זֶ֤ה ׀ הַיָּ֥ם גָּדוֹל֮ וּרְחַ֪ב יָ֫דָ֥יִם שָֽׁם־רֶ֭מֶשׂ וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר חַיּ֥וֹת קְ֝טַנּ֗וֹת עִם־גְּדֹלֽוֹת׃
עקידת יצחק
ואמות זה הדבר נתברר מהמרא' הגדולה אשר ראה יחזקאל (ל"ז) במתי הבקעה נאמר שם כה אמר יי' אל העצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וכו' הורה בכתוב הזה תחלה וסוף שהתחייה על זה אופן היא מיוחדת לו ית' ומה שבין הכל היה צורך הכנתם לקבלה: וזהו מה שנתברר באומרו ויהי קול בהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם וכו' (שם). הורה כי מה שהיה בכח נבואתו לא הספיק רק להניע היסודות או מניעיהם להכן החמרים לקבל הרוח החיוני כי הוא הרעש הנזכר על ידי הנביא עצמו במעש' מרכבה ואשמע אחרי קול רעש גדול (שם ג'). אמנם אל צורך הרוח החיוני אמר ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם כה אמר יי' מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. ונאמר והנבאתי כאשר צוני ותבא בהם הרוח כו' (שם ל"ז.) וההפרש מבואר בין אמרו למעלה כאשר צוויתי ובין אמרו עכשיו כאשר צוני כי הראשון יורה על כח נבואיי קודם אליו וזה על דבר פרטי אז לצורך השעה ההיא. הלא תראה כי אלישע הנביא כשבא לעשות את כל הגדולות אשר עשה בהשפעת השמן אשר באסוך וריפוי הנזיד אשר בסיר וריפוי המים והצפת הברזל וכיוצא לא נזכר בהם שהוצרך אל התפל' והתחנ' אבל עשה בכח נבואתו מה שרצה והצליח. אמנם כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויסגור הדלת בעד שניהם ויתפלל (מלכים ב ד׳:ל״ג) כי הוא המיוחד אליו ית'. ואחשוב כי אל זה הענין הנפלא כשייעד אלישע לשונמית למועד הזה כעת חיה את חובקת בן (שם י"ד). עם היות שאין זה ענין נתינת הרוח לכתחל' אלא מפני שהוא דבר שימשך אליו אמרה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך ואחר כך השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי (שם). וכאלו אמרה שידעה שאין בידו כח לעשות כי מפתח חיה ותחיה הם בידו ית' ולא נמסרו לשליח (תענית ב'.) עם היות שיצורף אליה ספק אחר בדבר יבא בפרש' וירא אליו שער י"ט ב"ה. והוא ג"כ מה שלא נתקרר' דעתה במה שילך גחזי ומשענתו בידו. אמנם הוא חשב שהיה עלוף מה ושיספיק זה. והכתוב העיד וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה עד שנאמר ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת מושכב וכו'. ומעש' אליהו רבו ז"ל קיים כל זה תכלית הקיום כי הנה כאשר אמרה לו האשה הצרפית חי יי' אם יש לי מעוג כי אם מלא כף וכו' (מלכים א י״ז:י״ב) היתה תשובתו אך עשי לי משם עוגה קטנה וכו' כי כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וכו' ולא הוצרך לשום תחנה ותפלה. אמנם בבואו להחיות את בנה נצטער מאד על מיתתו כמ"ש הגם על האלמנ' אשר אני מתגורר עמה וכו' ולא יכול להחזיר נשמתו אליו עד שהרב' והפציר זעקה ותפלה נאמר ויתמודד על הילד שלש פעמים ויקרא אל יי' וכו' ונאמר וישמע אלהים בקול אליהו ותשב נפש הילד וכו'. הודה בבירור שנתינת החיות אינה ביד זולתו. ועתה ראה נפלאות מדברי האשה ההיא החכמ' שאמר' לו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר יי' בפיך אמת (שם). כי יש לדקדק בדבריה אלה שני ענינים האחד שכבר ראתה פליאת כד הקמח וצפחת השמן הכתוב למעלה מזה בסמוך ובו יודע לה כי איש אלהים הוא. והשני דמאי קא אמרה ודבר יי' בפיך אמת הרי לא ייעד לה על הדבר ההוא כלל אלא לקח את הילד מחיק' והעלהו על מטתו והתפלל עליו ויחי. אמנם דבריה הנעימים חוזרים אל הענין הראשון וזה כי לפי שהרבות הקמח בכד והשמן בצפחת היה מחלק מלאכת הצמיח' ומהויות היסודות והתהפכן זה לזה או לדבר מורכב וממוזג מכלם ואפשר שיעש' בפתע באחת מתחבולות הטבע ועבודת האדמ' הנכריות אשר לא תיעשנ' רק על המעט. לפי זה הענין ההוא רופף בידה אם מהש"י היה הדבר ההוא כמ"ש כה אמר ה' כד הקמח לא תכלה וכו'. או אם היה מפליאות הטבע ותחבולותיו והוא תלה הדבר בו ית' לגדלו. ולהוציא' מידי זה החשד והשיבוש מנביאי האל סבב יתברך פני הדבר כדי שישאר איש האלהים בחזקתו והאשה ההיא תשא את עונה בצער'. כי כשראת' שהחי' את בנה שהוא הדבר המיוחד לו יתברך. ואין שום תחבול' וכח זולתו מספקת, אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה וכו' ירצה בזה הענין האחרון ידעתי נאמנ' כי איש אלהים אתה ודבר יי' אשר אמרת בפיך כה אמר יי' כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר היה אמת כאשר דברת. ועתה ראה כי היא האשה אשר הוכיח יי' על ידה הוכח' גמור' על זה הענין הנפלא. וכדי היא לזה לפי שכלה וטוב טעמה הנראים אליה בתחל' עם אליהו ז"ל עת בואו אליה. אך יובן ענינם באופן שאנו עתידין לפרשם בפרשת אליעזר ב"ה. מ"מ למדנו סוד הסבה האמיתית שעליה נאמר בשני אלו המאמרים אחר שנאמר ישרצו המים וכו' תוצא הארץ וכו' חזר ואמר ויברא אלהים וכו' ויעש אלהים וכו' כי לו לבדו יאתה מלאכ' זו בתחל'. ועליה אמר וירא אלהים כי טוב כי במעשהו נאמר שהיה טוב ושלם ולא בראשונ' על ידי הטבע לבדו. ואחשוב כי לחסרון החמר הזה אשר לא נשלם בו התמזגות הד' יסודות כמו שנשלם בחמרים אשר בארץ ולחולשת מציאותו או להמנעו כי אם תחת המים. (יב) לא נאמר בו ויהי כן כמו בשאר ההויות שכמעט הם כלא היו. וכאשר הית' הבריא' הזאת על זה האופן רצוני כי המים לא פעלו אלו הפעולים זולתי אלהינו יתברך. לזה הוא שלא יהיה מאמר זה שיפעל אבל יראה בבירור שחודש בו מאמר הכמה כאומר את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת להורות על חדוש הדברים אשר ינשא עליהם הכמה בשני סוגיו. על המתדבק אמר התנינים הגדולים כי הוא אשר יתואר בגודל וקוטן. ועל המתפרק אמר ואת כל נפש החיה וכו'. גם הוא עצמו ענין השווי והבלתי שווי שהוא סגולה לו כי מאמר התנינים הגדולים יורה על השווי בכמה כמו שאמרו ז"ל על המאורות הגדולים קודם הקיטרוג לא זה גדול מזה. ומאמר כל נפש החיה הרומשת כלל הבלתי שווי כמו שנאמר שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות (תהילים ק״ד:כ״ה). גם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו והוא שנתן בהם כח ההולדה לפרות ולרבות להשאיר מינם והותר לספק מהם מזון לכל והוא מה שאמרנו שהוא עצם הכמות הרביי והרי הוא מבואר בזה מאמר הכמה בשני סיגיו ובסגולותיו אשר זכרום החוקרים. (י"ב) ואפשר כי לייחוד זה המאמר לזה הענין לבד לא נזכר בו ויהי כן. ויהיו ב' טעמים בדבר: ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי שכבר היתה שם מלאכ' נתיחד' לערב והוא בריאת שני המינים האלו ומלאכ' לבקר והיא הברכה אשר ברך אותם לפרות ולרבות כמו שנזכר. כי היא היתה אחר שאמר כי טוב:
דרוש
ולפיכך השטן הלך בדרך קטרוג אל הארץ לומר "היכן היא", כאילו אמר מצד האורך, דהיינו שהמשיג יוליד דבר מתוך דבר בתורה עד לאין תכלית, איך תנתן לתחתונים, ואיזה מקום יכיל אותה בארץ מצד בחינה זאת. ולכך הלך אל הארץ אשר רוחק האורך מיוחס אליה כמו שיתבאר, לקטרג ולראות אם אורך הארץ מתייחס לאורך התורה, עד שתוכל התורה להתקבל בתחתונים אשר בארץ המה. בכן אמרה הארץ (איוב כח, כג) "אלקים הבין דרכה", רצה לומר אם אתה שואל על התבונה שבתורה, שהיא הוצאת דבר מתוך דבר, "אלקים הבין דרכה", הוא יתברך המבין תכונתה*, ויודע מדרגה זאת במי שהיא לאשר יתננה לו. לכך אמרה לשון "תבונה" השייך על האורך דוקא, המיוחס ביותר אל הארץ ושייך בה, וכדכתיב (איוב יא, ט) "ארוכה מארץ מדה". והזכיר בזה לשון "דרך", שהוא תכונת האורך. ובמה שבא לקטרג על רוחב התורה, לומר שלא יכילו התחתונים השגת דבר בכל המצטרף אליו, אמר שהלך אצל הים המשוער בכל מקום ברוחק הרוחב, (תהלים קד, כה) "זה הים גדול ורחב ידים", לדעת אם יש לו ערך אל רוחב התורה. וכאילו אמר שגם מצד תכונת הרוחב שבתורה אין ערך לה בתחתונים, בשגם הים שאליו תכונה זאת יותר מלכל* ברואי מטה, אין לו שום יחוס כלל אל רוחב התורה, וכנאמר (איוב יא, ט) "ורחבה מני ים". ולפיכך אמר הים (איוב כח, יד) "אין עמדי". ועל קטרוג עומק התורה ותכונתו*, אמר שבא אצל התהום אשר אליו רוחק העומק ביותר, ואף על פי כן לא ייוחס* אצל עומק התורה. והוא שאמר התהום (איוב כח, יד) "לא בי היא", כי אין יחוס והצטרפות לעומק התהום עם עומק התורה.
דרשות מהר''ל
והן הן ממש השלשה דברים שהתורה נתכנית בהם במקראות מלאים חכמה תבונה ודעת, כי החכמה מובנה פשוט שמשיג הדבר בשלמות עם כל מה שיצטרף אליו, והתבונה הוא המבין ומוליד דבר מתוך דבר כידוע שזהו ענין הנבון שמוציא דבר מתוך דבר וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת דברים ובמקומות אחרים, והדעת הוא שמשיג הדבר ביותר על עומקו כמו שהוא כאשר יתבאר. ולפיכך השטן הלך בדרך קטרוג אל הארץ לומר היכן היא, כאילו אמר מצד האורך דהיינו שהמשיג יוליד דבר מתוך דבר בתורה עד לאין תכלית, איך תנתן לתחתונים ואיזה מקום יכיל אותה בארץ מצד בחינה זאת. ולכך הלך אל הארץ אשר רוחק האורך מיוחס אלי' כמו שיתבאר, לקטרג ולראות אם אורך הארץ מתייחס לאורך התורה עד שתוכל התורה להתקבל בתחתונים אשר בארץ המה. בכן אמרה הארץ (איוב כ״ח:כ״ג) אלקים הבין דרכה, ר"ל אם אתה שואל על התבונה שבתורה שהיא הוצאת דבר מתוך דבר, אלקים הבין דרכה הוא יתברך המבין תבונתה ויודע מדרגה זאת במי שהיא לאשר יתננה לו. לכך אמרה לשון תבונה השייך על האורך דוקא המיוחס ביותר אל הארץ ושייך בה וכדכתיב (שם י"א) ארוכה מארץ מדה. והזכיר בזה לשון דרך שהוא תכונת האורך. ובמה שבא לקטרג על רוחב התורה, לומר שלא יכילו התחתונים השגת דבר בכל המצטרף אליו אמר שהלך אצל הים המשוער בכל מקום ברוחק הרוחב (תהילים ק״ד:כ״ה) זה הים גדול ורחב ידים, לדעת אם יש לו ערך אל רוחב התורה, וכאלו אמר שגם מצד תכונת הרוחב שבתורה אין ערך לה בתחתונים, בשגם הים שאליו תכונה זאת יותר מכל ברואי מטה אין לו שום יחוס כלל אל רוחב התורה וכנאמר (איוב י״א:ט׳) ורחבה מני ים ולפיכך אמר הים (שם כ"ח) אין עמדי. ועל קטרוג עומק התורה ותבונתו אמר שבא אצל התהום אשר אליו רוחק העומק ביותר, ואעפ"כ לא ייחס אצל עומק התורה, והוא שאמר התהום (שם) לא בי היא כי אין יחוס והצטרפות לעומק התהום עם עומק התורה. וכן מצינו לשון זה בעצמו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג׳:י״ט-כ׳) הרי כי הדעת היא כאשר יורד לעומק הדבר לכך אמר בדעתו תהומות נבקעו. ואשר מייחס התבונה אל השמים מפני כי בא לזכור ענין שמים וארץ יחד לא ארץ וים כמו בפסוק הנזכר, והשמים הם יותר חשובים מן הארץ ולכך בערך הארץ התבונה אל השמים והחכמה אל הארץ. אמנם בענין השטן הנזכר לא זכר כי הלך אל השמים באשר התורה נתנה אל הארץ, ואז על נכון אמרה הארץ אלקים הבין דרכה כנזכר. וזהו שאמר השטן חפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה, כלומר מצד כל ג' דברים המה החכמה התבונה והדעת אין ערך ויחס לה עם אלו כל שכן עם האדם ואיך א"כ יהא נמצא לה מקבל בתחתונים. אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה רצה בזה כי הדברים הראשונים שלשתן הם גשמיים וכל גשם הוא בעל גבול בודאי וא"א לדברים הגשמיים בעלי שעור ורוחק מוגבל כמו הארץ וים ותהום יחס אל התורה השכלית. אכן אבדון ומות אשר המיתה היא סלוק מן הגוף הגשמי, עד שהנשמה נבדלת על ידה מהגוף הנגוף מצד שיש אז לאדם סלוק מהגשמיות אמרו באזנינו שמענו שמעה שמצדם יש שייכות מה לאדם עם התורה. ואמר שני דברים אבדון ומות, כי נגד הגוף אמר אבדון שהוא נאבד וכלה ועל הנפש אמר מות שאין בו אבדון. ואמר כי מצד האבדון ומות יש לאדם יחוס עם התורה, אף כי הדברים הגשמיים המה ארץ ים ותהום אין להם יחס אצלה, מכל מקום כאשר האדם מסלק גופו הגשמי שייכה אליו התורה, ולכך אמרו באזנינו שמענו שמעה וכמו שאמרנו שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי אז ראויה אליו, אבל מכל מקום לא לגמרי. זהו שאפילו אבדון ומות לא אמרו רק באזנינו שמענו שמעה בלבד המורה שייכות מה, לא שיהיה בשביל זה ראוי לקבלת התורה לגמרי. ולכך לא הלך השטן להם, רק שבעל המאמר בא לומר כי אבדון ומות יש להם יחס מה אל התורה במה שמי שמסלק עצמו מגוף הגשמי עד שהוא שכלי ראויה אליו כמו שאמרנו: