תהילים קה:כב מחשבת ישראל: גן נעול ומורה נבוכים

הבית הראשון חדריו עשרה. וחלונותיו מאה ועשרים
החדר הראשון ובו ארבעה חלונות יביא דעת המחברים ז"ל על מה הנחת שרש "חכם" וכל לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. והמחבר יטיף מלין על דבריהם
דעות שונות מצאתי לקדמונים ז"ל בהוראת שרש "חכם" והנחת לשון "חכמה" שבכתבי הקדש. כי הרמב"ם ז"ל כתב בפרק האחרון מספר המורה. שם "חכמה" נופל בלשון עברי על ד' דברים. היא נופל על השגות אמתיות אשר תכלית כונתן השגת שמו ית'. אמר (איוב כח, יב) "והחכמה מאין תמצא". ואמר (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף". וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות איזו מלאכה שתהיה. (שמות לח, י) "וכל חכם לב בכם". (שם ושם כה) "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלת המדות. (תהלים קה, כב) "וזקניו יְחַכֵּם". (איוב יב, יב) "בישישים חכמה". כי הדבר שיקנה האדם בחכמה בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלת המדות. ונופל על הערמה והתחבולה (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו". ולפי זה הענין אמר (שמואל ב יד, ב) "ויקח משם אשה חכמה", ר"ל בעלת ערמה ותחבולה. ומזה הענין (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרַע". ואפשר שיהיה לשון חכמה בלשון העברי מורה על הערמה ושמוש המחשבה. פעם יהיה הערמה ההיא וההתחכמות או לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או יהיה בדעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות. ולבעל מעלת המדות. ולכל בעל מלאכת מעשה. ולבעל תחבולות במעשים מגונים ובדעות. עד כאן [לשון רמב"ם]:

(תהלים קה, כב) "לאסור שָׂריו בנפשו וזקניו יְחַכֵּם". פירוש, זקני מצרים וחכמיה לא ידעו מנהגי החכמה ואיך ראוי להנהיג יושבי המדינה בצדק ובמישרים, כי היו אוילים ונלוזים, כמבואר למעלה (חדר י"ב חלון א'). ויוסף לבדו היה חכם ונבון כי הוא קבל חֻקֵי החכמה מאביו שקבלה מהוריו שנשתלשלה אליהן חֻקֵי החכמה מדור לדור, והיו צדיקים וישרים, כמו שבארנו (חדר ב' חלון א'). וכשבא יוסף למצרים וְשָׂמָהוּ פרעה אדון לביתו ומושל בכל המדינה, היה הוא מחוקק חקים בחכמתו, הן בחכמת ההנהגה, הן בחכמת המלחמה וכל מלאכת מעשה. והשרים הם ראשי העם במלחמות ובמלאכת המלך, והזקנים הם השופטים במנהגים, והיה יוסף מושל על שתי הכתות. ועל האחת אמר "לאסור שָׂריו בנפשו", שאם היו עוברים על מצותו במלאכתם ובתפקידם, היה אוסר שריהם במאסר. וכל שכן ההמון שבמצרים שהיה אוסרם ומענישם כרצונו. ועל השני אמר "וזקניו יְחַכֵּם". שהודיעם דרכי המנהגים הישרים איך ינהיגו את העם ואיך ישפטום, ועל פיו ובעצתו עשו הזקנים. כמו שכתוב (בראשית מא, נה) "לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו". ולפי שהיה הסבה שחכמו זקני מצרים ונהגו כעצתו, נזכר הבנין הכבד "יְחַכֵּם". ובפירוש הראב"ע ז"ל " וזקני פרעה שבו כתלמידים לפניו. 'יְחַכֵּם' כמו (איוב לה, יא) 'ומעוף השמים יחכמנו', ילמדם חכמה הנעלמה מהם" ע"כ. ופסוק שהביא לדוגמא יתבאר בסמוך. וממה שפרשנו תבין כי דבריו קרובים אל הפשט. אבל על הרב רבינו משה [רמב"ם] זצ"ל אני תמה מאד. כי הביא פסוק זה לראיה ששם "חכם" נופל על קנות מעלות המדות, שהזקנה הכנה להם. כמבואר בבית הראשון (חדר א' חלון א'). ואף כי אנכי המלצתי בעדו בענין זה למעלה (חדר ח' חלון ה') באיזו אופן הזקנה הכנה למעלת המדות, אינני מבין דרך הראיה הזאת. כי אין הכתוב אומר שחכמו בעבור זקנתם, עד שילמד ממנו שהזקנה לבדה תַּקְנֶה מעלות המדות. ואולי דקדק הרב ז"ל לפי שראש הכתוב אומר "שריו". ואצל יחכם אמר "וזקניו". להורות כי בעבור שהיו זקנים היה יכול לחכמם בעיני המדות. וכל זה רחוק:

ואם הדורש איש בליעל ומבקש עצה מנפשו או מיועץ רע, ונכתב בענין לשון "עצה" סתם, הכונה היא טובה להשגת המבוקש הרע על ידה. ולפי הענין שהוא כתוב אצלו נלמד אם העצה לדבר טוב או לדבר רע. אבל כשתהיה העצה לא טובה להשגת המבוקש, בין שיהיה המבוקש דבר הגון בין שיהיה דבר מגונה, נכתב אצלה כדי להורות שלא היתה העצה כמשפט הדבר ההוא "עצה נמהרה" (עיין איוב ה, יג), "עצה נבערה" (ישעיה יט, יא), "עצה לא טובה" (עיין שמואל ב יז, ז), וכיוצא בלשונות הללו המורות היות העצה וההסכמה בלתי נאותים לענין המבוקש. וזה אומר שהיועץ [הוא] נעדר הידיעות הצריכות למי שחפץ לתת עצה באותה הדבר. וכדרך המבואר למעלה מהתחלפות היועצים כפי התחלפות הענינים. ואם נכתב תואר "יועץ" או שם "עצה" לבדה, מבלי הזכיר אצלה ענין המלמד מאיזו דבר הוא מדבר, ולא נדע אם זה היועץ איש טוב, ועצתו בדרך ישר ולדבר הגון, או שהיועץ איש בליעל ועצתו לדבר מגונה ורע, ישימו כתבי הקודש אצלו תאר המורה על היות היועץ איש בליעל ועצתו היא לדבר מגונה, כמו "יועץ בליעל" (נחום א, יא), "יועץ און", "עצת רעה" (עיין יחזקאל יא, ב), "עצת רשעים" (איוב י, ג), וכיוצא בזה. ועתה תבין שבענין זה נבדל תאר "יועץ" מן "חכם", ושם "עצה" משם "חכמה", וכן כל לשונותיהן ובניניהן. כי לפי שלשון "חכמה" מונח תמיד על דברים טובים ונאותים בעצמם, ולא יפול לימוד דבר ממנה או על מעשה ממנה, גם אם אותו הלימוד או המעשה בנוי על המצאה גדולה בשכל ועל תחבולה נפלאה לא יתואר בלשון "חכמה". וכן לא יתואר עושהו וממציאו בתאר "חכם", אעפ"י שהשיג מבוקשו הרע במעשהו, וכמו שבארנו בבית הראשון באר היטב. לכן לא תמצא בכל המקרא "חכם רע", "חכם בליעל", "חכם רשע" וכיוצא בזה, כי הוא מן המליצות הסותרות עצמן. וכל מה שתוכל לומר הוא מליצת "חכם בעיניו" (משלי כו, יב) ובארנוהו בבית הנזכר. וכן "חכמים המה להרע" (ירמיה ד, כב) וגם זה בארנוהו. אבל לשון "עצה" הנופל על כל הדברים המעשיים שיסכים עליהן, הן שיסכים לו כפי החכמה, הן שיסכים לעשות ברשע, הן במעשה התחבולות לטוב ולרע, הן בעניני העולם ובמלאכות-מעשה ובמלחמות וכיוצא, כי אין "עצה" אלא הסכמה לעשות. על כן יתכן לומר "יועץ בליעל", "יועץ רע", "יועץ רשע", "עצת בליעל", "עצת און" וכיוצא בזה, זולתי כשנזכר סתם ואין אצלו כנוי ותאר לרעה, אז נדע שהכונה על יועץ טוב בענינים טובים ונאותים, ועל עצה טובה שהסכמתה לעשות ענין נאות והגון. וכן הדבר בהיות התאר סתם והשם²שם-עצם "יועץ" סתם שמורים על היועצים עצות טובות, ולא הוצרך בעל הלשון לסמוך אצלו תאר המורה על טוב לומר "יועץ חכם" או "יועץ טוב", וכן "עצה טובה", "עצת צדק", "עצת חכמה" וכיוצא. דבר זה נשען על סוד חכמת הנפש, ורמזנו עליו. כי למעשה אמרנו שכח-העצה סגולה גדולה בנפש האדם, ולולי שהיה נטוע בנו לא היינו מתחזקים לעשות מעשה גדול או קטן, והיינו תמיד מתהפכים בתחבולותיו, ובמשפט שִׂכְלֵנוּ בלי עצה והסכמה. ולכן הַזְכָּרָתוֹ סתם לטובה. כי אם תּוֹרֶה על עצה לדבר מגונה, היה יותר טוב אם בעל הנפש היה חסר כח-העצה, או היועץ הבליעל הזה היה חסר כח-העצה, כי אז לא היו מסכימים על מעשה האמת והרשעה, והיו נשארים במבוכות המחשבות ובתחבולות השכל המרופפות. ועל כן בהיותן נזכרין סתם, מן הראוי שיהיו הוראתן על עצות לדברים נאותים והגונים, הבן.