תהילים קד:לא מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי, גבורות השם וספר העקרים

יְהִ֤י כְב֣וֹד יְהוָ֣ה לְעוֹלָ֑ם יִשְׂמַ֖ח יְהוָ֣ה בְּמַעֲשָֽׂיו׃

עקידת יצחק

ובמדרש (ב"ר פרשה מ"ד) א"ר אסי הוה נסיב אברהם מכושא. והוה מכיש להון ולא מכתשין אעפ"כ וישב אותם אברם בתשובה. אמנם שהצפור שהוא כולל לשני המינים שזכר לא תקבל בטבעה הפרוד וההפסד בשום פנים ועם זה נתקיים לו במחזה מה שהאמינו ראשונ' מענין הצלחת הנפש ואמתתה. ואולם על השאלה השנית נאמר ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם כו'. וכל אלו הן סמני הצער והחרדה אשר יעמדו עליו בשאלה זו והיתה התשובה עליה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם כו'. כי לפי שעקר השאלה הזאת לא היתה כי אם על הזרע כמו שאמרנו אמר כי תקון הזרע ושלמותו לשיזכה לירושת נחלתו הוא הגלות וההשתעבד בארץ לא להם כי אז יכניע לבבם הערל ואז ירצו את עונם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול להתהלך לפני יי' בארצותיו אלה והנה המאמר הזה מתפלש ובא עד סוף כל הגלות. וכבר אז"ל (שם) רמז לו בכאן סוד הקרבנות הבאין מאלו הג' מינים שור וכשב ועז כלומר אם יחטאו בניך לפני הם יביאו את קרבנם ויתכפרו ולפי שלא נתקררה דעתו של זקן לזמן שאין בית המקדש קיים הראהו לו שעבוד מלכיות ואמר לו ידוע תדע כו'. ונתרצה אברהם אבינו בזה כמ"ש (שם) שר' חנינא בר פפא אמר בירר לו אברהם המלכיות ר' יודן אמר ר' חמא בר חנינא משום זקן אחד הקב"ה בירר לו המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם (דברים ל״ב:ל׳-ל״א) כי צורם מכרם זה אברהם אבינו ויי' הסגירם שהסכים לדבריו. ועצת שניהם עצת שלום עליהם להחיותם לעד לעולם. וזה תכלית מה שאפשר שיראהו לו שם באמות שני הענינים האלה. ואתה תבא אל אבותך בשלום כו'. הובטח לשם שהוא וכל הבאים בעקבותיו לא יהיו צריכין לבא במשעול הייסורין ובכור העונשים אלא שיבואו אל בית עולמם בשלום וישובו אל אחוזת אבותיהם בשיבה טובה וכמו שנאמר יבא שלום ינוחו על משכבותם כו' (ישעיהו נ״ז:ב׳). אמנם לבנים הצריכים לפקוד בשבט הגלות פשעם ובנגעי הייסורין עונם אמר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. כי יש לפניו יתב' קצבה למרק בה האנשים ולברר וללבן עונותיהם או להכין אותם ולסעדם שיהיו ראויים לקבל את הטוב ובשרו שם שהבנים אשר בקש עליהם יהיו ראויים לבא לרשת את הארץ הזאת לסוף ד' דורות כי בזה ישמור ג"כ הצדק למלאת סאתם של אמוריים אשר באו בה עתה מחדש ובהגיע הזמן בא תבא גאולתם ולא תאחר ומשם הבטחה להם ג"כ כי לעולם יירשו ארץ. והנה בענין שוב הנפש אל מעונתה ואל המקום אשר היה שם אהלה יש אצל החכמים סוד נעלם רמזוהו במדת פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (שמות ל"ד) אפשר שיורמז בכאן באומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם כו'. והוא נכון: ויהי השמש לבא כו'. מצורף למה שהיתה הכוונה שיעברו אלו המראות האלהיות בין הבתרים לקיים כל דבר ממה שיכללהו המחזה כי הוא קיום הצלחת שני העולמים ירמוז ג"כ לפירוד הנפש המשכלת מן החלקים ההיולאנים אשר זכר והיא כמראה לפיד אש ועשן אשר עבר בין הגזרים האלה אל מחוז חפצה לשלום: ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית לאמר לזרעך כו'. כמו שע"פ הברית הזאת אנו חיין לבא אל סוף המנוחה והנחלה לעתיד לבא כי לא באה נחלתינו אלינו לרשת ארץ עשרה עממים הממוצרת בכאן עד ימות המשיח. כן תעמד לנו זאת הברית להנחילנו לקץ הימים נחלה טובה אשר התחלתה ממצרי העולם הזה ונמשכת עד הנהר הגדול היוצא מעדן להשקות את הגן שמימיו פרים ורבים וכמ"ש והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר כו' (ישעי' נ"ח). והנה עם זה נתראה ענין המחזה הזה הבא אליו להגיעו אל המירוק בציור ואמות הדברים היותר צריכים אליו במהלך שלמותו ואשד בהם תנוח דעתו ותשקוט מחרדתי בלי ספק והוא עצמו מה שכוונו ממנו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו בפתח השער כי הנה ר' לוי פירש צורך הבטחון ההוא שאמר אל תירא אברם אנכי כו'. אם לפחדתו שמא חטא בהריגת האוכלוסין שמא היו בם קצת טובים ויראי שמים אמר אל תירא כו' אדרבה שכרך הרבה מאד כי פועלים הייתי שוכר לבערן או אם שמא יחזרו ויתכנסו להלחם עליו וכל זה איננו שוה לרבנן כי ראו מבין ריסי הדבור שהוא ראוי לפתור אותו בדבר גדול מזה ומזה והוא הענין הגדול שאמרנו שהיה מסופק ומפחד שמא השכר המיוחד לצדיקים הוא ההשגחה על עניניהם בעוה"ז ולהצילם מהפגעים כמו שעשה לו בכל מה שזכרו מעניניו אבל שאין לו כלום לעולם הבא שאין פחד וצער גדול מזה עד שהבטיחו בזה אל תירא אברם אנכי מגן לך כמו שפירשנו ובאומרו שכרך הרבה מאד יורה באמת שיכוין אל שכר וריוח מופלג שאין למעלה ממנו כד"ח מה רב טובך כו' (תהלים ל"א) שהם תיבות מגבילות הטוב שהוא תכלית הכל ועקר הכל שאינו נאחז בשום תואר אחר לרוב גדלו וחשיבותו וכל הענינים שהם לתועלת העולם הזה והצלחותיו אמרו שהם כעין תוספת ומתנת חנם עם העקר. והנה בזה אמרו כל מה שכווננו אליו מתחלה ועד סוף. והנה עם זה כבר הגיע אברהם אבינו מתחלת טוב בחינתו במכרו בהבלי הפתאים המשתחוים למעשה ידיהם ומיאונו אחרי כן בהסכמת סכליהם העובדים למלאכת השמים ומניעיהם לידע ולהכיר אשר הוא ית' סבת כלם ומושל עליהם ושהוא ג"כ מנהיג את העולם ומתכוין במעשיהם עד כי באורו ית' השיג אמתת הצלחתו הנפשיית אם בדרך אמונה או מטענה אשר ראה ושמח בה שמחה גדולה מכל אותו העצב והצער שהיה לו בתחלה. סוף דבר הגיעו בזה מה שזכרו המשורר במה שייחד לזה הענין הנפלא אשר למעלת דרושו קראו מכתם לדוד. כי הכתירו משאר המזמורים מצד גודל השמחה שהשיג בענינו כמ"ש בו לכן שמח לבי כו'. כי לא תעזוב נפשי כו' (שם ט"ז). וזה כי מתחלה סבב פני הדבור אל נפשו ואמר אליה את נפשי עם שכבר בחרת באלהותו ית' מכל זולתו בטענות רבות שהיו בידך עדיין היית אומרת לו בלבך טובתי בל עליך כי חשבת שמצד גדלו אין לו עסק בדרישת שלומך וטובתך אבל שהם מוטלים על הגרמים השמימיים ומניעיהם אשר הם קדושים אשר בארץ המה משפיעים כחותיהם כשיצורף אליהם השתדלות האדם וחריצותו כי הם סבות חזקות להוציא חפצי האדם אל הפועל והוא ואדירי כל חפצי בם. והנה הוא מבטל דעתה בזה ובזה. וכנגד מערכות השמים אמר ירבו עצבותם אחר מהרו כו' בל אסיך נסכיהם מדם כמו שסופר באליהו ז"ל (מלכים א' י"ח) ושם אלהים אחרים בל אשא על שפתי. אמנם על ההשתדלות האנושי אמר שלא ימלט משיהיה זה הכח ההתעמלות כשכיר יקוה פעלו. או על דרך ההזדמנות והמציאה. או בדרך חכמה ועומק העצה. והנה על זה הענין הראשון אמר יי' מנת חלקי וכוסי כי מאחר שהוא נותן לו כח לעשות כשיתנו לו שכר על עמלו הוא ודאי מנת חלקי. ועל השני אמר אתה תומיך גורלי כי הדבר היותר מיוחד אל ההזדמנות הוא הגורל ויתאמת לי זה מצד שפעמים רבות נפלו לי חבלים בנעימים והמקרה לא התמיד. ועל הג' אמר אף נחלת שפרה עלי אברך את ה' אשר יעצני לבחור אותה ולהכיר את טובה ואף כי לילות יסרוני כליותי על זה במחשבה עמוקה ולזה כבר הגעתי למעלה גדולה במה שהכרתי באופני השגחתו עד ששויתי ה' לנגדי תמיד בידוע כי מימיני בל אמוט אבל מכל זה לא הגיע לי שמחת לבב במה שהוא ירא וחרד על עקר מציאותו. לכן שמח לבי ויגל כבודי שהוא עקר מציאותי אף בשרי הכואב עלי בצערי ישקוט וישכון לבטח במה שהגיעה לי מהידיעה כי לא תעזוב נפשי לשאול כו'. כי הוא עקר הכל ותכלית הכל ולכן אחר שהודעתני אמתת מציאות החיים הנצחיים תודיעני דרך זו אלך להשגתה כי בזה יגיע ג"כ שובע שמחות את פניך ע"ד שאמר ישמח ה' במעשיו (תהילים ק״ד:ל״א) שיגיע נעימות בימינך ממעשה ידיך נצח: ועתה ראה גם ראה אם נפל דבר ה' מכל הדבר הטוב הזה שלא נפל עליו אברהם אבינו מתחלת עניניו ועד עתה כמו שפירשנו. ובפרשת בחקותי שער ע' ב"ה יתבאר למה לא נתברר הענין הזה הנפלא ביאור רחב כמו שעשו מניחי שאר הדתות ותראה כי אין מטבעו לדבר ממנו רק על זה האופן. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער אשר בבירור המחזה הזה על הדרך שנתבאר התרנו בו כמה ספקות אשר אזכרם בזה אחר זה עם מה שלא הותרו עדין. ואחר נבא אל ביאור מה שיסבול בו הפי' כפי פשוטו עם מה שילוה אליו מהספור עד לדת הגר את ישמעאל:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

כי הוא מה שרצוהו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה אמר שמחה לאיש במענה פיו וכו'. כי להיות ענין המציאות וקיומו והתמדתו הוא המשמח אלהים חיים ומלך עולם. ועל דרך שאמר המשורר (תהילים ק״ד:ל״א) ישמח ה' במעשיו כמו שנתבאר בשער הראשון. אמר שמחה לפני הקב"ה כשאמר יהי אור ויהי אור לפי שהעניינים האלה הנכללים במלת אור הם עיקרי פעולות המציאות עמודיו ואדניו בכל מה שיעשה להם ועבדו והוא מה שביארו בטוב במה שיביא ראיה מהכתוב האומר אור צדיקים ישמח וכו'. כי האור אשר יכלול כל העניינים הנזכרים הוא אשר ישתמשו בו הצדיקים בפעולותיהם המיוחדות אשר ביארנו למעלה כל אחד ואחד לפי ענינו והוא המשמח אלהים כאשר אמרנו ודבר בעתו מה טוב כי כל דבר ודבר נתבאר ממה שיצאה טוב פעולתו אל המציאות בעתו הנכון על יד הצדיק ההוא המיוחד אשר הוציאו והדומים אליו כמו שהיה למוד השמוש הראשון על יד הכתוב האומר הבקר אור והאנשים שלחו כו'. והשכמתם בבקר ואור לכם ולכו (שמואל א כ״ט:י׳) וכיוצא אשר מזה המין הוא מה שאמר אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. כי עין רשעים שמרה נשף וכמו שפי' ראשונ'. והענין השני ע"י יוסף ויתרו וזולתם המשתתפים בטוב העצה ויושר ההנהגה אשר נאמר עליהם (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נוגה אשר עליו נאמר. וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו כאשר כתבנו. והשלישי אשר יעלו למעלת טוב ההשערה למשרי קטרין ולפשר חלמין כמו שהיו כל החכמים החרטומים והפותרים ועילאה מנהון יוסף בדורו אשר נקרא שמו צפנח פענח. ודניאל בדורו די נהירו ושכלתנו אשתכח ביה. אשר אלה עלו למעל' מהחכמה ההיא אל רוח הקדש אשר אליה יצדק עליהם יותר זה השם המאיר והמזהיר כמו שנתבאר. והד' והוא מה שיזרח אור הצלה והרוחה לסובלי צרות התלאות וחשכן כמו שהיה גם כן על יד יוסף לאחיו אשר עליה נאמר והנה עיניכם רואות כנזכר. וכמו שבא על ידי מרדכי ואסתר בימי המן אשר שם (אסתר ח׳:ט״ז) נאמר, ליהודים היתה אורה וכו'. וכמו שהיה הענין בימי החשמונים אשר היו אנשים צדיקים ושלמים בהפיל תחת רגליהם היונים הארורים אשר עמדו ברשעתם להחשיך אורם ולהשקיע שמשם בנטל מעליהם הג' פנות המפורסמות אשר בית ישראל נכון עליהם. והם מילה חדש ושבת כי המילה היא עיקר ושורש האמונה האלהית כמו שכתבנו בשער י"ח והחדש הוא מורה על ההצלחה המקווה לאומה הזאת לימות המשיח שאף הם עתידים להתחדש כמותה כמו שעל זה נבאו כל הנביאים ושאר הדמויים אשר לאומה הזאת עם הלבנה יתבארו יפה בפרשת החדש שער ל"ז ב"ה. והשבת הוא רמז אל התכלית העליון והוא הצלחת העולם הבא וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ל"ד:) כל הנביאים כלן לא נתנבאו אלא לימות כמשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים וכו'. ועל התנכלם אלינו על ג' עניינים הללו אמר המשורר על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך (תהלים פ"ג) אמר שהם מערימים סוד על ענין האמונה שבעבור' יקראו עמך והם מתייעצים על שני העניינים הנשארים שהם צפונים ומקוים לעתיד כמו שאמרו (שוח"ט תהלים ד') על ימות המשיח כי יום נקם בלבי וכו' (ישעיהו ס״ג:ד׳) דאפילו ליבא לפומא לא גלי דעל עולם הבא נאמר (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. והוא אומרו ויתועצי על צפוניך וזהו טעם התקון שאמר' (בעל הנסים דחנוכה) לשכחם מתורתך ולהעבירם מחקי רצונך. כי במנוע מהם המילה ישכחום מתורתו באמת כי מי שאינו במילה אינו באמונת התור' ולא בנותנה כי על זה היו גוזרין שיכתוב כל איש מישראל על קרן שורו שאין לו חלק באלהי ישראל (ויקרא רבה י"ג) שכבר כיונו להשכיח עמו שמו ומצות חדש ושבת הם עניינים נסתרום ראוי שיקראו חקים לפי העלמם ועוצם פליאותם. והנה כשהביט יי' וראה רוע כונתם וזדונם ועמד בעת צרתם והעביר חשכתם והזריח אורם כי על כן באו בניו לחצרות קדשו והדליקו נרות של ישועה והצלחה. ועל דרך שאמר (תהילים ל״ד:ו׳) הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו. כי אלו הצדיקים הביטו אליו יתברך בליל חשכתם ובעוצם אפלתם ונהרו מאור הצלתו וישועתו ולא עתה פניהם יחוורו והיא עניין אור המנור' הטהורה אשר הראה את זכרי' הנביא כמו שבא פתרונה לסוף, זה דבר יי' אל זרובבל בן שאלתיאל. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי כו' (זכריה ד׳:ו׳). והנה עם זה נתבאר כי האור הזה המיוחד לצדיקים נתבאר כל דבר ודבר בעתו אשר קרה הענין ההוא על יד הצדיק או הצדיקים ההם כי על זה אמרו ודבר בעתו מה טוב. והנה לפי שבעת קץ הפלאות עתידות כל מיני ההצלחות האלו להתחבר ולחול על ראש האומה הנבחרת לזה הזריח עליהם הנביא במאמריו. כמה מאורות זה גדול מזה באומרו (ישעיהו ס׳:ב׳) קומי אורי כי בא אורך כו'. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח יי' כו'. והלכו גוים לאורך ומלכים ננגה זרחך. הנה הנם כמספרם ועליך לתת את משפטם ולהיות כל המאורות האלו זורחים אז להם ומאירים עליהם תמיד בלי הפסק אמר הנביא (שם) לא יהי' לך עוד השמש לאיר יומם וכו'. לא יבא עוד שמשך כו'. לומר שלא יהי' השמש דרך משל משמש היום לבד ושוקע בליל' כמנהגו עד עתה אבל שישמש תמיד עד שיהי' כל הזמן שוה בענין האור ולא יבא עוד השמש כמנהגו וכל זה למה כי יי' יהיה לך לאור עולם וכו'. ועל זה המשל אמר (שם ל') ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים כי כשישמש אור החמה יומם ולילה יהי' שמושו בז' הימים כפל ממה שהיה רגיל לשמש שכפל שבעה הוא שבעתים כמו שכפל מאה מאתים ולקח זה המספר כי הוא הסבוב הראשון אשר ממנו חוברו כל שאר הסבובים הגדולים וזה המשל הוא כענין אומרם ז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה: ויתכן גם כן שאל אלו ההצלחות העתידות כיונו חז"ל באמרם שמחה לאיש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה כי בימים ההם ובעת ההיא ראוי ליקרא כן באמת וכמו שאמר (ישעיהו מ״ב:י״ג) כאיש מלחמות יעיר קנאה כו'. (זכריה י״ד:ג׳) ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כו'. ואז יהי' סוף אשר נאמר עליה (שמות י״ז:ט״ז) כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק מדור דור. ואז ישיש וישמח עלינו לטוב באומרו יהי אור ויהי אור כי אור צדיקים ישמח ואז יהי' באמת דבר בעתו מה טוב. וכמו שאמר בסוף הפרש' שזכרנו (ישעיהו ס׳:כ״ב) הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני יי' בעתה אחישנה וזה מה שראיתי לבארו בזה השער:
שאל רבBookmarkShareCopy

הכוזרי

(י) אָמַר הֶחָבֶר: הוּא הוֹלֵךְ עַל דֶּרֶךְ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הִתְחִיל: "עוֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" – רוֹמֵז אֶל מַאֲמָרוֹ "יְהִי אוֹר". "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" – רוֹמֵז אֶל "יְהִי רָקִיעַ". "הַמְקָרֶה בַמַּיִם" – רוֹמֵז אֶל "הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ". וְאַחַר כֵּן – מַה שֶּׁיִקְרֶה בָאַוִּיר מֵהָעֲנָנִים וְהָרוּחוֹת וְהָאִשִּׁים וְהַבְּרָקִים וְהַזְּוָעוֹת, וְשֶׁהֵם כֻּלָּם בְּרִשְׁיוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "כִּי־בָם יָדִין עַמִּים". וְהֵלִיץ בַּעֲדָם כֻּלָּם: "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ", "הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ", "עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁשּׁוֹלְחָם אֶל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה וּבְמַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְכָל זֶה תָּלוּי בָּ'רָקִיעַ'. וְאַחַר כֵּן הֻעְתַּק אֶל "יִקָּווּ הַמַּיִם וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" בְּאָמְרוֹ: "יָסַד־אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ", וְשֶׁהַמַּיִם בְּטִבְעָם מַקִּיפִים מִמַּעַל לָאָרֶץ וִיכַסּוּהָ כֻלָּה כַּלְבוּשׁ: עֲמָקִים וְהָרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תְּהוֹם כַּלְבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם". אֲבָל הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה הוֹצִיאָה אוֹתָם מֵהַטֶּבַע הַהוּא וְהִכְנִיסָם אֶל הָעֲמָקִים מְקוֹם הַיַּמִּים, עַד שֶׁיִּהְיֶה לְשָׁם מְקוֹם גִּדּוּל הַחַיִּים וְהֵרָאוֹת הַחָכְמָה. וְאָמַר: "מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן", כִּנּוּי הַכְנָסָתָם אֶל הַיַּמִּים וְתַחַת הָאָרֶץ. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "לְרוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם"; כִּי הוּא כַנִּרְאֶה כְּנֶגֶד אָמְרוֹ: "תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ", וְזֶה כְּפִי טֶבַע הַמָּיִם. וְהַמַּאֲמָר הַהוּא כְּפִי הַיְכֹלֶת וְהַחָכְמָה, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר: "גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן". וְכָל זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעֶלֶת הַחַיִּים, כַּאֲשֶׁר יִדְחֶה הָאָדָם בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וּמַלְאֲכוֹתָיו, רֹב מֵימֵי הַנְּהָרוֹת בִּסְכָרִים וְזוּלָתָם – לָקַחַת מִן הַמַּיִם כְּפִי צָרְכּוֹ לְבֵית הָרֵחַיִם אוֹ לִתְעָלָה וְזוּלַת זֶה. כֵּן רָמַז הֵנָּה בְּאָמְרוֹ: "הַמְשׁלַחֵּ ַמַעְיָנִים בַּנְּחָלִים" כְּדֵי שֶׁ"יַּשְׁקוּ כָּל־חַיְתוֹ שָׂדָי" – כַּאֲשֶׁר תִּבָּרֵא הַחַיָּה; וְיִהְיֶה: "עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן" – כַּאֲשֶׁר יִבָּרֵא הָעוֹף. וְאַחַר נֶעְתַּק אֶל "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" בְּאָמְרוֹ: "מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו" – כִּנּוּי לְ"וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ" לְתוֹעֲלוֹת אָדָם וְזַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה" – שֶׁלֹא יְבַזּוּ הֶחָצִיר, כִּי הוּא מִתּוֹעֲלוֹת בַּהֲמוֹת הַיִּשּׁוּב; בָּקָר וָצֹאן וְסוּסִים וַחֲמוֹרִים וְזוּלָתָם; כִּנָּה בַעֲדָם בַּ'עֲבֹדַת הָאָדָם', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה לַעֲבֹד בָּהֶם, וְיוֹצִיא לֵב הַצֶּמַח לְעַצְמוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר: "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", דּוֹמֶה לְאָמְרוֹ: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זָרַע", רְצוֹנוֹ לוֹמַר: שֶׁהַלֵּב לָאָדָם וְהַקְּלִפּוֹת לִשְׁאָר הַחַיִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל־עוֹף־הַשָּׁמַיִם". וְזָכַר הַמְּזוֹנִים הַשְּׁלֹשָׁה אֲשֶׁר יוּצְאוּ בַעֲבוֹדַת הָאֱדָמָה וְהֵם: דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכֻלָּם לָחֶם. וְאַחַר כֵּן זָכַר תּוֹעֲלוֹתָם וְאָמַר "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ"; וְאַחַר כֵּן "לְהַצְהִיל פָּנִים מִשֶּׁמֶן"; וְלֶחֶם וְגוֹ' הוּא הַלֶּחֶם הַיָּדוּעַ מְיֻחָד: "לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". וְאַחַר כֵּן חָזַר עַל תּוֹעֶלֶת יְרִידַת הַמָּטָר לָאִילָנִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטַע". וְתוֹעֶלֶת הָאִילָנִים הַגְּבוֹהִים לְמִין מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ", כַּאֲשֶׁר הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים תּוֹעֶלֶת לְמִין אַחֵר מִן הַחַיִּים כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְּׁפַנִּים"; וְהַכֹּל נִכְלַל בְּזֵכֶר 'הַיַּבָּשָׁה'. וְאַחַר כֵּן נֶעְתַּק אֶל "יְהִי מְאֹרֹת" בְּאָמְרוֹ: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". וְזָכַר תּוֹעֶלֶת הַלַּיְלָה, וְשֶׁהָיָה בְכַוָּנָה מֵאֶצְלוֹ לֹא בְמִקְרֶה, וְלֹא תֹהוּ בְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא בַמִּקְרִים הַתְּלוּיִים בְּמַעֳשֵׂהוּ, כִּי הַלַּיְלָה הוּא זְמַן הֶעְדֵּר הַשֶּׁמֶש אֲבָל הוּא עִם זֶה מְכֻוָּן לְתוֹעָלוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה". וּמַה שֶׁסָּמוּךְ לוֹ מִן הַמַּאֲמָר בְּזִכְרוֹן הַחַיּוֹת הַמַּזִּיקוֹת לָאָדָם, וַהֲלִיכָתָם בַּלַּיְלָה וְהֵאָסְפָם בַּיּוֹם, וְהָאָדָם וְהַחַיּוֹת הָרְגִילוֹת עִם הָאָדָם בְּהֵפֶךְ זֶה כַּאֲשֶׁר אָמַר: "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי־עֶרֶב". הִנֵּה כְבָר נִגְרְרוּ לוֹ הַחַיִּים הָאַרְצִיִּים כֻּלָּם בְּזֵכֶר הַנְּהָרוֹת, וְאַחַר כֵּן בְּזֵכֶר הַמְּאֹרוֹת, וְנִגְרַר עִמָּהֶם זֵכֶר הָאָדָם – ולֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זֵכֶר הַחַיִּים אֲשֶׁר בַּמַּיִם, וְרֹב עִנְיָנֵיהֶם אֵינָם יְדוּעִים, וְהַחָכְמָה בָהֶם אֵינֶנָּה נִגְלֵית לָנוּ כְהִגָּלוֹתָה בָּאֵלוּ. וְשִׁבַּח עַל זִכְרוֹן אֵלֶּה אֲשֶׁר הַחָכְמָה בָהֶם נִגְלֵית בְּאָמְרוֹ: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ". וְאַחַר כֵּן חָזַר אֶל זֵכֶר הַיָּם וּמַה שֶּׁיֵשׁ בּוֹ וְסָמַךְ לוֹ אָמְרוֹ: "יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו", כִּנּוּי לְאָמְרוֹ: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד", וְאָמַר עַל יוֹם הַשְּׁבִיעִי: "וַיִּשְׁבּוֹת, וַיְבָרֶךְ, וַיְקַדֵּשׁ" בַּעֲבוּר שֶׁנִּשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים הַטִּבְעִיִּים אֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ בַזְּמָן, וְהִגִּיעוּ בָאָדָם אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר אֵינָם צְרִיכִים לַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׂכָלִים אֵינָם צְרִיכִים בְּפָעֳלֵיהֶם אֶל זְמָן, כֶּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַשֵּׂכֶל יְצַיֵּר בְּרֶגַע אֶחָד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְהוּא עוֹלַם הַמַּלְאֲכוּת וְעוֹלַם הַמְּנוּחָה, כַּאֲשֶׁר תִּדְבַּק הַנֶּפֶשׁ בּוֹ – תָּנוּחַ, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בַּשַּׁבָּת שֶׁהוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה נָשׁוּב אֶל דְּבָרֵינוּ עַל דַּעַת אַנְשֵׁי הַהַקָּשָׁה, כִּי הַיְסוֹדוֹת כַּאֲשֶׁר יִמָּזְגוּ מְזָגִים מִתְחַלְפִים כְּפִי הִתְחַלֵּף הַמְּקוֹמוֹת הָאַוִּירִיִּים וְהָעֲרָכִים הַגַּלְגַּלִּיִּים, הָיוּ רְאוּיִים לְצוּרוֹת מִתְחַלְּפוֹת מֵאֵצֶל נוֹתֵן הַצּוּרוֹת, וְהָיָה לְכָל הַמּוֹצָאִים מַה שֶּׁיֵשׁ לָהֶם מִכֹּחוֹת וּטְבָעִים הַמְיֻחָדִים לָהֶם, וְלִקְצָתָם דַּעַת בַּמּוֹצָאִים שֶׁכֹּחוֹתָם וְטִבְעֵיהֶם וְעַצְמֵיהֶם מִזְגִּיִּים בִּלְבָד, אֵינָם צְרִיכִים אֶל צוּרוֹת אֱלֹהִיּוֹת, וְשֶׁהַצּוּרוֹת אֵינָם צְרִיכוֹת כִּי אִם לַצְּמָחִים וְלַחַיִּים אֲשֶׁר תְּיֻחַס הַנֶּפֶשׁ אֲלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר נִמְזְגוּ מֶזֶג יוֹתֵר דַּק הָיוּ רְאוּיִים לְצוּרָה יוֹתֵר נִכְבֶּדֶת, תֵּרָאֶה בָהּ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית יוֹתֵר, וְהוּא הַצֶּמַח אֲשֶׁר לוֹ קְצָת הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וְהוֹלֵךְ אֶל הָאָרֶץ וְנִזּוֹן מִן הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַלֶּחָה וְהַמַּיִם הַמְּתוּקִים, וְנִמְנָע מֵהֶפֶךְ זֶה, וְיִגְדַּל עַד אֲשֶׁר יוֹלִיד כָּמוֹהוּ וְיַעֲשֶׂה זֶרַע, אָז יַעֲמֹד מַעֲשֵׂהוּ, וִיבַקֵּשׁ הַזֶּרַע הַהוּא כּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא לַחָכְמָה הַנִּפְלָאָה הַתְּקוּעָה בוֹ, הַנִּקְרֵאת אֶצְלָם 'טֶבַע', וְהוּא כֹח מִשְׁתַּדֵּל בִּשְׁמִירַת הַמִּין, בַּעֲבוּר שֶׁלּאֹ הָיָה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר הָאִישׁ הַהוּא בְעַצְמוֹ, שֶׁהוּא מֻרְכָּב מִדְּבָרִים מִשְׁתַּנִּים. וְהָיָה כָל אֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחוֹת הָאֵלֶּה לַגִּדּוּל וְלַהוֹלָדָה וְקִבּוּל הַמָּזוֹן, לֹא יָנוּעַ הַתְּנוּעָה הַמְּקוֹמִית, הוּא אֲשֶׁר יַנְהִיגֵהוּ הַטֶּבַע עַל דִּבְרֵי הַפִּילוֹסוֹפִים; וְעַל הֹאֱמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ יַנְהִיגֵם בִּתְכוּנָה מֵהַתְּכוּנוֹת, קְרָא אַתָּה הַתְּכוּנָה הַהִיא, אִם תַּחְפֹּץ – טֶבַע אוֹ נֶפֶשׁ אוֹ כֹחַ. וְכַאֲשֶׁר דַּק הַמֶּזֶג יוֹתֵר וְנִזְדַּמֵּן לְהֵרָאוֹת בּוֹ הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית יוֹתֵר, הָיָה רָאוּי לְתוֹסֶפֶת צוּרָה זוּלָתִי הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים, עַד שֶׁיִּגִּיעַ אֶל מְזוֹנוֹתָיו מֵרָחוֹק, וְיִהְיוּ כָל אֲבָרָיו קְשׁוּרִים, לֹא יָנוּעוּ כִּי אִם בְּחֶפְצוֹ, וְיִהְיֶה יוֹתֵר מוֹשֵׁל בַּחֲלָקָיו מִן הַצֶּמַח, אֲשֶׁר לֹא יוַּכל לְהִסָּתֵר מִמַּה שֶּׁיַּזִּיקֵהוּ, וְלֹא לָרוּץ לְמַה שֶּׁיּוֹעִילֵהוּ, וְהָרוּחַ מְשַׂחֶקֶת בּוֹ. וְהָיָה הַחַי בַּעַל הָאֲבָרִים הַמְּנִיעִים אוֹתוֹ בַמָּקוֹם; וְנִקְרֵאת הַצּוּרָה הַנְתוּנָה לוֹ יְתֵרָה עַל הַטֶּבַע – נֶפֶשׁ; וְהִשְׁתַּנּוּ הַנְּפָשׁוֹת שִׁנּוּי גָדוֹל כְּפִי הִתְגַּבֵּר הַטְּבָעִים הָאַרְבַּע עִם כִּוּוּן הֶחָכָם יִתְבָּרֵךְ לְכָל חַי וָחַי לְצֹרֶךְ כָּל הָעוֹלָם אֵלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה הַתּוֹעֶלֶת בְּרֻבָּם, כַּאֲשֶׁר לֹא נֵדַע כְּלֵי הַסְּפִינָה וְנַחְשְׁבֵם לְלֹא צֹרֶךְ וְיֵדָעֵם בַּעַל הַסְּפִינָה וְעוֹשֶׂיהָ, וְכַאֲשֶׁר לֹא נֵדַע תּוֹעֲלוֹת הַרְבֵּה מֵאֲבָרֵינוּ וְעֲצָמֵינוּ; אִלּו הָיוּ מְפֹרָדִים לְפָנֵינוּ, לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים תּוֹעֲלוֹת כָּל עֶצֶם וָעֶצֶם ּוְכָל אֵבֶר וָאֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, וְבָרוּר לָנוּ כִּי אִם הָיִינוּ חֲסֵרִים אֶחָד מֵהֶם יִהְיוּ מַעֲשֵׂינוּ חֲסֵרִים וְנִצְטָרֵךְ אֵלָיו. וְכֵן כָּל חֶלְקֵי הָעוֹלָם יְדוּעִים וּסְפוּרִים אֵצֶל בּוֹרְאָם, 'עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ'. וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁתִּהְיֶינָה הַנְּפָשׁוֹת שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, וְהָיָה בְדִין שֶׁיִּהְיוּ כְלֵי כָּל נֶפֶשׁ רְאוּיִים לָהּ, וְיִנָּתֵן לָאַרְיֵה כְּלֵי הַטֶּרֶף בַּשִּׁנַּיִם וְהַצִּפָּרְנַיִם עִם הַגְּבוּרָה, וְיִנָּתֵן לָאַיָּל כְּלֵי הַמְּנוּסָה עִם הַמֹּרֶךְ, וְכָל נֶפֶשׁ תִכְסֹף לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר הוּכְנוּ לָהּ. וְלֹא נִשְׁתַּוּוּ הַטְּבָעִים בִּמְאוּמָה מִן הַחַי הַבַּהֲמִי, וְאֵינֶנּוּ נִכְסָף לְקִבּוּל צוּרָה יְתֵרָה עַל הַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, אֲבָל נִשְׁתַּוּוּ בָאָדָם וְנִכְסְפוּ לְצוּרָה יְתֵרָה, וְאֵין כִּילוּת אֵצֶל הַעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְאָצַל עָלָיו צוּרָה יְתֵרָה נִקְרֵאת "הַשֵּׂכֶל הַהִיּוּלָנִי הַנִּפְעָל". וּבְנֵי אָדָם גַם כֵּן שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה, כִּי רֻבָּם טִבְעֵיהֶם נוֹטִים וְיִטֶּה שִׂכְלָם עִם הַנְּטִיָּה הַהִיא. אִם יִטֶּה עִם הַמָּרָה הָאֲדֻמָּה – עִמּוֹ הַמְּהִירוּת וְהַקַּלּוּת, וְאִם יִטֶּה עִם הַמָּרָה הַשְׁחוֹרָה – עִמֹּו הַמִּתּוּן וְהַיִּשּׁוּב. וְהַמִּדּוֹת הוֹלְכוֹת אַחֲרֵי הַמֶּזֶג, עַד אִם יִמָּצֵא אָדָם שְׁוֵה הַטְּבָעִים וְהֶפְכֵי הַמּדִוּתֹ אֶצְלוֹ בִרְשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שְׁתֵּי כַפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם הַיְשָׁרִים בְּיַד הַשׁוֹקֵל, יַטֶּה אוֹתָם אֶל אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּתוֹסֶפֶת הָאֲבָנִים וְחֶסְרוֹנָם. וְהָאָדָם הַהוּא בְּלִי סָפֵק לִבּוֹ רֵיק מִן הַתַּאֲווֹת הַמֻּפְלָגוֹת, וְכוֹסֵף אֶל מַדְרֵגָה לְמַעְלָה מִמַּדְרֵגָתוֹ, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית, וְהוּא עוֹמֵד וּמְחַשֵּׁב בְּמַה שֶּׁרָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ בְהַגְבָּרַת טְבָעָיו וּמִדּוֹתָיו, וְאֵינֶנּוּ נוֹתֵן לְכֹחַ הַכַּעַס רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְכֹחַ הַתַּאֲוָה רְצוֹנוֹ, וְלֹא לְזוּלָתָם, אֲבָל הוּא נוֹעָץ וּמְבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהָיו שֶׁיּוֹרֵהוּ הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְזֶה הוּא אֲשֶׁר יֶאֱצֹל עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִי נְבוּאִי אִם יִהְיֶה רָאוּי לַנְּבוּאָה, אוֹ לִמּוִּדי אִם מַדְרֵגָתוֹ לְמַטָּה מִזֹּאת, וְיִהְיֶה חָסִיד לֹא נָבִיא, שֶׁאֵין כִּילוּת לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְאֲבָל הוּא נוֹתֵן לְכָל דָּבָר מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ. וְהַפִּילוֹסוֹפִים קוֹרְאִים נוֹתֵן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת– 'הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל', וִישִׂימוּהוּ מַלְאָךְ אַחֲרֵי הָאֱלֹהִים, וְכַאֲשֶׁר שִׂכְלֵי בְנֵי אָדָם נִדְבָּקִים בּוֹ הוּא גַן עֶדְנָם וְהַתְמָדָתָם הַנִּצְחִית.
שאל רבBookmarkShareCopy