וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃
עקידת יצחק
ובמדרש (ויקרא רבות פ"א) אריב"ל אלו היו אומות העולם יודעים מה אהל מועד יפה להם היו מקיפים אותו אהליות וקסטריות אתה מוצא שעד שלא הוקם המשכן היו העולם שומעין את קול הדבור ונתרזין מתוך פניקטיהון הדא הוא דכתיב (דברים ה׳:כ״ג) כי מי כל בשר וגומר. והכוונה שאפילו אומות העולם קבלו בזה תועלת נפלא כי בתחלה כשהיו מרגישים דבר כנגד טבעו של עולם היו משתוממים ונתחלחלו מעיהם בתוך היכליהם כי נתבלבלו בעיוניהם וכל חכמתם תתבלע. אמנם אחר כך כבר נתפרסם להם זה הענין הנפלא ונתישב לבם עליהם לאמר יד אלהי האלהים הית' זאת. כמו שהיה הענין מבואר ע"י מלכי בבל בימי דניאל וחביריו זה אמר (דניאל ב׳:מ״ז) מן קשוט די אלההון הוא אלה אלהין ומרי מלכין וגלו רזין די יכלתא למגלא רזא דנא (שם ג') אתיא ותמהיא די עבד עמי אלה עילאה שפר קדמי לתחויא אתוהי כמה רברבין וגומר. וזה אמר מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להוון זעאין ודחלין מן קדם אלהה די דניאל די הוא אלהא חייא וקיים לעלמין וגו'. (שם ו') משזיב ומציל ועביד אתין ותמהין בשמיא ובארעא די שזיב לדניאל מן יד אריותא ורבים כמו אלה. והנה עם זה נתבאר מה שאמרנו מענייני זאת ההנהגה העליונ' אצל אומות העולם וכתותיהם באשר היא אצלם במקרה ובשניה כמו שאמרנו: ואולם אצל אנשים אשר היא מיוחדת אליהם בעצם וראשונ' כאשר זכרנו בתחלה א"א שלא ימצאו ביניהם מדרגות כי אחר שעקר זאת ההנהגה ושרשה היא שכר וגמול עבדי י"י וצדקתם באשר הם יודעים רבונם ומכוונים לעבדו ולאהבה אותו ולדבקה בו הנה יתחייב שיתחלפו מדרגות ההשגחה בין כתותיהם וחכמיהם וחסידיהם כפי התחלפותם במדרגות הכרתם ואהבתם והדבקם כי זאת ההשגחה היא חכמה מאד ומפקחת עין עם כל אלו הענינים הנגלים והנסתרים. כמו שכן הוא הענין בהשגחת מלך צדיק וחכם על בני מלכותו המסתופפים תחת כנפיו וחוסים בצלו וזה שאין ספק שעם שכלל האומה הזאת הנבחרת קוראים בשם ה' ומתיחסים אליו ויושבים בצל כנפיו לא השוו כלם בהגדיל כח ה' והוסיף גבורתו בענין ההשגחה ההיא. יש מהם בשם ישראל יכנה להאמין כי יש אלדים שופטים בארץ אשר בא לחסות תחת כנפיו אמנם לא ישתדל בענין העבודה והאהבה. והרי הוא כבן כפר היודע שיש מלך מושל על המלכות ולא יחוש לדעת מי זה ואיפה הוא. וזה לא יספיק לשישתנו בעדו סדרי הבריאה לא בדבר גדול ולא בדבר קטן וגם לא שיברא חדשה בארץ לדעתו והנה לא הוסיף זה על איש מטובי העכו"ם רק מה שאינו מעותד להספה עם הרעים כמותו כי בין עם גדול וקדש הוא יושב. ויש אשר יקרא בשם יעקב לבקש את אלהיו ולדרוש מקום מושבו אבל עדין לא ידע את המלך ולא בא בביתו. כבן כרך היודע מקום מושב המלך ומעמדו והוא יוצא ובא להפיק צרכיו מקטני עושי מלאכתו. שזה כבר יספיק זכותו לחזק ההשגחה ההיא אצלו להצילו קצת מרגשת הרעות הטבעיות על דרך הנסים הנסתרים הנעשים יום יום מבלי שיתפרסם שדרך הטבע והפוכו כמו שיספיק האיש ההוא להדיח מעליו קצת מתואנות בית המלכות ועלילותיו אבל אם יתחזקו עליו לא יוכל להמלט: ויש אשר יאמר לה' אני בכל לבבו ובכל נפשו ויכתוב ידו לו לכיבוד עבודתו לאהבה ולדבקה בו. והוא כבן בית למלך שמכירו ויודעו ועושה מלאכתו כי זה האיש המלך חפץ ביקרו ובבא אליו שום פגע הוא בכבודו משתדל בהצלתו וחוקי המלכות ונמוסיו לא יעכבו על ידו כי את הכל יבטל אצלו ואין מוחה בידו וזה משפט האיש הזה האלהי עם אלהיו אשר על ידו יתפרסם כח השם וגבורתו ומערכות עליות ותחתיות לא יתיצבו נגדו הוא הדבר אשר ביארו משה אדוננו עליו השלום באותו מזמור שיר שלפגעים המיוחס אליו על עבודת המשכן (במדבר רבות פ' י"ב) אשר פוקד על ידו אשר על המלאכה ההיא סיים במזמור הקודם הנקרא בשמו בפירוש תפלה למשה ואמר ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהילים צ׳:י״ז). והכונה כי לפי שהיתה מלאכת המשכן ומעשהו צורת העולם ותבניתו לפי זאת ההנהגה החכמה כמו שאמרנו זה כמה התפלל שיהא טעם השגחתו זאת עלינו שיעור שיסכים עמנו מעשה ידינו במלאכה ההיא והוא אומרו ומעשה ידינו כוננה עלינו. אמנם מעשי ידינו בעבודתך והתהלך לפניך כוננהו וחזק ידינו בו כי הוא העקר לחזק כח ההשגחה או החריצה. ואחר שאמר זה התחיל בחלוקי ההשגחה על הדרך שזכרנו ואמר. יושב בסתר עליון וגומר והית' תחלת דבריו עם הכת הראשונה מאלו המסתופפים בצלו יתעל' ומתלוננים בסתרו ואמר להם כאשר ידבר איש אל רעהו אתה היושב בסתר עליון ובצל שדי מתלונן עם שאין לך הכרה בבית המלך יותר מזה אומר לך בשם ה' מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו כי הוא יצילך באמונתך זו לבד מפח יקוש מדבר הוות והם הרעות הגדולות אשר עשאם האלהים לענוש בהם רשעי האומות כאשר תתמלא סאתם כמו שאמרנו ראשונ' שיהי' זה לפעמים וכמו שאמר (תהילים י״א:ו׳-ז׳) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. כי באברתו זאת אשר אתה מתלונן בצלה יסך לך ותחת כנפיו תחסה ואמתתו זאת שנפלאת עליה היא צנה וסוחרה להגין בעדך מרעות כאלה על כן לא תירא מפחד לילה ומחץ יעוף יומם. ואמר כן לפי שיריית החץ המעופף יומם הוא סתר ומחבוא לעושה הרעה ביום כמו האופל בלילה. ושתי הרעות האלה הם משל למה שאמר בסמוך (שם צ"א) מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים כי הם רעות משונות שלוחי ההשגחה הן שיהיו טבעיות או חוץ מהטבע להעניש הרשעים המלאים חמת השם. והוא מה שביאר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה. וכבר עלה זה במדרגה ללוט שנאמר לו (בראשית י״ט:י״ז) המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר: אמנם גלה את אזנו שאם יעלה ממדרגה זו אל מדרגה עליונה ממנה כבר יהיו ענינו יותר מעולה מזה. וזה מה שאמר לו (תהלים שם) כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעוניך לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך ירצה אבל אתה כאשר תהי' מהכת השניה השמים מעוניהם בה' מחסי יותר עליון שמת מעוניך כי לא להתלונן לבד מהמון הרעות הנזכרות בראשונ' אבל תוסיף על זה כי לא תאנ' אליך רעה מהרעות המתרגשות לבא בעולם. ונגע מנגעיהם לא יקרב באהליך כי מלאכיך יצוה לך לשמרך בכל דרכיך על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. ואמר כן לרבותא גדולה כי אע"פי שתדרוך או תרמוס מינים מתחלפים מהמזיקים ההפכיים והשונאים זה לזה שאז תצא כאש חמתם עם כל זה לא יזיקו לך כי כן יצוה למלאכיו שמרוהו שמרוהו עזרוהו עזרוהו כי בי חשק ואפלטהו. אמנם זה האופן מהצלה לא יהי' מהענינים המפורסמים כמו שיקרה לפעמים שיפול האדם מן הגג ואינו נזוק ואינו מתפרסם אם היה נס או מקרה שקרה כאשר יקרה לפעמים שתפול חבית של חרס או זכוכית ולא תשבר וכן יקרה פגוש דוב שכול באיש ולא יזיקנו ולא נדע אם היה ענין מושגח או כמו שיקרה בטלה או גדי ולא ישסענו כי הוא שבע ולא שת לבו אליו. ולזה הושלם נסו של דניאל כד אתרמי לגובא די אריותא כמה שנאמר שם ואמר מלכא והיתיו גובריא אליך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו אינון בניהון ונשיהון ולא מטו לארעית גובא עד די שלטוי בהון אריותא וכל גרמיהון הדיקו (דניאל ו׳:כ״ה) כי אין ספק כי בראותם הענין ההוא הנפלא האנשים ההמה אשר הלשינוהו אמרו ששובע האריות גרם זה והית' ראית זה שיושלכו הם לשם לדעת אם הוא כדבריהם וכאשר נתברר הענין שהיה נס מופלא מיד נאמר (שם) באדין דריוש מלכא כתב לכל עממיא אומיא ולישניא וגומר מן קדמי שים טעם די בכל שולטן מלכותי ליהוו זאעין מן קדם אלהי די דניאל וגומר משזיב ומציל ועביד אתין וגו'. ודכוותה גרסינן בפרק אחד דיני ממונות אמר לו קיסר לר' תנחום תא ונהוי כולן לעמא חד אמר לו לחיי מיהו אנן דמהלינן לא מצינן דניהוו כותיכו אתון מהילו והוו כוותן אמר לו מימר שפיר קאמרת אלא מאן דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכליה אמרו לו ההוא מינא האי דלא כפין הוא שדיוהו לדידיה ואכלוה (סנהדרין ל"ט.). ולטעם זה נזכר ג"כ בנס חנניא מישאל ועזריא (דניאל ג׳:כ״ב) גובריא איליך די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל הימון שביבא דינורא. וכל זה לסלק הפקפוק בנסים שאפשר שיאמר עליהם שאינם כנגד מנהגו של עולם כמו אלה שזכר אצל זאת הכת השנית. אמנם יאמר לו עוד כי דברי השם עם אותם המלאכים אשר אמר להם להצילו מהרעות ההם ונתן טעם לצואתו באומרו (תהלים שם) כי בי חשק ואפלטהו יהיו עוד לאמר להם אשגבהו כי ידע שמי. ירצה על זה אני מצוה אתכם כי לא תספיק מדרגתו לעשות עניניו בלי אמצעיים אבל כאשר יהי' ממדרגה עליונ' ממנה והיא ידע שמי והיא הקרובה המיוחסת אל הכת השלישית אשר אמרנו אני בעצמי אשגבהו וכמו שאמר (משלי י״ח:י׳) מגדל עוז שם י"י בו ירוץ צדיק ונשגב וכאשר יקראני אנכי אענהו ולא עוד אלא שעמו אנכי בצרה שחוייב מזה שאחלצהו ואכבדהו כשתהי' הצלתו ביד רמה ובפרסום גדול כנגד טבעו של עולם כמו אלו שזכרנו הנה וכיוצא. ולא עוד אלא שהיטיב עמו בהשביעו ארך ימים ושנות חיים ואראהו בישועתי רצוני בישועת עצמי שכיון שאנכי בצרה צריך אני להושיע עצמי ועל ידי אגלה כח ידי וזרועי הנכבשת בעיני ההמון והוא עצמו מה שכונו המשורר באותו מזמור שסמכוהו מסדרי התפלות אליו בתקון שבת באומרו. מזמור שירו לי"י שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו (תהלים צח) ירצה כי ראו לשיר לפניו שיר חדש ונפלא כי נפלאות עשה ומה הן אלו הנפלאות כי הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר שיהיו ימינו וזרוע קדשו צריכין לישועה. אמנם ביאר ענין הישועה הזאת בו יתעל' ואמר הודיע י"י ענין ישועתו זאת כי הוא דבר שראוי להגלות לעיני הגוים לפי כבודו כי הוא אינו רק שזכר חסדו ואמונתי לבית ישראל ועם זה ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו והוא מה שסיים לפני י"י כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. *והכונה (עיון ביאורי למעלה בראשית דף ק"ט) ותוכן דעתו פה הוא שאף שלפי חקי הטבע ימשול תמיד העז והחזק בחלש ורפה ידים, בכל זאת יסד ה' בטבע בעבור צדקו וטובו, כי כל הנמצאים התחתונים במעלה, יהיו נכנעים תחת יד המעולה מהם, בבחינה מוסרית, אף שהוא חלש מהם בבחינת גבורתו הגופנית, כמו שנראה שהאדם החלש יכבוש בכל זאת בשכלו ובחכמתו אשר נתן לו הי"ת את כל שאר בע"ח החזקים ממנו תחת ידו, ויכריח לעבוד עבודתו, ולעשות מלאכתו, כמו שנאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה, אפס כל זה רק בלכתו בדרך הישרה כי אם יטה עקלקלותיו תאבד מעלתו, ולא יהיה עוד לאדון, כי אם לבז ולמשיסה ולמאכל לכל חית הארץ, וישראל אשר הם סגולה מכל העמים נתנם ה' לעליון על כל גויי הארצות בבחינתם המוסרית, וכל עוד שמרו דרכם מחטוא נאמר מהם "לא יתיצב איש בפניכם" ר"ל אף אם הוא חזק ועצום מכם, כי כן יחייב משפט הצדק שהנקלה יכנע תמיד לנכבד, ואת הרב במעלתו יעבוד צעיר, וע"כ אחרי שזכר המשורר (תהלים צ"ח) מה שיעשה הי"ת בהנהגתו ההשגחיית והנסיית לטובת ישראל לעיני כל העמים, אמר "ישפוט תבל בצדק ולאומים במישרים" ר"ל כי בזאת יעשה רק מה שיחייב המשפט והצדק. והכונה בזה המשפט הוא מעולה מאד וזה שהצדק והיושר בהנהגה הוא שישמר יחס מדרגת הנמצאים בסדר הבריאה להיות לעליונים שררה הטבעית על אשר תחתיהן עד שיהיו כל הנמצאים לצורך האדם ולתועלתו תחת יד ממשלתו כמו שאמר (בראשית ט') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה וגומר. והנה זה הוא היחס עצמי שיש לאומה הישראלית ולחסידיה עם שאר האומות כמו שאמר עליהם (דברים י״א:כ״ה) לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן י"י וגו'. וזה הענין בעצמו הוא ענין ההשגחה אשר בזאת ההנהגה החכמה שזכרנו אשר תמשך אליהם בכל מה שהם שומרים דמותם וצלמם אמנם בלתי שמור זה הדמות והצלם יהיה סבה לשנות זה הסדר ולמרוד התחתונים בסדר הבריאה בעליונים ממנה כמו שנתבאר הענין הזה כלו היטב בשער ט"ו. והנה באמת כאשר יהיה זה על הפך מה שכוון אז יצא משפט ההנהגה מעוקל ולכן בתקן המעשים ובהחזור שמירת הצלם והדמות למקומו ישוב צדק המשפט הזה לאיתנו ויושרו ואז ישפוט תבל בצדק ולא ירים איש את ידו על המעולה ממנו כמו שאמר (ישעיהו י״א:ט׳) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגם עמים במישרים כי עם י"י הדבקים בו ישית לשרים על כל עמי הארץ כמו שאמר (דברים כ״ח:א׳) ונתנך י"י אלוקיך עליון על כל גויי הארץ וגו'. הנה שנתבארו מפי אדון הנביאים אלו החלוקים שאמרנו בענין זאת ההנהגה המיוחדת לעם הזה הבונים למו משכני עליון לצורת העולם ועל פי דרכה כמו שנזכר ואם עוד רבות חלוקות ומדרגות יש בין אלו הנזכרות בין רב למעט הנה אלו הם הראשיות הכוללות אשר זכרנום בפרשת ראה אתה שער כ"ד. ויעדנו שלמות ביאורן לכאן ומהם נלמוד לתת הבדלים כפי היחסים כראוי בכל כמו אלו הענינים. והנה לפי שזאת ההנהגה תהיה על פי שלמות האנשים כיושר שכלם וזכות מחשבותיהם והצדק פעולותיהם יתחייב שהמועטים מהם או אחד מיוחד מאישיה יוכל לעשות כח וחיל בהנהגת העולם כלו בתת את סדרו והקימו מה שלא יוכלו עשות כמה רבבות אלפי ישראל כמו שאמר הכתוב (משלי ז') וצדיק יסוד עולם כי זה הענין הנפלא ימשך יותר אל האיכות ממה שימשך אל הכמות הלא תראה אמר יתעלה (דברים ז') לא מרובכם מכל העמים חשק י"י בכם וגו' כי אתם המעט מכל העמים. ירצה אין הכונה בכם ליעבד מכם עבודת עבודה ועבודת משא שבה יועילו הרבים יותר מהמועטים כענין מלכי האדמה כי ברוב עם יעשו חיל. אמנם אני איני מבקש מכם עבודה רק אותה שהמועטין מצויין אצלה יותר הלא היא הדעת אותי ושמוע בקולי וכמו שאמר החכם ראיתי בני עליה והמה מועטים (סנהדרין צ"ז). תדעו שכן הויא כי אתם המעט מכל העמים וידעתם כי לא בחיל ולא בכח יצאתם ממצרים כי אם בזכות האנשים היותר מועטים שהיו לפניכם כמו שפירשו (דברים שם) כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים הרי שגברה יד המועטין כי הם מחזיקים את המרובה בענין זאת ההנהגה החכמה העליונה:
עקידת יצחק
אמנם הקודם ביארו הפלוסוף במקומות אשר דבר בהם מהעונג אשר קיים וקבל היותו התכלית הנכסף לכל הפעולות אשר לזה ייחד המאמר עשירי מספר המדות אמנם פרק י"ד מהז' ממנו אמר יראה לקצת כי העונג הוא הוויה יען כי הוא אצל הדבר אשר היא טוב בעצמו כי אמנם יחשבו כי הפועל הוא הוויה ואמנם הוא אחריו ע"כ והכוונה כי למה שכבר זכר בפרק הקודם סברת קצת שחשבו לומר שהעונג אינו דבר טוב ושמו עליו הרבה עלילות דברים וטענות הראשונה והחזקה שבכולן הוא אומרם שהעונג הוא הויה ומה שהוא הויה אינו תכלית וא"כ אינו טוב שכבר התבאר להם שהטוב שבכל הדברים הוא התכלית כי על כן היטיבו אשר דברו כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל והוא פתח דבריו לספר ההוא הנכבד אמנם היותו הויה נתבאר להם מפני שהעונג הוא דבר המתהוה והמתחדש בכח המרגיש בהמשך הפעולות. ואמנם שההויה אינה תכלית הוא מבואר שכל דבר הנפעל וההוה הוא נפעל בעבור דבר זולתו שהוא תכליתו והתכלית בלתי מתהוה כי לא יתהוו כי אם הדברים המביאים אל התכלית כמו הבניה לבית כי הבניה הוא דרך להביא אל התכלית לא התכלית והישיבה שהוא התכלית לא יאמר שנתהווה וא"כ הטוב הוא בתכלית לא בהויה. ונתבאר שאינו העונג אחר שהוא הויה. אמנם ארסטו בעל סברתם זאת שאמרו שהעונג הוא הויה יען כי הוא אצל הדבר אשר הוא טוב בעצמו. וזה כי לפי שראו שהעונג נמצא אצלינו כשנעשה הדברים הנדרשים לנו לטובים מתחלת הפעולה יחשבו שהוא. הוה מעט מעט עם המשך המעשה כי אמנם יחשבו לפועל כזה שהוא הויה והעונג הנמצא אצלו שהוא מתהווה עמו ואמנם הוא אחריו. ירצ' ואמנם אינו כן כי העונג אינו מתהוה בהתהוות הפועל הטוב ההוא אבל בא אחרי הוייתו כי הוא נמצא עם התכלית הבא אחר ההויה כמו שהפועל הנמשך מן המעלה הוא תכלית המעלה ובאו מכחה ופועל העיון הנמשך מקנין החכמ' ודרך כלל שהעונג הוא נמשך אל התנועה אבל אינו תנוע' כמ"ש אצל ההויות הטבעיות. אמנם למה שהורגש זה התענוג בואו זה אחר זה עם חלקי הפעולות נתן טוב טעם ודעת בפ"ה מהמאמר העשירי הנזכר ואמר יראה אמנם כי הראות הוא שלם בכל זמן היותו אינו צריך דבר אשר בהיותו עשוי באחרונה ישלים מינו. ואמנם בזה ירא' שהוא העונג כי הוא כלו יחד ולא יקבל אחד עונג בזמן אשר בזמן יותר גדול יושלם המין ובעבור זה לא תהי' תנועה כי כל תנועה בזמן והוא לתכלית מה כמו בבנין השלם כאשר יעשה אשר ירצה או אמנם בכל הזמן או זה בחלקי הזמן וכלם בלתי שלמים כי הם ממין אחר אצל כל הדבר וכן זה לזה כי הרכבת האבנים הוא דבר אחר אצל תקרת הקורות וזאת ד"א אצל עשיית המעון ושלמותו כי אינו צריך דבר עתה להשלמו ע"כ. ואם הוא האריך במשלים נפלאים לקיים הענין הנפלא הזה ולישב אמתתו. והכוונה לו כי זה העונג המורגש אל הבונה בתחלת המלאכה והולך וגדל מיום אל יום עד סוף סיומו הנה הוא אינו ממין העונג השלם המיוחס אל שלמות הבנין המגיע אחר הבנותו ואינו נכנס עם שאר העונגים אשר באו ראשונה בפחות ויתר אבל הם נפרדים במין כהפרד שלמות המעון או תמימות ההליכה מחלק אחד מחלקיהם כי הענין האחד הוא כחק התמימות והשלמות. והב' בחוק הגריעות והחסרון וגם החלקים ההם בעצמם הם נפרדים זה מזה במין כהפרד מהות הרכבת האבנים ממהות תקרת הקורות וכיוצא או כהפרד הקו הזה מההליכה מקו אחר ממנה כמו שביאר לשם והנה א"כ התענוגים ההם הנפרדים למיניהם כלם מגיעים כמו רגע וכן התענוג השלם הנפרד מכלם בהתיחסו אל שלמות המלאכה ותמימות צורתה כלו בעתה אצל התכלית. והנה הית' כונת החוקר בכל זה נכונה מאד להורות על חלוף התענוגים ומהותם ושהתענוג האמתי הנכסף מפאת השלמים שמגיע בסוף ימי פעולתם אינו אחד במין עם שאר התענוגים אשר ימצאו להם באלו החיים אצ"ל התענוגים ההמוניים אשר אינם תענוגים כי אם להם כי אף לנמצאים לשלמים ע"פ דרכם אינם מהמין ההוא. ולא יקרא כן כי אם בשתוף השם לבד ודבריו בכל אלה הענינים דברי אלהים חיים בלי ספק עוררה על ענינו והאירה עינינו בו התורה האלהית בשלמות אל בעלי הדעת במקום אשר ראתהו החכמה לעשותו דוגמת חיי האדם עם התכלית הנכסף מהם אל השרידים. והמכוון מהחכמ' האלהית ביצירתו והוא הפ' הז' מספר הזכרונות אשר כתבנו בשער ס"ז. והוא ענין שמחת ימי החג עם שובע שמחות שמיני חג עצרת כי הוא הענין בעצמו שכתבתיו שם עם קצת אלו המאמרים שזכר החכם להורות על יחס התענוגים המגיעים אל התכלית עם העונג השלם הנמצא אצל התכלית וגם ביחסם זה עם זה עיין עליו כי הוא דבר נפלא בעיני ועלה בידינו מה שרצינו אליו והוא שסוף המעשים ותכליתם עם שהם דברים נבדלים ונפרדים במין כהבדל התנועה מהמנוחה ומ"מ הם נמצאים רצופים ותכופים מבלי הפסק כמו שאין דבר מפסיק בין התנועה והמנוחה כי הנה סוף המעשים הוא הגבול האחרון אשר בו יושלמו הדברים אשר קודם התכלית והתכלית הוא הענין הנפרד המגיע עם השלמת הסוף ההוא אשר אל שני הענינים האלו נמצאו במעש' בראשית שני הגבולים תכופי' ורצופים ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. כמו שנתבאר במקומו שער ד' וכן במלאכת המשכן ויכל משה את המלאכה (שמות מ׳:ל״ג-ל״ד) וסמיך ליה ויכס הענן את האהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. וכן בשלמה נאמר ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' וגומר ויביאו הכהנים וגומר ונאמר ויהי בצאת הכהנים מן הקדש והענן מלא את בית ה' (מלכים א ח׳:י׳.) הנה ששני הענינים האלו מטבעם ומדרכם שימצאו תכופים ורצופים. והנה על שניהם התפלל אדון הנביאים אצל המלאכה האלהית ההיא באומרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעש' ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו (תהילים צ׳:י״ז) וזה כי הנועם המיוחד לו ית' הוא היותו תכלית המציאות כלו כי הכל נברא לכבודו ולהשלמת רצונו והוא מה שאמר אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ״ד:ו׳) כי זאת היא סגולת התכלית להיותו ראשון במחשבה ואחרון במעש' ובקש שיגיע להם הנעימות ההוא רצוני הגעת התכלית ושמחתו ותענוגו במעשה ההוא האלהי. ועל סוף המעשה הראוי להמצא ראשונ' אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו כי ודאי סוף המעש' הנה הוא תלוי בהם ונמשך אליהם. אמנם על הגעת התכלית האחרון אמר ומעש' ידינו כוננהו כי באמת התכלית נמשך אל המעש' עצמו ואל שלמות מלאכתו:
גן נעול
(תהלים צ, יב) "למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חָכְמָה". פירוש "חכמה", לב המצייר ציורי החכמה בטבע, וכדברי הכלל הכ"ז. ודברי הכתוב הזה קשים בטעמם. ועתה אפרש. דע כי הוא כתוב בתפלת משה איש האלהים. והתפלה הזאת התפלל אדוננו משה ע"ה אל ה' על עם ישראל שירחם עליהם וישוב לשוש עליהם כבתחלה. ויתוקן העולם כמבראשונה קודם שחטא אדם הראשון ע"ה. ובארנו הענין הזה בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). ואמרנו שהיה לבו קודם החטא מצייר דרכי החכמה בטבע, ושכן יעשה ה' באחרית הימים. כדרך (דברים ל, ו) "ומל יי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" וגו'. וכדרך (ירמיה לא, לג) "נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" ועוד במקומות רבים מספרי הנביאים. ואילו זכו ישראל בזמנים שעברו היתה ההבטחה הגדולה הזאת מקויימת בם. וכמו שאמרנו שם (שם חלון ח'). שכשעמדו במעמד הנבחר חזרו וזכו לסגולה הנפלאה הזאת (שבת קמו, א) ועמדו בכתר זה ארבעים יום. ואח"כ כשחטאו בעגל התנצלו עֶדְיָם וְזַכּוּת נפשם חלף הלך לו. וכשנבנה המשכן והבטיח השם ב"ה שישכון בתוכם היה זה הכנה חדשה שיזכו למתנה הגדולה הזאת, אם ייטיבו מעשיהם. ולכן כשנשלמה מלאכת המשכן אז ברך משה את עושי המלאכה. כמו שכתוב בתורה (שמות לט, מג) "וירא משה וגו' ויברך אותם משה". ואמרו קדמונינו ז"ל (רש"י לשמות לט, מג) "שהתפלל (תהלים צ, יז) 'ויהי נועם אדני אלהינו עלינו וגו' ומעשה ידינו כוננהו'" [עכ"ל]. ראו בחכמתם כי המזמור הזה וחבריו התפלל משה ע"ה כשהוקם המשכן ומטעם שאמרנו. ולפי שהיתה כונת תפלתו להפיק רצון מה' כי עתה יעשה ככל נפלאותיו לשפוך את רוחו על כל בשר. ולתקן עולמו ואת בריותיו שאַל ישובו עוד לכסלה, תקן המזמור הזה וְיִסְדוֹ על הכונה הזאת. ולכן החל (תהלים צ, א-ב) "אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור. בטרם הרים יֻלָדוּ" וגו'. כלומר הנך מעולם ועד עולם אֵל לבדך. ואתה מעון לכל יושבי תבל. וכולם חוסים בחסדך, ואתה חפץ חיים וחסד. ולכן בעבור שיצר לב האדם רע וסר מדרך החכמה, הכינות תוכחה ומוסר להוכיח וליסר את בני האדם להשיבם מפשעיהם. ועל זה אמר (צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ואמר עוד שבערך השם ב"ה דורות רבים נחשבים כיום אחד. אבל בערך האדם יעברו ימים רבים בלי תקוה. ועל זה אמר (צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה". ולכן אע"פ שאתה השם תמלא דברך אשר הבטחתנו אחרי דורות רבים, הנה כל אחד ממנו שימיו מתי מספר יכלו באפס תקוה. ועל זה אמר (צ, ה-ו) "זרמתם שֵׁנָה יהיו בבקר כחציר יחלוף. בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש". כלומר לפעמים יגוע האדם בימי הבחרות ואז דומה לחציר יחלוף. ולפעמים ימות לעת זקנתו ודומה לחציר ימולל ויבש. כן תכלינה כחותיו עד שיגוע, והנה יגוע וימות ולא בחכמה. כי לא יחכם לבבו בימי חייו בעבור טבע היצר הנוטה לרע. ולכן מוסיפים חטאת על חטאת, ובעבור כן עֶבְרַת השם וחמתו תבער בם. ועל זה אמר (צ, ז-ט) "כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו. שתה עונותינו לנגדך, עלומנו למאור פניך. כי כל ימינו פנו בעברתך כלינו שנינו כמו הגה". ואמר הטעם (צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעופה". כלומר איך אפשר לטהר הלב ולכבסו מרעתו, בעוד אנו אסורים בתאות היצר? ועד שבעים שנה היצר עומד בתקפו בציור הלב. ועל זה אמר מלת "בהם" ומוסב על עונותינו הנזכר למעלה. כלומר שכל השבעים שנה כלים בתוקף היצר. ואין היצר מתמוטט והלב מתגבר בהחלט על יצרו ותאותו עד מלאת לו שמונים שנה, כי אז יאפסו הכחות ותאות הבשר והדם. ועל זה אמר "ואם בגבורות שמונים שנה" כלומר שיבא האדם בגבורות, כדרך (אבות, ד) "איזו הוא גבור? הכובש את יצרו". צריך שיהיה שמונים שנה. כי אז יחלש הגוף. אבל בעוד הגוף בתקפו יחטא ויעות בעבור רוע יצרו. ועל זה אמר "ורהבם עמל ואון". כלומר תוקף של ימי חייו הכל עמל ואון. וכל זה אם יגיע לכלל זקנה ושיבה. ולפעמים ימות בילדותו, ואז דומה לעוף הפורח. ועל זה אמר "כי גז חיש ונעופה". כלומר אם יגוז מהן מן העולם, דומה לעוף יעופף שאינו עומד זמן רב על מקום אחד. ובפירושינו למסכת אבות (סוף פרק ה) פרשנו משנת בן תימא ששנה בן שמונים לגבורה, על דרך שפרשנו הפסוק הזה.1יין לבנון, מהד' תשס"ג עמ' 505-506 ואין הכוונה להאריך פה ללא צורך. ולפי שכל ימיו עמל ואון, תהיינה כל ימיו מכאוב ויגון. ומה טוב אם היו בני אדם לוקחים מוסר והיו שבים בצרותיהם מדרכם הרעה! אבל הם אינן שָׂמִים על לב מוסר השם ברוך הוא ותוכחותיו, עֶבְרָתוֹ ואפו, כי השם ב"ה מיסר את האדם לטובתו להשיבו מפשעיו. וכמו שהחל ותאמר "שובו בני אדם". וכענין שאמר (הושע ז, טו) "ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ואילו היו נותנים זאת על לב היה המוסר מועיל להם לחזק זרועם להתגבר על יצרם. וכמו שיתבאר בחדר העשירי בעז"ה בפסוק "מוסר יי' בני אל תמאס" וגו'. וכמו שהמתאמץ ביראת ה' ומתגבר על יצרו ימצא עוז ממרומים, וכדרך (משלי כד, ה) "גבר חכם בעוז" ובארנוהו למעלה (חדר ד' חלון ו'), כן מוסר השם ב"ה ועברתו נותנים עוז ותעצומת לנשברי לב להתגבר על היצר הרע. אלא שאין בני אדם מבינים זה. ועל כן אמר (תהלים צ, יא) "מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך". כלומר מי ממנו, ואחד מני אלף, היודע ומבין עוז אפך. העוז הנמשך לאדם מאפך שאתה מתעבר עליו? כי באמת עֶבְרָתֶךָ דומה ליראתך. כמו שהשָׂם יראתך על לבו להתגבר על יצרו ימצא עוז ממרום, כן הנותן עברתך על לבו גם הוא יעוז על יצרו. ובעבור שמעטים הם היו היודעים זאת אנא ה' הושיענו בחסדך! וַעֲשֵׂה עמנו אות לטובה, לתת לנו לב לדעת ולהבין. ועל ידי כן נשוב מפשענו ונסור מרע, ויצטיירו בלבבינו ציורי החכמה ונעבדך כל ימינו בשמחה. כדרך חכמי לב השמחים לעשות טוב, וכדברי הכלל הכ"ז. ועל זה אמר (צ, יב) "למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה". כלומר לא כמו עתה שיעברו ימים אחר ימים והכל בעמל ואון, ואין איש יודע שׂוּם על לב. אלא "למנות ימינו" כלומר כמו שאנו מונים ימי חיינו כן אתה ה' הודע בלבבינו דעה והשכל. כדרך (תהלים קמד, ג) "יי' מה אדם ותדעהו". וכמו שאנו מוסיפים ימים על ימים, כן תוסף בנו מדע על מדע. ועל ידי כן באחרית נביא לפניך לבב חכמה. כמו (שמואל א ט, ו) "ומה נביא לאיש". כלומר נזכה להביא לך לב המצייר ציורי החכמה והמדע בטבעו, כדרך (משלי כג, כו) "תנה בני לבך לי", ונהיה בתכלית הטוב והתקון. והנה תראה כי תפלת איש האלהים גדולה למאוד. כי התפלל על תקון העולם כולו, שישפוך השם ב"ה את רוחו עלינו ולא נשוב עוד לכסלה. ולפי שראה אדוננו משה ע"ה ברוח הקדש שלא יהיה הפלא הזה בימיו אלא באחרית הימים, אמר (תהלים צ, יג-יד) "שובה יי' עד מתי, והנחם על עבדיך. שַׂבְּעֵנוּ בבוקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו". כלומר עד מתי יהיה לב האדם אנוש? הנחם ומהר לתקננו ושבענו חסדך. כדרך (פה, יא) "חסד ואמת נפגשו". ובארנוהו בבית הראשון (חדר ה' חלון ט'). וכאשר יהיה האות הזה, הנה "נרננה ונשמחה כל ימינו". כי לא נהיה עוד שרויין בתגרת היצר, ואל יחר עוד אפך בנו. וע"י כן "נרננה ונשמחה בכל ימינו". כדרך (קהלת ה, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" ובארנוהו למעלה (חדר ז' חלון ז'). וכדרך שהזכיר חזקיה במכתבו בקומו מחליו, ויתבאר בעז"ה במקומו. ואמר עוד (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". כלומר כבר עברו יותר מאלפים שנה שנפלו בני אדם ממעלתן, מיום עבר האב הראשון על מצותיך אשר צוית אותו. ומאז היינו בענוי נפש ובדאבון מפני רוע היצר, ושנים רבות ראינו וציירנו בלבנו רעה. ואמר (צ, טז) "יֵרָאֶה אל עבדיך פעלך וַהֲדָרְךָ על בניהם". כלומר נא יֵרָאֶה לנו פעליך ונפלאותיך! ותשים עליהם הַדְרְךָ. כדרך (ח, ו) "וכבוד והדר תעטרהו". וכדרך (כא, ו) "הוד והדר תשוה עליו". והוא הרוח העליון. כי בהיות הלב טהור יחול עליו הרוח העליון והעזר האלוהי ממרומים. וכמו שהארכנו בענין הנפלא הזה בבית הראשון (חדר חמישי, חלון ט) כשדברנו על הלוחות שהיו עשוים במעשה אלהים, והמכתב שעליהן מכתב אלהים. ואמר עוד (שם צ, יז) "ויהי נועם אדני אלהינו עלינו". כדרך (תהלים טז, יא) "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" שהוא על נועם אור החכמה. וכן (משלי ב, י) "ודעת לנפשך ינעם". וכן (ג, יז) "דרכיה דרכי נועם" האמור על החכמה וכמו שיתבאר בחדר העשירי בעז"ה. ואמר עוד "ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". כלומר מלבד מַתַּת הדעת והחכמה לחפוץ בטוב, עוד תתקן עלילות וסיבות שנוכל להשלים הכל כפי חפץ החכמה, שהיא התושיה. וכדרך שאמר (משלי ב, ז) "יצפון לישרים תושיה", ויתבאר בבית השלישי בעז"ה. שים לבבך על הפירוש הזה כי בארנו בקצרה כל דברי המזמור להוכיח יושר ביאורינו בפירוש מלת "חכמה" הנזכרת בו.