כִּֽי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו׃
עקידת יצחק
והנה הרד"ק ז"ל כתב בשם אביו ז"ל על פסוק כי המרו את רוחו (תהילים ק״ו:ל״ג) כי המעל והמרי היה מפני שהעם דוחקים אותו להוציא להם מים מסלע והם השיבו המן הסלע זה מבלי אשר ירד עליו ה' באש לחמם אותה ולפעפעה כמו שנאמר בפעם הראשונה הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב (שמות י״ז:ו׳) נוציא לכם מים זה א"א והיה בזה מעל במה שהוציא דבה שהקב"ה צריך אל האש אל המעשה ההוא ושא"א זולתו וגם היה מרי שלא אמר לו השם שיבא ויעמוד לשם זה תורף פירושו ודאי מעל הוא אשר לא יצוייר רבן של נביאים ומעל בו וגם שעקרן של דברים חסרו מן הספר וגם כי מה טעם שיענש אהרן. ואחרים אמרו שהיה החטא במה שאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים כי ייחסו הדבר לעצמם שהיה להם לומר המן הסלע הזה יוציא יי' לכם. וזה הדעת אשר שבחו הרמב"ן ז"ל מכל הפירושים שזכר וייחם אותו אל רבינו חננאל ז"ל וטעמו יתבאר עוד. אמנם אחרים אמרו שחטאו נכתב ונתתם לפנינו באומרו ויך את הסלע במטהו כי הוא צוה לדבר אל הסלע לבד שהיה הקב"ה מתקדש ע"י כן על דרך לחכימא ברמיזא (מדרש משלי רבתא פכ"ב) והעם ישמעו וייראו ויקבלי מוסר והם החליפו את דברו והכהו על דרך ולשטיא בכורמזא (מדרש שם). וזה דעת רש"י ז"ל ורבים מחכמי המדרש והוא הדבר אשר יסכים בו הכתוב יותר. אמנם לא נהלמו שאר הכתובים להסכמת זה כי יקשו עליו לאמר שהדבור אל הסלע הוא עצמו ההכאה ואין נס בזה יותר מזה ואם לא היה לו להכות המטה אשר בידו למה. וגם כי במה שאמר אל העם בפני הסלע שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים כבר נתקיים מה שנתקיים מה שאמר ודברתם אל הסלע כי היא שמעה מאמרו ומעתה אין שם מרי ולא מעילה. והנה הר"ן ז"ל בדרשותיו העמיד זה הדרך ונתן צורך אל המטה ושם הבדל בין הכאה לדבור אבל עדיין אנו צריכין לתקון. ואחרים אמרו שחטאו היה במה שאמר פעמים כי הדבור אל הסלע הוא ההכאה שכונה באומרו קח את המטה וגם כי פירוש ודברתם כמו ידבר עמים (תהילים מ״ז:ד׳) ותדבר את כל זרע הממלכה (ד"ה ב' כ"ב) אמנם היה החטא במה שהכה שתי פעמים. נמצא עם זה שכבר נתייחס החטא הזה אל כל חלקי הכתובים הבאים עליו לא נפל דבר. האמנה כי מפני הספקות המגיעות לכל אחד מאלו הפירושים בקש לו החכם בעל ספר העקרים ז"ל צדדים אחרים והיו בעיניו כמוצא מציאו' גדולה והוא מה שכתב בפרק כ"ב מהמאמר הרביעי מספרו שעצם המעל היה מה שנאמר במאמרים ראשונה ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ואמר שעקר חטאם של משה ואהרן היה מפני שלא בטחו בה' ולא סמכו בישועתו להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש לצורך עם גדול ורם ורב כמוהו מבלי שיראו עצמם מרעידים על הדבר ובורחים מפניהם אל פני אהל מועד לנפול על פניהם לפני ה' כי כשיראה הנביא המדבר ביי' לעיני הכל כי יש לאל ידו לחדש מעצמו אותות ומופתים בשמים ובארץ בשעת הצורך הוא קדוש השם בלי ספק. וההשמט הזה הוא חלול השם והביא ראיה לדבריו מכמה נביאים וחסידים שכן עשו כי אליהו ז"ל עצר את השמים (מלכים א' י"ז) וגם אמר תרד אש מן השמים (שם ב' א'). ואלישע למחר סאה סלת בשקל (שם ז') וכן ויצף הברזל (שם ו') וזולת זה גם משה עצמו אמר אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד על הם לא ה' שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט). והחסידים שנזכרו בתלמוד כרבי חנינא בן דוסא בערוד (ברכות ל"ג.) ומה שאמר מי שאמר לשמן הדליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה.) ומעשה ר' פנחס בן יאיר בגנאי נהרא (חולין ז'.) ורבים כמו אלה. ואמר שענין (יהושע י׳:י״ב) בשמש בגבעון דום היה מזה המין שעשה מעצמו מבלי תפלה וכמו שנאמר שם לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש (שם) יראה שלא היה כיום ההוא שיסכים השם יתעלה על מה שיגזור איש מעצמו על דבר גדול כמותו מבלי שיתפללו לפניו עליו. ושעל זה נאמר להם יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ וגו'. שאלו הייתם מאמיניה הייתם גוזרים על הטבע שישתנה כדי שיתקדש שם שמים על ידכם שיראו הכל שאני מקיים דבר עבדי ועצת מלאכי. ולפי שהוקשה אליו אומרו יען מריתם פי ארכבה אתרי רכשי ואמי. שחטאו חטא שני במה ששנו מדבור להכאה אשר על זה נאמר בעון ההוא מיעוט אמונה ומעילה ומרי. זהו תורף פירושו והוא נפלא בעיניו עד שגזר שהוא היותר נאות מכל מה שנאמר על זה. ומי יתן איפה ויתפשרו דבריו אלה עם דברי רבינו חננאל ז"ל ששבחם הרמב"ן ז"ל כמו שכתבנו שאמר שכל פשעו וחטאתו היה במה שייחס זה העניין הנסיי לעצמו באמרו נוציא לכם מים שהכוונה במאמרם הדור אתם ראו הנקל בעיניכם שאנשים כמונו נוציא לכם מים מהסלע הזה כמו שתראו שנוציאם בפועל ולכן אמר שמעלו ביי' כי נתנו מקום שיחשבי קצת העם שהם בחכמתם עשו ולא מאת ה' היתה זאת עד כאן דבריו: *ראו זה חדש וכו' ר"ל כי כל משכיל הלא יתמה לראות איך תתנגד דעת בעל העיקרים לדעת ר"ח כי הוא חשב שחטאו בזה שנפלו תחילה לפני ה' לבקש עזר ממנו, ולא התעוררו בעצמם להוציא להם מים מן הסלע, כי אז היה נחשב זה להם לקידוש ה' יותר אם בטחו בישועתו, שימלא כל מוצא פיהם, ושיגזרו אומר ויקם להם אף שלא בקשו זאת ממנו בתחילה, ור"ח חשב בהפך, כי מאמרם "נוציא לכם מים" נחשב להם למרי ועון, כי לא היה להם לתלות הדבר ביכלתם לבד באזני כל העם, כי אם לאמר "יוציא לכם ה' ר"ל הוא לבדו ולא אנחנו יכולים לעשות לכם הנס הגדול הזה, מלבד שיתנגד גם אל דעת ב"ע זאת, מה שנמצא הרבה פעמים כי בכל עת שבקשו ישראל מעשה שימציא להם מחסורי גופם, צעק תמיד אל ה' תחילה, ולא התעורר מעצמו לתת להם שאלתם בטרם ישאל את פי ה', ובכל זאת לא נמצא שנחשב זה לו לעון? ראו זה חדש ונפלא שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה הוא עבודה וקדוש השם לדברי זולתו. אמנם הדבר הגדול העומד כנגדו בדעתו זה הוא מה שמצאנו שלא הורגל משה לעשות בכל צרכיהם אלא על זה הענין רצוני בדבר ה' ומעולם לא הקפיד השם יתעלה וסמך לזה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט״ז:ד׳) ולא הקפיד על שלא הוציא להם לחם ובשר מהשמים או מהארץ. ואחרי כן ברפידים קרה הענין הזה בעצמו. וידבר העם עם משה וגו' ויאמר להם משה מה תריבון עמדי ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני (שם י"ז) ואז היה ראוי שיקפיד מאד על היותו מצטער כל כך כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע ולא עשה אבל אמר עבור לפני העם ומטך אשר הכית בו וגו' הנני עומד לפניך שם וגו'. וכן בבשר תאוה (במד' י"א) וזולת זה ובאמת אם היה בענין עון אשר חטא אי אפשר שלא יוכיחהו אליה על אחת מאלה. והדבר השני מה שלא הוכיחם הכתוב בזה עד אחר מעשה הסלע והוצאת המים כי אם כדבריו היה ראוי שיוכיחנו ראשונה לאמר יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם לכן לא תביאו וגו' ואחר כך יאמר לו קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגומר שאז ודאי יהיה משמעות הענין כמו שאמר והיה בזה מתקן השם יתע' אשר עוותוהו במה שירגישו כל העם כי היה בידם כח לעשות מעצמם ויען לא עשו נענשו. אבל כשהוכיחם אחר מעשה נעלמה הכוונה ודאי אם כתב כאן יען מריתם פי וגו' הנה היה להשיב שהמתין התוכחה עד שיכלול עמה אשמת המרי שהיה גלוי וידוע לפניו שיפעלו בו והוא ההכאה שחשבה הוא למרי שני כמו שנזכר אבל אחר שלא הוכיחם הנה אלא על האחת הנה אין לו שום תשובה. אלא שנראה שרצה לתרץ זה במה שכתב ז"ל שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנין קצת ממה שחטאו ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא עד כאן. שיראה שאם לא בעבור מה שחזרו לחטוא בהכאה לא היו נענשים. וזה אינו שאם חטאו למה לא יוכיחם לפחות כדי שישמע העם ויאמינו וגם כי אולי לא יפלו בשנייה. ועוד שעדיין לא יצא מידי קושיא שאם משה גמר החטא אחר כך במה שהכה ולא דבר הנה אהרן לא גמרו ואיך נאמר יאסף אהרן אל עמיו וגו' יען אשר מריתם פי (שם כ') וגם במעילה ג"כ לא היה ראוי להאשים לאהרן כי מה יש לו לעשות במקום משה רבו כי לא נסה לעשות דבר גדול או קטן בפניו שלא ברשותו ומאמרו ואם כן אהרן מה הוא כל האשמה והתואנה למשה היה למנה. ועוד שהוא כתב ז"ל ואע"פ שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה מכל מקום נחשב להם לעון ולמיעוט אמונה מפני חלול השם ע"כ. ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מדת הענוה עד הנה הפך מה שנאמר עקב ענוה יראת ה' (משלי כ״ב:ד׳) כי אין לנו מדה משובחת ומעולה כמדת הענוה ונמנע הוא שתצא ממנה חלול השם בשום צד. ואם הגיעה שעה שצריד שיתקדש שם שמים על ידם ולא יקדישו הנה המדה המונעת ההיא תקרא פתיות או קלות ראש ומיעוט זהירות בכבוד שמים ולא תקרא ענוה בשום פנים. ואם החטא היה מהמין הזה שכתב יבטא בשפתיו ובשמן ערב של מליצה אל ירא ראשנו כי ודאי במקום שיש ענוה אין שום חטא כללי. אבל האמת לדעתי כי מצד ענותנותן לא הורגלו לעשות כיוצא בזה מעצמן והיה להם לשבח ולחכמה כי אחר שמשה היה נאמן בית בא בכל עת אל הקדש לדעת מה יעשה בכל דבר ודבר שיבא צרכו למה יעשה מעצמו. וגם כן באם בריאה יברא ה' כבר הוכחתי שם יפה שלא מעצמו אמרה כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח):
גן נעול
(קהלת י, א) "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מֵחָכְמָה מכבוד סּכלות מעט". פירוש "מחכמה" חכמת לב, שבא רוח החכמה אל לבו וכדברי הכלל הכ"ז. וזה עֵד רביעי על יתרון החכמה ומעלתה. כי תראה ששמן רוקח ריחו ערב וטוב מאד. וכשיפול בו זבוב מות יבאישנו ויביע בו ריח רע. ולא יבאיש הזבוב מאכלים ומשקים בנפלו בהן. כי לדקות וערבות שמן הרוקח המרוקח בכל ראשי בשמים, לא יסבול גם הריח היותר מעט שיתן בו הזבוב, ולכן יבאש ויביע בָּאשׁוֹ יותר. ואין כן שאר הדברים הגסים והפחותים ממנו במעלה. והנה אין יקר בתענוגי הגוף כמו הריח. ואין ריח נכבד משמן רוקח. ואין בכל הרמשים נותן צחנה מעוטה כמו הזבוב, ואעפ"כ יבאיש שמן הרוקח. ולמדנו מזה שכפי ערך הדבר היקר, יפסידהו הדבר הקטן יותר בנקל. ואל זה נמשל איש שהוא יקר ונכבד מרוב חכמת לבו ומפני כבוד נשמתו, כי זרח עליה אור השם. כדרך (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", ומבואר למעלה. הנה סּכלות מעט תבאיש [את] ריחו הטוב. כי אם יחטא רק מעט, תֵּחָשֵׁב לו לעון פלילי. כמו שתמצא באדוננו משה ע"ה. כי בעבור שבטא בשפתיו1חטא מי מריבה שאמר "שמעו נא המורים" (ויבטא בשפתיו", תהלים קו, לג) היה עליו קצף מלפני ה' ונגזר עליו למות במדבר. לפי שהיה יקר מחכמה ומכבוד יותר מכל האדם שהיו לפניו ולאחריו. ואם היה אחֵר חוטא חטא יותר גדול היה נמחל לו. בעבור שהחטאים נערכים כפי מעלת החכמים בחכמה וכדברי הכלל הל"א. וזה מופת גדול על מעלת החכמה ויתרונה. והנה המעלות שחשב קהלת ל"חכמה", כולם מלמדים דעת בסוד ההנהגה העליונה למה יקרה לפעמים לחכמים כמקרה הכסילים. ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. וכיוצא באלה. כי חטאים קלים שיעשו נחשבים חמורים בעיני השם ב"ה. והן נענשים עליהם כעונש הכסילים העוברים על החמורות. ובני אדם אינם יודעים משקל הנפשות וערכם ומעלתם בחכמה ובכבוד. גם אינם יודעים כל מעשה בני אדם. אבל לפני השם ב"ה גלוי הכל, והוא שופט בחכמה על כל נעלם, ודרכיו נשגבים מדעת האדם. וכמבואר ברחבה בבית הראשון (חדר ח' חלון א') וכדברי הכלל הל"ב. ודברי הראב"ע ז"ל בפסוק זה נכוחים וישרים. כי פירש "כמו הזבובים המתים יבאישו שמן רוקח, כן יש לאדם שהוא יקר מחכמה ומכבוד שיש בו סּכלות מעט. כי סּכלות מעט לחכם ישחית זכרו ויבאישנו. וזה הסּכלות הוא חטא. וזה הפסוק דבק בפסוק שלמעלה 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'. גם חטא אחד לחכם הוא דבר קשה. הלא תראה ששלמה המלך נראה אליו המקום פעמיים. ובנה מקום לכבוד השם. ונסבה ורחבה חכמתו למעלה מהקדמונים והאחרונים. ולא נמצא עולתה בו. ובעבור חטא אחד שלא חפש על נשיו מה היו עושות, והן בנו בית לאלהיהן מעושר שלמה, נכתב עליו כל מה שנכתב במקרא בדברי אחיה (מל"א יא, לג) ונחמיה (יג, כו). ואל תתמה כי כל חטא הוא קטן וגדול לפי מעלת העושה. כענין (ויקרא י, ג) 'בקרובי אקדש'. ומה נכבד דרשו קדמונינו ז"ל (בבא קמא נ, א) במלת (תהלים נ, ג) 'וסביביו נשערה מאד'. וכן נכתבו מלות קשות על גדולים משלמה המלך על דבר קל, ולא נעשה בזדון רק אחרים סבבו הדבר". ע"כ. וכל דבריו אמת ואלה הגדולים שהזכיר הם משה ואהרן. ונכתב עליהם קשות (במדבר כ, יב) בעבור מי מריבה. ולא עשה בזדון. אבל ישראל סבבו לו קצף ובא לכלל שגגה. ואף כי הפסוקים דבקים, אינם ענין אחד לבד. כי (ט, יח) "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" על טובת אחרים נאמר, כמו עכן שמעל בחרם ונענשו ישראל (יהושע ז, יא). וזה הכתוב (י, א) על החכם עצמו, כי סּכלות מעט יבאיש ריחו הטוב. וכבר בארנו המשל והנמשל. "דבר דבור על אפניו"2משלי כה, יא:
גן נעול
ענה הזית, (שופטים ט, ט) "החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?" והתאנה ענתה, "החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?" והגפן ענתה, "החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים?". וטעם המענות הללו אבאר לך. כבר בארנו בכונה השביעית כי תאר "כבוד" הניחו הנביאים תמיד על הרוח הקדש רוח אלהים, וכמבואר למעלה שהוא ג"כ תאר לנפש האדם כשהיא מלובשת ברוח הקדש. וכן בארנו שמלים "טוב" ו"טובה" הניחו כתבי הקדש על החכמה. וכן בארנו שמלת "שמחה" הניחו כתבי הקדש על הבינה. והן הן הדברים שענו שלשה העצים הנבחרים למלוכה. הזית שנמשל אליו האיש המלובש ברוח הקדש אמר "החדלתי את דשני?", ומלת "דשן" משל לרוח הקדש, כדרך (תהלים כג, ה) "דשנת בשמן ראשי", (שם לו, ט) "ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם", הנאמר על שריית האור העליון על נשמת האדם. וראיה ממקרא שלאחריו (תהלים לו, י) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", (שם שם יא) "משוך חסדיך ליודעיך וצדקתך לישרי לב". ומלת "משוך" כדרך (איוב כח, יח) "ומשך חכמה מפנינים". ואמר (תהלים סג, ו) "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", ולפניו אמר (תהלים סג, ג) "לראות עוזך וכבודך", ויתבאר מקצת ענין זה בחדר הג' מבית זה. ולפי שהזית נמשל לרוח הקדש שהוא הכבוד, על כן צותה התורה (שמות כו, כ) "ויקחו אליך שמן זית זך וגו' להעלות נר תמיד", כדרך (ירמיה יג, טז) "תנו ליי' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך", לאות כי עם השם ב"ה האורה והכבוד. וכן בחצר המלכים והחשובים ידליקו נרות רבים למאור לכבוד ולגדולה. ועל כן אמר "החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים" במקדשו לתת אותי במנורת המאור לאור ולכבוד, וכן יכבדו בי האנשים המעולים המלכים והשרים להדליק בטירותם ובמושבותם שמן זית זך לאורה ולגדולה. "והלכתי לנוע על העצים", כלומר אשים שבתי ואורי בין העצים הרבים הפחותים שביניכם הממאסים באורה ורוצים בדרכי חשך? ואצטרך לנוע מעץ לעץ לבקש ולתור לי מנוחה. והוא משל נכבד מאד, כי האור והחשך משל לאור הנשמה וחשכה, כדרך (משלי ד, יח) "וארח צדיקים כאור נגה" וגו', (משלי ד, יט) "דרך רשעים כאפלה". ונאמר (שם ב, יג) "העוזבים ארחות ישר ללכת בדרכי חשך", וכן הרבה. כי האור הדשן והעונג שיש ברוח הקדש לא יתענגו בו זולתי נפשות טהורות המוכשרות לו. והרשעים בחשך ידמו, כדרך (ישעיה סג, י) "והמה מרו ועצבו את רוח קדשו". וכן המנהיג המכובד שנחה עליו רוח ה' בהיות עמו נקלים ונבזים, יצטער על רוע הנהגתם ויקצוף עליהם יום יום. ועי"כ כמעט יאבד סגולות נפשו היקרה, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל, ב) "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות כו' אלא מתוך שמחה". ואמרו (פסחים סו, ב) "כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", ולמדוהו ממשה ומאלישע. הלא תראה מה שאירע לאדונינו משה ע"ה במי מריבה כשהמרו את רוח קדשו. ועל זה מפורש בקבלה (תהלים קו, לג) "כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו". וכן יקרה לכל מנהיג צדיק בהיות עמו נקלים ונבזים. ויפה ענה הזית שבהיות רוב העצים אילני סרק לא יצלחו לכל, איך יבקשו ממני שאחדל דשני למלוך עליהם? ולדוגמא הזאת ענתה התאנה, שנמשל אליה המופלא שבחכמים, "החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה?" וזה משל לחכמה, כדרך (בראשית א, ד) "וירא אלהים את האור כי טוב", (שמות לג, יט) "אני אעביר כל טובי", (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם". שכל אלו ודומיהם על דרכי התורה שהן דרכי החכמה העליונה.