דָּ֭מִיתִי לִקְאַ֣ת מִדְבָּ֑ר הָ֝יִ֗יתִי כְּכ֣וֹס חֳרָבֽוֹת׃
נפש החיים
והוא כי מלת צלם ודמות כאן אינו כמשמעו כי כתוב מפורש (ישעי' מ') ומה דמות תערכו לו. אלא פירושו דמיון מה באיזה דבר. כמו דמיתי לקאת מדבר כי לא נעשו לו כנפים וחרטום ולא נשתנה צורתו לצורת הקאת רק שנדמה אז במקרה פעולותיו שהיה נע ונד כמו הקאת מדבר שהוא צפור בודד ומעופף ממקום למקום. כ"ה לפי הפשטנים הראשונים ז"ל.
מורה נבוכים
אמנם ׳דמות׳ הוא שם מן ׳דמה׳ והוא כן דמיון בענין כאמרו: ״דמיתי לקאת מדבר״ – לא שדמה לכנפיה ונוצתה אבל דמה אבלו לאבלה; וכן: ״כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביופיו״ – דמיון בענין היופי; ״חמת למו כדמות חמת נחש״, ״דמיונו כאריה יכסוף לטרוף״ – כלם דמיון בענין לא בתמונה ובתואר. וכן נאמר: ״דמות כסא״, ״דמות הכסא״ – דמיון בענין ההתנשאות והרוממות לא בריבועו ועביו ואריכות רגליו כמו שיחשבו העניים; וכן: ״דמות החיות״.
נפש החיים
הגהה: וכמו דמיתי לקאת מדבר וגו' (תהלים ק"ב) פירש שכש' שפעולו' הקאת להתרחק מישוב ולזעוק יום ולילה בקול נהי. כן התרחק הוא ממקומו והי' צועק ונאנח יום ולילה. והתגברות מזג המרה שחורה של הקאת גורם לה עצבות לזעוק. ועצלות לישב במקומה במדבר. כן מרובי צרותיו גברה עליו המרה שחורה לברוח מחברת בני אדם ולזעוק נהי כמו שאמר שם כי אפר כלחם אכלתי ושקווי בבכי מסכתי כטבע חולי מרה שחורה שיש לו תאוה לאכול פחמים וגחלים ולבכות תמיד. ואף שלא נראה בדמות פעולותיו אלא התבודדות ובכי. ואכילת עפר. ומהות פנימיות מזגו והתגברות מרה אוכמא לא נראה בחוש. ועכ"ז בשכל מושג שפנימיות המרה שחורה מדאגה שנכנס בו כבר וצרות הדאגות שסבבוהו והקיפוהו עוד מבחוץ. הן המה הצלם והדפוס רוחני שע"י היו פעולותיו בדמות פרטי כזה לבכות ולזעוק ולהתבודד. ע"כ: