אַ֭שְׁרֵי שֹׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכָל־עֵֽת׃
עקידת יצחק
שמע ישראל וגו'. ואהבת את יי' אלהיך וגו'. ירצה הסכת ושמע ישראל הוא הטוב והוא אלהינו המהנה והמועיל אשר אל שלש אלה חוזרות כל מיני האהבה ועוד שהוא אחד בתכלית הייחוד שהאהבה לו דבר טבעי ומחוייב לכן ואהבת את יי' אלהיך זה אשר אמרנו בכל לבבך והוא החלק השכלי והטוב שבך ובכל נפשך והוא הצד אשר בו תאוה נפשך המהנה והערב ובכל מאודך והוא הצד אשר בו תבקש המועיל כי בזה תמצא חזרת האהבה כפי כחך בכל מה שתקבל ממנו תמיד וגם תהיה מסכמת בכל חלקך מבלי חולק כי על זה האופן תהיה קיימת מאד כי על זה יתכן שכוון באומרו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) כמו שכתבנו בתחלת שער י"ב. והנה במה שאמרו חז"ל בכל נפשך *ואפילו נוטל את נפשך וכו' ר"ל כי הנה ידוע שהרבה סכלים בפרס ושנער אשר נמשכו אחרי אמונת צאראסטער ואף כי בימי הקיסר קאנשטאנטין כאשר התעם הסכל מאני בשנת פ"ה לאלף החמישי אשר ממנו כפר הרב ז"ל סיפור נחמד מאוד (עיין בפנים הספר,) האמינו בשתי התחלות ר"ל בב' אלוהות אשר האחד מהם פועל טוב והאחד פועל רע. והשיאם לזה מה שראו הרבה רעות נעשות עלי ארץ אשר לא רצו ולא יוכלו ליחס אל הי"ת שהוא עצם הטוב, בחשבם בדעתם הקצרה כי בזה ישימו תפלה לאלהים, כי לא שמו אל לבם לדעת כי גם הרע הפרטי מביא באחרונה עפ"י הנהגת הי"ת את התבל לטוב כללי ויסבב הרבה פעמים גם טוב בעליו הפרטי יען כי עי"ז ישוב ונחם על רעתו וייטיב דרכו המוסרי מלבד כי בראות כל אחרים זולתו כי הושב גמולו הרע בראשו יוסרו, ולא יזידון עוד להרע כמוהו (עיין מזה בהשמטות ביאורי לס' בראשית דף רס"ח ע"ב, ובביאורי להקדמת הרב ז"ל על מגילת איכה) ולהסיר הדעה הכוזבת הזאת מלבנו אה"כ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע "ואיוב אמר דרך תמיהה וגערה אל אשתו "גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל" ? וכן הוא מחובת כל מאמין להאמין כי מיד ה' שהוא האחד בתכלית האחדות והעצם הטוב והמיטיב יצאו לפעמים בכל זאת גם רעות לפי שינוי המקבלים כחשר העירו ע"ז כבר חז"ל במאמר "לא כעולם הזה העוה"ב וכו' (עיין סוף שער נ"ט ויקרא דף פ"ט ע"ב וביאורי שם) וזה שאמרו גם חז"ל "ואפי' נוטל את נפשך", ר"ל גם במצאך הרע היותר גדול שהוא נטילת נפשך. לא תחדל מאהוב אותו ולא תסתפק באחדותו, כי אם תאמין שגם הרע הזה יוצא מאתו לבד, לטובתך ולתועלתך המוסרית בעולם הרוחני וזש"א ג"כ "אשרך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. "ר"ל אשריך ר"ע שאמונתך חזקה כל כך שגם בצאתך נפשך ביסורים קשים מאוד, לא נסתפקת אף רגע אחד באחדות הבורא י"ת וכי גם הטוב גם הרע מאתו לבד יצאו: ואפילו הוא נוטל את נפשך (ברכות ס"א:) יראה שכוונו לענין נפלא והוא כי אף שירא' שמפי עליון תצא הרע עליו בעניניו ואפי' יגזרו עליו משמים המיתה או ההריגה יהיה האחדות הזה הנזכר אצלו בתקפו וקיומו ולא יעלה על לבבו דבר בליעל לאמר שיש שם שתי התחלות או יותר כפי התחלפות סוגי הדברים המושפעים מלמעלה כמו שסופר בספרי טארי"קי האומות שבימי קוסטנטי"ני קיסר עמד איש סכל מארץ שנער שמו מא"ני והיה מטעה העולם באמור להם שיש שני אלוהות הא' שולט על הטוב והאחד שולט על הרע ואסף אליו חיל כבד מאד ועל' בלבו לעלות ולצור על בבל בימי שבור המלך הז' וכאשר שמע שבור המלך את שמעו התחכם אליו והקדים לשלוח לו מלאכים מגדולי שריו לשאל לו בשלום ולכרות לו ברית ולהודיע שהוא מבני אמונתו ולחלות פניו שיבא אליו בבלה עם גדולי חכמיו להראות פנים עמו ולהעמידו על שלמות האמונה ההיא כי הוא יחזיק בידו להפוך העמים אליו והפתי האמין לדבריו ובטח בו ובא אליו בארבע מאות איש מגדולי הפלוסופים המחזיקים באמונה ההיא ויצא מלך בבל לקראתו ויביאוהו אל בית מלכותו ויושיבהו על כסאו ויצו להכניס כל הבאים עמו לאכל לחם בביתו ובבואם אל תוך הבירה הביאם זוגות לטייל בתוך הפרדס ושחטום ותלו אותם על העצים ואחר המשתה של שניהם אמר המלך למאנ"י קומה ונבואה אל הבית אשר אנשיך עומדים שם ושם נראה אמונת נבואתך ויושר דברך ובבואם אל תוך הפרדם אשר עמו תלויין בעצי ברושיו אמר אליו אתה אמרת שהאלוהות הם שנים והאחר מהם והוא המושל על הרע צוה עלי לשחוט את כל אלה ולתלותם להודיע לכל באי עולם שגדול כחו על האלוה השני המושל על הטוב. וכמדומה לי שמחלוקת גדולה נפלה ביניהם שזה רצה בשליחותך וזה לא רצה והעצה נכונה לאיש כמוך להיותך נתלה עם אנשיו המאמינים בו מפני המחלוקת הבאה בין שני האלוהות ויצו וישחטוהו ויתלוהו עמהם כן יאבדו כל אויבי יי'. והנה זה הסכל והפלוסופים אשר עמו נשתבשו במה שראו שהענינים ההפכיים חוייבו להמשך מהתחלות הפכיות אשר כנגדו וכנגד הסכלים אשר כמוהו אמר הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י״א:כ״ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (שם ל'). ולדעתי על קביעות ירידתו הרע ממנו יתברך הוקבעה מגלת איכה אשר כל דבריה תעידנה על הענין ההוא המיוחד והוא הדבר שקלקלה בו אשת איוב כשאמרה עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות והיתה תשובתו גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל (איוב ב׳:י׳). אמנם תהיה כוונת המאמרים האלה כפי מה שביארתים בהקדמת פירושי לאיכה עם הכוונה הנזכרת יבוקש משם וכבר כתבנו בשער פ"ז כי השנוי וההתחלפות הנמשך באלו הענינים הוא לפי שנוי המקבלים והתחלפותם אמנם כשיוסכמו כל האנשים על הטוב הנה לא יקבלו מאתו יתעלה רק טוב כי על זה עצמו אמרו בהגדת פסחים (נ.) ביום ההוא יהיה יי' אחד וגו'. וכי עד האידנא לאו אחד הוא אמר ר' יוסי בר חנינא בשם רבי יוחנן לא כעוה"ז העוה"ב וכו' כמו שכתבנוהו בסוף שער כ"ט. וכל זה הוא מבואר שהוא בכלל מה שאמר ואפילו הוא נוטל את נפשך כי זה הענין לא יפסיד צורת האחדות כלל וזהו מה שאמרו אשריך רבי עקיבא שיצאת נשמתך באחד (ברכות ס"א:) לומר שאע"פ שסרקו עצמו במסרקאות של ברזל והיה עליו פגע המות רע ומר הנה תמיד עמד טעמו בו וריחו לא נמר. והנה אחרי שהשלים זה הענין מהייחוד ומהאהבה המיוחדת אליו כנזכר הפליג להחמיר בשיהיה תמיד ענינו נמצא בשכלי ובציורו ושלא יסור משם רגע אחד במה שאמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו' וקשרתם וגו'. וכתבתם וגו'. (ג) כי זו היא ראשית התחבולות שנהגה התורה להיטיב הזכרון על ידי מעשה מהמעשים כמו שכתבנו ראשונה. ולזה אמר שהענין אשר בו יהיו אלו הדברי' תמיד על לבבם ולא יסורו ממנו הוא כשיהיה השנון בהם לבניו והדבור בשבתו בבית ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו ובקשירה על היד והענינים ובכתיבה במזוזות בשערים כי אל כל אשר יפנה ישכיל בו. אמנם מה שיראה שכוונו עוד משה רבן של נביאים שיהיו כל מצות תורתו נזכרות ונעשות על ידי פרשה קטנה זו במה שיהיו כל דבריה כלם רמזים וסימנים מצויין ותקועים בלבנו לזכרם על ידם אם ירצה הזוכר להטות מחשבתו מעט כמו שאמרנו ראשונה וזה *כי באמרו וכו' ר"ל כי מאמר "והיו על לבבך" יורה לא לבד שיזכרם תמיד וישים עין שכלו והשגחתו עליהם, כי אם גם שיכבד אותם תמיד ויהיו לו יקרים נאהבים ונעימים כסגולה וכל הון יקר, כי שימת דבר מה על הלב שהוא מושב דם הנפש אשר ממנו תוצאות חיים לכל איברי וחלקי הגוף כנידע, היא אות וסימן להראות כי נאהוב אותו מאוד ומעלתו בעינינו יקרה היא מאוד כמאה"כ "שימני כחותם על לבך" וכו'. ומאה"כ "וישם דניאל אל לבו וכו' " יש לו גם כן הוראה כפולה זאת, ששם עין השגחתו על זה מאוד ורעיון מניעתו את להתגאל בפת בג המלך היה יקר ונכבד לו מאוד. כי באומרו והיו הדברים האלה על לבבך עם שהכוונה הראשונה יהיה לזכרון כאומרו ואין איש שם על לב (ישעיהו נ״ז:א׳) גם מענין יוקר וכבוד כאומרו שימני כחותם על לבך (שיר השירים ח׳:ו׳) עוד לקבלת המעשה כאומרו וישם דניאל על לבו (דניאל א׳:ח׳) דכלהו איתנהו ועל בלתי הזהר בכלם אמר מבלי משום לנצח יאבדו (איוב ד׳:כ׳) הנה ירמוז גם כן אל כל המצות המדעיות התלויות בלב הן בינינו למקום או למקדש או לבריות כמדות התכוניות והרי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בהם כמו שייחדם אל האבר הזה עצמו בעל ספר המצות הקצר הנקרא עמודי גולה ושננתם לבניך פירשוהו לשון משנה כתרגומו שיהיו סדורים לפניו בביאור כענין שהמשנה היא פירוש המקרא עוד אמרו (קידושין ל'.) מלשון שינון והוא פלפול וחריפת התלמוד והנכון שישנן הבנים אליהם כמו שמשנן הצייד הכלב אל הציד כלומר שיעירהו בזריזות לאמר קום מהר ועשה מצוה פלונית שיש בה כמה שכר וכיוצא והוא פירוש נאה ומועיל וירמוז גם כן אל כל המצות התלויות בבנים ושם מצות קדושין וחופה וכל דיני כתובות ומצות מילה ומשפט הבכורה בפדיון גם בנחלה וכל דיני ירושות ונחלות והדברים הנלוים אליהם. ודברת בם רמז אל כל המצות התלויות בדבור וענין ק"ש ותפלה הלל והודאות וכל סדר מאה ברכות וקריאות ספר תורה ומגלה ושאלת שלום ושאר המצות התלויות בדבור וכל מצות עשה ולא תעשה שבהם. בשבתך בביתך נוסף על מה שכוון אל הדבור המיוחד הזה כאשר אמרנו יכלול גם כן כל המצות אשר באו בתורה בדיני שכנות והרחקת הנזקים דהלכתא רבתי נינהו וגם כל המצות הבאות לבית הבחירה והקרבנות כי רבו מספור גם כל דיני שבת ויו"ט אשר נאמר עליהם שבו איש תחתיו וגומר (שמות י"ז) ודיני עירובין וגם דיני אבלות כמו ששנינו (מ"ק כ"ג.) אבל שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו וגם דיני החתן. ובלכתך בדרך רמז אל כל המצות המזדמנות לשם כשלוח הקן והשבת אבדה וטעינה ופריקה וזולתם ושם יוכללו על דרך הזכירה כל הלכות דרך ארץ שזכרום חז"ל בשהם מועילות הרבה. ובשכבך שם נזכרו מצות הבאות בשכיבות המותרות והאסורות אשר יכללו איסור העריות כלן ואיסור נדה וכותית וזבה וזולתם כמו כלה בלא ברכה (מסכתא כלה) וביאת הפקר ועונה הכתובה בתורה ובכלל כל מצות עשה ולא תעשה שבהם גם יכלל מצות איסור כלאים ודיני שעטנז שאסור להציעם תחתם ולהתכסות בהם. ובקומך שם נרמזו כל המצות אשר הם במשא ובמתן אשר יעשה אותו האדם כאשר יקום והתהלך בחוץ בין שאר האנשים מההלואות והשאלות והפקדונות וכל דיני מקח וממכר ודיני אונאות במדה במשקל ובמשורה וכל עשה ולא תעשה שבהם. וקשרתם לאות על ידיך כאן נרמז כל איסורי המאכלות והמשקים וכל הנגיעות הטמאות אשר נקשרנו ונאסרנו בהם משאר האומות להיות לאות בינו ובינינו שאנו עמו וצאן מרעיתו ומתקדשים בקדושתו. על ידך שם נרמוז כל המצות התלויות ביד כמתנות עניים ונטילת ידים והרבה מצות תלויות בהן כי עשר ידות להם בעשיית הטוב והישר בעיני אלהים ואדם אמנם לענין הדבר המיוחד אמרו במדרש אדם יוצא לדרך ובידו פרגמטיא והוא מתירא מן המוכסין אתם אין אתם מתיראין למה שקשרו של מלך עליך. ובשער צ"ח ב"ה אכתוב טעם הרבעת פרשיות של תפילין וקשירתם אגב מה שאמרו חכמינו זכרם לברכה שהקב"ה מניח תפלין ומאי כתיב בהו (ברכות ו'.). והיו לטוטפות בין עיניך בו נרמזו המצות התלויות בעינים כאומרו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר ט״ו:ל״ט) כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי דברכות פ"א) וכן הם סרסורי דמצוה כי תראה ערום וכסותו (ישעיהו נ״ח:ז׳). לא תראה את שור אחיך וגו' (דברים כ״ב:א׳). וכתבתם בכאן יוכללו המצות הנכללות בכתיבה ככתיבת ספרים תפלין ומזוזות וכמו שאז"ל עושה צדקה בכל עם (תהילים ק״ו:ג׳) זה הכותב ספרים ומשאילן (כתובות נ'.) וגם דיני כתובות וגטי נשים ושחרורי עבדים והמצוה המיוחדת למלך וכתב לו את משנה ספר התורה הזאת וגומר (דברים י״ז:י״ח). על מזוזות ביתיך שם נרמזה מצות רציעת עבד עברי גם הכשר סוכה בדפנות וצורת פתח במזוזות וכל דיניה. ובשעריך בו נכללו דיני שופטים ומשפעים כי בשעריך שער שדנים בו הכתוב רומז גם מצות נרות חנוכה שהיא סמוכה אל השער וכל כייצא בזה.
עקידת יצחק
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו (בספרי פ' בהעלותך) היה רבי נהוראי אומר מלמד שהיה אדם נושא אחותו ואחות אביו ואחות אמו ובשעה שאמר להם לפרוש מן העריות היו מצטערין וזה מה שיקיים מה שאמרנו מכוונתם הפנימית. אמנם שיעורו לפי פשוטו העם למשפחותיו בוכה פתח אהלו כי היתה התלונה הפנימית דוחקת אותם בתואנת הבשר כמו שאמרנו. ולזה ויחר אף יי' מאד כי הוא השומע אותם ומבין רוע מחשבותם. ובעיני משה רע. כענין ורעה עינך באחיך (דברים ט״ו:ט׳) תרע עינה באיש חיקה (שם כ"ח) (ד) *כי הנה וכו', כוונתו כי יען שלא הבין משה מחשבתם הפנימית שקצו בשעבוד נפשם להכנע תחת עול התורה וחקי המוסר והמישרים וחשב כי תלונתם היא רק בעבור תאותם החמרית כי תאווה נפשם לאכול בשר, ע"כ היה הדבר הזה רע מאוד בעיניו כי יהיו נטים כל כך אל הנאות גופניות, ולא התפלל בעבורם אל ה' כי יותר טוב היה לו אם לא נתן ה' שאלתם והיו מוכרחים לכבוש יצרם ותאותם וע"כ לא חש ג"כ לדבר שעי"ז יסתפקו ישראל ביכולת הי"ת באומרם "היוכל אל לערוך שלחן במדבר? כי חשב זאת לרעה מוסרית יותר קטנה, מאשר יוצללו תמיד יותר ויותר בתהום התשוקות הגופניות וזשאה"כ ובעיני משה רע, אפם הי"ת אשר ראה במצפון לבם כי רק בתורתו מאסו, ידע כי אם לא יתן להם, עתה את שאלתם יכחישו גם ביכלתו, באמרם כי תקצר ידו להמציא להם מחסורם, ועי"ז יושקעו עוד יותר במצולת הכפירה והמיאון לשמוע בקולו וילכו עי"ז בבחינתם המוסרית מדחי אל דחי ע"כ יעץ בחכמתו לעשות עתה בקשתם ולתת להם בשר יותר מדי שבעם למען הראות להם את גדלו ואת ידו החזקה ולהשיג עי"ז גם תכלית אחרת, כי בהיות להם הנאתם הגופנית הזאת לזרא ילמדו ג"כ מעצמם כי לא טוב לאדם להמשך תמיד אחר יצרו ותשוקתו החמרית, יען כי רע ומר יהיה לו באחרונה וע"ז רמזו חז"ל באמרם "כאן מקום ממיך ומשה מגביה" (ר"ל הי"ת נרצה לשאלתם כאלו היה עון תלונתם זאת שפל ונבזה בעיניו, אבל בעיני משה היה רע גדול מאוד, וע"כ היה חפץ כי יכנע לבבם הערל ולא תנתן להם שאלתם) אבל במעשה העגל (היה הענין בהפך כי שם) "מקום מגביה ומשה ממיך". כי הנה לפי שהוא לא הרגיש מהם רק תלונת התאוה החיצונית וראה שהיא תאוה משולחת שלא לצורך היתה עינו רעה וצרה עליהם שתנתן להם הפך ותאות צדיק יתן והיה רוצה שיחסמו אותה ויעמדו על הראוי לפי המנהג הטבעי ולא חשש בזה לכבוד שמים שישאר להם פתחון פה לומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר כמו שהיה דרכו לחוש פעמים אחרות עד שאמר במרגלים ואמרו מבלתי יכולת ה' (במדבר י״ד:ט״ז). ובספרי (פ' בהעלתך) ובעיני משה רע כאן מקום ממיך ומשה מגביה אבל במעשה העגל מקום מגביה ומשה ממיך והכוונה היא עצמה כי במעשה העגל היה האל יתעלה מחמיר ואומר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל״ב:י׳) ולא היה חושש לכבודו ומשה מקל ואמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים וגו' (שם) והיה תולה הדבר בכבוד שמים כי איך יחל באמור מצרים ברעה הוציאם. וכאן היה בהפך שהאל יתעלה היה חס על כבודו כמו שאמר להלן היד ה' תקצר והוא לא היה חושש אלא לעצמו ואמר למה הרעות לעבדך וגו'. כי לפי שלא היתה כוונתו שתנתן להם שאלתסו לא לבקש עליה כלל (ה) היה מבקש שילוו עמו אחרים בפרנסתם כדי שיוכלו כלם לעמוד כנגד עזות העם והפצירם לעתות כאלו והפרנסים ההם יוכיחום על ששואלים שלא כהוגן ויודיעם שא"א להשלים עמהם בכמו אלו השאלות ולא תהיה תלונתם על משה לבדו כי הוא היה דבר כבד אליו מאד ועל זה המציא מליצ' זו ואמר האנכי הריתי את כל העם הזה (ד) *הנה יתחייב וכו' תוכן דעתו כי בעבור אחת משלש סיבות יתחייב האדם לזון ולפרנס את זולתו מבני אדם, הא' בעבור חיוב מידותיי ומוסרי כי ראוי לאדם לחוס על פי משפט השכל וחק המישרים, על כל איש מחסור לפרוס לרעבים לחמו וכל נפש נענה להשביע, וכל הקרובים לאדם בבחינה טבעית או מדינית קודמים בזה לזולתם, כמו שאחז"ל (ב"מ ע"א) "עמי ונכרי, עמי קודם" ענייך (ר"ל עניי ביתך עבדיך ואמהותיך) ועניי עירך, ענייך קודמים. עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים," (עיין ג"כ רמב"ם פ"ז מה' מתנות עניים), ואף כי שהוא מחובות האב לרחם על עולליו השואלים ללחם לפרנס ולזון אותם, אחרי שהוא בעצמו היה סבה להויתם, והסיבה השנית היא האחוה והאהבה הטבעית אשר יש לאדם ליוצאי חלציו אשר תכריחהו לזון בניו ובנותיו הקטנים, אם גם איש בער הוא ולא ידע חוק המוסר והמישרים כלל, כמו שנמצא זה גם בבע"ח אשר אין חלק להם בבינה ודעת חוקי הצדק והמוסר כמאה"כ גם תנין חלצו שד וכו' והסיבה השלישית היא אם יקבל איש עליו לפרקים לזון את זולתו בתנאי שיתן לו ד"מ סך ידוע לשבוע או לשנה, או שיעשה לו טובה אחרת שיבטיח לו, כמו שאחז"ל (כתובות דף ק"א.) "המשא את האשה ופסק עמה לזון את בתה ה' שנים" שקיבל עליו חוב זה בעבור שהסכימה להיות לו לאשה ותשרתהו כראוי, וחיוב כזה יקרא הרב ז"ל בשם חיוב הכרחי תנאיי, והנה חיוב תנאיי זה אף שהב"ד מכריחים בכל תוקף ועוז את המתנה לקיימו בכל זאת כאשר תמנע היכולת ממנו לקיים תנאו זה ד"מ אם יורש ויחסר לחמו עד שלא יוכל כמעט להחיות את נפשו. הלוא אז ינקה מחיובו זה, ועפי"ז נבין דברי משה פה "האנוכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילדתיהו ר"ל לא בעבור הסיבה הראשונה אף לא בעבור השניה אנכי מחויב לפרנס אותם, כי לא אב או אם אנוכי להם שיחייבני בזה חוק הצדק והמישרים בעבור היותי סיבה להויתם, גם יחס האחוה הטבעית אשר יש בין האבות והבנים אין לי עמהם, כי לא ילדתי אותם, ורק חיוב תנאיי קבלתי עלי בזה כאשר יקבל עליו האומן לגדל את היונק בשכר ידוע אשר נקבו לו אבותיו, ושכרי היה רק הרעיון היקר לי מאד, שאני נבחרתי ממך להיות שלוחך להוליכם אל האדמה אשר נשבעת לאבותיו, וזש"א "כי תאמר אלי שאהו בחיקך" וכו', אפס אחרי שאין בידי השלים תנאי זה לזון ולפרנס אותם באופן אשר יבקושהו, כי מאין לי בשר וכו' כי יבכו עלי וכו' אנוכי נקי מהבטחתי ובלתי מחויב עוד להשלים תנאי זה אשר קבלתי עלי. הנה יתחייב האדם להטפל בפרנסת הזולת ומזונותיו באחד משלש' פנים. הא' חיוב מדותיו כמו שחוייב האדם לזון ולפרנס עניי עמו הנחשלים אחריו אשר בהם אמרו ענייך קודמין (ב"מ ע"א.). ומהידוע כי הבן הנצרך קודם לכל אדם וכבר אמרו עושה צדקה בכל עת (תהילים ק״ו:ג׳) זה הזן בניו ובנותיו וכו' (כתובות נ'.) הב' הוא חיוב טבעי יכריחהו הטבע לעשות כן כדרך הבעלי חיים המניקים גוריהם ומגדלים אותם וכמו שאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) ולטעם זה היתה הכפיי' אשר יכפו ב"ד למסרב לזון בניו ובנותיו הקטנים שיאמרו עליו עורבא בעי בניה האי גברא לא בעי בניה (שם מ"ט:) כי יכריזו עליו רוע טבעו ועוצם אכזריותו שהוא פחות מהב"ח הבלתי מדברים כמ"ש הכתוב גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בת עמי לאכזר וגו' (איכ' ד'). והג' הוא חיוב הכרחי תנאי כמו המקבל עליו לזון האשה ובניה בכל תנאי ב"ד שמכריחין עליהם בכל מיני כפייה אם יש לו לשלם (כתובות שם) ולשלשתן כיון משה במאמרו זה. על הראשונה אמר האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' כתרגומו האב אנא שאתחייב למזונותם בתורת צדקה ומשפט המעלה כמו שאמרנו. ועל השנייה אמר אם אנכי ילדתיהו שיכריחני טבעי כמו שתוכרח האם לפרי בטנה או האב מן בניו הקטנים כנזכר. ועל השלישית אמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך בתורת חיוב תנאיי כאשר ישא האומן את היונק שקבל עליו גדולו מחמת שכרו והיה שכרם בזה מה שאוליכם אל האדמ' אשר נשבעתי לאבותיו. עדיין יש לי טענה חזקה להשמט מהחיוב מאחר שא"א לי להשלים כי מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכל' ואינם מתפייסים בדבר אחר ומי שאין לו פטור מכל החיובים ושיעורו האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו שאתחייב בפרנסתם ודאי לא. וכי תאמר אלי שאתחייב בתורת תנאי כאשר ישא האומן וכו' הנה זה יהיה כשיהי' לי אבל כשאין לי אפטר מהם. ובמדרש אמרו (תנחומא פ' תולדות) ונשא ממשה שנאמר שאהו בחיקך ובפרשת וישב שער כ"ח נתבאר ענינו היטב: לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה וגו'. ואם ככה את עשה לי וגו'. גזר שאין לו שום אפשרות לסבול אותם ושאם יטול עליו עוד משאם כי הוא ימות בנפש מרה. ולכן יבקש שיהרגהו מיד פן יראה ברע אשר ימצא אותו עוד בטורח משאם וכמו שאמרו חז"ל הרגני נא הרוג אדם הרוג אתה הורג (ילקוט פ' בהעלתך) ראה כמה רחוקים דברים אלו ממה שאמר במעש' העגל ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת (שמות ל״ב:ל״ב). והנה הביאו כעסו עליהם לחטוא בשני הענינים. האחד במה שהיה כבועט במנויו ופקודתו אשר הפקד על עם ה' אלה. ובזה היה קצת פריעת מוסר אצל בוראו כי מי יאמר למלכו טול מנוייך ופקודתך שאין לי חפץ בו כ"ש לאלוה עושיו. והשני במה שלא חס על כבוד קונו כדרכו ונתרשל בענין מזונותם עד שאמר מאין לי בשר וגו' לא אוכל לבדי לשאת כי היה לו לזכור הראשונות ולישא אותם עכשיו כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי מאין לו המן והשלו והבאר וכל מה שהספיק להם עד עתה האם אין כח השם עתה ככחו אז הנה זה היכ עון אשר חטא עתה הפעם בידו ולא זולת. אמנם כוונתו בו והתנצלות ממנו תתבאר לו אצל הצאן ובקר ישחט להם. והנה אל שני הענינים באה תוכחת השם יתברך באומרו אליו בפניו של כעס אספה לי שבעים איש וגו'. ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו' כי לתשובת הענין הראשון אמר אתה נלאית בפקידות הזה ובעטת בו גם אנכי הנה ראיתי שהדין עמך ולכן אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכי כחם רב ממך ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. והנה די בזה גערה במבין שהודיעו כי מבלי הוסיף עליהם שפע יותר ממה שהיה בו בהאצל מרוחו עליהם ישאו אתו הרי שלא נלאה במשאם רק מחמת רפיון ורישול ידים לבד:
נתיבות עולם
אמר רבי אבהו (שם י', א') שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה שפירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. רבא אמר מהכא והוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים. דע כי כחה של צדקה שני דברים, האחד שקונה הפעם מעלה עליונה אף שהיה לו הנצחית מה בכך, ואם לא היה לו הנצחית אף שהיה לו המעלה היותר עליונה אין זה מעלה כיון שאינה נצחית. ולפיכך בתורה כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, כלו' שיהיה לו הטוב הגמור וטוב הגמור הזה יהיה נצחי. וזה שאמר פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד הוא הנצחית, קרנו תרום בכבוד הוא המעלה העליונה. וכן הוא מרומים ישכון הוא המעלה העליונה, מצדות סלעים משגבו כלו' החוזק והתוקף והדבר שיש לו החוזק אינו בטל. ולאלו שני דברים ראויה הצדקה כי הנצחית מפני שהוא נותן צדקה ומשפיע לעני החיים ולכך משפיע אליו השם ית' גם כן החיים ממקור החיים אשר אין לו הפסק לנצח נצחים, וכמו שהתבאר למעלה כי החיים ראוי אל הצדקה. ומה שבעל הצדקה מתעלה למעלה גם דבר זה התבאר למעלה בביאור, כי מצד שבעל הצדקה משפיע אל המקבל, וכל משפיע מצד שהוא משפיע אל המקבל יש לו מעלה עליונה שהוא משפיע אל אחר ולכך הוא זוכה אל התרוממות, וזה שאמר קרנו תרום בכבוד. וכן אמרו (פסחים קי"ח, א') בזה הלשון על השם ית' שהוא יושב במרומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. הרי כי אל המשפיע ראוי התרוממות. וכבר בארנו דבר זה במקומו והארכנו בזה שהצדקה ראויה שתהיה בכל עת לפי מעלתה העליונה. וכבר בארנו הטעם למעלה כי בעל הצדקה במה שהוא משפיע לאחרים הוא דבק בו ית' במה שהוא משפיע לזולתו, והוא ית' נקרא מקור חיים אשר משפיע תמיד אל הנמצאים ואינו פוסק ההשפעה הזאת. ולפיכך כתיב (תלים ק"ו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת שיש לו להשפיע בכל עת שבזה דומה אל יוצרו שהוא משפיע תמיד. וקאמר בגמרא במסכת כתובות בפרק נערה (מ"ט, ב') אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה ר' אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים ר' שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. ואמרו שם כי הוה אתא לקמיה דרב חסדא (אנשים שאינם רוצים לזון בניהם הקטנים) אמר ליה כפו אסותא בציבורא ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ומה שהקפיד לומר כפו ליה אסותא בציבורא פירש הריטב"א כלו' יהיו מזונותיו כפויים ותלוים והיינו דלא סליק על גבי ספסל עכ"ל, וקשיא דמה לי לקללו. אבל פירוש זה, כי האיש הזה מהפך סדר בראשית שהרי סדרי בראשית בטבע האדם זן בניו, ואף בהמה וחיה ועוף זנין ומפרנסין את תולדותיהן, כמו שאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ונהפכו עליו סדרי בראשית, ולכך כפו ליה אסותא בציבורא ויעמוד עליו ויאמר עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני. ויראה עוד כי האדם דומה לכלי מקבל שהרי כמה דברים מקבל האדם וכן האדם מקבל בניו, ואיש כזה אינו רוצה לקבל את בניו ונחשב כמו אסותא שהוא מכתשת שיש לו בית קבול והמכתשת בפרט יש לו בית קבול, ובכל מקום כאשר רוצה להזכיר כלי בית קבול אמרו (חולין נ"ב) בוכנא באסותא שהאסותא מקבל הבוכנא, והנה האדם הזה הוא כלי מהופך כאשר אינו מקבל מה שהטבע מחייב שיקבל את בניו ויפרנס את בניו ואת בנותיו ובזה נחשב אסותא הפוכה. ולפיכך אמרו עליו עורבא בעי בני, שהוא בעל חי בלבד ועם שהוא אכזר בעי בני ומקבל אותם, וההוא גברא לא בעי בני והוא נחשב כמו דבר שאין לו טבע כלל ובזה אינו כלי קבול כלל: