תהילים קטז:ז מחשבת ישראל: זכרון ליום ראשון, האמונות והדעות, דרשות אל עמי ונשמת חיים

בקבלה ובחסידות נקראת התשובה 'בינה': התשובה היא שיבה לספירת הבינה, שורש הנשמות, המזוהה כ"אמא" וכעולם-הבא.^אבספרו "שערי אורה" כותב ר' יוסף ג'יקטיליא:
והספירה הזו נקראת בלשון רז"ל תשובה, והטעם לפי שהנשמות נאצלות ממקום זה, והרוחות ממקום התפארת, והנפשות מספירת המלכות, והן נקשרות אלו באלו עד שזוכות להתאחד בספירת הבינה... ואם ח"ו חטאה הנפש ונתחייבה עונש כרת, הרי היא נכרתה מן הרוח שהיתה נאחזת בה, והפסידה הגמול הטוב, ואין לה דרך לעלות לעולם הבא... וזהו סוד כרת האמור בתורה... ואם אחר שסרחה חזרה והטיבה דרכיה ותקנה נתיבותיה, אזי היא חוזרת להתאחז במקום שנכרתה מתחילה, ואז היא זוכה לעלות לספירת בינה הנקראת עולם הבא, ואז היא שבה אל המקום שנאבדה ממנו. וזהו סוד תשוב"ה...
אבל הנפשות שנכרתו ממקומן ולא שבו נידונות בכמה עונשים רעים אחר שנכרתו ונעקרו ממקום מטען, והרי הן מטולטלות ונעות מעונש לעונש ומנגע לנגע. וזהו שאמר הכתוב: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". וענין כף הקלע, דמיון האבן שזורקים אותה בכף הקלע ממקום למקום, כך הנפש משנכרתה ממקומה הרי היא נזרקת ממקום למקום...
ולפי דרך זה יש לך להתבונן מהו סוד התשובה הנאמרת בתורה, שזהו סוד תשובת הנפש למקום שנעקרה ממנו וחוזרת למנוחתה, כאומרו (תהלים קטז): "שובי נפשי למנוחיכי".
...כי כל אחד מישראל שנמכר יש לו דרך לשוב, "גאולה תהיה לו" (ויקרא כה), "וביובל יצא", ואומר (שם) "ובשנת היוב"ל ("יובל" אף הוא קשור לסוד הבינה) הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
שער ח, דף פו, א
מעין זה כותב הזוהר בפר' ויקהל, טז ע"א, ברע"מ נשא, קכב ע"א, ועוד.
מה ההבדל בין עולם-הזה לעולם-הבא, ומדוע קשור עולם הבא למושג התשובה?
מבאר ר"י ג'יקטיליא, כי עולם הזה ועולם הבא הם דרגות רוחניות, ואינם מקומות ממשיים או זמנים ממשיים. אמנם, המדרגה שנקראת עולם הבא תהיה דומיננטית יותר בעתיד ("לעתיד לבוא"), ועל שם זה נקרא עולם זה "עולם הבא", כלומר – העתיד לבוא. אבל למעשה זהו עולם שקיים כבר עכשיו כעולם נסתר וסמוי מן העין. עולם הזה ועולם הבא הם שתי קונספציות, תפיסות, של המציאות. אמנם ישנה גם ממשות אובייקטיבית כללית – בכל זמן רווחת קונספציה מסוימת. ועתה אנחנו עדיין שבויים בקונספציית העולם הזה. אבל חז"ל מציינים במקומות רבים כי היו יחידים שהצליחו לחרוג מהמעגל הכללי ולממש כבר בחייהם, בעולם הזה, את חיי עולם הבא. למשל, על האבות נאמר שהם זכו לאור עולם הבא. וכן רווח בפי חכמים המונח "בן עולם הבא", למשל במאמר:
איזהו בן העולם הבא? ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה.
בבלי סנהדרין, פח, ב
נראה שאין משמעות הביטוי שאדם כזה רק ראוי לבוא לעולם הבא לכשימות, אלא שהוא טועם את העולם הבא כבר בחייו. כך פירשו זאת גם המקובלים, הרואים את העולם הבא כמידה שיש לאחוז בה ולהתקשר בה כבר בחיים עצמם (וכן ראה אורות הקודש ג, עמ' קעו-קעח: "אור עולם הבא בעולם הזה").
...הבינה הנקראת יוב"ל, לפי שבה יצאו הכל לחירות. הטעם כי כל הזוכה להדבק בה לעולם לא יראה דאגה ולא שום חסרון, לפי שהיא דבקה בספירות העליונות בבתי גואי... והנדבק ביובל הרי הוא נגאל, לפי שאין סביב היובל שום דבר שיכול להזיק, לא שר ולא מלאך, ולא דבר בעולם, אלא עולם הרחמים לבדו.
שערי אורה, פרק ה, ב
(א.צ.)

ואומר הנה כי זה המדע, רוצה לומר ההגדה הנאמנת וספרי הנבואה מאמתים לנו אלה השלשה שרשים כי הם מדעים אמתיים. מפני שהוא מונה המוחשים המורחקים מן העצבים ומשים אותם חמשה ומחבר אליהם שנים, כאומרו (תהלים קט"ז ה') פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו. והחמשה הם החושים עצמם. והשנים המחוברים אליהם, אחד מהם התנועה, כמו שאמר (תהלים קט"ז ז') רגליהם ולא יהלכו, ובה יודע הכבד והקל, כאשר ימנע האדם התנועה לכבדותו או של ימנעהו לקלותו. וזה שהאנשים רצו להוסיף במספר אלה החושים ואמרו במה מהם תודע הקלות והכובד, ונאמר בחושי התנועה שבה תמצא הקלות והקושי. והאחר הדבור, כאמרו (תהלים קט"ז ז') לא יהגו בגרונם, והוא כלל הדבור בעל השמות והחבור וההקדמות והמופתים כאשר בארנו. וכאשר אמר לנו מדע השכל וצוה בצדק והזהיר מהכזב, באמרו (משלי ח' ז') כי אמת יהגה הכי, וגומר בצדק כל אמרי פי וגומר. ואח"כן אמת לנו המדע ההכרחי, כי כל מה שמביא לדחות מאומה מן המוחש או מן המושכל שהוא שקר, ובטול מה שדוחה המוחש, באמרו (איוב י"ח ד') טורף נפשו באפו הלמענך תעזב וגו', אבל בטול מה שדוחה המושכל מהכזב והצדק, באמרו (איוב כ"ד כ"ה) אם לא איפה מי יכזיבני וגומ'. ואח"כך הודיענו שכל המדעים בנויים על מה שהשגנו בחושינו אשר זכרנום, ומסתעפים מהם ומוצאים מהם, כאמרו (איוב ל"ד ב') שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי כי אזן מלים תבחן וחיך אכל יטעם לו. ואחר כן אמת לנו האמרים הצדיקים שהם אמת, כאמרו (איוב ט"ו י"ז) אחוך שמע לי וגו' אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ וגומר. ויש להם תנאים כבר בארנום בפי' אלה הפסוקים במקומם. וכיון שזכרנו אלה השרשים הד' צריך שנבאר אופני הראיה מהם. ונאמר כי מדע החוש כל אשר יפול חושינו האמתי בדבוק אשר בינינו ובינו ראוי שנדע שהוא הוא באמת כאשר השגנוהו אין בו ספק, אחר אשר נהיה רגילים בענין הדמיונים ולא נטעה בהם, כעם אשר חשבו כי הצורה אשר תראה במראה כי היא צורה ברואה שם באמת, ואינה כי אם טבע מיוחד לגשמים הזכים שתהפך צורת מה שהוא נכהה בה. ולא כעם אשר שמו הקומה אשר תראה במים נהפכת שהיא אמת תברא בעת ההיא, ולא ידעו שהסבה בזה היא בשיהיו המים יותר עמוקים שיעורם משיעור אורך הקומה. וכאשר ישמר מזה וזולתו, יגיע אל דעת המוחשות באמת ולא תטענו הדמות, כאשר אמר הכתוב (מ"ב ג' כ"ב) ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. אך המושכלות כל אשר יצטייר בשכלנו הנצל מכל פגע והוא מדע אמת אין בו ספק, אחר שנדע איך נעיין, ואחר כן נשלים העיון ונשמר מן הדמיונים והחלומות. כי יש עם שקיימום אמתות ברואות בצורות אשר ראה האדם, וחייבו עצמם זה כדי שלא ידחו הנראה, ולא ידעו כי קצתם יהיה מעניני היום מחולף אשר עברו על המחשב, ובזה אמר הכתוב (קהלת ה' ב') כי בא החלום ברוב ענין. וקצתם מפני המזונות וחומם וקורם ורובם ומעוטם. ובזה אמר הכתוב (ישעיה כ"ט ח') כאשר יחלום הרעב והנה אוכל וכאשר יחלום הצמא והנה שותה. וקצתם מפני המסך הגובר על המזג. והחם והלח ידמה שמחות שמיני שחוק, והיבש ידמה אבל ודאגות, וכמו שאמר הכואב החולה (איוב ז' י"ג) כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי וחתתני בחלומות ומחזיונות תבעתני. אך בהם רמז מעט עליוני מתערב בהם על דרך הרמז והדמיון, כמו שאמר (איוב ד' י"ג) בחלום חזיון לילה וגו'. אבל ההכרחיים מהמדעים כאשר ישיג חושנו בדברים אחרים עמו, אנו חייבים שנאמין בהם כלם בין שיהיו מעט או הרבה, מפני שלא התקיים המוחש ההוא כי אם בהם ואפשר שיהיה א' ואפשר שיהיו ב' או ג' או ד' או יותר מזה ואפילו הגיעו אל מה שהגיעו, מפני שא"א בלתי המוחש ההוא וא"א בלעדיהם כלם:

ואמנם אפשר לנו להבין את מצב הנפש של הנביא הגדול, שלבו מלא תמיד רחמים לכל הברואים אשר בתבל, את המרירות שבקרב לבו, הרגש, כשהוא פולט מתוך פיו את הדברים האלה. מלחמה גדולה בקרב נפשו פנימה עד שבא לידי יאוש שכזה, מתחלה הלא מנסה להיות "ישב בדד וידום כי נטל עליו" אבל לא זמן רב יוכל הנביא להמצא במצב שכזה, כי הוא מרגיש את הכאב הגדול של "והיה בלבי כאש בוער בעצמותי, ונלאתי כלכל לא אוכל" ומה יעשה הנביא, שאינו יכול לא לדבר ולא לחשות? הוא בורח המדברה, שם הוא מתבודד לנפשו וחי את עולמו הוא באין מפריע בעדו, אבל גם שם לא יוכל להאריך ימים גם שם לא יוכל למצוא מנוחה, מנוחת הנפש, געגועים חזקים תוקפים אותו, המושכים אותו בחזקה לשוב אל עמו וארצו, או אז יתפרצו מפי הנביא הדברים "קומי רני בלילה", רק בלילה כשעיניו לא תראינה את כל העול הנעשה תחת השמש, אז אולי יכול לרון ולשיר את שירתו הוא, השירה הגדולה, שירת הנצח לחי עולמים, רק אז תשתחרר נפשו מכל הכבלים והשלשלאות של ברזל, שנארגו מתוך זוהמת העולם והשמים מועקה עליו, רק אז ירגיש את ה"שובי נפשי למנוחיכי כי ד' גמל עליכי" (תהלים קטז, ז).