תהילים קטז:טו מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נתיבות עולם וגבורות השם

^*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי שני מיני חיים יוכל האדם לחיות כל עוד יתהלך פה על פני האדמה הא' כאשר יחשוב כי תעודתו פה עלי ארץ היא רק לאכול ולשתות ולהנות שאר הנאות גופניות ככל אשר תמצא ידו. ואז לא ישים עוד מתג ורסן לתשוקותיו החמריות. כי אם יחיה תמיד חיי השלוח, ועל אופן זה חיו כל הדורות וכל האנשים אשר מימי קדם ועד עתה הכעיסו את ה'. וחיים כאלה בבחינה אמיתית ומוסרית, רק בשם "מתים" יקראו, כי לא ימלטו נפשם מיד שאול כלה, כי אם המיתה הנצחית בעקב חים כאלה אוחזת והב' כאשר יחיה האדם תמיד רק עפ"י חקי הצדק והמישרים, לבלתי הרוס גדר השיווי והראוי בכל הנאותיו הגופניות, כי אם לאכול ולשתות ולהנות תמיד רק די מחסורו ההכרחי אשר יחסר לו לקיום גופו ונפשו, ועל אופן זה חיו כל השלימים אשר היו לפנינו מני עולם, וחיים כאלה בשם "חיים אמיתיים" יקראו" כי בעליהם יוכל לקוות שיקנו על ידם לנפשם גם את ההשאר' הנצחית, כמאה"כ "לולא האמנתי וכו' ר"ל שכבר בהיותי עוד פה בארץ החיים הגופנים יכלתי לקוות ולהאמין שאזכה על ידם לראות גם בטוב ה' בעולם הנצחיי, ואה"כ "מי האיש החפץ חיים (האמיתיים) אוהב ימים לראות טוב" וכו' (ר"ל מי שאוהב לחיות ימים רבים פה עלי ארץ רק למען קנות על ידם האושר המוסרי, למען יראה אח"כ בבוא קצו הטוב האמיתי בעולם הרוחני צריך לנצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, לסור מרע ולעשות אך טוב וחסד כל הימים וכמו כן יש הבדל גם בין המות הגופני, שהוא רע רק במראהו החיצוני, אבל טוב בבחינתו האמיתית, בהיותו מפריד ומבדיל בין חיי האדם החמריים והארציים, ובין חייו הרוחניים. והוא רק כעין מעבר בין העולם החולף להעולם הנצחיי כמאה"כ "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", ומאמר ר"מ "והנה טוב מות" ובין המות הנפשי אשר רק בחיק הרשעים החטאים בנפשותם יוטל גורלו והנה התורה הקדושה בהציגה לפנינו חקי אלהים ותורותיו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הבדילה בין שני מיני חיים ומות אלה, כאשר יורה עליו מאה"כ "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב" ר"ל הראיתי אותך אופן החיים בסתם והחיים הטובים והאמיתיים "ואת המות" הגופני [אשר הוא לא לבד טבעיי והכרחי לכל אדם בבוא עתו ויום פקודתו, כי אם אחוז ודבוק כבר בבחינה מה גם בחיי השלם עלי ארץ, כי ברצותו לחיות פה חיים אמיתיים ולהתהלך בהלך נפש בדרכי העיון ונתיבות המוסר והמישרים אשר הם רק ענינים רוחניים, צריך להכניע ולהמית תחילה בבחינה מה את תשוקותיו הגופניות ותאותו אל המותריות, כמחז"ל "אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" וכו' ומאמרם (בתמיד דף ל"ב ע"א) "מה יעביד אינש ויחיה" (בבחינ' אמיתי "ימות את עצמו" (ועיין מזה גם ביאורי למעל' במדבר דף י"ג ע"ב)] "ואת הרע" ר"ל המות הנפשיי אשר הוא רע בהחלט ואם בעל נפש משכלת אתה "ובחרת בחיים" האמיתיים ולא תקוץ במות הגופני והצער המדומ' המסובב לך עי"ז לפי שעה, כ"א תמאס ותקוץ במות הנפשיי שהוא הרע המוחלט המסובב לך מלכתך אחרי שרירות לבך הרע. והנה אם נחפוץ שישתדל איש מאהובינו להשיג תכלית נרצה מה יצטרכו לזה ז' דברים. הא' שנראה לו התכלית ההיא בעצמה, כמו שיציגו המורים בקשת אות וסימן גלוי ונראה לעיני כל, למען ידעו המורים איך יכוונו חציהם על יתר לירות שמה ולא יחטיאו המטרה, הב' שנודיענו הדרך והאופן איך יוכל להשיגה כי אין די ד"מ להודועו רק שבעיר ידועה ישיג תכליתו הנרצה, אם לא נודיענו ג"כ איזה דרך אשר יוליכהו שמה, והג' שצריכים אנו להזהירו שלא יתעה בפתח על אם הדרך ללכת עקלקלות, ואם בכל זאת יתעה לפעמים מני אורח הישרה ימהר לשוב מדרך המעוות הזה. וללכת בנתיב הטוב והישר, הד' והה', כי למען הרהיב עוז בנפש שישתדל בכל מאמצי כחו להשיג התכלית הזאת. צריכים אנו להודיעו גם הטוב והתועלת אשר יהיו לו למנה בהשיגו התכלית ההיא, ולהראות לו בהפך רוב הנזק והרע אשר יסובבו לו בחדלו מהשיגה, והו' שנתן לו יועץ נאמן אשר ילונו בכל הדרך אשר ילך להיות לו תמיד לעינים ולהזכירו בכל עת, שישתדל רק להשים מגמת פניו רק למצא התכלית המבוקשת, ושלא ישטה מעליו ויעבור, והז' שנתן לו צדה לדרך למען יהיו לו תמיד די ספוק כל מחסוריו אשר יחסרו לו עד בואו אל מחוז חפצו בשלום. וכמו כן נראה גם בפרשתנו, כי למען סבב שישתדל האומה הישראלית להשיג תכליתם הנרצה שהוא לבחור בחיים המוסריים והאמיתיים העיר אותם הכ' על כל אלה השבעה, כי תחילה הראה להם התכלית בעצמה במאמרו "ראה אנכי נותן לפניך היום את החיים ואת הטוב" וכו' ובחרת בחיים. "ואח"כ הראה אותם מצד אחד הדרך, איך ישיגו אותה ומצד אחר איך הם צריכים להשמר ולהזהר לבל יתעו מני אורח הישרה אשר היא לבדה תוליך אותם שמה כאשר יורה על שתי אלה גם יחד מאה"כ "לאהבה את ה' אלקיך וללכת בכל דרכיו" ולשמור מצותיו" וכו' גם הציג לפניהם התועלת והטוב אשד ישיגו עי"ז במאמרו "וחיית ורבית" וכו' ולעמתו גם הנזק והרע המסובבים מעזבם את דרך ה' ללכת ארחות עקלקלות במאמרו "ואם יפנה לבבך וכו' הגדתי לכם היום, כי אבד תאבדון" וכו', גם העיר בם את השמים ואת הארץ, אשר הם קיימים תמיד ועומדים כל הימים לנגד עיניהם למען יהיו להם כעדים ויועצים נאמנים המזכירים אותם תמיד שלא יעזבו את הדרך הישרה אשר צום ללכת בה כמאה"כ "העידותי בכם היום את השמים" וכו' גם הבטיח למו שלא יחסרו דבר בעת השתדלם לבקש ולמצוא התכלית הנרצה במאמרו "למען תחיה אתה וזרעך" ובאמרו "כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת" וכו' ועל כל זה מורה גם מחז"ל שהחל בו הרב ז"ל "שבעה דברים" וכו' כי אחרי שתכלית בריאת העולם היתה רק להורות ולהיישיר את ישראל, ועל ידם באחרית הימים העמים יחד לקרוא כלם בשם ה' להכירו ולעבדו שכם אחד ע"כ עלו במחשבתו להבראות תחילה גם השבעה דברים המצטרכים לזה (כי מחמרם "שנבראו קודם" וכו' מורה רק על הקדימה טבעית (עיין ענינו בביאורי לס' במדבר דף ט' ע"ב,) ור"ל שלא יצויר קיום העולם והשגת התכלית הנרצה בו מבלעדי ז' דברים אלה,) כי "כסא הכבוד" הוא כינוי המורה על הכרת והשגת הי"ת ואופן הנהגתו את העולם והשגחתו עליו, שהוא לבדו התכלית אשר אליה יכונו כל השלימים בבני אדם, "והתורה" היא הוראת הדרך הנכונה להשיג התכלית הנרצה הזאת, "והתשובה" היא האמצע להשיב האדם אשר יחטא לפעמים מדרכו המעוקל ולשוב להנחותו עוד בדרך הישרה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וע"כ יוכל על נקלה לנפול בפח הרשעה ע"כ הוא מחסדי הי"ת על ברואיו כי יפתח ידו לקבלם בתשובה כרועה נאמן אשר בזרועו יקבץ טלאיו הנדחים והנהלאים ממנו, וגן עדך" הוא כינוי לשכר הרוחני והטוב הצפון ליראים בעולם הנצחי אחרי לכתם פה עלי ארץ בדרך הצדק והמישרים, כמו "שגיהינם" הוא כינוי להעונש הנפשיי בעולם הנשמות אשר יהיה גורל ומנת כוס הרשעים העוזבים פה ארחות יושר ללכת בדרכי חושך ואפלה מוסרית "ושמו של משיח" הוא כינוי לכל רועה ומנהינ נאמן אשר העמיד ה' לישראל בכל העתים והדורות ואשר יעמיד להם גם באחרית הימים להיות להם לעינים וליועץ נאמן אשר ינחם תמיד בדרך המישור ובמעגלי התורה והאמונה האמיתית, "ובית המקדש" הוא כינוי לסיפוק צרכינו, כי בהיות הבית בנוי על תלו והעבודה על מכונה היתה הברכה מצויה באסמינו ובכל משלח ידינו, וגם עתה בהיותנו נפוצים בכל הארצות אשר נדחנו שמה רק כאשר נכונן לבנו להתפלל נוכח בית ה' אשר בירושלים ימציא לנו הי"ת כל מחסורינו וכל צרכינו למען נוכל מבלי דאגה ומחסור כל דבר להשתדל להשיג התכלית הנרצה בעיניו, מבואר הוא לכל בעלי השכל כי בהכרת החיים והבדלם יש אונאה עצומה בלתי בעלת שיעור יש מתדמין חיי' במראיתם והוא המות המוחלט ויש שמתראה מות בעיני כל אנשינו והוא חיינו ואורך ימינו. וזה כי החיים המדומים הם חיי השלוח אשר חיו בהם הדורות המכעיסים לפניו ית' אשר בחייהם נקראו מתים בשומם תכלית כל הטובות חיי הגופים האומללים אשר לא ימלטו מיד שאול סלה. אמנם החיים האמתיים הם המיושרים על פי הנמוס האלהי הישר והטוב והם אשר בחרו בהם השלמים אשר מעולם לקנות בהם חיי הנפש שהוא הטוב הנכסף אל תכלית החיים ההם וכמו שאמר המשורר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים (תהלים כ"ז). ירצה שהיה מאמין יהיה בארץ חיים זאת לזכות בה לראות בסוף בטוב ה' והיא ההצלחה הנפשית כי הוא לבד תוחלתו אשר אליה אמר קוה אל ה' וגו' וכן אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (שם ל"ד) אמר כי אשר ידע לחפוץ בחיים באופן נאות הוא אשר יאהב אורך הימים לראות הטוב המקווה בסופן לעולם הבא. הנה שכבר שמו השלמים הטוב תכלית עליון אל החיים לא החיים אל הטוב. וכן הענין עצמו הוא במות כי יש מות אשר היא זרה ורעה בעיני האדם והיא מות הגופים ההכרחית אשר היא על דרך האמת טובה לנו להפריד בין פחיתות החמר ומשיגיו לבין שלמות השכל והפשטת מושגיו וכמו שכתב בספרו של ר"מ והנה טוב מאד טוב מות (ב"ר פ"ט) ונאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קי"ו.). ירצה שאל החסידים יראה ויתגלה שהמות הוא דבר יקר בעיני ה' כמו שיתבאר בנעילת השער ב"ה:

ואני אומר כי ודאי האמת לחצתו ושמהו במבוכה אשר זכר כי מי יוכל לכחש שיש בו מצות ועבירות אם מצד עצמו אצל הדעות והאמונות. ואם מצד מה שסדרו ממנו אלו הפעולות המעולות. אלא שהוכרע אל הדעת הפילוסופי ונשמט ממנו הענין הזה הנפלא והוא שיהי' פועל מיוחד אל השלמות האחרון לאדם במה שימשכו ממנו המעשים התוריים אשר אין להם התחלה אחרת זולתו כי הכל מתחייבים מהאמונה אשר זכר וכמ"ש (שמות י"ט) וגם בך יאמינו לעולם, על הענין עצמו שנמשכו מהשכל המעשי שהוא שלמותו הראשון או מהכחות ההנה אשר זכר מיני המעשים הבחיריים ואיך לא יחוייב מאמונת מציאותו וידיעתו ויכלתו ורצונו אשר זכר שם בפרק כ"ח שהם מיוחדים אל השכל העיוני חיוב עשות מצותיו חקותיו ותורותיו כמו שיתחייב מהשכל טוב המדינות ותועלתו המיוחד לשלמותו הראשון המון הפעולות המסודרות להנהגת המדינה וטוב סדרה. זהו ענין יקר באלו העניינים אחשוב שאמתוהו חז"ל במה שנמנו וגמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה (קדושין ע':) והנה יתבאר המאמר הזה יפה אצל נעשה ונשמע שער מ"ז ב"ה. הנה כי כן השכל הוא ראש המונהגים מהישרת הדת. אם בהשכליותיו הנאמנות ואם בסדור המעשים האלהיים אשר תיעשינה על פי התורה והמצוה. ואחריו החלק החמרי אשר הוא נכנס תחת המצוה אליבא דכוליה עלמא וזה אם לעשות כל המצות המסודרות מהאמונ' האלהית גם כל המעשים שיגזרם השכל מפאת עצמו אשר כלם תצוה שיעשו לשמה מה שיחייב שיגיע שכרה ותגמולה לכל אחד משני אלו החלקים כפי מה שהוא. אם שיגיע על השכל שפע הוד וזיו אלהי להתעלס בשובע שמחות ונעימות נצחי אל פניו יתעלה. ואם שיגיעו על החלק הגופיי הצלחות אלו העניינים הזמניים. וכבר ייעדה תורתנו האלהית תמיד שני אלו העניינים על כן באומרו (דברים ו') ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה. כי סוף הכתוב הוכיח על ראשו שזה מדבר בהצלחה הנפשית אשר היא נמשכת לכל הימים כלומר עד אין קץ, לחיותנו כיום זה בהצלחת הזמן המוגבל בעולם הזה וכן פירש הרב המורה ז"ל (ח"ג פ' כ"ז): האמנה כי שני אלו העניינים אשר כן נתנו לתגמול לשני חלקי האדם כמו שנתבאר עם היות שהם שוים באמת מציאותם הנה הוא מבואר שהם הפכיים בענינם. כי הנה הטובות הנפשיות הוא ידוע מציאותם כי הוא המושג לאדם אחר המות כי על זה אמר (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ואמרו (עירובין כ"ב.) היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אמנם מהותם הוא ענין נסתר ונעלם מאד לאדם בעוד חייתו באלו החיים. כי אחר שהאדם אינו משיג נפשו נפרדת מן החמר איך ישיג ההצלחה ההיא אשר תשיג אחרי הפרדה אשר אין לה שום ערך ולא שום הדמות במה שיציירהו האדם מההצלחות או התענוגים כלל. ולזה חכמה התורה האלהית מאד במה שחדלה מהזכיר זה הגמול הנפשי בגדר ורושם ומהפר במהותו לפי שאין כח בשום לשון ומליצה רק להורות על העניינים אשר תכילם נפש המדבר או השומע כמו שעשו מניחי אלו הענינים משאר האומות ששמו בם דברים מורגשים או עניינים שאין להם מציאות בנפשם ולא ישאר מהם רק המאמר לבד. ולזה הוא שתורתנו הקדושה פרסמה הדברים אשר הם לפי ההצלחה הגופיית לאשר הם נודעים ומפורסמים ודברה בהם בכלל ופרט מה שלא יעלם: אמנם אשר הם תגמול לנפש המשכלת דברה בהם בחכמה עצומה כפי טבעם ברמזו על מציאותם לבד. והאיש אשר הוא טהור האמונות וזך הדעות ובדרך רע וזר לא היה בתאותיו ותשקותיו הזמניות עם מה שקדם עליו מחיוב השכל על אמתת במציאות זה הטוב הנה באמת יתרחב לו הענין מעצמו ויראה נפלאות מתוך דברי התור' לקיים כל מה שבלב הישר והנאמן בהגלות נגלות בכמה דפין. ומי שלא יספיק אליו זה הנה באמת לא יועילו לו רוב דברים ואורך משלים כי הנה הוא ישמע ולא יאמין וישאל וינסה ולא יאבה מה שלא תביא עליו מופת הכרחי מהמושכל הראשון או מהמוחש. וכמה אנשים הם כופרים ומכחישים אלוה ממעל בענין השגחתו יתברך ורצונו וידיעתו באלו הדברים עם היות שכל אלו העניינים נתפרסמו מאד מפי התורה והנביאים כולם: ולזה הסכימה בחכמתה לדבר באלו העניינים באזני חכמים וישרים בלבותם. והנה הרשעים המטים עקלקלותם לא יסורו מני הדרך הישר רק השיעור שבו הם נוטים מדרך האמונה ובוחרים בהפקר. והוא עצמו מאמר המשורר (תהילים י״ב:ז׳) באומרו אמרות ה' אמרות טהורות וכו'. אתה ה' תשמרם וכו'. סביב רשעים וכו'. אלא שלפי שיובן כהוגן אברר אותו מתחלת המזמור כי כלו מענין המכוון. אמר

אמנם אחר עבור כל ימי קציר הוקבע אלינו חג האסיף תקופת השנה כי הוא אז דוגמת זמן אסיפת האדם מן העולם כמו שאמר (שמות כ״ג:ט״ז) באספך את מעשיך וגומר. ולזה התעוררנו בו באומרו (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדורותיכם בחדש השביעי תחגו אותו בסכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות. כי בימיו האחרונים של אדם ראוי לזכור ימי הבלו ולדקדק עם נפשו על חשבון זמנו כי אז זמן צאתו מדירת קבע שחשבה לו ובואו בדירת עראי כי מה שהוא עראי אצלו ואצל הרבים הוא באמת הקבע הגמור בצאתו מעולמו. ומעוט פרי החג וכל הלכות סוכה ולולב מוכיחים הוכחות גדולות להישרה זאת כמו שיבא במקומן שער ס"ז פ"ז ב"ה. והקפות שבעת ימי החג ושבע הקפות היום השביעי (סוכה מ"ה.) הכל באו לפניו לזכור ימי עולם לשום עיניו על ענייניו העצמיים עד אשר לא יבאו ימי הרעה ימי הקור והחורף אשר בהם נמשל זמן המיתה בלי ספק. הנה שכל אלו העניינים התוריים נמסרו בידינו לשמור לעשות בכל שנה ושנה על אלו המספרים המיוחדים אל הכוונה אשר זכרנו מלבד מה שמצאנו ראינו היות זה המספר נזכר ונפקד לעינינו בכל המעשים ההכרחיים אשר יבואו לפנינו בכל קורותינו אם מתקון התורה והקבלה הנה כמו כן בתחלת זוג כל איש ואשה והתחלתם לשבת בית הוכנו לפניו שבעת ימי חופה דכתיב מלא שבוע זאת וגו' (בראשית כ״ט:כ״ז). בהם יזכור כמה סבובים מאלו עברו מהם בימי חייו אשר בכל אחד מהם עשה ה' את השמים ואת הארץ ושבת וינפש. וכן אין לאדם לישב בטל עד שיגמור מלאכתו וידע שעתיד ליתן את הדין על אשר עברו מהם לבטלה ויזרז עצמו לתקן בסבובים אשר לפניו את אשר עותו בעוברים מהם. ודי בזה הערה לכל איש אשר רוח בו. הנה בסמוך בבא עתו לבא אל אשתו להוליד כיוצא בו בא המספר הזה עצמו ועמד לפניו בימי הנדות ובספירת נקיות הזיבות ללמד כי המספר הזה הוא שורש ועקר כל הרויה ושראוי להתרחק בכל זמנו מהטומאות ולישב בנקיות. וכן אז"ל (ויקרא רבות פ' י"ד) תן חלק לשבעה וגם לשמונה (קהלת י״א:ב׳) אם קיימת מצות נדה בנתלה לאזהרת שבעת ימים תזכה למילה שנתנ' לשמנ'. והכוונ' שאם קיים הכוונה במצות נדה להתרחק מכל טומאה בימי חלדו המסומן בשבעת הימים הנה הוא יזכה למילה והוא ביטול היצר הרע לגמרי הבא לו בסוף כל מעלותיו וכן זה המספר יבא בטהרת המצורע (ויקרא י״ד:ב׳) ובטומאת המת (במדבר י"ט) והוא הנהוג בכל העניינים כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגומר (בראשית ז'). ויחל עוד שבעת ימים (שם ח'). וימלא שבעת ימים אחרי הכות יי' את היאור (שמות ז׳:כ״ה) שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) וכן הורגל זה המספר לכל דבר שבמנין בשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כ״ח:ז׳) שבע יפול צדיק וקם (משלי כ״ד:ט״ז). ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה׳:י״ט) כי את שבע כבשות וגו' (בראשית כ״א:ל׳). שבע על חטאתיכם (ויקרא כ״ו:י״ח). ורבים כמו אלה המורים סגולת זה המספר החשוב אשר ראוי להעלותו תמיד להזכיר האדם את ימי חלדו בכל מה שישתדל בוא עד בוא קצו ויום נסיעתו כי אז גם כן הושם זה המספר בז' ימי אבלו להכריז בו באזני כל האנשים באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו כי נוסף על מה שלמדנו אותו (ירושלמי מו"ק פ"ג ה' ה') ממה שנאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים (בראשית נ׳:י׳) נמצא לרז"ל מה שיורה שמקפידים עליו מן השמים תכלית ההקפד'. במה שהזכירו במציעא פרק השוכר את הפועלים (פ"ו). כי קא ניח נפשיה דרבה בר נחמני יצאת בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה נפל פיתקא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה נפקו אביי ורבנן לאיעסוקי ביה ולא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפרו דהוו קיימי ועבדי ליה טולא אמרי שמע מינה התם הוא אזלי אשכחוה תמן ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. בעו למיפרש נפל פיתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. והנה הוא מבואר כי לא היה איפשר להם לבקש שם מקומו אין כי שמה סופר בפירוש כי מת בארץ מרחקים. וגם יש להתבונן בענין הצפרים שעושים עליו צל. ומה טעם שני הזמנים ההם אשר באחד אסרו הפרישה מהספדו ובשני התירוה. ואומר אני כי זה נתייסד על מה שאמרו ז"ל במועד קטן (כ"ז:) אל תבכו למת ואל תנודו לו (ירמיהו כ״ב:י׳). אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד ג' לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקדוש ב"ה אין אתם כשרין לרחם עליו יותר ממני. ^*וזה כי הוקבעו, ר"ל יען כי במות איש שלם ירגישו הנשארים חסרונו בג' בחינות, כי הוא הורם דעה אמיתית בחכמת התורה ומושכליה, להקנותם שלימות נפשית, גם הוא הורם תיקון המדות ואופן הנהגם עם זולתם לסבב אשרם המדיני, והורם ג"כ אופן הנהגת ביתם, ואיך ימציאו למו כל מחסוריהם ההכרחיים, ובמותו יאבדו כל אלה מהם, ע"כ הוקבעו שלשה ימים לבכי שהוא סימן העצב היותר גדול בעבור חסרון לימוד התורה, ושבעה למספד, עת אשר בהם חובה לאבל להיות כלוא בביתו ולבלתי צאת החוצה להתערב בחברת רעיו, להורות בזה עצבונו על חסרון מורהו הנהגתו בחברה האנושית. ושלשים לאיסור גיהוץ ותספורת, שהן כולם הנאות גופניות, ובמניעתן יוזכר בחסרון האיש אשר הורהו האופן איך ימציא לו מחסוריו והנאותיו הגופניות. וזה כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו. האחד מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים: והשלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי על הפסד הענין הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח.). ואמר החכם (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד לפי שבו קויים העולם כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת להרגש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין כמו שהלבנה היא מיוחדת להיות דוגמא לו בזה משאר צבאות השמים מפני עוצם זריזותה בתנועותיה לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות. ועוד וכמוהו תדמה למראה האנשים כי מדי נוסעה היא הולכת ומתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ היא הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום היולדה וכמו שאמר איוב (א) על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה כי לענין זה היה מאמר לא תחמוד כנגד גלגל הלבנה כמו שכתבנו בסדרן (שער מ"ה) ולזה היה המספר בזה מיוחד אל הרגש החסרון המושג בכמו אלו הענינים הזמניים וכמו שאמרו במסכתא שמחות (פ"ז) שלשים לאבל שלשים לגיהוץ ולתספורת שלשים להלוואתו שלשים ליפ"ת שלשים לאירוסין שלשים לנישואין שלשים לאלמנה שלשים ליבמה שלשים למדיר את אשתו שלשים לנזירות כי מלבד הדינין המפורשים בכל אחד מהם שם יורה כי רוב העסקים האנושיי' או כלן יתיחסו אל זה המספר ואמרו שע"כ יש לעשות להתאבל על הרגש החסרונות האלו. אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו אין אנו רשאין כי הבנים בניו של הקב"ה הם ואין לרחם עליהם יותר ממנו והעובר הרי תוא דרך רע וזר ומראה צרעת המינות במצחו לכפור בעולם הנשמות כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו השוגים בדמיונם הכוזב וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד כמו שעל טעות זה אמר החכם (קהלת ג׳:י״ח-י״ט) ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגומר. עד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתנודדו כמשפטם כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה ולא מצאו בה שום נחמה. כמו שסופר במדרש (ב"ר פ' י"ד) באחד מגדולי צפורי שמת לו בן. איכא דאמרי מינאה הוה יתיב גביה ונכנס ר' יוסי בן חלפתא אצלו וכולי. כמו שהוא כתוב ומפורש בפרשת ויפח באפיו שער ו' עיין עליו. והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו אמרה תורה (דברים י״ד:א׳-ב׳) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגומר. והכוונה כי אחר שעקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש אין להם לעשות עקר מהגוף יותר ממה ששיערו חז"ל כמו שנזכר וכמו שיבא שם במקומו שער צ"ג בעזרת האל: ואולם ענין הקדושה ביארה בפרשת כהנים (ויקרא כ״א:י׳) בהרחיקם מהטמא לקצת הקרובים והרחקת הכהן הגדול מכלם וכל זה להורות כי הנפשות השלמות אין להם קורבה בבשר בניהם ובנותיהם ויתר קרוביהם כמו שיבא שם שער ס"ג בעזרת האל. והנה עם זה נתבאר שיעור ההרגש על המת לפי שלמותו והחסרונות המגיעות מהעדרו ואיסור התקשות עליו יותר מדאי וטעמו ולזה הראוי שיובן מענין רבה בר נחמני (ב"מ פ"ו.) שהם היו מחפשים אחר מקום מדרגתו להזכיר שבחיו ולהספידו בקילוסיו הראויים ולז"א שראו צפרי דעבדי טולא עלויה והוא שהשקיפו לכבודו ולקלסו בבחינת המון התלמידים שהיו מתקבצים אליו לשמוע מפיו תלמוד ולפי שגזרו בדעתם שהוא עקר שלמותו ושם מקום מדרגתו ספדוה תלתא יומא ותלתא לילוותא ובקשו לפרוש כי חשבו שיספיק זה להם כי הוא הזמן המיוחד לזה כנזכר. אמנם הקפידו עליו מן השמים ואמרו כל הפורש יהא בנדוי כי איך יתכן שלא ישלימו עליו ההספד על הענין השני הדבק אל הראשון שעליו תלוי קיום העולם כמ"ש. אמנם כשהשלימו מספר השביעי אמר לכו לבתיכם לשלום כי הענין השלישי הוא חיצוני מהמבוקש ואין חובתו מוטלת כי אם עלהקרובים להתאבל וכ"ש ענייני השנה המוטלין על האנשים למיתת המולידים כמשפטם. הן כל אלה יפעל אל בזכרון זה המספר המסויים אם בזמנים הקבועים ואם במעשים האפשריים הכוללים כל ימי חיי האדם מראשיתו עד אחריתו להמשך משם זה התועלת הנפלא שזכרנו בהישרת האדם אל הוצאת זמנו ושומו לבו על חלק מיוחד לו באופן שיגיע אל תכלית כונתו ואל סוף הצלחתו. וכבר תועיל ההשקפה הזאת להתיישב בה לב האנשים ולקרר את דעתם על כל המוצאות אותם מקוצר החיים ומהכרת זמנם. וזה שלא ימנע משהיה האיש קצר הימים מהאנשים המפקירים זמנם או מהשומרים משמרתו ואם היה מהמפקירים צדיק הוא י"י בהוציאו מעולמו כי מה לו מזמן. אחר שאינו מרויח בו כלום וכ"ש אם הוא מהמרבים אשמה יום יום. ואם היה מהאנשים המאושרים אשר במעט מהזמן השלימו את חקם ממלאכת נפשם הנה באמת בא בכלח אל בית עולמו ותלמודו ומעשה ידיו בידו וימי שנותיו בהם אם מעט ואם הרבה אלף שנים בעיני היוצר ברוך הוא כמו שאמרנו והרי זה הענין נחומים שלמים לו ולאבליו. וכן נמצא לראשונים (אדר"נ פ' י"ד) כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו נכנס רבי אליעזר וישב לפניו אמר רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (בראשית ד׳:כ״ה) וידע אדם עוד את אשתו אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אדם הראשון. נכנס ר"ש וישב לפניו א"ל רבי רצונך וכו'. א"ל דוד המלך היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה אף אתה וכו'. א"ל לא די וכו'. נכנס ר' יוסי וישב לפניו אמר ליה רבי רצונך וכו' א"ל אהרן היו לו בנים ומתו שנים ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידום אהרן אף אתה וכו'. נכנס רבי יהושע ואמר רבי רצונך שאומר לפניך דבר אחד א"ל אמור א"ל איוב היו לו בנים ובנות וכלן מתו ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (איוב א׳:כ״א) י"י נתן וי"י לקח וגו' אף אתה קבל תנחומין א"ל לא די וכו'. נכנס ר' אלעזר בן עזריה כיון שראהו אמר לשמשו טול לפני כלים והולך למרחץ מפני שאדם גדול הוא ואינו יכול לעמוד בו נכנס וישב לפניו א"ל ר'אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד לו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אימת אצא מן הפקדון הזה בשלום ואף אתה רבי היה לך בן קורא בתורה מקרא נביאים וכתובים ושנה הלכות והגדות ונפטר מן העולם בשם טוב א"ל אלעזר בני יפה נחמתני כדרך שבני אדם מתנחמין. הנה שזכרו ארבעה מיני נחמה כנגד ארבעה אבות נזקין שהכח הדמיוני מתעצב בהם מאד וימאן להתנחם ויועיל זה אם יהיה רוע הסובל כאחד מהם וכ"ש אם היה פחות ממנו. האחד כאדם הראשון שמת בנו על פניו שלא כדרך כל הארץ. והשני כמה שקרה זה לדוד עם תוספת חטאתו אשר נענש בו כי בחטאו מת כי השלם יקל עליו סבל העונשים מסובלו הנפילה בחטא כי היא קשה עליו מאד על דרך שאמר המשורר (תהילים ל״ח:ד׳) אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וכן אמר הנביא (איכה ה׳:ט״ז) נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו לומר שאף על פי שנפלה עטרת ראשם האוי והאבוי הוא על חטאתם. והג' בענין אהרן שהיו בבניו שתי הרעות הנזכרות ונוסף עליהם היות המקרה ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי זה עצב מופלג ליהפך כמו רגע גודל שמחתם לאבל רב וכמו שאמר הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני יי' ותקראנ' אותי כאלה. והד' מענין איוב שהיו בפגע כל שלשת העניינים האלה בדרך רע וזר ועוד רוב תלונות בבוא עליו צרה וצוקה על לא חמס עשה ואם שזה לא ידע לשלם מצד עצמו אבל עוד יוסיף צרה מצד אחר והוא מה שיורה זה על היות הנהגת העולם בלי סדר נכון והשגחת השם ית' שהוא רע כולל שאין בו נחמה כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:א׳) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם אמר איוב (י) אם רשעתי אללי לי ואם צדקתי לא אשא ראשי וגו'. ויתכן לזכור זה באזני כל חסיד סובל ייסורין שיתנחם כמו שנחם איוב לסוף. אמנם לפי שבכל אלה הענינים היתה הנחמה גם כן מצד הדמיון שיקרה בה להתפייס ברעות זולתו מה שהוא ממדות הנשים ודומיהן ועל דרך שאמר (איכה ב׳:י״ג) מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון מה שהוא אינו נחמה על דרך האמת אבל הוא דבר שיוסיף עצב לשלם כמו ר' יוחנן בן זכאי וחבריו. לזה בא הה' אשר היתה נחמתו מפאת השכל והוא השלמת האדם רצון קונו וזריזותו בשמירת פקדונו והשבתו אלי כמו שנתנ' לו והותר כמו שקרה לו ז"ל בבנו חמודו ומה לו מזמן עוד, אחר שהשלים את נפשו ועשה כרצונו ולזה אמר שנתנחם בדרך שבעלי הדעת מתנחמין לא כדרך הפתאים המקררים דעתם בצרות זולתם. הנה שהיתה טענה זו מספקת למעלה מכל הנחמות האמורות גם כי יהיו שם בחינות אחרות לרוע כרציחת הבל ע"י אחיו שהם שתי רעות גם כי עקר צערו בלמוד דוד היה על מה שתורה מיתת הילד שלא כופר חטאו שהוא רע ומר ממות ועל זאת היה מתפלל כשיובן היטב ואף גם זאת היות עניני איוב רעות תכופות ומשונות מנוהג העולם כי כל זה יראה שכוונו אלו החכמים שם בזכרונם לשכך צער העניינים הדמיונים אשר תקראן כאלה או פחות מהם. ועל הכל תהיה הטענה החמשית העולה על כלם ואין צ"ל שמכחשת הדמיון הכוזב העולה בדעת המינין שזכרנו למעלה ולזה הודה לו רבן יוחנן בן זכאי על מיתת בנו חמודו והוא מה שרצינו למה שהיינו עליו מקצור ימי בחורי חמד הטובים ושלמים בנפשותם. אמנם אם היו מאותם אשר לא שמשו כל צרכן ועדיין הם בדרך שלמותם ונאספו בחצי זמנם כבר איפשר שיאספו בעונם כענין בני אהרן אשר לפנינו וכמ"ש (חגיגה י"ד:) בן עזאי הציץ ומת וכדומה. או שגלוי וידוע לפניו שכבר הוציאו מזמנם כל מה שבידם להוציא ומשם ואילך הם עתידין להפסיד וכמ"ש (סנהדרין ע"א:) מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב. וכדרבי אבהו דא"ר אבהו התאנה הזו כשהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לפריה ובזמן שאינה נלקטת בעונת' רע לה ורע לפרי' (רבות קהלת ה' פ' מתוק' וגו'). ושם אמרו רב חייא בר אבא ותלמידוהי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוהי וא"ר ר' יהושע ותלמידותי הוו נהגין ופשטין תחות תאנה חדא ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו אמרו נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו מה עשו הלכו להם אל מקום אחר השכים בעל התאנ' ולא מצאם הלך וחזר אחריהם עד שמצאם אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשים למונע' ממני. אמרו לו חס ושלום אמר להם ומפני מה הנחתם מקומכם והלכתם למקום אחר אמרו לו שמא אתה חושדנו אמר להם חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה אני משכים ללקוט תאנתי שכיון שהחמ' זורחת על התאנים הם מתליעות מיד חזרו למקומן. ההוא יומא אשכחום דלא ליקוט נטלו מהם ופצעו אותם ומצאום מתולעות אמרו יפה אמר בעל התאנ'. ואם הוא יודע עונתה של תאנה והוא לוקטן כך הקב"ה יודע עונתן של צדיקים לסלקן והוא מסלקן. והנה המשל הוא נחמד והנמשל אמתי מאד ומה רב טוב היה הענין הזה לרבים שהחמיץ יינם בקנקנם ועל כיוצא בזה אמר הכתוב (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני יי' המותה לחסידיו לומר שלכל החסידים הוא ידוע שהמות יקרה בעיני יי' לראויים אליה. ולזה אמר בפרק אין מעמידין (ע"א ל"ה:) מאי דכתיב (שיר השירים א׳:ג׳) לריח שמניך טובים וגו'. למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין פיה מכוסה אין ריחו נודף פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך קרי ביה עלימות ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו קרי ביה על מות ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות קרי ביה עולמות. ואמרו שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם היה מלאך המות אוהבם מה שמפריד חומרם מהם ומביאם לחיי עולם קודם זמנם לפי הנהוג לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. והנה על פי כל הדברים האלה היה מהחכמ' האלהית לצוות לאהרן ולבניו בתחלת בואם אל השרות האלהי הנכבד ונורא שימלאו להם שבעת ימי מלואים אשר ישמרו בהם את משמרת יי' להבין ולהשכיל מהעניינים אשר זכרנו השיעור המחוייב לאנשים גדולי המדרגה כמו הם ולפי העבוד' המוטלת עליהם כי רבה היא ולזה החמיר עליהם יותר מדאי ואסר להם היציאה מפתח אהל מועד כדי שלא יפנה לבם לדבר אחר אפי' שעה כמו שאמר (ייקרא ח') ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צותי. ועתה ראה כי באה המצוה עליהם משני פנים. האחד שלא יצאו מפתח אהל מועד שבעת ימים דמשמע שהכוונה שישבו שם שתולים בבית יי' ומשוטטים בחצרותיו כל שבעת ימי המלואים והיא הערה גדולה להתבוננותם במעשה בראשית אשר על ידו יכיר האדם גודל בוראו ועוצם חכמתו ואת כל תוקף יכלתו וגבורתו אשר כל זה מה שמכריח אותו לאהבתו ולעבודתו כמו שאמרנו ראשונ' כי שבעת ימים אלו ימלא את ידם בזה העיון. אמנם הפן השני הוא מה שאמר שישבו פתח אהל מועד יומם ולילה שבעת ימים לשמור את משמרת יי' דמשמע שלא נתן להם רשות ליכנס משם ולפנים והוא מה שחוייב להשכיל מהחשבון הזה וגלגול סביביו מה חדל הוא וכי צריך להזדרז על שלמותו בחריצות נפלא כי ימיו ושנותיו הולכין ומתמעטין שבעה שבעה על הדרך שזכרנו למעלה ויזהר מאד מהשתקע בהבלי העולם וחמודותיו אשר תחת זה המספר עצמו כמנהג כל עמי הארץ. ובבחינה הזאת ודאי ראוי להם לשבת פתח אהל מועד יומם ולילה ולשמום שם משמרת יי' כל מספר שבעת הימים האלה מבלי שיכנסו בהם ומהפתח ולפנים כי העולם הזה הוא פרוזדור וכו' (אבות פ"ד). ואם יעשו כן באמת לא ימותו כי הנכנס לשבת בעולם הזה דירת קבע חדר בחדר שם תהא קבורתו וכמו שאמר (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה. הנה שהתבאר מה שכיוננו אליו מענין הזמן והכריחיותו ורוב הצורך אשר על כל בעל דעת לשום עיניו על משמרתו וכמה יועיל העיון וההשקפה באלו החשובים השבעיות אשר לפנינו בכל הענינים לעורר נפשנו על כל אלו הדברים כמו שעל ידו זרז והזהיר את כהני יי' המקודשים להשכיל לנפשם לפני מי הם באים לעמוד לשרת כי הוא בורא כל ויוצר כל ויודע כל. וכי הם ואם היו מבחר המין כאין וכאפס לעבדו נחשבו. וכמה חוייבו להפשיט מעליהם בגדי החול אשר ישמשו בהם בדברים החיצוניים ולההחליף להם בגדי קדש לשמש בפנים נקיים וטהורים כמו שיכלו ללמוד מהבגדים אשר ילבשו אותם מחדש מלאכתם ותכוניתם ומקרבנם כאשר פירשנו קצת מהוראותם בשער ל"א וההשקפה הזאת היא הכרחית לכל בעל שכל לבא לכלל שלמות והוא ממש דוגמת והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגומר (ויקרא כ״ב:כ״ז). כי כמו שהב"ח הזה אינו נכשר ליקרב על המזבח עד שיעבור עליו מספר זה המיוחד של ימים שהוא הקף שלם המוציאו מספק ריסוק איברים (נ' דצ"ל ספק נפל שבת קל"ה:) ומכשירו לקרבן כן הבעל שכל אינו ראוי לשמש עד שיעבור עליו בזמן הזה המוכן והמזומן לעוררו ולזרזו על כל אשר יעשה. והוא עצמו מה שאמר רבי יהושע בשם רבי לוי שם בפרשת אמור (פ' כ"ז). משל למלך שנכנס למדינה והוציא כרוז מלפניו כל אכסניא שבא לכאן לא יראו לפני אם לא יראו את פני המטרונה תחלה. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בני לא תקריבו לפ:י קרבן עד שיעבור לפניו השבת שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת ראה שהמשיל ההראות אל פני המספר השלם הזה אשר אינו משולל מיום השבת בשום פנים אל ההראות אל פני המטרונא. והמטרונא היא באמת גברת הבית שרתי בהנהגת העולם אשר הסידור השמימיי נתון בידה לפרנס בו כל באי עולם על דרך שנאמר (תהילים ס״ח:י״ג) ונות בית תחלק שלל. כי ההראות לפניה וההתבוננות בה ובחכמתה בכל עניניה מוצאיה ומובאיה ממה שירבה שררה וכבוד אל אדוניה אשר הכינה על מתכונתה בחכמה ותבונה עצומה ועל דרך שאמר (משלי י״ב:ד׳) אשת חיל עטרת בעלה וכל זה הוא מלומד ומפורש מן העמידה והעיון על מספר שבעת ימי בראשית אלו, לזה אמר להם לישראל בני לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת ונתן הטעם שאין שבעה בלא שבת לומר שאף על פי שלא יבא השבת בסופן כמו שהיה בשבת בראשית מכל מקום כיון שאין שבעה בלא שבת על כל פנים יועילו לכוונת כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש כי הוא עדות החדוש הגמור כמו שבא שער ד'. ואמר ואין מילה בלא שבת כי אין מקום לעשות שום מצוה כתקנה כל שכן מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות (נדרים ל"ב.) בלא הכרת השבת הזאת והראות פני המטרונא על הדרך הנזכר אמנם בבוא לפניה תחלה כבר ימול ערלת לבבו ויכנע אל העבוד' השלמ' הכנעה טבעית ושכלית. והוא הטעם שפתחה תורתינו הקדוש' במעשה בראשית כי הוא הפתח אשר בו יבואו צדיקים לעבדה ולשמרה כמו שכתבנו שם במקומו. ולזה מה שצוה לאהרן ולבניו שלא יראו לפניו עד שיראו תחלה פני המטרונא בשבעת ימי המלואים הללו כי שבעת ימים ימלא את ידם. אמנם המוזהרים האלו נחלקו לשני מחלקות. מהם שראו פני המטרונא והשכילו בה מה שכוון מהמצוה והכשרו ליראות את פני המלך. ומהם מי שלא ראו פניה כהוגן ולא הוכשרו ליכנס לפני המלך אבל נפלו בעונש המיוחד להם באומרו (ויקרא ח׳:ל״ה) ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו כי כן צויתי הרי הגזים להם יותר מדאי. ובמדרש (תנחומא פ' שמיני) שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח׳:ה׳) זה אהרן שנאמר בו ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו'. אמר להם משה שמרו ימי אבלות עד שלא הגיע בכם הדבר ושמרתם את משמרת יי' שכך שמר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שהביא את המבול שנאמר (בראשית ז') ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ והיו משמרין ולא היו יודעים על מה הוי שומר מצוה לא ידע דבר רע. ועת משפט ידע לב חכם (קהלת שם) שכבר אמר לו הקב"ה למשה (שמות כ"ע) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וגו'. והוא מה שכתוב בסוף הוא אשר דבר יי' בקרובי אקדש. הנה שהזהירם והתרה בהם באר היטב והודיעם כי בשמור משמרת יי' בימי מלואיהם יעמדו על משמרת עצמם ולא ידעו דבר רע לפי שהשמור במספר הזה כנזכר הוא מקיים העולם ואם לאו יהפך להם למשמר לזמן ימי אבלות. והוא שיהיה המספר הזה המוקדם בידם עליהם לעדות כי לבלתי שומרם ימי מלואיהם הם מתים וזה ענין קדימת האבל למיתה כמו שהיתה קדימת קביעות שבעת הימים לימי המבול עדות עליהם כי להשחתת משמרתם בהם נשחתו ונפסדו כי על כן התאבל עליהם יוצרם ויתעצב אל לבו כמוזכר שם במקומו (בראשית ו׳:ו׳ וע' תנחומא הנ"ל):