה באספקלריא שאינה מאירה. והנה רבים מאד בערך העם ההולכים לאור התורה האלהית הנתונה על ידי אספקלריא המאיר' וכל בני התורה הם מסתכלים בה אם מעט ואם הרבה וגם בהם יש כתות יש דלא פחות עלמא מהם מל"ו אבל עילי ברשות ויש בני עליה מועטים דעילי בלא רשות הנה שמספר הזה הוא יורה בדרך המשל על הענין אשר רצינו אליו מקומת המנור' ^*והנה כאשר תכה ר"ל כאשר תכפיל, מספר י"ח במספר ד' היסודות יעלו ע"ב כמספר שנות רוב בני אדם שהם שבעים או מעט יותר, והנה כאשר תכה מספר הי"ח במספר היסודות הארבע' אשר מהם נבנה האדם החי הנה יעלו לע"ב והוא מספר שני חיי האדם על דרך קירוב וכמו שאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ואם תוציא הבזך של הפתילה ישארו מדוייקים. ודומה לזה מצאתי כתוב חמשה חומשי תורה כנגד המנור' נאמרו. בראשית שבעה תיבות כנגד שבעה נרות ואלה שמות י"א תיבות כנגד י"א כפתורים. ויקרא ט' תיבות כנגד ט' פרחים. וידבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה שהיא י"ז טפחים ומשהו ואף על פי שבמנחות חשיב להו י"ח כיון שהאחרון חסר לכך לא נכתבה תיבה. אלה הדברים כ"ב כנגד כ"ב גביעים ע"כ. הנה הדברים הם ערבים ומתוקים ותומכים ידנו במה שאנו בדרכו וככה היא צורתה דרך גדול' וצמיחתה ^*הנה חז"ל וכו' ר"ל כי ע"כ היו למנור' עפ"י דחז"ל שלשה רגלים בתחתית', להורות כי התחלות, כל אדם כהתחלות כל הווה ונמצא הן ג' הא' החומר אשר ממנו יתהוה, הב' הצורה אשר יקבל, והג' העדר הצור' הקדומה והפרד' מהחומר, ד"מ העשב אשר תאכל הבהמ', הלא רק אחרי העדר צורת הצומח ממנו, יוכל להעשות מזון הבהמ', אשר ממנו יתהוו הלחיות השונות, המשתנות אח"כ להיות חלקה הבע"ח, הזה הניזון ממנו (ובעבור היות ההעדר הקדום סיבת כל הויה, יבוא ג"כ ההעדר אחר כל הויה טבעית, עד שנוכל לומר שההעדר וההויה אחוזים ודבוקים יחד, עד שיבואו תמיד זה אחר זה, ד"מ צורת הדומם תעדר תחילה מחלקי עפר והמים אשר יכנסו אל תוך הצמח. ויקבלו צורת הצמח בהעשותן חלק ממנו, ובאכול הבע"ח הצמח, תעדר ממנו צורת הצמת ויקבל צורת החי בהעשותו חלק ממנו, וכן באכול האדם בשר החי, תעדר ממנו צורת החי ויקבל צורת האדם על ידי שיעשה חלק ממנו, ובמות האדם תעדר צורתו ויקבל צורת החי בהעשותו רמה ותולעה, וכאשר ייבשו ישובו לעפר, ואח"כ יקבלו עוד צורת הצומח, וכן הולך הדבר כל ימי העולם) ולהורות על שלש אלה באדם דרש ר"ע, לחזק דברי עקביא בן מהללאל (רפ"ג דאבות הסתכל וכו' על הכ' "וזכור את בוראך" (עיין ילקוט קהלת י״ב:א׳) בארך, ר"ל החומר שלך שהוא מטיפה סרוחה, "בורך" ר"ל ההעדר האחוז בעקב חיי הבלך עלי ארץ בבואך אל הקבר מקום עפר רמה ותולעה "בוראך" ר"ל צורתך כי בצלם אלקים ברא אותך אשר ע"כ גם אתה עתיד ליתן דין לפניו. - הנה חז"ל אמרו (רמב' ה' בית הבחירה פ"ג) שהיו לה בתחתיתה שלשה רגלים והנה הם רמז שלשה התחלות אשר ביארם החכם שהם התחלות כל הווה. החומר וההצור' וההעדר אשר זכרם רבי עקביא באומרו (רבות קהלת ר"פ י"ב) וזכור את בוראך בארך כמו שיבא במקום אחר ולמעל' מהם השדה שהיא כמו תיבה לרמוז כי מן התחלות האלו האדם בא לעולם שכן העולם נקרא בלשון חכמינו ז"ל אכסדרה ושדה כדאיתא במסכת בתרא (כ"ה.) ומתוך השדה ההיא יוצא פרח הוא הפרח הראשון אשר עליו נאמר עד ירכה עד פרחה והיא הצמיח' הראשונ' אשר בפעולות החיוניות אשר בו יתחיל האדם לבחור בטוב ומאוס ברע כמו שאמר (ישעיהו ז׳:ט״ו) חמאה ודבש יאכל לדעתו בחור בטוב וגו' וזה מה שימשך לו עד תכלית שתים עשרה שנה כי אם אמרו (אבות פ"ה) בן ה' למקרא וכו' הכל הוא במקר' ובהכרח. ולזה היו ברגלים ובשדה ובפרח שלשה טפחים אשר בהכאה הד' הם י"ב. אמנם מתחלת שנת שלש' עשר ואילך כבר יחל רוח י"י לפעמו ולהביאו לכלל מצוות להיותו מעלה על לבו שיש שלמות אחר ותכלית יותר נכבד למציאותו מאשר חשבו עד הנה. אבל לא יתחזק בו זה הענין עד הגיעו לכלל העשרים. וזה מה שאמרו ז"ל (שבת פ"ט:) שבית דין של מעלה אין עונשין כי אם מעשרים ואילך. ולענין זה היו בקני המנורה סמוך לפרח התחתון הנזכר שני טפחים חלק (מנחות כ"ח:) רמז לח' שנים עד תשלום העשרים שבהם האדם חלק מהמעשים הנאותים עם שכבר צמח בו סימן טהרה כמו שאמרנו. ואולם כאשר עברו עשרים שנה והתחיל שנת עשרים ואחת אז כבר בא לכלל שמיעה וקבלת הלמוד והמוסר שיעור שיראה ממנו ולחוץ. ולזה היו שם בסוף כ' ותחלת כ"א טפח שבו גביע כפתור ופרח (שם). וכבר אמרנו שהגביע הוא סימן הקבול. והכפתור והפרח הם מורים על הראות בו פריחת השלמות וצמיחת בשיעור יותר גדול מהראשון. אמנם היו אחר הגביע והכפתור והפרח שני טפחים אחרים חלק שהם שמנה (שם) שנים אחרים שעומד בהם על ענין אחד כי עד הגיעו לכלל שלשים לא יבואו מעשיו מסודרים ע"י בישול וכ"ש בהגיעו לשלשים ושנים כי אז יקנה לב לדעת לפעול פעולו' השכל אם מהעיוניות אם מהמעשיות על אופן יותר נאות. ולזה אחר שני טפחים אלו החלקים היה הכפתור הראשון שבו יתחילו לצאת הקנים שלשה מפה ושלשה מפה כי אז באמת יתחזק לעורר ולזרז כחותיו השכליות והחושיות להתיחד לעבודת השכל ולשאת משאו לכלם יחלוק לאיש מנת חלקו וכוסו כפי מה שכוון מהבורא יתעל' ביצירתו. ^*ואולם וכו' דעת החוקר היא, כי שכל האדם יחלק לשנים, הא' שכל המעשיי, המשתדל רק בהנהגת נפשו, ביתו, ומדינתו, והב' השכל העיוני החושב רק מחשבות עיוניות להכיר האמת, ולהבדיל בינו ובין השקר בענינים שכליים, ולכל אחד משני אלה יש ג' כחות, כי השכל המעשיי צריך לדעת תחילה ההנחות הנימוסיות בכלל, והכשרון הזה, הוא כחו הראשון, וכאשר יגדל ותתחזק תבונתו יקנה כחו וכשרון שני, והוא להבין ולהשכיל גם טעמי ההנחות האלה למען ידע גם על נכון האופן, איך ישתמש בהם תמיד בכל מקרי פרטי אשר יבוא לפניו, ויהי' צדיק אמיתי, בשפטו כל דבר לפי יחס מקומו וזמנו (עיין מזה למעל' בביאורי לשער מ"ג ושער מ"ו בד"ה עין תחת עין,) אפס בכח שני זה יוכל רק להשקיף בענינים פרטיים, לדעת מה שיעשה בגבול פעולתו, לשחר טובת נפשו ביתו ובני עירו, אשר בחברתם הוא שוכן תמיד, אבל כאשר יתחכם יותר ידע ג"כ להשקיף ולהתבונן על עניני המדינ' או האומה בכלל, להנהיג אותה באופן שיסכים כפי האפשרות הטוב הכללי עם טוב אישיו הפרטים, וידיעה זאת תקרא חכמה המדינית, וכמו כן יש גם לשכל העיוני ג' כחות הדומות באופן מה לג' כחות השכל המעשיי, כי בכחו הראשון יכיר וישיג ההשגות החושיות, המושכלות הראשונות וזה הכח נקרא דעת ובכח שני שהוא נעלה ונכבד ממנו, יוכל לבחון ולהכיר אמיתת המושכלות הראשונות האלה ולהבין ולהשכיל אם אמת השיגו חושיו או אם שגו ברואה, וכח זה נקרא שכל, אפס הוא יכול להתפשט בחקירתו רק בקצת הענינים הקרובים יותר אליו ואשר בם הרגיל דעתי ושכלו יותר מנעוריו, ד"מ איש זה יחקור יותר בחכמת הרפוא' ומחכמת המדינה ותכונת השמים לא ידע מאומה וזה בהיפך ישים עיונו רק באלה, ומחכמת הרפוא' נבער מדעת אפס עוד כח ומעל' שלישית יש לשכל העיוני, והוא הנקראת לדעת הרב בשם תבונה, כי בעל המעל' הזאת יפיץ אור חקירתו על כל החכמות כולן ככל אשר תמלא יד שכלו האנושי, ולה היתרון על ב' הכחות הראשונים, כי הם רק חלקיים והיא כללית, ותחת כי הכח הראשון יתעסק רק בהקדמות והכח השני מתעסק רק להביא מופתים על אמיתתן ישתדל הכח השלישי לחבר הקדמות כל החכמות כולן, ולהביא מופתים עליהם יחד, ועפ"י דברי החוקר אלה יאמר הרב ז"ל, כי שלשת קני המנור' מימנ', מורים על ג' כחות השכל העיוני הנבחר והנכבד יותר, ושלשת הקנים אשר בשמאל' יורו על ג' כחות השכל המעשיי, ע"ד מאה"כ "אורך ימים (ר"ל קנין האושר בעולם הנצחיי שהוא ע"י השכל העיוני) בימינה, בשמאל' עושר וכבוד" (באמצעות שכל המעשיי), ויען כי הכחות והכשרונות האלה יהיו לאדם למנה רק לאט לאט, כאשר יגדל ותתחזק ידיעתו ע"י הלימוד מזולתו, ולימודו לאחרים, והוספתו מדעתו, ע"כ היה רוח בין קנה לקנה, וכפתור תמיד תחת שני הקנים, ובכל קנה שלשה גביעים על השמוע' המשולשת השמיעה החושית, השמיע' הרצונית, ר"ל הקבל' לעשות מה ששמעה האוזן (כי שורש שמע בלה"ק יורה על שלש אלה כשמע עשו (בראשית כ״ו:ה׳) "שמע ישראל וכו' שמע בקולי (בראשית כ״ז:ח׳) :) ואולם כדי לבאר זה ולבוא עד תכונתו נצטרך להזכיר הנה מה שכתב החוקר בפיליסופיא אשר במדות כשדבר על הכחות השכליות מפני שלא ימלט מהיות שלמות האדם על האופן ההוא עצמו או קרוב ודומה לו והוא מה שביאר שם שהשכל האנושי יחלק בחלוקה הראשונה לשני חלוקים. הראשון העיוני והוא בדברים ההכרחיים הנצחיים. והשני המעשי המתישר בענינים האנושיים האפשריים. והעיוני יחלק אותו לשלש מעלות זו למעלה מזו הראשונה הכח אשר בו ידע הדבר הנקנה במופת לקוח מהקדמות ראשונות אשר אין עליהם מופת כמו המוחשית או המושכלות הראשונות וקרא לזה הכח דעת. אמנם בכח הזה לא יושגו ההקדמות הראשונות במופתים ולא יתבררו באמתתם כי אין לו רק להמשך מהקדמות ידועות תולדות שיתחייבו מהם על כל פנים וכמו שאמר' (חגיגה י"ד.) מבין דבר מתוך דבר. אמנם יש כח למעלה מזה שבו יוכל לדעת ולברר אמתת ההקדמות האלו אשר ליקחו להתחלו' ראשונות ולחקור אם הם צודקו' אמתיות או אם יהיו כן במקרה או על המעט. ויקראו זה הכח שכל כי בו ישכיל ויאמת אותן הכחות אשר מהן תבאנה התולדות. אבל עדין שתי אלו הכחות יאמרו בדברים חלקיים פרטיים כאלו תאמר בחכמה מיוחדת מהם כמו ברפואה או התכונ' וזולתן שכבר ישתמשו בהן ובאחת אחת מהן בשתי אלו הכחות. אמנם יש כח אחר מעולה מאלו והוא אשר בו ידע וישיג על השלמות כלל הנמצאות בסבותיהן והתחלותיהן בהחלט לא בעיון חלקי והוא הכח העליון המעיין בנמצא מצד מה שהוא נמצא וקראו לזה החלק חכמה והיא ראשיית של שתי הקודמות משני פנים. האחד שהם חלקיות והיא כוללת. והשני שהאחת משתיהן ענינה בהקדמות והשנים במופתים וזאת תשתמש משני הענינים יחד. אלו הן שלש מעלות אשר בשכל העיוני לפי מלאכתן ומעשיהן: והמעשי והוא הכח ההתבוניי המעיין בדברים האנושיים האפשריים יחלק גם הוא אל שלש מעלות אחרות כנגדן. אמנם לפי שבכח הזה ישימו שלשה מיני הנהגה וזה למעלה מזה הנהגת אדם עצמו והנהגת ביתו והנהגת מדינתו אשר זכרנו בשער מ"ג ומ"ו צריך שנדע שהחלוקים אשר המעשי יתחלק אליהם לפי דרכנו הוא כענין השלישי המעיל' מהם שהוא הנהגת המדינ' כי בו נמצא חלוף השמש במנהגים על החלוקה אשר זכרנו בחלק העיוני. האחד הוא אשר יקבל ההנחות הנמוסיות במושלם וישפוט כאשר יחוייב מהם בין שיהיה צודק לפרטי ההוא או לא והוא הדן דין אמת לפי הנימוס. אמנם יש כח אחר מעולה ממנו והוא השכל ויודע סודות ההנחות הנמוסיות וטעמן על נכון עד שישכיל לישר הנימוס לפי מקומו ושעתו מבלי שינגד לכוונת המניח כלל והוא הדיין המומחה הדן דין אמת לאמתו כמו שביארנו שם: אבל עדיין לא חוייב שתהיינ' אלו המעלות מקיפות בכל הענינים האנושיים האפשריים לשום דת במדינה או במדינות בכל מיני החיים אבל יש מעלה שלישית גבוה ורמה עליהם והוא הכח התבוניי הכולל המשים דת במדינה או במדינות והוא הקפת וידיעת הכוללים והחלקיים לשום הנמוס בכל הדברים ובכל הלמודים ובכל המלאכות איש ממלאכתו ועבודתו והוא ודאי דומה לחלק העליון מן השכל שהוא החכמה. ושלמות דברים אלו הנם כתובים בספר המדות הנזכר באחד ובשני ובשלישי וברביעי ובחמישי מהמאמר הששי. ובפרקים מהחמישי והעשירי יבוקש משם: והנה אחר שהונח כל זה ראוי להודות ולומר שאין מדרך האדם ולא מאפשרותו לעלות אל כל המעלות האלו בבת אחת אבל המשיג אותם ישיגם בזו אחר זו והוא הלמוד הראוי והמשובח אשר עליו אמר דוד (תהילים קל״א:א׳) ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. והנה האדם בתחלת ענינו עיר פרא אדם יולד והוא נמשך אל הנערות וקשה להעתק מעט מעט עד הגיעו לכלל הל' או הל"ב כאשר אמרנו למעלה. אמנם משם ואילך שהוא שיעור מזמנו מדת הטפחים אשר בה הכפתור אשר שני הקנים הראשונים יוצאים מן המנורה הנה כבר התחיל להראות ולהתפרסם בו פעולת השכל. אם אל העיון. ואם אל המעשה. מדרגה אחר מדרגה מאלו מדרגות שזכרנו. וזה כי ראשונ' ישיג לעשות חיל בידיעת הדברי' אשר בכחו להבין מכח ההקדמות אשר יוקחו אצלו כמושלם ואם עדין אין בו כח לאמת אותן ההקדמות כי זו היא המעל' הראשונ' מהשכל העיוני וכנגד זה ישינ מהמעשי הדעת אשר בו ישפוט ע"פ הנמוס הקבלת ההנחות המונחות שם מבלי שידע טעם ההראות ההם וכוונת המניח אותם. כי הנה שתי אלו המעלות זו בעיוני וזו במעשי מכוונות מתאימו' זו לעומת זו. והן התחלות למה שלמעלה מהן. ולזה במנורה אחר השמונה טפחים הנזכרים היה שם כפתור ושם קנים יוצאים ממנה אחד לימינה ואחד לשמאלה להראות על שני אלו הקנינים שזכרנו: אחד לימין והוא קנין הדעת. ואחד לשמאל והוא השלמות הראשון אשר כנגדו במעשה. אמנם היו בכל קנה מהם שלשה גביעים לרמוז אל שלשת מיני השמיעה. והם השמיעה החושיית. והשמיעה הלביית רצוני ההבנה. והשמיעה הרצונית שהיא הקבלה לעשות. כי שלשתן יצטרכו להשלמת כל אחת משני מיני הפעולות. כי לצורך השמיעות החלו זו לזו ולהסתבכותם זו בזו כי איך יבין מי שלא שמע ואיך יעש' מי שלא הבין אמר שיהיו השלש' גביעים משוקדים בקנה האחד. והיה אחריהם בטפח הרצוף (מנחות כ"ח:) כפתור ופרח לומר שמשם ואילך כבר יראה בשלמות צמיחת שתי אלו השלמיות צמח דעת לימין ואלהשמאל יצמח צמח צדיק והיה טפח חלק עד הכפתור השני כי בזה יהי' מתחלת הכפתור הראשון עד הכפתור השני ב' טפחים ואז יהי' כלם עשרה שהם מספר השנים לפי הנחותיו ארבעים. ומשם יוצאים ב' קנים אחרים והם ממדרגה עליונה מהראשונים כי בן ארבעים לבינה (אבות פ"ה) וישכיל באותה ידיעה שקראה החכם שכל וכנגדה בדברים המעשיים אל דעת וסודות ושרשי ענינים הנמוסיים שהיא מעלת היושר המישר הנמוס כמו שנזכר ומשם אל שני טפחים אחרים שהוא כבר קרוב אל שנת החמשים התחילו שני קני מנורה אחרים שכבר הגיע ונרא' בו החכמה הכוללת המקפת בכל הנמצאות ובכל הידיעות שהיא המדרג' העליונ' שבעיונית וכנגדה בחלק המעשי הכח והמעלה אשר תסדר הנמוסים הכוללים והדתות המועילות לכל מיני חיי האדם ומלאכתם ומעשיהם שבזה נעש' שותף למעשה בראשית. הרי לך טעם נכון לששת הקנים היוצאים משני צדי המנור' עד תום י"ג טפחים ממנה שהם משנות האדם נ"ב וטעם היותם אלו לימינה ואלו לשמאלה הוא על דרך שאמר החכם (משלי ג׳:ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ועוד יתבאר זה הענין במנור' אשר במזמור אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו וגומר בפ' העומר שער ס"ו ב"ה: והנה היו עוד בקנה האמצעי שהוא עצם האדם וקומתו אחר שני טפחים חלק עוד שלשה גביעים כפתור ופרח והבזך אשר בו האור מבהיק כלפי מעלה להורות כי האיש השלם ראוי שיתיישר בכל אלו השלמיות שקדם זכרונם שהם מספר אלו הנביעים אל פני התכלית היותר נכבד שבתכליות והוא השלים כוונת בוראו בבריאה מבלי נטות אל הימין ואל השמאל כמו שיטעו בזה רוב האנשים כמו שהיה הקנה האמצעי עמוד נצב בלתי פונה לכאן ולכאן ואורה הולך ואור נוכח פני ה'. וזה יהי' סבה שיפנו אורות כל הקנים אליו על דרך שאמר (אבות פ"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ויתכן שיהי' הלהב המתישר דרך מעלה רומז אל מה, שאמרנו ראשונה מענין הקנה האמצעי שבמנורה האלהית מהתורה שנ' בו תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים י"ט) כי נר ה' נשמת אדם צריך שתהי' הכוונה בה להשיבה למעלה למקום מושבה וכמו שאמר בפירוש (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והוא אשר ירמזנו יפה מעשה מזבח קטרת הסמים אשר מעשהו מתמר ועולה כמקל כמוזכר במסכת יומא (ל"ח.) כי ההסתכלות בחוט המשולש הזה מהכלים יחזיק בידו לבא מבית לפרכת העדות אשר עד הנה היה מבדיל בינו לבינו הוא ההיכל אשר לפי שם כבוד ה' כמו שקדם והוא סוף ההשגות ותכליתן. הנך רואה בעיניך כי זה מעש' המנורה האלהים עשאו בצלם דדמות האדם השלם המאיר אל עבר פניו בכל אופני הפעולות השכליות והמעשיות כמרא' אשר הראה את זכריה הנביא כאשר אמרנו בתחלה ואעפ"י שאין לי ערבות שיהי' מה שאמרנוה עקר הכוונ' באלו העניינים. אך אמרתי הואיל וכל מה שהנחנוהו הנה הוא בנוי על גלילי שכל ועמודי חן החכמה האמתית נחזיק טובה לחכמים אשר יסדום וידיעתו מועילה מאד להחכים האנשים ולזרזם אל הוצאת פעולותיהם השכליות והמעשיות אל הפועל עד הגיעם אל הצלחתם אין להרחיק שיהי' זה מכלל הכוונות שבה. ואם אין יהי' הענין הנכבד הזה נדרש לעצמו והמנור' הטהור' תהי' תמיד ערוכה לזכרון בין עינינו ורשפי שלהבת נרותיה מפה ומפה מאירים ומזהירים למאור פנינו ואשה לא תכבה יומם ולילה מקירות לבבנו להזכיר ולהזהיר ולהעיר את אזננו נחלץ חושים למלאת את ידינו ולהיות כל פעולותינו לרצון לפני ה' תמיד. והנה כאשר יונח היות הענין כן כאשר אמרנו יתבאר היטב כמה היא כוללת מצוה זו של מעשה המנור' והדלקת נרותיה ושהיא מצוה לכל אדם ובכל זמן ומקום ושעל פי הדברים האלה יותרו כל הספקות שנזכרו ראשונ' כי הנה אהרן בהעלותו את הנרות אל מול פני המנור' כאשר צוה ה' את משה הוא עצמו מעשה המנור' כמ"ש וזה מעשה המנור' כלה מקשה זהב עד ירכה ועד פרחה לא יחסר דבר כי כאשר צוה י"י את משה כן עשה את המנור'. ומלמד שבחו של אהרן שלא שנה דבר הוא גדול מאד עד שכבר נתקשה משה בתחלתה ובה ג"כ על זה האופן יוכל להתנחם בטוב מעצבון החנוכה מצד שלמותו ושלמות כל הנמשכים אחריו בשלמות הזה המתיחס אל המנור' אשר לא יסור והוא הנמשך בכל זמן ובכל מקום:

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי כמו שלא נוכל לצייר ברעיונינו מושג החכמה והגבורה ושאר המקרים, אם לא נצייר עמם גם מושג האדם, ר"ל החכם או הגבור אשר בו דבוקים ואחוזים תארים אלה, כן גם מושג הזמן הוא מושג שכלי אשר לא נוכל לציירו ולהשיגו ברעיונינו רק בחברת רעיון ומושג פעולה מה שהוא שינוי ותנועה אשר בהכרח תעשינה רק במשך זמן מה, ד"מ מושג השעה לא נשיג רק באמרנו ד"מ ראובן אכל או הלך שעה אחת, כמו שנשיג מושג היום רק ע"י צאת ובוא השמש בו פעם אחת, ומושג החודש רק ע"י סיבוב הירח בו את הארץ פעם אחת, ומושג השנה רק ע"י סיבוב והקף השמש את הארץ, (לדעת הקדמונים, או הארץ את השמש לדעת האחרונים,) פעם אחת, וכן מושג קדמות ואיחור הזמן לא נשיג רק ע"י שנחשוב ברעיונינו ב' פעולות המצטרפות ומתיחסות זו אל זו, כי באמרנו ד"מ אחרי אשר יצא יעקב מבאר שבע הלך חרנה, נדע ונשיג, כי פעולת יציאתו זאת קדמה בזמן לפעולת לכתו לחרן, ונמשך מכל זה, כי לפני ברוא אלהים ארץ ושמים וכל צבאם המתנועעים ומשתנים תמיד, לא היה מקום למושג הזמן, כי אז היה רק ה' לבדו, אשר לא יתנועע ולא ישתנה לעולם, ורק בבריאת הנבראים המתנועעים ומשתנים נתהוה גם מושג הזמן, וזש"א הפילוסופים "שהזמן הוא הנבראים", אפס כמו שלא יצוייר מושג הזמן מבלעדי שום תנועה פעולה ושינוי, כן לא תצוייר שום תנועה פעולה או הוית שום דבר אם לא נחבר אליו לא לבד גם מושג נקודת הזמן אשר בו החלה להעשות או להיות, כ"א גם משך זמן הפעולה והתנועה וההויה ההיא, ולהורות על שתי אלה אה"כ "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (הראשון יורה לדעתי על נקודת זמן התחלתו, ומלת עת תורה על משך הזמן,) אפס הרב ז"ל פירש הכ' הזה באופן אחר, שר"ל שהתנועה הכללית, אשר התעוררה על פי הי"ת בראשית הבריאה, ואשר על ידה יצאה ברצונו הקדום המציאות בכלל מהאין אל היש, והשינוים האחרים שבאו אח"כ בששת ימי הבריאה, אשר על ידם יצאו כל הנבראים השונים למיניהם זה אחר זה מחומר הראשון שנברא תחילה, נתהוו כלם רק בנקודת זמן ידוע הנרצית בעיני ה', (לפי אמונתנו האמיתית בחידוש העולם, ונגד דעת הפילוסופים מאמיני הקדמות,) כמו שיתהוו גם עתה בכל יום, שעה ורגע, שינוים וחילופים שונים בכל ברואי עולם השפל, (כי הכוכבים והגלגלים הם לדעת הקדמונים בלתי נופלים תחת השינוי והתמורה, כי אם קיימים ומתמידים באישים, כמו המלאכים והשכליים הנבדלים,) ועל כל זה יורה הכ' "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" ויתורגם,   והנה נמשך מכל זה כי אחרי שהזמן הוא צורך הכרחי לכל פעולות האדם אשר יעשה. הנהו כלי חמדה ודבר יקר מאד לכל משכיל אשר עליו ראוי שתחוס עינו מאוד לבלתי אבדו לריק וללא הועיל. ובעבור יום אחד עליו אשר בו לא עשה טובה יחשבהו כנאבד מימי חייו, ונמשך מזה גם בהיפך, כי הזמן אשר ישתמשו בו השלמים האמיתיים להקנות להם מדה טובה או שלימות נפשית יקר להם מאד, אף כי קטון הכמות הוא, כמאחז"ל "יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (כי בו לא תאלצם ולא תציקם עוד התשוקה הגופנית, וע"כ השכלתם הרוחנית אשר בה יתענגו שם, לא תחשב להם כל כך לצדקה כקנין השלמות פה עלי ארץ בעוד תסיתם התשוקה לחטוא, והם משתדלים בכל מאמצי כחם לכבוש יצרם הרע ולהכניע נטית חמרם המשתוקק רק אל הנאות גופניות,) אפס יען כי הרבה מבני אדם יעלימו עיניהם מזה ולא ישימו על לב כי מבלים הם ימיהם רק בעסקי העולם והבלי התבל, כמו שאמר משל הקדמוני "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, אף כי דמיו אינם עוזרים וימיו איגם חוזרים," ע"כ החכימה התורה האלהית להשריש בלבנו יקרת הזמן, ולמנות ימינו כן הודיעה אותנו, כי מאה"כ, "וספרת לך שבע שבתות השנים וכו'" הכולל לפי הוראתו הפשוטית רק מצות ספירות השמיטות והיובלות המסורה לב"ד לבד לפי דרש חז"ל, כולל גם הרעיון המוסרי לכל איש ישראל למנות שנות נעוריו המגיעים קרוב לחמישים, ולחלק אותן לשבע מחלקות של שבע שבע שנים, כי בשבוע הראשון ימי ילדות האדם אשר בהם יחלו רק נצני דעתו ושכלו להראות עת עמדו ועברו עוד תחת שבט הוריו ומוריו, ובשבוע השני יתחזקו כחות שכלו עד היותו באחריתו אחרי מלאת לו י"ג שנה, לאיש אשר כבר ישא על שכמו עול חיוב שמירת המצות והוא בר עונשין בעברו מליהם בב"ד של מטה, ובשבוע השלישי מדי היותו בן עשרים וכוחות שכלו ודעתו הולכים וגוברים, יהיה גם בר עונש אלקי בב"ד של מעלה אם תטה אשורו מני הדרך הישרה והנכוחה לעבור חקי אלהים ותורותיו, ובשבוע הרביעי יחזק כח גופו יותר עד שהוא יוצא ובא בין האנשים, ובשבוע החמישי כבר הגיע לחציי ימי חיי האדם שהם עפ"י הרוב רק שבעים שנה, ובשבוע הששי כבר עברו חצי שנותיו, אם גם הוא מאותן בני אדם אשר בגבורות יחיו שמונים שנה, ובשבוע השביעי כבר כלו ימי הנעורים וימי הזקנה והירידה כבר החלו לבוא, ומאז והלאה ראוי לאדם לעזוב עניני החומר ולקדש ימיו להתהלך בתום ובמישרים ולעשות נפשו חפשי כפי היכולת מתשוקת תענוגי הגוף וקניינים ארציים, ועל כל זה יורה הכתוב "וספרת לך," ר"ל לעצמך לטובתך ולתועלתך, "שבע שבתות השנים וכו', וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וכו'" ועל זה התפלל גם מרע"ה בתפלתו באמרו, למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה" ר"ל למדנו והודיענו למנות ולספור כראוי ימי חיינו, (ומלת "כן" פה הוא תואר הפעל למנות) כי רק אז נביא לבב חכמה, לא כאותן המתעצלים בקנין השלמות הנפשית, וחושבים, כי לפי רבות השתדלותם לאסוף קניני הזמן ולהתענג בתענוגיו, כן יוסיפו וכן ירבו ימי חייהם, ונמשך מזה, כי מספר שבעה יקר מאוד לאדם לחקור ולהשים עיונו עליו, כי על ידו יבוא לעיונים יקרים ומועילים מאוד, כי מספר שבעה נמצא לא לבד בחלוקת שנות נעורי האדם כ"א גם בבריאת התבל ומלואה, כי בששת ימי המעשה יצאו הנמצאים כולם מהאפס ליש, וביום השביעי אשר בו שבת אלדים מכל מלאכתו לעשות עוד בריאה חדשה, החלו כל חקי הטבע להיות הולכים ומתנהגים על פי דרכם. גם בעניני השמיטות והיובלים שמירת השבת, קביעת המועדים, ודיני טומאה וטהרה שבעת ימי המשתה ואבלות, ושאר הרבה דברים נזכר מספר שבעה, עד שכמעט כל עניני האדם מעת הולדו עד אשר יובל לקבר במספר שבעה ימנו, כי שבעת ימים יהיה תחת אמו וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ואמו טמאה לידה בעבורו שבעת ימים, וכאשר ישא אשה ישמח ויתעלס אתה באהבים שבעת ימים, ובמותו יעשו לו בניו וקרוביו אבל שבעת ימים, וע"כ נצטוו הכהנים למלא את ידיהם שבעה ימים, והמצוה הזאת היתה כוללת שני ענינים, הא' שלא יצאו שבעת ימים מפתח אהל מועד החוצה, לרמוז להם כי לפני בואם לעמוד לשרת בקודש, צריכים להפשיט מחשבותיהם ורעיוניהם מעניני ביתם ומשפחתם, כ"א יתבוננו תמיד רק על מפלאות היי"ת אשר ברא עולמו בשבעה ימים (ר"ל הבריאה מאין בששת ימים, והמנוח' שהוא נתינת הכח לחלקי הטבע להתנהג מעצמם ע"פ דרכם ביום השביעי) וזשה"כ "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ר"ל העיון בשבעת ימי הבריא' האלה ימלא ידכם להיות כהני ה'), והב' שלא יהרסו לבוא אל הקודש פנימה, כ"א מחוץ לאוהל ישבו כמאה"כ "ופתח אהל מועד תשבו וכו', שבעת ימים לשמור משמרת ה'" וכו' לרמוז להם בזה, שכמו שהם יושבים שבעת ימים פה בפתח אוהל מועד מבלי היות להם רשות להכנס באהל מועד, כן יחשבו וישימו על לב, כי גם חייהם עלי ארץ בשבעה שבועות מימו נעוריהם, אינו ישיבת קבע רק כאורח נטה ללון, וכישיבת איש זמן מעט בחצר הבית לתקן גופו ובגדיו כראוי, למען יוכל להכנס אחרי כן אל היכל המלך פנימה לראות לפניו, ובהעלות זאת תמיד על לבם, בלתי ספק יקדשו ויטהרו נפשם מחלאת כל מדה פחותה וגרועה, וזש"א "ושמרתם את משמרת הקודש ולא תמותו" ר"ל כי רק אז יהיו חייכם עלי ארץ חיום אמיתיים," ולא כחיי הרשעים אשר מהם אחז"ל "שאם יחיה ימות." וע"ז מורים דברי המדרש "משל למלך וכו' והוציא כרוז כל אכסניא לא יראה לפני, אם לא יראה את פני המטרונה" וכו', המשיל מספר השבעה השליט בכל עניני העולם למטרונה, ר"ל אשת המלך הגבירה, ואמר שאינם ראוים להקריב קרבן לעמוד ולשרת לפניו, "עד שיעבור השבת," ר"ל עד שיתבוננו תחלה בחידוש העולם ובריאתו בז' ימים, ועד שימולו ערלת לבם לנקותו מכל סיג וחלאה, כמו שימול בשר ערלת כל זכר, אחרי עבור עליו ז' ימים, וזש"א "שאין שבעה בלא שבת, ואין מילה בלא שבת," ועוד אמרו במדרש ד"מ שהי"ת שמר שבעה ימי אבלות לפני הביאו את מי המבול לשחת כל בשר כמאה"כ "ויהי לשבעת הימים והמבול היה" וכו', ע"כ אמר פה לאהרן ולבניו כי טוב יותר להם לשמור מצותו לשבת שבעת ימים ולהתבונן בדרכי ה', וביקרת עבודת הקודש אשר ימלאו עתה ידיהם לעבוד אותה לפני ה' למען לא ימותו, ולא יקרם רע ואסון עד שיוכרחו לעשות אח"כ אבל שבעת ימים, וסמכו ענין זה על הכתוב, שומר מצוה לא ידע דבר רע זה אהרן שנאמר בו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים" וכו',
ובאופן זה בארי גם חז"ל במדרש שהחל בו הרב ז"ל הכתוב "תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ", שר"ל שכאשר ישים תמיד עיונו על מספר שבעה ושמונה, ייטיב דרכו להיות תמיד נרצה בעיני ה' ולא ידע רע ואסון לא יקרהו, וע"ז אר"א שרומז על שבעה ימי בראשית וח' ימי מילה, ר"ל על התבוננות בבריאות העולם, וחיובו להמול ערלת לבו, ור"י אמר כי רומז על ז' ימי הפסח, עת יובדק לאור הנר ויבוער כל שאור וכל חמץ מבתינו, אשר יזכירהו, כי חובה עליו תמיד לבדוק ולבער לאור שכלו כל מדה גרועה ופחותה אשר יחסה אל לב האדם, כיחס השאור והחמץ אל הבצק ועל ח' ימי חג האסיף בצאת השנה, לרמוז על חיובו להתבונן באחריתו וסוף ימי חייו עת יאסף אל עמו, כי בהתבוננו תמיד בכל אלה בלתי ספק יהיה תמים דרך ההולך בתורת ה', ובשובה ונחת יחיה בנעימים תמיד, ולא ידע מה יהיה רעה על הארץ, אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד כמו שאמרו חז"ל (פר"א פ"ג) הנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההווה ההיא ואחריה והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה ברא ה' את השמים ואת הארץ בפרק ל' חלק שני ומנהו והלאה לא יצוייר שום פועל מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם כמו שנאמר (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. והיות הענין כן אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳). על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר לכל זמן. אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתם אמר ועת לכל חפץ. ואמר תחת השמים לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמימית כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע. והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם אשר א"א זולתו ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו האומרים יפה שעה א' של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה וכו' (אבות פ"ד). כוונו בו שני ענינים. האחד להעריך מעט מהזמן בתכלית הערך. והשני בשתהיה הוצאתו בעניינים היותר יקרים שאפשר כי בזה יוכפל שיעורו והיו הדברים ההם היותר יקרים אחר שהם נותנין המציאות לעולמו ההוא המוצלח אשר שעה אחת של קורת רוח בו הוא יפה בעצמותה מכל העולם הזה (שם). ולזה היתה עצת ר"מ עצה נפלאה כשאמר הוי ממעט עסק ועסוק בתורה (שם) כי ימעט העסק בהוציא הזמן בענינים המדומי' לעסוק בלמוד התורה תמיד ובקיום מצותיה אשר להם לבדם נתנה מתנת הזמן כלו דכתיב (יהושע א') והגית בו יום ולילה ואם תאמר מה נעשה אל הכבודות המבוקשות אשר אין להם קיימא כי אם ברוב העסק בעסקי העולם. לזה אמר (אבות שם) והוי שפל רוח בפני כל אדם כלומר אדרבה שמדת השפלות היא יותר מעולה אשר תתקיים במיעוט העסק באלו הקנינים המדומים. ואמר עוד (שם) ואם בטלת מן התורה התעסק בהבלי העולם הנה יהיה חלקך עם הבטלים אשר כמותך אשר היה מציאותם לאין לאפס וכמותם ספו תמו מן בלהות. ואם פירשת מעסקי העולם ועמלת בתורה יש לך שכר הרבה ליתן לך לעולם הבא כי כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לך ולאשר כמותך. (ברכות ו':) ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד באומרו (אבות פ"ב) היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן לרוב הענינים המוטלים עליו המשיל כל זמן האדם ליום אחד ולא מן השווים אל לילותיהם אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים הרי הוא ארוך אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים לומר שהקיצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן וכבר יחשב לו לארוך כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה וגם אם לא יחוש אל השכר אמר שהבעל הבית דוחק לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם: והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל כי רבה היא: אבל מ"מ אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל. ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה נותנין לך שכר הרבה לפי העמל אשר עמלת בו אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה וישלם לך שכר פעולתך אם מעט ואם הרבה בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה אם שמא לא הגיע לך השכר למראה עיניך ממה שאתה משתדל בו כי היום לעשותם ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג':). ראה כמה יפה שעה אחת של מעשה וזירוז בעולם הזה לקנות בו חיי העולם הבא ותעריך הזמן בערך נפלא וכמו שאמר הכתוב (תהילים ל״ד:י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. והנה להיות הטעות בדבר הזה לפחות ופח בהם יוקשים בני האדם וכמעט היא היתה נסבה לכל הרעות שהשיגונו מימות עולם. באת התורה האלהית לעשות עקר ממנו ולפקוח עינינו עליו בצוואתה לנו למנות ימינו כלם על ידי השמטות והיובלים ובתתה סדר מצות נכונות בהם נתעורר אל המחוייב אלינו בהוצאת זמננו כראוי כמו שיבא ביאורו בשלמות במקומו שער ס"ט ב"ה. ודרך כלל הורה אותו באומרו (ויקרא כ״ה:ח׳) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. ירצה וספרת לך דוקא כי לעצמך אתה מונה שבע שנים שבע פעמים תן עיניך כי בשבוע הראשון כבר הגעת לקצת דעת והוא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) ובשבוע שני כבר הגעת לחיוב המצות והרי אתה בר עונשין בבית דין של מטה. (נדה מ"ה:) ובשבוע השלישי כבר הגעת לידון בבית דין של מעלה. (שבת פ"ט:) ובשבוע הד' כבר הגעת להיות בעל כח לצאת ולבא בין האנשים אתה סבור שמאז תתחיל חיי עולמך. אמנם בשבוע הה' כבר יצאו חצי שנותיך לפי מה שנאמר (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ובשבוע הששי הרי עברו חצי ימי הגבורות לפי סוף הפסוק (שם). ואולם בשבוע הז' הרי אתה בימי הזקנה שכבר יהיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והרי אתה בימי הירידה אשר תאבד ממך אבדה שאינה חוזרת לעולם כמו שאמרו (שבת קנ"ב.) וואי להא דאזלא ולא אתיא ומאי היא ינקותא. ומכאן ואילך וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ וגו' (ויקרא שם) כי אז כבר ראוי לו שיעשו כל צרכיו ומשם והלאה יהיה הכל קדש. ודי בזה הערה לפקוח עינים עורות הזמנים הרבים האלה כי הם גבולים הרבה יספיק המשכיל לעשות בהם מלאכתו טרם בא שמשו. אמנם העצלים המפקירים אותו בהוציא בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תמצאם מתלוננים תמיד על זמנם כי הוא מעט מזער וטרדותיו ותלאותיו רבות ועצומות ויוציאו עליו דבה רעה לאמר כי הוא המכלה המפסיד. ועל דרך האמת הנה הם המפסידים אותו והמאבדים את עצמם והם חייבין ליתן את הדין על הכל. והנה על זאת המכשלה והבקשה על ההצלה ממנה ייחד משה רבינו תפלה נפלאה מיוחדת לו בספר תלים כפי מה שיראה ממנה מתחלתה ועד סופה והיא:

^*כוונתו, כי שנות האדם שהם על פי רוב שבעים, יחלקו לשבעה מחלקות של עשר עשר שנה, ויצר האדם הרע בתולדתו יתוקן תמיד יותר ויותר בהתחזקות כח השכל והבחינה בו, ועל זה רמזו חז"ל באמרם כי שבעה שמות נקראו לו ליצה"ר, כי בכל עשר ועשר שנים מחיי האדם יוחלש כחו יותר ויותר וישתנה תמיד שמו לטובה, וכן הוא לפי דחז"ל בבחינת העולם בכללו שגם לו נתנו שבעה זמנים מאלף שנים. , כאמרם שיתא אלפא הוו עלמא וחד חרוב, ר"ל שבכל אלף ואלף משנות תבל יתוקן העולם יותר ויותר עד שבאלף השביעי ישתנה לגמרי מצורתו הקדומ', ויצר לב האדם הרע בימים האלה קראו יואל "צפוני" להורות שאז בעת הגאולה יוחלש כח היצר לגמרי, עד שיהא נטמן ונצפן, וכל זה בעצמו מופת חדש על חדוש העולם, כי לולא זאת לא יובן אפשרות רוע מעשי בני אדם באלף הראשון ורוב השני כמעט עד לאין מרפא עד שחויב להם האבדון ע"י מי המבול, ותיקונם לאט לאט אח"כ, כי לפי אמונת הקדמות אין מקום להבין שנוי והבדל זמן אחד משאר הזמנים בתהלוכות בני אדם המוסרית, : - וע"י אמונת החדוש נבין ג"כ מדוע נתן הש"י בחקי הטבע כי יתעצמו תמיד להשאיר ברואים כלם ובני אדם בכללם, נגד כל המונעים ולשמרם מהפסד ואבדון, אף כי לפעמים נחשוב כי מעשיהם הרעים יחייבו הפסדם והשמדם מעל פני האדמ', כי בהיותם כלם מעשי ידיו יחוס וירחם עליהם כרחם אב על בנים כמאה"כ בשמו "את חסת על הקיקיון, ואני לא אחוס על נינוה וכו'.- והנה אחר שנתבאר זה המין מהתועלת הלקוח מעצמיות המבול ומהותו. רצוני מצד היותו מעקר מעשה בראשית לפי טבע זה ההפכיות שאמרנו. עוד נשוב ונאמר כי יש במעשה הזה וספורו הוראה נפלאה על חדוש העולם בבחינת זמן הוייתו הויה נכונה מאד. וזה כי הנה הוא ידוע שהעולם בכלל הוא כאיש אחד כמו שכתב זה הרב המורה (פרק ע"ב חלק א') והנה עם שהוא לא כוון שם אלא לענין כללותו והתקשרו בחלקיו וכח הנעתו וסדורו. הנה חכמינו ז"ל דברו ג"כ בזה הדמיון בבחינת זמנו בכללו וחלקיו. והוא כן כמו שעל שנות האדם על דרך הכללות נאמר ימי שנותנו בהם שבעים כו' (תהילים צ׳:י׳). כן נאמר במעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ כו' (שמות כ׳:י״א). והוא ע"ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כו' (תהלים שם). אמרו שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב (סנהדרין צ"ז.) כלומר חרב מעסקי העולם ודמיונותיו והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת ויכלו חלק כל מעשה ימי בראשית על אלפי העולם אחד לא' עד האלף השביעי שכלו שבת כנזכר בפירושיו. והנה הוא מבואר כי עשיריות שנות חיי האדם שהוא העולם הקטן אינם שוים אליו לפי שכלו ומעלליו. כי הנה העשור הראשון וחצי השני או רובו כולו הולך בהבל ובבהלה בגידול ושעשוע הילדות ותעתוע הנערות אשר אי אפשר בענין אחר מהכרח התולדה. וכמ"ש החכם גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו (משלי כ׳:י״א). ירצה שאם זך וישר פעלו הנה הוא מתנכר ומשתנה מטבעו. אמנם משם ואילך הנה השכל הולך ומתחזק והוא משתנה בעצמו ונהפך לאיש אחר ויבוש ממעשה ילדותו ותעתועיו. וכן באמת היה ענין העולם הכללי בלי ספק. כי הנה האלף הראשון ורוב השני היה העולם נעור ורק ממוסר השכל ולא היה להם כח לעמוד על טוב החיות לא עם עצמם ולא עם זולתם כי קשר הדבר לעמוד על כך בתחלתם. ולזה היה מה שהיה מהשחתתם הנזכרת בשער הקודם וכמו שאמרו ז"ל עליהם שני אלפים תוהו (סנהדרין שם:). ומזה חויב אל המגדל בנים והמישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית. ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשתתות כמו שכתבנו בסוף שער י"א. כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם כו'. ירצה על האדם בכלל כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו. אמנם אחרי כן בהמשך הזמן בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק. באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל. וזה עקר הברית שכרת אתם שלא להביא עוד מי המבול כמו שיבא בשער הסמוך המדבר בתועלת הנפלא המגיע מזה המאורע גם כן מצד ההכנעה וההרתעה הכללית כמו שיבא. וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו (סוכה נ"ב.) כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב. שנויים שמספר כלם שבעה כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל ודוד טמא ושלמה שונא ישעיהו מכשול יחזקאל אבן יואל צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי. כמו שנאמר עליו ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב וכו' (דברים ל׳:ו׳). ונאמר בימים ההם ובעת ההיא נאם יי' יבוקש את עון ישראל ואיננו כו' (ירמיהו נ׳:כ׳). כמו שיבא ביאור כל זה התקון בפרשת כי תצא למלחמה שער צ"ז ב"ה. והנה הוא מבואר שזה הענין בכלל יורה הוראה עצומה על חדוש העולם ונערותו. שאם לקבל דעת הקדמות תעמוד לנו שאלה עצומה שאין עליה תשובה כלל והיא כי איך יתכן שהעולם בכלל נפל על זה השיעור מהרוע בהסכמה אחת מה שלא היה כן לפניהם ולאחריהם. כי הנה עניני העולם הטבעיים לפי סבת הקדמות יתחייבו לחזור בסבוב על דרך שאמר מה שהיה הוא שיהיה כו' (קהלת א׳:ט׳). ואם תאמר כבר היה אמרי כן אלא שעמדה להם ברית הקשת. הנה יעמוד על זה ספק עצום מאד נזכור אותו בתחלת השער הסמוך הנזכר. ומ"מ השאלה אצל הראשונים אשר לא היה להם ברית לא זורה ולא חובשה. אמנם האמת יורה דרכו כי הנה היה זה להם להכרת היעודים המעידים עדות ברורה על חדוש העולם כמו שאמרנו. עד שיהיו אלו השני ענינים מתאחדים וצודקים יחדיו להעמיד ולקיים אמונת זה החדוש על צד החפץ והרצון בבחינות מתחלפות כמו שהונח. ועתה אחרי הדברים האלה והאמת אשר הגיענו אליו טבעו וקנאתו בתלונתנו על חכמינו ואלופינו אשר לרוב חשקם בפלוסופיא היונית והתפארם בדרכי מופתיה וגזרותיה לא נסו בתפארת הנסים הנתלים בפנת החדוש ובשפלות ידים ירימו רגליהם לעיני כל ישראל כמו שהיה אצל שני הפלאים שזכרנו ראשונה. עוד נוסיף ונאמר כי יש עוד תועלת רביעי גדול מאד בספור הזה נמשך ומצורף אל הודעת החדוש בכל הדרכים שזכרנו והוא לקוח מענין הכבדות והקושי אשר נמצא, בו בא האלהים להביא פורענותם של אלו כי זה מה שיודיענו קצת דרכיו ומדת טובו בהנהגתו העולם ומה שישקיט המיית האנשים המתאוננים רע באזני השם ומתלוננים עליו לאמר למה לא תשחת הארץ בעון פלוני הרשע ולמה לא תשומם ביתו עליו או תבלענו ארץ וכדומה מאלו התעתועים היוצאים מפי האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה כו'. והיה לבבם זה להם לצור מכשול בשרש ההשגחה ויבחרו ההפקר לעצמם. ואולם אחר שנקבע בלבנו שהעולם ומלואו כלם מעשה ידיו הנה חוייב רחמנותו עלינו כרחם אב על בנים או האשה על פרי בטנה כמו שהיה זה מופת חותך על האשה אשר נכמרו רחמיה על בנה לאמר תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו, כי היא אמו (מלכים א ג׳:כ״ו). ולזה היה שם ההויה יתברך שמו הוראה על הרחמים. והנה אם להאריך לרשעים אולי ישובו ואם למטע הרע מהזכאין הנלוים אליהם כאשר א"א שלא ימשך להם רע מרעתם יחוייב לבא אצל אלו הפורענות בקושי גדול כמו שבטענה זו בא אברהם אבינו באומרו האף תספה צדיק עם רשע (בראשית י״ח:כ״ג). והיא אשר הודה בה יתברך באומרו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם כו' (יונה ד׳:י״א). כמו שבא ביאורו שם שער י"ט ב"ה ולא עוד אלא שזכר. ובהמה רבה על דרך אם אדם חטא בהמה מה חטאה (יומא כ"ב:) הן כל אלה סבות ריוח והצלה לפניו יתברך להגין על מעשה ידיו עליהם: