תהילים קטז:ט מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגבורות השם

במדרש (ש"ר פרשה כ"ה) הוא מרומים ישכון (ישעי' ל"ג) הדא הוא דכתיב (דברים מ') כי י"י אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' אל שולחן שהוא ערוך בתוך הגן שנא' (תהילים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני י"י בארצות החיים וכביכול הקב"ה מיסב בראש וכל הצדיקים יושבין לרגליו שנא' (דברים ל"ג) והם תכו לרגליך. והקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילן מעץ החיים ואח"כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב"ה שהוא צוה לברך. והקב"ה אומר למיכאל ברך. ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם ואבות העולם חולקין כבוד לדוד. ואומרים המלך שבירכנו הוא יברך למלכו של עולם ונותנין את הכוס לפניו ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא:

^*תוכן כונתו, כי בעבור שלא תתכן ההצלח' הנפשיית האמיתית להמצא רק באיש אשר לו כל המעלות המדותיות כלם, כי כמרא' לטושה אשר יראו בה הדברים לנכח לה רק בהיותה זכה ובהירה כן נפש האדם המשכלת לא יוטבעו בה הציורים השכליים רק בהיותה טהורה ונקיה מכל חלאת המדות ונמשך מזה כי יקר מאוד, וכמעט ראוי להחשב כדבר נמנע למצוא איש מוצלח כזה בבחינה נפשיית, כי מי זה מבני אדם ילודי אשה וקרוצי חומר יוכל להתהלל ולאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, ואף בנביאי עליון הקדושים נמצא הבדל רב במדרגות שלימותם לפי הבדל מדותיהם ומעלותיהם המוסריות, כמש"כ הרב המורה, יען כי כל חסרון מוסרי ופחיתות מדה כמחיצה מבדלת בינם ובין השגת שלימותם תחשב, וע"כ יקשה לנו בהשקפה הראשונה כי נמצאו בכל זאת רבים ונכבדים מיחידי סגולה כאאע"ה ודומיהו אשר אצלם היו כמעט כל המעלות כלם בחוברת יחד ? ולבאר ספק זה הביא הרב הקדמ' לקוחה מדברי החוקר, והיא כי יש ב' מיני מעלות, המין הא' אותן הנמשכות ונקנות לאדם מתבונתו והכרת שכלו, כי באלה יש חבור עצום וחזק עד שמי שיש לו אחת מהנה יש לו כולם, והמין הב' הן הנה הנמשכות רק מטבע האדם ותכונת מזגי, והן יכולות להיות נפרדות אחת מרעות', ע"כ נמצא כי יש אדם שיש לו מעלה טבעית אחת ולא האחרת, והנה לא לבני אדם רק לאל ית' אשר לו גלויות כל תעלומות לב, נודע תמיד על נכון, מי מאנשים בעלי המעלה קנה המעלות מצד תבונתו, ואותו יבחר ויקרב, ומי אשר הן בו רק טבעיות וחסרות השלימות, ובעבור היות כל המעלות התבוניות אחוזות ודבוקות יחד באדם השלם, אמר הכתוב על כל המצות המסתעפות ונמשכות מהן בכלל רק בלשון יחיד "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון" ואחז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ואמרו כל המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ר"ל כולן, כי בעשותו אחת מהנה עושה וגומר גם כולן, בעבור היות' דבוקות ואחוזות' יחד, ע"ד מצוה גוררת מצוה, כמו שגם המעלות אשר מהן תסובב עשיתן מחוברות ומתאימות יחד, אפס כל זה רק בעשותו המצוה להפיק רצון בוראו, ובעבור העלותו על רוח תבונתו, כי הוא ית' צוה וחפץ בהעשותה, אפס כאשר יעשה רק מצד הכרעת ונטית טבעו תהי' עשיתה אצלו רק כמעל' טבעית, ותדמה ד"מ לתנועת הגוף החזק' מבלי הישרת השכל, למען הגיע אל מטרה ידועה, אשר לרוב לא תהי' להועיל כי אם מסבבת הכשלון כמאחז"ל על הכ' "צדיקים ילכו בם" זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה לשם אכילה גסה והצדיקים האמיתים כאברהם אבינו עליו השלום ודומיהו ידמו בעשותם מצוה אחת לגלגל העליון היומיי, אשר לפי דעת התוכניים הקדמונים יניע עמו בתנועתו גם כל כדורי הכוכבים התחתינים, תחת כי האנשים הבלתי שלמים ידמו בעשותם אחת מהפעולות הטובות אל הכדורים התחתונים אשר לפי דעתם יתנועעו רק תנועה אחת או קצת תנועות.-
אח"כ אמר כי בעבור היות מדת הנדיבות, בל"ע מעלה נכבדה מאוד הכוללת הרבה משאר מעלות יקרות, כרחמנות, חסידות, וצניעות ודומיהן, יקראו גם השלמים האלה המחברים רוב או כל המעלות המדותיות בשם נדיבים, כמאה"כ נדיבי עמים נאספי, להושיבי עם נדיבים, וכן אחז"ל, כי האומה הישראלית היוצאת מחלצי אאע"ה נקראת בעבור זה "בת נדיב" ומדת הנבל' בל"א הכוללת בהפך הרבה מדות רעות תיוחס אל השפלים והפחותים בעם המשוללים מכל מדה טובה ויקרה, כמו עם נבל ולא חכם. אמר נבל בלבו, ודומיהם,
אח"כ אמר, כי בעבור היות האדם גשם בעל ג' מרחקים, האורך הרוחב והעובי הנושא כל המקרים שלו, ונפשו הצומחת הממהרת לבוא לו מרחם אמו, בעלת שלש כוחות ראשיות, הזן המגדל, והמוליד, ונפשו החיונית בעלת ג' כחות ההרגש, התנוע' וההתעוררות, ושכלו המשוטט בכל מרחבי התבל, כעוף המעופף על פני רקיע השמים נחלק לעיוני ולמעשיי, ע"כ צוה הי"ת ברצותו להבטיח לאברהם בן יוצא מחלציו לקחת לו עגלה משולשת. ועז משולשת, ואיל משולש, ותור וגוזל לרמוז בכל אלה על זרע אנשים.- אם ההצלחה הנפשיית לא תמצא מבלי שיוקדמו אליה כל המעלות, והמעלות כלן אי אפשר לשום אדם לכוללן הנה מה יקר או מה נמנע שימצא האדם המוצלח. הקטנה ביארה החכם בהקדמתו בהגיון כשאמר הצלחת הנפש תושלם בשני ענינים המירוק והזיכוך. אמנם הזיכוך הנה הוא הטהרה מפחיתות המדות והתקדשה מן התוארים המגונים כו' ואמר הנה הנפש מראה יוטבעו בה צורות המציאות כלו כאשר זוככה ולוטשה בהחלצה מפחותות המדות עד כאן. וזה הענין מהמראה כבר קדמו אדון הנביאים על צד יותר מעולה מאד באומרו רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך כו' (דברים ד') כי שם יאמר כי בשמרה מן החלאה ומן החלודה תכלית ההשמר ימצאו בה כל הענינים האלהיים אשר ראו עיניהם ביום הקהל הנכבד והנורא ויהיו מוצלחים ולא בזולת זה כמו שיתבאר זה הענין יפה בסוף אמור אל הכהנים שער ס"ח ב"ה. וזה מה שיחייב שיהיה הזיכוך שלם לגמרי לפי שההשאר בו צד או חלק בלתי מזוכך אינו רק ההמצא שם פחיתות או פחיתיות כפי הטנוף או החלאה הנשארת שם וימנעו השלמות ממנה כפי מספרם ואיכותם. וכמה שקד על זה הרב המורה בפרק ז' מהקדמת אבות בזה האופן עצמו עד שבכתות הנביאים חשב החסרונות החלקיות כאלו כמחיצות מבדילות בינם לבין שלמותם על דרך שאמר הכתוב עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם (ישעיהו נ״ט:ב׳) וכמו שאמרו חכמינו ז"ל כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת כו' (פסחים ס"ו:) והקש על כלן: אמנם הגדולה ביארה החכם כאשר גזרה חכמתו איך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳.). ואמר אדם אחד מאלף מצאתי (שם) והנביאים פה אחד נתנו בו תפלה. ואולם הנסיון קיים זאת הגזירה בכל הגדולים אנשי השם אשר מעולם אין צריך להזכירם לך זכרם בזכרון טוב מלפניך כי רבים ונכבדים הם. א"כ התולדה קיימת והשאלה חזקה מאד. ואולם תשובתה בצדה מוצאת ממה שנעמוד על ספק כיוצא בו העיר עליו החוקר בפ"י מהמאמר ו' מספר המדות אמר הנה הוא גלוי ממה שנאמר כבר כי א"א להיות טוב שלם בלי תבונה ולא מבין בלי מעלת המדות אבל תותר הקושיא כן. כי היה מקשה אחד כי המעלות יתפרדו אחת לאחת כי אין אדם נולד מוכן לכלם ועל כן ידע אדם אחת ולא יקח אחרת כלל. אמנם זה יקרה כפי המעלות הטבעיות אבל כפי אשר בהחלט יאמר טוב לא יקרה זה כי כלם יחד עומדות בתבונה כלם יהיו שוים. אמנם הוא גלוי כי גם אם תהיה בבלתי פועל תהיה. והכוונה ששם נתבאר שא"א להמצא שום מעלה מהמדות מבלי תבונה ושהתבונה היא כוללת כל המעלות כלן עד שא"א שימצא במין בלי מעלות המדות כלן ויחוייב מזה שלא תמצא בשום אדם מעלה נפרדה אבל אם תמצא אחת ימצאו כלן ואנחנו נראה בחוש שתמצאנה נפרדות לזה אחת ולזה אחת כפי מה שחייב טבע כל אחד ואחד מהאנשים. אלא שהתיר זה באומרו שהמעלה תאמר על שני פנים אם טבעית ואם מדותית. אמנם הטבעית היא אשר תמצא בה המעלה נפרדת כי אחר שהיא נמשכת אחר טבע האדם וטוב מזגו יש שטבעו הכינו למדת הגבורה ויש למדת הנדיבות ולא לזולתן. אמנם המעלה המדותית אינה כן כי אחר שהיא אינה בלי תבונה ואין תבונה בזולת המעלות כלן הנה באמת לא יתפרדו ובהמצא האחת ימצאו כלן ובלתי הראות כלן במעולה אינה ראיה להפרדתם כי המעולה הוא קנין תבוניי בנפש והוא יצא לחוץ כאשר יבוא הצורך לידו ואם לא יזדמן או שיהיה מונע מחוץ לא יצא אבל על כל פנים היו תהיה כי בהמצא האחת ימצאו כלן. והנה הם דברים נכונים מורים על אמתת הדבר ושהמעולים במדה אחת בפני עצמה לפעמים יקראו מעולים והוא כאשר תהיה המעלה מדותית תבוניית ולפעמים אינם מעולים ולא נכונים והוא כשתהיה המעלה טבעית אדרבא ביאר שם החוקר שיקרה להם כשלון גדול בשמוש המעלה כמו תנועת הגוף החזק בלא ראות כמו שיבא על אופן טוב בשערים ע"ח וצ"ה ב"ה. הנה שיש אונאה גדולה בזה בין האנשים וחכמה גדולה בהכרתם לא נתנה הבחינה הזאת כי אם לאל ית' אשר הוא לבדו יודע לב האדם והנה שלמה החכם דבר על ענין זה הספק ועל התרו בז' פסוקים רצופים בספר משלי ולהיות הדרוש יקר בעיניו סדר אותו במשל ומליצה על הצד היותר נאות כמנהגו בספר ההוא. אמנם לפי חשיבותו ועומקו יותר מזולתו הקדים אליו מאמר שלמה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ'). לומר שהיה בלבו ענין נכבד ועמוק לא יבא בעצתו רק מי שיהיה איש תבונה והניח ענין הספק ואמר רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. ירצה כי רוב האנשים יפלו בזה הטעות והוא שאיש איש מהם יכריז עליו חסדו. כלומר שמיחס עצמו לחסיד ומעולה מצד מעלה אישיית שנראית בו והוא טועה בזה כי ע"כ אמר איש אמונים רצונו שיהיה בעל אמונה ונאמן בדבורו כשהוא מעולה מצד המעלה התבוניית מי ימצא וכמה הפליגו חז"ל באומרם ואלו נבונים לא אשכח (עירובין ק':) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (שם) ירצה כי אשר יאמר עליו שהוא מעולה על דרך התמימות הוא אשר יחלט עליו שם צדיק עד"ה שכבר נתבאר בשני ממאמר ה' מספר המדות שהצדק מעלה תמימה כוללת כל המעלות כמו שיבא בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה. ובאומרו אשרי בניו אחריו ירצה הנה אם נמצא כזה אשרי בניו אחריו. כלומר שמציאותו קשה ולא יצדק זה השם בהחלט כי אם על השרידים הקרובים אל הש"י כמו אברהם אבינו וכיוצא בו מהבאים מזרעו והנה מועטים. ואחר שהניח ענין הדרוש וזרות מציאות זה האיש בכלל פי' הענין כלו בכתובים הנמשכים אחר זה ואמר מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם גם במעלליו יתנכר נער כו'. אזן שומעת ועין רואה כו'. והכוונה האלהים הוא מלך חכם יושב על כסא דין לשפוט משפט צדק בענין מדות האדם ומעשיו והוא היודע מי הוא השלם בהנה או החסר והוא המכיר מי שיש בידו מעלה אחת כשאין מסכימות עמה שאר המעלות וישנאה ומזרה אותה בעיניו כי מי יאמר לפניו ראה שאני טהור במדה או במצוה מה אם לא יטהר מכל חטא ופשע שיקרה ביתר המעלות כמו שהיות ביד האדם אבן ואבן איפה ואיפה רצונו מדה ישרה לפתח ביתו להראות צדקתו ומדה קטנה או גדולה בחדריו לאנות בהם הבריות הוא תועבת ה' גם שניהם רצונו גם הישרה היא שנואת נפשו לפי שהיא היתה סבת האונאה. כן הוא במי שקצת מדותיו ישרות בידו וקצתם מעוותות כי אלו ואלו הם תועבה לפניו כי איש כזה אינו שלם במדותיו וכמקרה הנער גם הוא יקרהו שכבר יתנכר הנער מנערותו כשימצא זך וישר פועל אחד מפעולותיו. עם שהנער נער ביתר המעשים והנה הדומה לו בזה הנה הוא חסר כמוהו כי הראוי שתדע כי כמו שאין פועל העין משתלם בפעולותיו כי אם במה שתעזר משמיעת האזן וכן שמיעת האזן תעזר מראיית העין ומשניהם יושלם עדותן כי על כן עשה ה' שניהם בכח משותף וכן הענין בשאר החושים המשתתפים ראשונה בחוש המשותף אשר משם נפרדו כל אחד למקומו המיוחד. כן הענין הזה שלא תשתלם מעלה אחת אם לא בהשתתף כלם עמה בכח התבוני הזה לפי שמדרגת הכח התבוני אצל המעלות כלן מדרגת המשותף אצל החושים. והראוי שיודע שכל הענין הזה הנכבד מסכים מאד למה שיאות שיובן ממצות תורתינו הקדושה רצוני כי משלמות כל מצוה ומצוה ממנה הוא שתמצאנה אצלן כלן והוא טעם אומרם ז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו (קדושין ל"ט:) והנה הוא מבואר בעצמו כי איזה מצוה בלבד לא תספיק לכל זה השכר הגדול וכ"ש לנחול את הארץ שהוא תלוי בכל מצותיה או בע"א ששקולה כנגד כלן דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו'. ואבדתם מהרה כו' (דברים י״א:ט״ז) ופשיטא שאם אינו עושה שום מצוה שאין מטיבין לו כו'. אלא שכוונתם למה שאמרנו. כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו'. וענין כתקנה הוא שתלוה אליה קבלתו כל המצות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם רק במה שנזדמנ' לו זאת ראשונה לסבה מהסבות שעל דרך זה כשעושה אותה כל המצות הוא עושה. וכבר הקשו עלה בגמרא (שם) מהא דתנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים דמשמע דהני דוקא ולא איזו מצוה שתזדמן ותרצו כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מאריכין לו כו'. והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכיות אצל כוונתו יתירה היא עליהם מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה ואם רצו בזה הוא מאמר נחמד מאד. וזה הענין גם כן אמרו הכתוב באומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות (שם ח') כי בבחינה האמתית כל המצות הן מצוה אחת ושתוף אחד לכלן כענין שתוף המעלות בכח התבוני ההוא כמו שאנו עתידין לבאר בפ' פנחס שער פ"ג ב"ה. ולפי זה בכלל אחת הן כלן ואמרו ז"ל המתחיל במצוה אומרין לו גמור (סוטה י"ג:). וכן הוא באמת כי העושה אותה כתקנה גומר את כלן. אמנם כאשר יעשה אותה האדם לא מצד שהיא מצוה אלהית רק מצד שיכריע עצמו לעשותה כענין המעלות הטבעיות שזכר החכם הנה אז היא באמת מצוה שלא כתקנה כי ההתחלה החזקה בדבר בלי הישרת שכל לא תועיל אבל תזיק כמו שנזכר שם שיהיה כמו תנועת הגוף החזק בלי ראות כי יהיה לו כשלון חזק ולזה אין מטיבין לו אדרבה אמרו ז"ל על כיוצא בזה וצדיקים ילכו בם (הושע י״ד:י׳). זה העושה פסחו לשם מצוה ופושעים יכשלו בם זה העושה פסחו לשם אכילה גסה (הוריות י'.) הנה שקראום פושעים ונכשלים כשלון חזק ומוטב שלא יעשו וזה טעם אמרם אל יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר כו' אבל איפשי ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). כי כאשר עשה משום טבעו לא עשה כלום של מצוה אבל הוא עושה ופושע. צא ולמד מה שהעיד על עצמו ר' עקיבא כדאיתא במסכת שמחות (פרק ד') א"ר עקיבא זה היה תחלת תשמישי לחכמים פעם אחת השכמתי ומצאתי הרוג א' נטפלתי בו כ"ג תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו והבאתי דברים לפני חכמים אמרו לי ר' עקיבא על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלה עליך כאלו היית שופך דמים שהרי מת מצוה קונה מקומו דנתי ק"ו בעצמי. הנה הוא מבואר אצל השכל כי התבוני הלמודי הוא המשלים המעלות והמצות וכאשר יעשה אחת מהנה כתקנה ומשום מעלת המצוה לא זו בלבד הוא עושה כי אם המעלות או המצות כלן והנה אל זה הענין הנפלא אמר הכתוב על אברהם אבינו ע"ה עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור כו' (בראשית כ״ו:ה׳). והנה הוא ע"ה וכל כיוצא בו בכל מצוה ומצוה שיעשו דומים אל הכדור העליון אשר בתנועתו המיוחדת אליו מניע עמו כל שאר הכדורים למה שהם כלל בכללו. אמנם האנשים הבלתי שלמים בזה דומים אל הגלגלים אשר תחתיי שכל אחד יתנועע תנועה אחת או קצת תנועות וכן יחשבו לכל אחד ואחד כמעשהו תדע שהנדיב א"א שלא יוכללו תחת מעלת הנדיבות מעלות אחרות רבות ונכבדות כי הוא יהיה גבור מצד נדבת הוצאתו בדברי המלחמה והוא מסתפק מצד מה שנותן על הרוב ולוקח על המעט והוא צדיק כי הוא חונן ונותן כ"ש שאינו לוקח שלא במשפט. כי על כן אמר החוקר בפתח דבריו במאמר הרביעי למדות שהנדיב לא ישובח אצל המלחמה ולא אצל ההסתפקות וגם לא אצל המשפט כי אם אצל נתינת הממון והוצאתו כי הוא המיוחד לו מצד מה שהוא נדיב ולזה לא ישובח הנדיב במעלות ההן כלל לפי שמההכרח שתמצאנה בו. ואם יחטא בהנה יחטא בנדיבות בלי ספק. וכן ילוו אליו הרחמנות והחסידות והצניעות במתנותיו וזולתם רבים הנכנסות תחתיו ואם לא ישובח בהם. והנה לזה תארה התורה כלל המעלות והשררות בתואר הנדיבות. נדיבי עמים נאספו (תהילים מ״ז:י׳). להושיבי עם נדיבים (שם קי"ג), מרכבות עמי נדיב (שיר השירים ג') וזולתם. כמו שהנבלה תכלול חטאים גדולים מתחלפים. כי נבלה עשה בישראל לשכב כו' (בראשית ל״ד:ז׳) כדבר אחת הנבלות כו' (איוב ב׳:י׳), לעשות עמכם נבלה (שם מ"ב), אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים נ״ג:ב׳), כי נבל נבלה ידבר כו' (ישעיהו ל״ב:ו׳). והנה באמת מעלה זו של נדיבות נתיחדה לאברהם אבינו כמו שנראה משני הספורים שבאו בו בשער הקודם מלוט ומלך סדום ומה שיתקיים בו ממעשה שלשה האנשים כמו שיתבאר שם שער י"ט ב"ה. וכבר בא בכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב (שה"ש ג') ואז"ל (חגיג' ג'.) בתו של אברהם אבינו שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם (תהילים מ״ז:י׳). והרי זו מעלה שנתבאר בענינה שתוף מעלות רבות אשר עמה להשלמתה והרי משל מבואר לשתוף המעלות כלן ולענין המצאן בו על הדרך שאמרנו. והנה א"כ כבר יושלם אצלו הזכוך והיה מהראוי לצרף אליו ענין המירוק אשר עקרו הוא ציור אמתת עצמותו ואמות מהות הצלחתו ותכליתו אשר אליו ישתומם כל חסיד מבלי תת פיגה לרעיוניו ולא תדום חקירת עיוניו. ואין ספק כי זה האיתן אשר אנחנו בספורו עם היותו גוזר בדעתו שמציאות אלו הקנינים הזמניים אשר יגיעו לידו המה מהבל יחד לשישוו לשיברא האדם בשבילם ושיש לו הצלחה נפשיית עליונה מהם מאד מכל מקום עדיין לא נתקיים אצלו מהות זאת ההצלחה וציור אמתתה וגם כי א"א לדעתה רק בדרך הנבואה כי עין לא ראתה אלהים זולתו כו' (ישעיה ס"ד). ומהמחוייב אליו שתטרד נפשו על זה ויהיה לבו ירא וחרד לעמוד על אמתתו לדעת מה אחריתו ומה יעשה בו. ולזה ברמיזת הספורים שעברו המסדרים דבריו ומדרגותיו של אברהם אבינו במעלותיו כפי אשר פירשנו אמר אחר הדברים האלה היה דבר יי' אל אברם כו'. ומהראוי שנשים אליו לב הוא שנתחדש בכאן תואר מתוארי הנבואה הידועים והוא מלת מחזה כמו מחזה שדי יחזה (במדבר כ״ד:ד׳), אשר חזה על יהודה כו' (ישעיהו א׳:א׳). וכלם בכלל מאמר במראה אליו אתודע (במדבר י״ב:ו׳) לומר שכבר הגיע לו זה הענין במדרגה נבואיית למעלה מהמדרגות שהיה משיג בהן עד הנה כמו שביארנו בשער שקדם. וכבר ידעת שהמדרגה הראשונה ממדרגות הנבואה שחשב הרב המורה פ' מ"ה ח"ב היא הגעת הדברים בדרך משל והוא באמת הענין היותר מיוחד אל הבטת המראה הוא זה כי כמו שהנראה במראה הוא דמות המובט לא עצמו כן הנאמר במשל הוא דמות הנמשל לא עצמו כמו שיתבאר זה בכלל שאר דמיונותיו במקומו שער ע"ו ב"ה. והנה באמת רוב מה שנאמר לו בזאת המראה כלו הוא בדרך משל וחקור כמו שיבא. אמנם על הפחד והחרדה אשר בלב כל בעל שכל מההפסד והכליון החרוץ אשר ישיג למורכבים בכלות ימי הגבלתם אף כי יראה חכמים יחד כסיל ובער כמות זה כן מות זה אמר אל תירא אברם. ועל הסבות המטרידות ומכות אותו על קדקדו ומונעות הטוב מבעליו אמר אנכי מגן לך כו'. ועל הודעת מציאות זאת ההצלחה וגודל ערכה אצל שאר ההצלחות המושגות לאנשים בזה המציאות אמר שכרך הרבה מאד, ירצה הוא ענין נפלא משישוער לבלתי תכלית. וע"ד שאמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהילים ל״א:כ׳) ואין לשון ודבור שיגבילהו ויתארהו זולת זה כמו שיבא בנעילת הספר כו'. וכגון דא ודאי צריך לאודועי ליה במחזה. והנה הוא ע"ה לעוצם תשוקתו ולהסיר כל ספק ופקפוק ממחשבתו ראה נבא לפניו עוד בעלילת ירושת הארץ שהגיעה לו ההערה האלהית זה פעמים שיתננה לו וזרעו יורישנה ואמר יי' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו'. ירצה מה תתן לי מתנה גדול כזו ואנכי הולך ערירי כי הרחקת מיודעי ממני ומעמי ומולדתי אין איש אתי לפרנס את ביתי ולכלכל את שיבתי ולא עוד אלא שלא נתת לי זרע: שיירש נכסי אחרי מותי והנה בן ביתי יורש אותי שכבר היה נואש מהבנים ויש בעקר כוונתו לרמוז אל מה שאמר לו שכרך הרבה מאד שהיא המנוחה והנחלה באמת וכמ"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א), לעולם ירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א), ובלשון חז"ל מנוחלי הע"הב (פסחים קי"ג.). ויאמר כי בהסתלק ממנו המבוכה והבלבול בענין הירושה הזאת יתקיים בידו לגמרי אמתת השכר הרוחני ההוא שהוא בחלק העצמי הנשאר אחרי מותו יורש עצר בבית המלכות ואולי שאליו כוון באמירה שנית שאמר הן לי לא נתת זרע כו'. כי באמת קשר אמיץ יש בין זאת הארץ הקדושה התחתונה ובין הארץ העליונה אשר על שתיהן אמר המשורר אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהילים קט״ז:ט׳). והנה כמו שהיו דבריו של אברהם נדברים מן הצד מפרש ענין אחד חיצוני ומכוין ורומז אל הענין הפנימי המעולה ממנו השיב לו הקב"ה על האופן והצד ההוא עצמו והוא מה שכיון יפה בלשון הכתוב שאמר, והנה דבר ה' אל אברם לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך כו'. וזה יהיה לך סימן אל הירושה עצמית אשר רמזת כי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ובהם תתעצם צורתם הנכבדת לעצם נבדל רוחני הוא היורש העצמי והקיים לעולם ולקבוע לו מסמרות בידיעה זו ואמונתה נאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה הנה הוציאו מאצטגנינות שלו ורמז אליו הככבים ברבויין וזוהרן וקיומן ואמר לו כה יהיה זרעך כי באמת מי שיתעצם מהם ברוב כחו בכשרון המעשה ועיון יחוייב לו הזוהר המצוחצח והקיום המתמיד כמוהם ע"ד שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כו' (דניאל י״ב:ג׳). ועל זה הענין אמר אדון הנביאים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳) כפי דרש חז"ל (דברים רבה פ' א'). ויתר הדברים הנפלאים הנכללי' במאמר זה מבשורת מעלת הזרע וגודל ערכו ותוכן מצבו ביחס מערכות העולם בכלליו וחלקיו אשר עליו נאמר כה יהיה זרעך הנה הוא יבא בפ' ויגש שער ל"א ב"ה. והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת מענין שכר הרוחני וההשערות הנצחי אשר היה עקר כוונתו אליו ועל מה שהשיבו לו כהוגן ג"כ בשאלה החיצונה חשבה לו צדקה אמר שהאמין בה' מה שהודיע אליו במראה הזאת כי היה לו צדקה ותוספת טובה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו' לפי שהיה עכשו במדרגה עליונה מהנבואה מהראשונות חזר להודיעו בה כי הוא אשר הוציאו מאור כשדים בהשגחתו הנפלאה גם שכוונת ההצלה היתה מצד מה שהוא מוכן ומזומן לשינתן לו הארץ הזאת היא ארץ החיים לירושה אשר קבלתה הוא סימן מסור בידו לארץ העליונה שאמרנו כמו שמתנת השבת הוא סימן מסור לשבת העליון שהוא הע"הב כמו שיבא במקומו שער נ"ה ב"ה. ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה. אחר שהאמין ביי' במציאות ההצלחה האנושית ואמתתה מצד עצמה בקש עוד על אמתת גנותה מצד המשיגים אותה כי ראה שהיא קשה להגיע אל האדם בשגם הוא בשר ויצר לבו רק רע נוסף על שאר המעכבים המשיגים אותו אשר זכרנום בשער שקדם, לזה שאל מאתו במה אדע בידיעה אמתית אשר למעלה מהאמונה כי אירשנה ולא אתגרש ממנה ברוע בחירתי או בעוצם מעיקי כי לא על עצמו בלבד היה מבקש כי אם על הזרע כלו כמו שלא על ירושת הארץ התחתונה לבד הוא מכוין כי אם לשתיהן כאחד, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו' כבר אחז"ל שהראהו סימן המלכיות ועל דעתיה דר' נחמיה הראה לו שרי ישראל (ב"ר פ' מ"ד) ומה טוב ומה נעים שיתקיימו דברי שניהם, והכוונה כי כל ע"א הנמשלים לפרים בני בשן אלים ועתודים אחריתם עדי אובד. אמנם הצפור הטהורה שהיא כנסת ישראל תהיה קיימת לעולם ועד שאמר הנביא כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח) ויהיה וירד העיט על הפגרים, על הפגרים השלמים של תור וגוזל שהיו העופות הדורסות באין עליהן והיה מפריח אותן זכותו של אברהם אבינו. והנה עם היות דברים אלה טובים ונכוחים ודברי אלהים חיים הם פותחים לפנינו עוד דרך טובה והרחבה לחזק הידיעה בענין השאלה והוא ליחד סימני המראה הזאת אל אישי האדם בהראות לו שם תוכן בנינו וחלקי כחותיו טבעיות חיוניות ונפשיות אשר מטבע מציאותו והוייתו תתחייב הגעת שלמותו והיא ידיעה אמתית טבעית אשר בה יראה טבע אמתת הנפש והצלחתה ואופן הפרדתה בשלום מהיולאניותה וגם יראה שם אפשרות הגעתה מצד המקבלים אותה. והיה זה כי במראה אליו התודע צורת האדם ובנינו בדמותו וצלמו אשר הוא נחלק לג' חלקים של ג' ג' וחלק ד' נחלק לשנים. החלק האחד הוא חמר האדם וגלמו הנושא לנפש הצומחת והחיה והמדברת כי מצד מה שהוא גשם הוא בעל ג' הרחקים ואליו רמז באומרו עגלה משולשת אם מפני שהוא רוב בנין הנראה והמורגש מהאדם ואם שהוא הנושא לכל כחות האדם כעגלה זו המושכת המשא. והחלק הב' הוא הנפש הצומחת הבאה אליו ראשונה אשר תחלק לשלשה ראשים הזן והמגדל והמוליד בדומה והיא הנרמזת בכאן באומרו ועז משולשת למה שהוא הכח הראשון והממהר ביצירה כמו העזים שהם קלות בהליכתן ומקדימות לפני העדרים וכנה אותו בלשון נקבה מפני שהוא במדרגת החמר אל הכחות אשר יבאו אחרי כן. והחלק הג' הוא הכח החיונית שהוא במדרגת הצורה לקודמות אשר גם הוא יתחלק אל ההרגש והתנועה ולהתעוררות הרצון בפעולות והוא אשר קראו בכאן איל משולש כי הוא במדרגת זכר מהב"ח המתנועעים ברצון והוא הולך לאטו בלתי ממהר כראשון. והחלק הד' הוא השכל האנושי אשר הוא צורתו המיוחדת הנחלק אל העיוני ואל המעשי אשר אליהם רמז בכאן ותור וגוזל מצד שהם קלי היצירה ודקי ההרכבה ולהנה כנפים לעוף בגובה השמים כענין השכל הזה אשר הוא דק רוחני ומעופף על פני ההשגות העליונות בשתי כנפי הציור והאמות אשר עליהם נאמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף (ישעיהו ו׳:ב׳) כאשר יתבאר בפ' קדושים שער ס"ה ב"ה. וכאשר הראה לו במחזה הזה צורת האדם וחלקי חבורו ובנינו על השלמות הראהו כי אלו הפגרים כלם הם אשר אפשר להם ההפסד והאבדון כמו שקבלו שם הפירוק והפירוד במה שבתר אותם בתוך ואף עליהם נאמר וירד העיט כו'. וישב אותם אברם לומר כי יש כח בזכות השלמים להעמיד גופותם עד עת קץ ולהחיותם אחר המות:

הכת השלישית היא אנשי התורה עצמה ועם שהאנשים האלה שלמים הם עמה ומודים ואומרים אמת ויציב ונכון וקיים הדבר אשר דברת עלינו ועל דורותינו באמת ובאמונ' חוק ולא יעבור. הנה עם כל זה ישאלו ויאמרו מי יתן והיה שהתורה תבאר אלו הענינים מההצלח' הנפשית לעולם הנשמות ותרבה בהם דבריה וספוריה ויעודיה והבטחותיה כי הוא מה שיוסיף אומץ ביד המאמינים להשתדל בכל עוז להתהלך לפני ה' ולקום במקום קדשו ותהי גם זאת לה לחכמה להסיר מעליה חרפת הגוים הדוברים סרה אם המכחישים זאת ההצלחה גמורה או שיאמרו אם ישנה אינה נקנית בדרכי זאת התורה כנזכר. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת ושמע להם תשובה נכונה. דע כי ענין זאת ההצלחה אינו מהדברים אשר יקובלו מהדת לבד כי גם הכרעת הדעת ושקול השכל יחייבו תכלית החיוב מדרך הטבע בבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו עליהם כל בעלי המחקר בכל חקירותיהם. והוא שהמחוייב על כל נמצא מהנמצאים שימלא לו תכלית מיוחד מתיחס לצורתו יהיה ערך התכלית ההוא אל תכלית זולתו בערך מעלת צורתו אל צורתם. והנה למה שהיתה הצורה האינושית לבדה נבדלת הבדל עצמי ורוחני מכל שאר הצורות ההיולאניות יחוייב שימצא לה תכלית נכבד ומעולה מכל תכליותיהן באותו ערך שנבדלה מכלן שאם לא כן לשוא תהיה הצורה הנבדלת על אותו אופן וחלילה לאל יתברך המשפיע הצורות שיעשה דבר לבטלה וזה הכח שהביא אל החכם שלמה לבקש ולתור בדרך החקירה ולומר (קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'. וכשבקש ופשפש בכל המעשים האנושיים מכל ארבעת רבעיהן ולא מצא התכלית המיוחד ההוא חזר לשאלתו ואמר פעם שנית (שם ג') מה יתרון העושה וגו'. וגזר בדעתו בהכרח ראיותיו שיתרונו היא מצד השארות נפשו בהתיישרה במעשים התוריים האלהיים ובואה לפניו יקבל שכרה בעולם הנשמות כמו שחתם ספרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. וכבר נתבארו הענינים האלה יפה לפי ענינם בפירושו לספר ההוא וזכרנו קצתו בשער ל"ג וס"ד עיין שם. ועתה ראה כי האיש השלם הזה וכל הנמשכים אחר ההכרעה השכלית הזאת לחייב אמיתת מציאות זאת ההצלחה המה יביטו ויראו בתורה האלהית שאם לא נתפארה באלו היעודים על דרך ההרחבה כשאר הדתות לסבה שקדמה הנה לא הסתירה אותם באמת. אבל גלתה אותם גלוי מספיק ונאות כפי טבעם כי מטבע הדברים אשר כאלה שלא נראו מציאותם לחוש שלא להתפאר בהרחבת הדבור בהם רק באופן שאשר ישכילם מעצמו ימצא אותם בכתובים וירגישם הרגש שכלי חזק כמו שהוא מובן אצל המשכילים בכל מקום שבאו בתורה ייעודי הטוב והחיים ואריכות הימים כמו שהוכחנו בדבור עם הכת הקודמת ומזה מה שהרחיבו לדבר בזה הענין הנביאים ואשר נמצא אתם דבר ה' ברוח קדשו. והלא תראה דוד אדון המלכים ואב המשוררים נעים זמירות ישראל כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מהזכיר זאת ההצלחה הנפשית ומהתפלל עליה אמר (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים (שם קט"ז) אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם נ"ו) להתהלך לפני אלהים באור החיים (שם כ"ו) אל תאסוף עם חטאים נפשי וגו'. (שם ט"ז) כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת. גם המשורר אמר (שם מ"ט) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, ומהידוע בכל הכתובים האלה וכיוצא בהם שלא היה מתפלל שלא ינתן לקבורה ואמר (שם ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך וגו'. (שם כ"ה) נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. (שם קמ"ב) הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך (שם ס"א) אגורה באהלך עולמים. ועוד רבים כמו אלה והנביאים אמרו (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (שם מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ואביגיל אמרה (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ונפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואליהוא אמר (איוב ל״ג:כ״ט-ל׳) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת באור החיים. ורבים כמו אלה מהאנשים השלמים אשר ראו את האור כי טוב ולא נעלם מעיניהם. והנה בלעם נביא האומות התפלל על עצמו (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. הראית בכל חכמי המשנה והתלמוד אם נסתפק להם דבר מענייני גמולי הנפש כללם ופרטם הנה קיימו וקבלו אותם והאריכו בספורם כפי מה שנמסרו למשה רבן של נביאים בכלל כל ספרי סודותיה וכמה רבבות מהם מסרו עולמם זה וכל טובותיו המדומות תמורת ההצלחה ההיא הנפשית ולא נסתפקו בזה כלל. כי לפי חכמתם ומעלת נפשם וגודל השגתם כן היתה חוזק אמונתם וידעו בלי שום ספק שהטובות הזמניות ההנה לא נזכרו בתורה רק להיותם לאות נכר ומפורסם בו יתיישרו אל הטוב העליון הנעלם כמו שאמרנו בדבורנו עם הכת הראשונה. גם היו להם אלו הטובות החצוניות סימן מובהק ואות נכר לדעת איך חיו האנשים אצל אותו האות האחרון. וזהו כי בהיות עם יי' אלה שלוים ושקטים ומוצלחים בהם בידוע שהם בשלום ובמישור עם אביהם שבשמים והרי הם קרובים מהאות ההוא העליון ומתהלכים סביבו וכאלו הם דבוקים עמו כמו שהיה הענין במורי החצי' שאמרנו כי כשהוא יורה החץ על האות הגדול המפורסם הנה הוא ידוע שכיוון אל האות הדק אשר תחתיו או קרוב אליו והוא מה שנאמר בביאור אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ וגו'. וסוף הכל ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. נראה ששני הענינים דבקים ונמצאים יחד אמנם בהתרחקם מהאות הראשון והיותם עמוסי התלאות הרבות והרעות בידוע שהם יותר רחוקים ממנו יתברך כמו שאמר בסוף התוכחות וגעלה נפשי אתכם והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם והרי זה סימן יפה ואות מועיל מאד לחיים אשר כל התורה תסוב עליו. ובהגדת ברכות (ה'.) אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא אם רואה אדם שייסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה. פשפש ומצא יעשה תשובה שנאמר (שם) ונשובה עד ה'. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שנאמר (תהילים צ״ד:י״ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו תלה ולא מצא בידוע שייסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב יי' יוכיח הנה זה החכם רב הונא שכבר היה בעל נסיון בדבר כמו שסופר ממנו במסכת ברכות דף ה' ע"ב שכשהחמיץ יינו אמרו לו תלמידיו ליעיין מר במיליה וכו'. וכבר בדק ומצא והועילה לו בדיקתו. והוא אשר ביאר בפירוש כי הייסורין הזמניים הם נר דלוק ביד האדם לדעת מה טיבו עם בוראו ושאין דרכם לבוא כי אם בביטול המצות המרחיק נפש האדם מאלהיו ושעל ידם ישוב אליו ויתוקן עניינו ואמר שאם לא מצא במעשה יבדוק בדעות ובהתרשלות השתדלות התורה והשכלתה. וכאשר יקרה שלא יחטא באחת מהנה מה שיהיה על צד הפלא הנה באמת הוא ענין אהבה יתירה כענינו של איוב וכדומה וכמו שאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. משל לעבד המלך ונאמן אהבתו אשר מנע ממנו הנהוג בהיותו עומד על משמרתו כי הוא ענין אהבה יתירה והשענות על נאמנותו. הנה אלה הם דרכי ה' ישרים אשר יסכימו החכמים בהזכיר אלו הטובות משתי המעלות הנזכרות אם להיותם אות וסימן נגלה כמטרה לחצי המון העם אשר בהתיישרם אליו יתיישרו גם כן אל האות האמיתי וכמו שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה ואם להראות בהם על הרוב המכוין באות האמיתי הפנימי או המחטיאו. וזה דרך זכרון הטובות האמיתיות על האופן היותר נכון שאיפשר להתחקות על לב האנשים השלמים אמיתיותם הלא היא כתובה על לוח נפשם חרותה בכליותיהם ואולם האנשים הסכלים אשר לא יכריע שכלם על אמתת מציאות זאת ההצלחה הנפשית ולא יאמינו לקול האות העצמי המורה על היות זה היתרון אל מין האדם על שאר הנמצאות אבל יגזור על נפשו כלה ונחרצה בכלות הגוף כי הוא נמשך בזה אחרי מראה עיניו הרואות כי כמות זה כן מות זה ולא יצייר מותר האדם מן הבהמה בזה הענין. הנה באמת לאלה רוב דברים והוכחות והבטחות הדתות לא יועילו להם כי מה שלא ישערו מציאותו או שהכחישוהו איך יאמינו שינתן להם תמורת מעשיהם ואף כי יהושע מפיו אמרה. צא ולמד מרשעי דור המדבר בכלל וקרח ועדתו בפרט. כי אחר שלא נתקיים בידם ולא נכתב בלוח לבם זה הענין מההצלחה הנפשיית הנה הם כפרו בו. ונמשכו אחר שרירות לבם הזונה אחר הכבוד והנצוח והעושר וזולת זה מהענינים המדומים ולזה לא הועילו להם כל מה שראו בעיניהם ומה ששמעו באזניהם מכל דברי ה' אשר דבר ביד משה וכל האותות והמופתים המורגלים ביניהם עד שמהם מתו במגפה לפני ה' (במדבר י״ד:ל״ז-ל״ח) ומהם שנבלעו (שס ט"ז) ומהם שנשרפו ויהיו לנס לעיני כל ישראל (שם). הנה מבואר כי האנשים אשר זרחה במצחם צרעת המינות ונגע הכפירה ברוב דברים והרחבת ביאורים באלו הייעודים ופרסומם לא יוכלו להרפא ואין ספק שכתות ההמון הם נמצאים על אלו שני המינים. מהם נמשכים אחר הדעת האמתי ויספיק להם מה שהספיק לחכמים מהם עם מה שיסתייעו מחכמתם ומדבריהם. ומהם שהם אפיקורוסים בטבעם להמשך אחרי ראות עיניהם מאבדן האנשים ובלתי הרגישם דבר נשאר מהם כנזכר ובדברים לא יסורו מאולתם וימשכו אחרי האפיקורוסים אנשי השם מעולם. ועל הראשונים אמר הכתוב (משלי י״א:ג׳) תומת ישרים תנחם ועל האחרונים וסלף בוגדים ישדם (שם). וכנגדם אמר המשורר (תהילים י״ב:ט׳) אמרות ד' אמרות טהורות וגו'. אתה ה' תשמרם וגו'. סביב רשעים יתהלכון וגו'. כמו שנתבאר יפה בשער ל"ג. זה מה שיראה לי בזה הדרוש הנכבד לפי הכתות הנמצאות אצלי הן המכחישים מציאות זאת ההצלחה הן המודים בה והמקיימים אותה אלא שנתקשה להם למה לא הוזכרה בפירוש בתורה כפי מה שבא בכל כת וכת כפי עניינה: ואחשוב כי זה הענין בעצמו כאשר הוא ביארו המשורר במזמור בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי (תהילים ד׳:ב׳). וזה כי לפי שהיות האל יתברך קרוב לקוראיו הוא מופת גדול להכריח בו אמונת ההתעצמות והשארותם אחר המות היה מבקש ממנו יתברך שיתמיד לו זה הענין ובכל עת שיקרא אותו יענה כי בזה יהיה אלהי צדקו במה שיצדיק כוונתו בו. ואמר כשם שבזמן העבר בצר הרחבת לי כי לעתיד חנני ושמע תפלתי כל היום. ואחר סדר תפלתו זאת הסב דבורו כנגד המכחישים בהצלחת הנפש ואמר בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה. ירצה עד מה תהפכו כבודי והוא שלמות נפשי כמו שאמר (בראשית מ״ט:ו׳) ובקהלם אל תחד כבודי ותמירו אותו בכלימה עצומה באמור שאין לו יתרון על שאר חלקי הגוף. תאהבון ריק בזה ותבקשו כזב סלה. לא כן. הרחיקו זה הדעת, ודעו כי הפלא ה' חסיד לו להיות במחיצתו המיוחדת בתענוג מתמיד והראיה על זה כי ה' ישמע בקראי אליו. לכן רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם וגו'. ירצה רגזו ביצרכם ואל תחטאו בנפשכם כי עתידים אתם ליתן את הדין לפני אלהיכם והעצה הנכונה לכם שתאמרו ותחשבו בלבבכם על משכבכם על דרך שאמר החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכאשר כתבנו ותחרישו סלה מהדברים אשר הורגלתם עלי' וכנה המיתה במשכב על דרך ושכבתי עם אבותי (שם מ"ז) וחבריו כמו שאמר לסוף אשכבה ואישן ולזה זבחו זבחי צדק בכל מעשיכם ובטחו אל ה' כי הוא הנאמן לשלם שכר פעולתכם לעולם הבא. והנה אחר שנתן העצה הנכונה למכחישים אשר עמם ידבר זכר מין אחר מהפקפוק אשר הוא למאמינים ואמר רבים אומרים מי יראנו טוב. ירצה רבים מאד מהאנשים והם שתי הכתות שזכרנו הם מודים בזאת ההצלחה אבל הם אומרים מי יתן ויראנו השם בתורתו זאת באר היטב הטוב ההוא הגנוז לצדיקים על דרך מה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. אמנם האחת אומרת כן לפקפק על התורה לומר שאין טובם בידה והשנית שואלת על צד היותר טוב להסיר כל פקפוק נסה עלינו אור פניך ה' כמו שזכרנו הענין בכל אחת משתיהן. אמנם אני אין דעתי מסכמת אל הכתות ההם שכבר באו אלו הייעודים הזמניים כפי מה שראוי להיות אם להיותם האות היותר נכר ואם שהם אות וסימן לטובות האמיתיות היושבים תחחם. ולזה אמר נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ירצה שהוא שמח במה שנתן בתורה שכר אלו הייעודים רבוי דגנם ותירושם כמו שאמר (דברים י״א:י״ד) והיה אם שמוע תשמעו וגו'. ונתתי מטר ארצכם וגו'. ואספת דגנך וגו'. אם בחקותי תלכו וגו'. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ את יבולה וכל הפרשה. אם מפני שהם יותר מפורסמים להמשיך האנשים אל מעשה המצות המקנות הטוב האמתי ואף שלא יכוונו בו. ואם להיותם הסימן והאות להקנאתם. וכאשר אצלח מאתו בהם ידעתי ג"כ כי בשלום יחדיו אשכבה ואישן בבואי לעולם הבא מבלי שאצטער לא צער גופיי ולא נפשיי כי אתה ה' המנהיג אותי במעשי בעולם הזה ולבטח תושיבני לעולם הבא כבר קרה לו כמי שירה חציו מכוונות אל האות הנכר והמפורסם שאי אפשר שלא כיוון אל האות הדק אשר תחתיו או סמוך אליו. והנה המזמור הזה כמעט כולל כל מה שאמרנו עם שלשה הכתות: