תהילים קו:יז מחשבת ישראל: עקידת יצחק ומורה נבוכי הזמן

תִּפְתַּח־אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל־עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם׃

עקידת יצחק

ונראה אלי שלא קבל קרח את דבריו אלו האחרונים כי לא רצה שיכנס אהרן עמהם שמא אם יהי' האחד מהם נבחר יהיה אהרן וכאשר לא יהיה עמהם יהי' אחד מהנשארים ובמי יחפוץ יותר ממנו וזה יראה מכמה צדדים. האחד שלא נזכר שאמר משה לאהרן שיקח מחתתו ליכנס אליהם וכגון דא ודאי לא עבידא שלא ברשות. והשני שלא נזכר שנכנס עמהם. ועוד שהיה ראוי שיזכר בכתוב שכלם נשרפו חוץ מאהרן. גם היה ראוי שיעשה הזכרון לעתיד ממחתתו של אהרן כמו שאמרנו בספקות וכמו שיבא עוד. וקרא דוקא דכתיב ויקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליהם קטרת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן. (ח) יראה שמשה ואהרן היו שם על ענין אחד וכשם שמשה לא לקח מחתה גם אהרן כמו כן אלא שעמדו לשם בשעת מעשה ולא חששו להם (ח) והנה תאות הנצוח סמתה עיניהם ליכנס בסכנה עצומה אשר כמוה אשר אי אפשר להמלט אפי' על דעתם אלא אחד כי כלם זרים אל המלאכה ההיא. וכבר ראו בעיניהם מה שקרה לנדב ואביהוא בהקריבם אש זרה ולא סרו מתאוותם והוא מה שאחז"ל סם המות נתן בתוכה שבו נשרפו נדב ואביהו (תנחומא פ' קרח) וכבר פירש להם הענין כלו ולא שמעו בקולו והיא עדות ברורה אשר נכנסה בהם רוח שטות ומינות והכחישו הכל כמו שאמרנו. ולזה בטח לבם מהסכנה ופתאום עברו ונענשו ויקהל עליהם קרח וגו'. אמר כי בלילה ההוא נשתדל קרח להפוך לב כל העדה אל רוע כוונתו בדברים אשר זכרנו בהקדמה ודומיהם רק שנרא' כבוד ה' על כל העדה והיה מורא שמים עליהם ויהיו כמחרישים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה וגו'. מה נמלצו דברי הרמב"ן ז"ל במה שתפס על רבי חננאל ז"ל שכתב בפי' פרשה זו שלא הבין משה בראשונה כוונת הנאמר לו במאמר הבדלו וגו'. וחשב כי כל העדה היה אומר. ולזה אמר האיש אחד יחטא וגו' ולבסוף ביאר לו כי לא אמר רק על משכן קרח דתן ואבירם. ואמר וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה אבל הטעם וכו'. והוא דעת נכון באמת שלא להתיר לתלות שום ספק במה שיגיע לו מהש"י וכ"ש שאם כדברי הרחז"ל כבר טעה משה בשני דברים אלו שנאמרו לו כי באומרו הבדלו הית' הכוונה שיבדלו כל העדה והוא הבין על שניהם לבדם ובמאמר מתוך העדה היתה הכוונה לעדת קרח והם הבינו מעדת ישראל והוא מגונה שיאמר זה על שום נביא כ"ש על רבן של נביאים שא"א שיפול במה שיגיע אליו מהנבואה שום ספק כמו שכתבנו בשער ע"ו. וכבר זכרנו כזה על מה שכתב הרלב"ג ז"ל אצל ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות י״ט:ט׳). אמנם במה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שהיו שלשה אנשים הבדלו מתוך העדה כי אינן עדה ואינן ישראל בתוכן אינני רואה את דבריו כי קרח דתן ואבירם ואנשי ביתם ועצתם רבים היו וראוי לקרותם עדה כמ"ש הכתוב ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש ולשון המשנה קרח ועדתו (אבות פ"ה) ולשון המקרא הוא במות העדה באכול האש וגו' כי באמת על הבלועים והשרופים אמר כן והמשורר צווח ואומר תפתח ארץ ותבלע דתן ותכם על עדת אבירם (תהילים ק״ו:י״ז) גם שכבר יחלש פירושו שפי' על כל העדה נאמר לו תחלה במה שכתבנו בספיקות:
שאל רבBookmarkShareCopy

מורה נבוכי הזמן

אנו רואים שכבר בזמן מרע"ה דקדקו הרבה בפרטים הנופלים להם, ובקשו הדרך המורה להגבילם ולהכניסם תחת הכללים הנתונים,‏ לפי שחוץ מן פרטים רבים שלא נאמרו עם כללותיהן ביחד, ונספחו עליהם אח"כ בזמן כתיבת התורה בשנת הארבעים, כמובא ברמב"ן ובטובי המפרשים, באו מהם כמו כן ביחוד ובפני עצמם, כמו הפרט בשעיר חטאת חיצונה שנשרף כלו ביום חנוכת המשכן, דיני המקושש והמקלל, הוראה לנמנעים באונס מעשות הפסח במועדו, משפט נחלת הבנות,‏ דין נשואי היורשות נחלה בארץ, הוראה להכשר כלי נכרים וכיוצא. – ומה שראוי להעיר עליו,‏ כי שרש פרש בהוראתו על הרחבת הבאור כפי מה שבא בעזרא "ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל", ומורגל הרבה בדברי חז"ל, לא נמצא עוד במקרא כי אם שני פעמים בתורה וזה בשתי השאלות הפרטיות של מקושש ומגדף, "לפרוש להם על פי ה', כי לא פורש מה יעשה לו" (ואולי גם המקרא (משלי י"ג ט"ז) "וכסיל יפרוש11הגהת המוציא לאור: ואצלנו יפרש בסין וכן אצל כל הקדמונים. אולת", מושאל מזה, שהוא עוד מרחיב הבאור על אולתו). מזה נראה שזאת המלה הונחה בעצם וראשונה לזאת המלאכה, ר"ל מלאכת באור הכללים והוצאת הפרטים מהם, וכי הפרטים כלם שזכרנו היותם נמצאים כבר בתורה שבכתב ובמלות מיוחדות, היה בכדי להיות לאות ולדוגמא לדורות הבאים, איך ישכילו וידקדקו וינהיגו בכל פרט ופרט מהמצות לעת הצורך12כדאי הוא כלל זה שרמזנו עליו בפנים בקצור להרחיב בו קצת, והוא שכל ענין פרטי וכל ספור שבא בתורה, הכל לצורך גדול ולתועלת הדורות הבאים, ביחוד בשביל מעשים שנעשו וקורות שקרו באומה בכללה ובחלקיה היותר נכבדים (וכבר נגע בזה הרב בקצת טעמיו). לדוגמא, ספור מחלוקת קרח, ידענו שבכל הדורות והזמנים השונים נפלה והתמידה הרבה קנאה ומחלוקת בין הכהנים והלוים, עד שיוסף הכהן מספר מקנאה כזו עוד סמוך לחרבן בית שני. וידענו עוד מן הכתובים שבזמן שמואל, דוד, וחזקיה ועוד בדורות מאוחרים, היתה בין משפחות הלוים משפחת הקראים היותר גדולה במעלה ונכבדה בהשכלותיה; ועל כן גלתה וספרה התורה העונש המר שהגיע לראש יחש המשפחה היקרה ההיא, במחלקותו על משמרת הכהונה הנשגבה ממשמרתו, ונאמר כאן בביאור, ולא יהיה כקרח וכעדתו. – והנה על המקרא (תהלים ק"ו, י"ז) תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם כתב רש"י, נראה שחלק כבוד לבני קרח מלהזכיר אביהם ותלה הקלקלה בדתן ואבירם. ונוסיף עוד שקרוב שמחבר המזמור היה לוי ומבניו, והנפלא שגם במשנה תורה כתוב, ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' אשר פצתה האדמה את פיה וגו' ולא הזכיר קרח. וכבר אמרו בזה הראב"ע והרמב"ן טעמים בלתי מספיקים, והנכון לפי שהיתה משנה תורה מיועדת להקרא בהקהל באזני כל העם אנשים ונשים וטף, ובאו בה הרבה צווים ואזהרות על עזר הלוים ושלא לעזבם, ולפיכך חיסך הכתוב על המקרה הרע, שקרה לראש יחוסי של גדולי הלוים. – וכן היה שבט ראובן קדמון וראשית שבטי ישראל בזמן, ויתכן שלא פסקה קטנתם בדורות הראשונים על אבדן משפט בכורתם גם לכהונה גם למלכות, על כן נכתב ספור דתן ואבירם ובני ראובן. – וכן היה גלוי וידוע לפני המקום שבדורות מאוחרים יתאמצו השרים והכהנים למעט את הנבואה מבני הנביאים ושעתידים לאסרם ולתתם בבית הכלא, בפרט בהיותם עדיין (ע"ד מאמרם ז"ל במדרש) טירון לנבואה (פי' טירון ביוני מחונך), בכדי שלא יתנבאו להמון העם. וזה כולו מבואר הרבה בכתובים, על כן בא בתורה הספור מאלדד ומידד שהתנבאו בתוך המחנה, ושאמר יהושע לרבו, שיתנם אל בית הכלא, ושהשיב לו גדול הנביאים, המקנא אתה לי ומי יתן והיו כל עם ה' נביאים. ונכתב א"כ הספור היקר הזה שלא לכלוא הנבואה בשום זמן ומקום. וכן דבור אהרן ומרים נביאים גדולים כמשה, נכתב בשביל להורות רב ההבדל בין טבע ומעלת נבואתו לטבע ומעלת נבואת שאר הנביאים שבימיו ושיבואו אחריו. – ועל דרך זה נאמר בטעם זכרון התורה ביחוד גדול הפרט משעיר הנשרף, להיות שבתורה צותה על קצת החטאות, הבאות לחוטאים גדולי המעלה או על חטאים קשים וכוללים, כמו פר הכהן המשיח, ופר של צבור, ושעיר של יו"כ, ושעירי ע"ז, שלא יהיו אותן החטאות נאכלות לכהנים, כי אם שיהיה החלק המעולה שבהם הרומז לטוב הרוחני, הדם והאימורים, נזרק בהיכל בפנים ומוקטר על המזבח. והשאר כולו, שהוא הסימן הרוחני לחטא הגדול, ישרף מחוץ למחנה בבית הדשן, ונעשה טומאה גדולה, עד שהשורף טמא וטעון כבוס בגדים (וגם בהקטרת אימוריהם לא נאמר ריח ניחוח לה' וכמו שהעירו ע"ז הרב והרמב"ן ז"ל). אולם בשאר החטאות לא יובא דמם בקדש פנימה. והבשר מצות עשה על הכהנים לאכלו כמו שכתוב, הכהן המחטא אותה יאכלנה, וכתוב עוד ואכלו אותם אשר כופר בהם, כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים, והנה ישאו הכהנים בזה עון ואשמת הפרטים, כמו שהם נושאים את עון כהונתם, ויתכן א"כ שבקצת הדורות נמנעו קצת כהנים מלאכול החטאת מיראתם לנפשם, כדרך שהוכיח הנביא לכהנים הזרים אשר לא מבני אהרן, שהיו בעשרת השבטים. חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו, ועל כן נכתב בתורה הספור שהקפיד משה על חטאת חיצונה שלא נאכלה, וזהו שאמר: ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו' ושאהרן קדוש ה' השיב שלא נמנע מזה רק מפני אנינותו בלבד. –.
שאל רבBookmarkShareCopy